נהימת הים המכושף

חפירת שוחות

בשלוש ושלושים אחר הצוהריים שרקה דניאלה לחברתה שהתגוררה בסמוך אליה את שריקת בני עקיבא. בבת אחת יצאו החוצה שלושה שכנים, כי מי לא בבני עקיבא בימינו? אבל גם נועה יצאה, וזה הכי חשוב, כי נועה היא בדרך כלל מאחרת כרונית, ודניאלה לא כל כך רצתה להפסיד את חפירת השוחות.

כשהגיעה דניאלה לגן אברהם וראתה מה קורה, היא הרגישה מחנק. היה צורך להשחית את פרחי הווינקה הוורודים והלבנים ("אני כל כך אוהבת פרחים", חשבה לעצמה). אבי המדריך עמד שם ואמר: "אין ברירה. חייבים להכין שוחות מילוט, אפילו על חשבון הפרחים. מי יודע מה יהיה..." מלמל לעצמו.

נועה ודניאלה חפרו בסמוך לחבוריה מבית הספר יהלום. כל קבוצה חפרה בלהט בשטח שהוקצה לה. הן הרגישו את התחרות והגבירו את קצב החפירה, כי הרי בתחרות חייבים להחזיק את החברה על רמה.

אחרי שעה של חפירות זכרה דניאלה שהרגישה שזה ממש מספיק בשבילה, אבל לא נעים להפסיק כשכולם ממשיכים... אז היא המשיכה והמשיכה, עד ש...

"את השאר אני כבר לא זוכרת", סיפרה אחר כך לחברותיה.

נועה גחנה מעליה, מסירה משערות ראשה את החול האדום שדבק בהן, ובחור צעיר שלא הכירה התכופף אליה שם עם כוס מים והפציר: "עוד קצת... שתי עוד קצת מהמים..."

לא היה לה כוח להתנגד והיא לגמה.

"מה אני עושה כאן בתוך השוחה?" שאלה דניאלה. "נועה, מה קורה כאן? מה, כבר הייתה הפגזה?" היא ניסתה להתלוצץ.

"כן, זו את שהפגזת אותנו, פתאום נפלת סתם כך... כמעט הרגת אותנו מדאגה", ענתה נועה. "מה קרה, דניאלה? מה קרה...?" הוסיפה.

אלא שבינתיים הבחור מבית הספר יהלום הביא לה ארגז עץ. "הנה כיסא בשבילך, נסיכה..." פנה אל דניאלה. דניאלה לא זכרה מה קרה שם בדיוק, אך היא אהבה את החינחונים שלו סביבה.

"נו, באמת. אל תגזים", ענתה לו.

"מה להגזים? את לא רואה שהתעלפת?!" קרא לעברה.

בינתיים פנה "המושיע" לסובבים, מחא כפיים וקרא: "ההצגה נגמרה. זהו. ממשיכים. זהו". ורק אחרי שהצליח להניס את כולם, הושיט לדניאלה יד גברית וחזקה ואמר לה: "ותקבלי את הצעתי לנוח על הכיסא המאולתר".

בעודה מנסה למצוא תנוחה מתאימה על 'הכיסא המלכותי' ראתה דניאלה את ידו המושטת של מושיעה. "אני טוביה, נעים מאוד".

"אני דניאלה", אמרה לו והוסיפה: "ותודה לך... תודה על הכול..."

"נו באמת, עשית לי רק טובה. ממילא לא ידעתי איך להציג את עצמי בפנייך".

"מה, באמת?" ענתה לו דניאלה.

"אנחנו מתערבים כבר שעה מי יצליח להכיר אותך ראשון. יש כאן כמה חברה, את מבינה... החלטנו שלמרות ההתנשאות שלכן, שווה להכיר בנות של בני עקיבא".

"טוב, אז הכרת!" קראה דניאלה. "ועכשיו אני חוזרת לחפירות, במיוחד אחרי שראיתי כאן בין העצים את הצופית, הציפור המרגשת הזאת עם הכחול הכסוף על העורף, ואם תביט לשם תראה, היא על צמרת האורן!" כך הפטירה דניאלה לעבר טוביה הנדהם.

בינתיים הגיע אבי המדריך ופקד על נועה ללוות את דניאלה הביתה.

"לא!" פרץ טוביה, "אני מלווה אותה! אם יקרה לה משהו בדרך אי אפשר לסמוך על בנות", אמר. "אני מלווה! חוץ מזה, אני גר כאן קרוב, ואולי אבא שלי יסיע אותנו במכונית שלנו".

בלית ברירה נפרדה דניאלה מהחברה, ופנתה עם טוביה לעבר ביתו כדי לקרוא לאביו.

"זה די מביך, אתה יודע, אני ממש לא מכירה אותך", אמרה לו.

"שטויות, עזבי, אני שכן של גן אברהם. אני גם שכן של הצופית ושל עוד הרבה ציפורים פה בסביבה. זה ממש הבית השני שלי. וכיוון שאבא שלי עובד מהבית, זה ממש ממש כלום".

ביתו של טוביה אומנם נשק לגבול הגן, ברחוב בן יוסף, אחד הרחובות הוותיקים של העיר.

"אני מחכה כאן. ממש לא נעים לי להיכנס", אמרה לו דניאלה.

"נו, באמת... תיכנסי, יאללה, לא נאכל אותך שם".

אבל דניאלה עמדה בשלה.

"למעשה, דניאלה, אבא שלי מגויס כבר מיום העצמאות, אבל אחי בבית ואולי הוא ייקח אותך הביתה", אמר טוביה.

לא עברו דקתיים ויצא גבר חסון, מין טוביה כזה רק מבוגר יותר וממושקף. הגבר הושיט לה יד ואמר: "את החולה המתעלפת?!"

"משהו כזה", ענתה לו דניאלה.

"אז בואי ניקח אותך לאמא שלך..." אמר ברוך.

"על איזו אמא הוא מדבר", חשבה דניאלה בליבה, "אני אפילו לא אספר לה, לאמא שלי, היא ממילא אף פעם לא מתעניינת בי".