פרק 1
יומיים קודם לכן
היום הזה התחיל ונמשך כמו כל יום אחר. קשה, ארוך, בלתי נסבל — רגיל. כאבו לי הרגליים מהעקבים הגבוהים, הגב כאב מהמדים הצמודים, אצבעותיי דאבו מהמתח.
"זה בגלל שאת לא רגילה," אמרו לי הקְרוּפּיֶה (מצרפתית. הדילר, הממונה על שולחן המשחקים בקזינו האוסף או המשלם כספים) האחרים, "זה יעבור." והוסיפו בצחוק, "אבל קל יותר לא יהיה."
אני זורקת את הכדור בתנועה בוטחת.
"נא להמר, רבותיי!" חייכתי חיוך רחב.
כולם חייכו אליי בחזרה... בעצם, החיוכים האלה הזכירו יותר שיניים חשופות באיום של חיות פרא.
אלה ששמו עכשיו את הצ'יפים על המשבצות — הם לא עשירים שרוצים לבזבז את הכסף העודף שלהם, וגם לא מהמרים כפייתיים שמקווים שהסיכוי האחרון הזה שייך דווקא להם. סביב השולחן עמדו הקולגות שלי לעתיד, שכרגע היו גם הם מתלמדים ב'גן' של הקזינו.
המשימה שלהם היא להקשות עליי את המשימה שלי.
הם ידברו בגסות, יריבו עם השכנים, יזיזו את הצ'יפים וינסו לרמות. ולא בגלל שיש להם בעיה איתי. פשוט הדרישה היא שיהיה לי קשה. כמה שיותר קשה. כדי שאחר כך יהיה לי יותר קל.
למרות שאני מאמינה לחבר'ה המנוסים, לא נראה לי שיהיה קל יותר.
תשומת ליבי התרכזה בשולחן ההולך ומתמלא בצ'יפים, אבל המשכתי לעקוב בזווית עיני אחר הכדור. הספקתי להבחין שזרקתי אותו טוב, והוא מנתר על השולחן זמן רב. ככל שהוא יסתובב יותר זמן — כך יותר טוב.
הלקוחות יספיקו לעשות יותר הימורים, ואני אספיק ליישר את הצ'יפים, כדי שאחר כך לא יהיו ויכוחים בסגנון 'זה לא היה כאן, אלא שם!' מדובר במילימטרים שיכולים לעשות הבדל ענק.
"כל ההימורים התקבלו, נא להפסיק להמר!" קראתי בקול.
כולם קפאו ונעצו מבט בכדור. המתח כאן מוזר מאוד — אף אחד לא יזכה בכלום, אנחנו לא משחקים, אלא מתאמנים, אבל עדיין אי אפשר שלא להסתכל על הכדור.
"אפס!" הכרזתי והתחלתי לאסוף בזהירות את הצ'יפים.
ללא חיפזון, אבל בזריזות. המהירות חשובה מאוד. ככל שמסיימים מהר יותר, כך מספיקים יותר סבבים. יותר סבבים — יותר רווח לקזינו.
אף אחד לא שם על 'אפס' הפעם. ה"שחקנים" נאנחו באכזבה, אבל אף אחד לא התווכח. כנראה החליטו לעשות טובה ולתת לי הפוגה.
אספתי את הצ'יפים וזרקתי את הכדור פעם נוספת. אבל אף אחד לא הספיק להמר.
אורח שאף אחד לא ציפה לו נכנס ל'גן'. האמת היא שזה לא מקום שמיועד לזרים. רק מי שאמור להיות כאן, או מי שעתיד לעבוד כאן — רשאי להיכנס. זה מבנה מותאם שנועד ללימודי קרופיה.
מדובר על לימודים במשרה מלאה. שישה ימים בשבוע, עשר שעות עם הפסקות קצרות לקפה ולארוחת צהריים. זו מערכת אינטנסיבית קשה מאוד, עד בכי, עד תשישות — כזאת שמפילה אותך מהרגליים. הרבה מהמתלמדים לא עמדו בזה ועזבו. הרבה אחרים עוד יעזבו בהמשך.
גם אני הייתי רוצה שלא לעמוד בזה, אבל אסור לי.
הפרס הגדול שווה מאוד, עוד שבועיים מהגיהינום הזה, ואני אעבוד בקזינו הטוב ביותר בעיר. אקבל שכר נאה, וגם טיפים שהזוכים משאירים לדילר בנדיבות רבה מתוך אמונה שזה יביא להם מזל...
"להפסיק לשחק!" הכריז קול בריטון שלא הייתי מגדירה כנעים. צמרמורת חלפה בגבי מהקול הזה.
הרמתי את ראשי ונתקלתי במבט קר של עיניים כחולות־בהירות. אולי רק נדמה לי, אבל המבט הזה השתהה עליי יותר ממה שצריך.
"זהו, ילדים, מבחינתי למדתם את כל מה שצריך!"
הכרתי את פניו של האדם הזה.
כל אחד כאן הכיר אותו!
פרנק, הבעלים של הקזינו. אדם ששמועות איומות הסתובבו על אודותיו. וסביר להניח שאלו לא היו שמועות, אלא האמת לאמיתה. כולם מעדיפים להחזיר לו את מה שהם חייבים לו, ומייד. עדיף להיות חייבים לכל אדם אחר, רק לא לפרנק.
