החיים קצרים

יללה.

תינוק שטני יילל מהדירה שלידי כבר מיליון שעות ברציפות. שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה בחושך.

רייצ'ל נאנקה לידי. "אתה חייב לעשות משהו. לך לשם."

נאנחתי. "אני לא הולך לשם. אני לא מכיר אותה."

אני חושב שראיתי את השכנה שלי בלובי אוספת את הדואר שלה פעם אחת, אבל היא הייתה בטלפון ולא יצרה איתי קשר עין, אז לא אמרתי שלום. עכשיו הצטערתי שלא הכרתי אותה מספיק טוב כדי שאוכל לשלוח לה הודעה ולבקש ממנה לעבור לחדר שלא חולק קיר עם חדר השינה שלי.

רייצ'ל נאנחה בתסכול, ואני התגלגלתי וחיבקתי אותה בחזרה אל החזה שלי.

היא נדרכה. למען האמת, היא הייתה מתוחה מאז שהגיעה לכאן לפני שלושה ימים.

"מה קרה?"

היא דיברה מעבר לכתפה. "שום דבר. אני פשוט עייפה. אני רחוקה שתי שניות מלקחת חדר במלון כדי שאוכל לישון. בלעדיך," היא הקניטה.

צחקתי בעייפות. היא ידעה איך ללחוץ על הכפתורים שלי, זה היה בטוח.

יש לי רק סוף שבוע אחד בחודש עם החברה שלי. להפסיד את הלילה האחרון איתה לפני שהיא חוזרת לסיאטל היה מחיר שלא הייתי מוכן לשלם בגלל השכנה שלי או התינוק שלה.

פאק.

קמתי בחוסר רצון מהמיטה, לבשתי טי־שירט, נעלתי נעלי בית ויצאתי למסדרון בניין הדירות שלי.

לא היה לי מושג אם היא תפתח את הדלת. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, והייתי זר. רייצ'ל כנראה הייתה מתקשרת למשטרה אילו היא הייתה רואה גבר שהיא לא מכירה דופק על הדלת שלה באמצע הלילה.

"מי זה?" קרא קול נשי מעל היללה.

"השכן שלך."

השרשרת נמשכה מהצד השני והדלת נפתחה.

כן, זו הייתה האישה מתיבת הדואר. היא נראתה זוועה. היא לבשה טי־שירט רחבה, שחורה ודהויה עם חור בתפר על הכתף ומכנסי טרנינג מוכתמים. עיגולים שחורים היו מתחת לעיניה, שערה פרוע ומקורזל.

"מה?" היא אמרה והביטה בי מעל הצרור הזעיר והרועש שהצמידה לחזה שלה.

מעולם לא ראיתי תינוק קטן כל כך. היו במקרר שלי חריצי גבינה גדולים יותר מהתינוק הזה. הוא אפילו לא נראה אמיתי.

אבל הוא נשמע אמיתי לגמרי.

היא הביטה בי בחוסר סבלנות. "כן?"

"יש לי חקירת עד בעוד ארבע שעות. האם יש דרך שתוכלי..."

"יש דרך שאני יכולה מה?" היא נעצה בי מבט זועם.

"דרך שתוכלי אולי לעבור לצד אחר של הדירה? אז אולי אוכל לישון?"

"אין צד אחר של הדירה הזאת. זו דירת סטודיו."

נכון. ידעתי את זה. "בסדר... טוב, את יכולה..."

"יכולה מה? לגרום לזה להפסיק?" היא הטתה את ראשה. "אולי לשים אותה בארון? כי אני אשקר אם אגיד שלא שקלתי את זה."

"אני –"

"זו לא חצוצרה שאני מנגנת בה כאן. זו לא טלוויזיה שהדלקתי חזק מדי. זה בן אדם זעיר. אי אפשר להסביר לו, והוא לא מגיב לניסיונות משא ומתן, אז אני לא יודעת מה להגיד לך." היא הקפיצה את התינוקת הצווחת, והיא בכתה. "היא ינקה, היא נקייה ויבשה. אין לה חום. היא צעירה מדי בשביל להוציא שיניים. נתתי לה אקמול וטיפות נגד גזים. הקפצתי אותה ונדנדתי אותה והגעתי למסקנה שהיקום פשוט שלח אותה כדי לנקום בי על פשעים שביצעתי בחיים קודמים, כי למען השם, אני לא מצליחה להבין מה אני עושה לא נכון." הסנטר שלה התחיל לרעוד. "אז לא, אני לא יכולה לגרום לה להפסיק. אני לא יכולה לעזור לך, או לי או לה, ואני באמת מצטערת אם הגיהינום האישי שלי לא נוח לך. שים אטמי אוזניים."

היא טרקה את הדלת בפניי.

עמדתי שם ומצמצתי לעבר העינית שלה.

מעולה. עכשיו אני הייתי המניאק.