כאן הייתי לגמרי בדעה שלו. אם הפסדת — תשלם. אני חושבת שזה הוגן. למשל, לעולם לא יעלה בדעתי לבוא לקזינו ולקנות צ'יפים בכסף האחרון שנותר לי. כשנאלצים להתמודד לבד עם אימא חולה ואחות קטנה, לא חושבים על האורות הנוצצים, לא משנה עד כמה הם בוהקים, עד כמה הם קוסמים ומפתים.
פרנק היה אכזרי כלפי החייבים לו, אבל גם לא סבל להיות חייב בעצמו. כל מי שעובד אצלו מקבל את מלוא התשלום שמגיע לו בזמן. לכן רציתי לעבוד כאן. "פיטרתי היום את כל העובדים במשמרת! מישהו שיתף פעולה עם המבקרים," הכריז פרנק.
אף אחד לא הופתע. זו התנהלות רגילה. אם הקזינו מפסיד, אחד מהדילרים הוא המשת"פ, ולא יתחילו לחפש אשמים, אלא יפטרו את כולם, כדי ללכת על בטוח. הצד הלא נעים של המקצוע שלנו.
"אני לא אקח אף אחד מבחוץ. אז ככה," הוא פנה למדריך שלנו, סם, "תן לי שמות של שבעה אנשים שמוכנים להתחיל לעבוד כבר עכשיו."
"אף אחד מהם עדיין לא מוכן לעבוד, פרנק," ענה המדריך האמיץ, מתבונן היישר בעיניו הכחולות של הבעלים, מה שהעלה את רמת הכבוד שהייתה לי כלפיו בכמה וכמה דרגות.
לסרב לפרנק, זה ממש אמיץ מצידו! גם אם פרנק ישלוף עכשיו את האקדח שלו מהחגורה ויחסל את החצוף, זה עדיין מגניב ביותר! אבל פרנק לא עשה שום דבר כזה. הוא רק קפץ לרגע את שפתיו, מפגין את מורת רוחו, ואמר, "אז תגיד לי את השמות של השבעה שמוכנים יותר מהשאר."
המדריך התחיל למנות את השמות בחוסר רצון, מביט בפנים שלנו. התבוננתי באלה שהוא הכריז את שמם. חלקם היו מבוהלים, אחרים שמחים, היו בינינו אנשים חסרי סבלנות שלא רצו "להתמזמז כאן בחינם" וחלמו לצאת כמה שיותר מהר לאולם הגדול.
לא הבנתי אותם. תמיד פחדתי מסיכונים מיותרים. והיה לי מה להפסיד.
לא היה לי שום ספק בכך שלא יקראו בשמי, לא הייתי תלמידה מצטיינת במיוחד, הייתי במקום טוב באמצע. אולי אפילו בקצה של האמצע לכיוון הפחות מקצועי...
סם אמר שזה לא נורא, פשוט לוקח לי זמן לקלוט את המלאכה. אבל כשאני קולטת — זה כבר חקוק באבן. הוא היה בטוח שעד סוף הלימודים הכול יסתדר.
ולא טעיתי, הוא באמת לא קרא בשמי.
"...ואולי אלכס!" הוכרז השם האחרון ונאנחתי בהקלה.
כמובן שהייתי זקוקה נואשות לכסף. אבל יותר מזה הייתי זקוקה לא להסתבך בצרות, ולהיות דילרית לא מנוסה ולא חדה — זה מתכון לאסון.
"בסדר," הנהן פרנק. "מחר בשמונה תגיעו כולכם לאולם הגדול. המשמרת מתחילה בתשע."
חיכיתי שהוא ילך כדי לחזור לתרגול הרגיל, אבל הוא לא הלך, ומשום מה קדח בי במבטו. הרגשתי לא נעים מתחת למבט הזה, למרות שלא עשיתי שום דבר רע. עדיין.
"איך קוראים לך?" הוא שאל.
למרות שידעתי שכמעט ואין סיכוי, בכל זאת פניתי להביט מאחוריי, אולי הוא לא התכוון אליי, אלא למישהי שעמדה מאחוריי. אבל לא היה שם אף אחד.
"מגי," עניתי בקול ניחר.
"גם את תבואי מחר!"
מה?! לא! זה לא ייתכן!
העפתי מבט לעבר סם, שברגעים האחרונים הפך בעיניי למעין גיבור־על, ולכן ברור היה לי שהוא מוכרח לבוא לעזרתי. להגיד לאדם המחריד הזה שאני עדיין לא מוכנה, שאני לא התלמידה הטובה ביותר, או כל דבר אחר שישכנע אותו!
אלא שהמדריך שלי שתק. כך שהוא איבד מייד את כל נקודות הזכות שהרוויח הרגע וחזר לדרגה הקודמת שלו — בחור נחמד, לא מעבר.
בעצם, זה לא שינה דבר.
פרנק יצא מה'גן' בצעד מהיר. הוא לא היה זקוק להסכמתי.
ואני מצאתי את עצמי קרובה בצעד נוסף למפלה שלי. לרגע שישנה לנצח את חיי. רק שבזמנו עדיין לא ידעתי זאת.
פני גרינברג (verified owner) –
עלילה בינונית ומטה, לא שווה מאמץ קריאה