העברתי יד על הזקן שלי, שחררתי נשיפה ארוכה בעייפות ודפקתי שוב. ידעתי שהיא מציצה דרך העינית, כי היללה נשמעה קרובה לדלת. היא פתחה. "מה?" דמעות זלגו על פניה.

הושטתי את ידיי. "תני לי את התינוקת."

היא בהתה בי.

"לכי להתקלח. אני אחזיק אותה."

היא מצמצה לעברי. "אתה צוחק עליי?"

"לא, אני לא. ברור שאת צריכה הפסקה. אולי זה יעזור."

אי אפשר לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות. מה שהיא עשתה לא עבד, והיה ברור שהמצב הזה לא ייפתר מעצמו בלי התערבות חיצונית.

היא הביטה בי כאילו השתגעתי. "אני לא נותנת לך את התינוקת שלי."

"למה? את מפחדת שאני עלול לעצבן אותה?" כאילו התינוקת התכוונה להמחיש את דבריי, היללות עלו באוקטבה. "אני אחזיק אותה עד שתסיימי. אם אף אחד מאיתנו לא ישן, אין סיבה ששנינו נסבול. ויש לך קיא בשיער."

היא השפילה את מבטה אל השיער שנאסף מעבר לכתפה וראתה את הגוש הלבן. היא גלגלה את עיניה כאילו זה לא הפתיע אותה וחזרה להסתכל עליי. "תראה, אני מעריכה את מה שאתה מנסה לעשות, אבל זו לא הבעיה שלך."

שפשפתי את המצח שלי בעייפות. "טוב, אני לא מסכים איתך. כל עוד אנחנו חולקים קיר, אנחנו נמצאים בזה יחד. לפעמים שינוי נסיבות יכול לשנות התנהגות. מישהו חדש שיחזיק אותה בזמן שאת תרגיעי את הפאניקה שלך, יכול לעשות את ההבדל."

היא הקפיצה ללא תועלת את התינוקת שהמשיכה לבכות. יכולתי לראות את התסכול בעיניה של האישה. היא נראתה מותשת. "אני לא מכירה אותך," היא אמרה.

"שמי אדריאן קופלנד. אני גר בדירה 307, לידך, ואני הבעלים של הבניין הזה. אני בן שלושים ושתיים, בלי עבר פלילי, אני שותף ב'ביקר את קופלנד' בסיינט פול. אני לא מזיק ואני עומד כאן במסדרון בשעה..." הסתכלתי על השעון שלי, "ארבע ושבע דקות לפנות בוקר, מנסה לעזור לך. תני לי להיכנס ולהחזיק אותה."

התבוננתי בהתלבטות על פניה. היא עמדה להישבר. ידעתי לקרוא אנשים. היא הייתה אותה מושבעת עקשנית שעמדה להתקפל – וזה מה שהיא עשתה.

היא פתחה את הדלת והכניסה אותי.

פאק, הדירה שלה הייתה אסון.

עשה רושם שהמקום הזה היה נחמד פעם. העיצוב שלו היה מודרני, אבל דירת הסטודיו הקטנה הייתה עמוסה לגמרי באביזרים לתינוקות. כיסא בטיחות, עריסה ליד מיטת הקינג סייז בחלק האחורי של הדירה, נדנדה. בקבוקים נערמו על משטחי המטבח, והמקום הדיף ריח קל של קקי. קקי אמיתי. קקי של חיתול מלוכלך.

היא הביטה בי. "רק שתדע, יש לי את הדבר הקטן והדוקר, אז אל תנסה שום דבר טיפשי."

הרמתי גבה. "הדבר הדוקר?"

היא הרימה את סנטרה. "כן. אתה יודע, זה שמחברים למחזיק המפתחות? יש לי גם מצלמות. הרבה מצלמות. ואקדח," היא הוסיפה. "יש לי גם אקדח."

שילבתי את ידיי. "אוקיי. ואת יודעת איך להשתמש באקדח הזה שלך?"

"לא," היא אמרה באדישות. "מה שהופך אותי למסוכנת יותר."

גיחכתי.

היא עמדה שם, עדיין אוחזת בתינוקת כאילו החליטה להכניס אותי אבל עוד לא התחייבה לתת לי לעזור לה. הושטתי את ידיי, אבל היא הנידה בראשה. "אתה צריך לשטוף ידיים קודם."

נכון. שמעתי את זה בעבר. לתינוקות יש מערכת חיסונית חלשה יותר. הלכתי למטבח שלה ושטפתי את ידיי על ערמת הכלים המלוכלכים. "לא היית בהיריון," אמרתי מעבר לכתפי, הרמתי את קולי כדי שהיא תוכל לשמוע אותי מעל הצרחות. "מאיפה השגת אותה?"

"טארגט," היא ענתה ברצינות. "היא הייתה במבצע, ואתה מכיר את זה שאתה אף פעם לא יכול לעזוב רק עם דבר אחד," היא מלמלה.

זוויות השפתיים שלי התרוממו.

גליל הנייר הסופג היה ריק, ובהתחשב במצב הדירה, לא סמכתי על המגבת שהייתה תלויה על התנור. הייתה מפית מצ'יפוטלה ליד קערת פירות ריקה, אז השתמשתי בה כדי לייבש את ידיי. היא התפוררה, וזרקתי אותה לפח האשפה שעלה על גדותיו.

"זה אימוץ זמני," היא אמרה מעל הבכי בתשובה לשאלה שלי. היא הביטה בי כשהתקרבתי והושטתי את ידיי שוב כדי לקחת את התינוקת. היא הפנתה את גופה הצידה ממני. "החזקת פעם תינוק?"

"לא. אבל זה לא נראה לי מסובך."

"אתה צריך לתמוך בצוואר שלה. ככה," היא הראתה לי איך היא מניחה את ידה על הראש הקטן שנראה לי כמו קיווי.

"אוקיי. הבנתי."

"ואתה צריך להקפיץ אותה. היא אוהבת את זה."

"כפי שמעידה היללה המרעישה," אמרתי ביובש.

היא צמצמה את עיניה החומות לעברי.

"אני צוחק. אני מסוגל לזה, אני מבטיח לך."

היא עדיין לא זזה. חיכיתי בסבלנות.

לבסוף היא הנהנה. "בסדר." היא התקרבה כדי למסור לי את התינוקת, קרוב מספיק כדי שאוכל להריח את שערה כשהיא רכנה כדי להניח אותה בזרועותיי. וניל – ושמץ של חלב מקולקל.

ערסלתי את הצרור הזעיר והכועס. פניה היו אדומות וזועפות. היא לא שקלה יותר מארבעה או חמישה קילו.

"אתה בטוח בקשר לזה?" היא שאלה והביטה בי.

"לכי. אני דואג לה. וקחי את הזמן שלך."

היא עצרה לרגע נוסף. "אני אהיה בצד השני של הדלת הזאת אם אתה צריך משהו."

"בסדר."

"זאת גרייס. ואני ונסה."

"נעים להכיר אותך, ונסה. לכי עכשיו. תעשי מקלחת."

היא עמדה עוד כמה רגעים, ואז לבסוף הסתובבה, לקחה בגדים מהשידה והלכה לחדר הרחצה. היא סגרה את הדלת לאט והביטה בי מבעד לסדק עד שהיא נסגרה.

בכי גבוה יותר הגיע מתוך השמיכה הוורודה המתפתלת בזרועותיי. הסתכלתי שוב על התינוקת.

לא הרבה דברים גרמו לי להיות לחוץ. למעשה, מלבד טיסה שום דבר לא עורר בי לחץ. הייתי עורך דין פלילי.

הסתכלתי לרוע טהור בעיניים מדי יום. אבל הופתעתי כשתחושה פתאומית של – אני לא יודע מה זה היה. חרדה? – הכריעה אותי כשהתבוננתי באדם הקטן הזה. היא נראתה שברירית כל כך. רזה יותר מהזרוע שאחזה בה.

הרגשתי בטוח יותר לשבת מאשר לעמוד, לכן עברתי לספה.

הצרחות נמשכו כשהמים נשמעו מהמקלחת. מדהים היה לראות כמה זמן משהו קטן כל כך יכול לבכות.

"מה לא בסדר איתך?" מלמלתי.

ניסיתי לחשוב מה עלול לגרום למצוקה כזאת. היה מספר מוגבל של סיבות שיכולות להטריד מישהו שעדיין לא ידע על דברים כמו מיסים ואיום קיומי.

ונסה אמרה שהיא האכילה אותה, כך שהיא לא הייתה רעבה. היא הייתה יבשה. לא היו לה גזים או כאבים. היא הייתה צריכה להיות עייפה, אבל משהו מנע ממנה לישון.

מה מנע ממני לישון?

ואז עלה לי רעיון.

הנחתי אותה על כרית הספה, פתחתי את השמיכה והתחלתי למשש סביב הפיג'מה הקטנה שלה. העברתי את אצבעותיי לאורך התפרים, ובערך באמצע הבטן מצאתי את זה. תווית פלסטיק שקופה הייתה מחוברת לבגד שלה. בלתי נראית לחלוטין.

"לא פלא שאת כועסת. גם אני הייתי כועס," אמרתי. הסתכלתי סביבי וחיפשתי מספריים. לא מצאתי. אז רכנתי ומשכתי את החוט של התווית בשיניי. אחר כך פתחתי את הפיג'מה הקטנה שלה והוצאתי את שארית החפץ המציק ושפשפתי את הכתם האדום על בטנה עם כרית האצבע שלי. "ששש..."

היא הפסיקה לבכות כמעט מייד.