אין שומר בלבן

פנים מול פנים עם המוות את החבר’ה של פלחי”ק (פלוגת חיל קשר) גולני אהבתי מהרגע הראשון. בשלב הזה הייתי כבר תצפיתן ותיק בבופור, כשמונה חודשים במוצב, והספקתי כבר לראות שני קווים של חי”רניקים באים והולכים. קשה לייצר קשרים משמעותיים בתקופה של ארבעה חודשים, אבל תמיד יש כמה חבר’ה מיוחדים שמצליחים בכל זאת להיכנס לי ללב. כשעלו הגולנצ’יקים לתפוס קו אצלנו במוצב ניסיתי להימנע מלשפוט אותם לפי הסטיגמה הרווחת ולתת להם הזדמנות להוכיח לי בשטח מי הם ומה הם באמת שווים. התחלנו בשלב הגישושים. הם היו עסוקים בהכרת הגזרה, הכוחות והמשימות, ואנחנו בעיקר שמרנו על הציודים שלנו טוב טוב מפחד שמא “יאבדו בן לילה”. אחרי תקופת התאקלמות מהירה גיליתי מהר מאוד חבר’ה מקסימים. אווירת הצוות והגיבוש שלהם הייתה מיוחדת מאוד. ניכר היה שהחבר’ה באמת מתנהגים ומרגישים כמו אחים זה של זה. במצב כזה קשה מאוד לזר כמוני להיכנס לתוך קבוצה כזאת, אבל רצה הגורל וכך קרה. אני לא זוכר בדיוק איך ומתי, אבל די מהר כבר הכרתי כמעט את כולם בשמות. הבופור מקום קטן וזה תמיד נחמד להכיר את זה שאוכל לידך או זה ששומר בעמדה בזמן שאתה מעלה ומוריד לשם בלוני חנקן. אלון בביאן היה אורח קבוע בטריבונה אצלנו בחדר יחד עם עוד קצינים (ניר שרייבמן הקש”א וקצין הקשר הגדודי ארז שטרק) שקיבלו היתר מיוחד לצפות במשחק השבת בכדורגל אצלנו בחדר. את גיל שרעבי ראיתי בכל מקום במוצב. תמיד מוקף חברים. היה נראה שהוא איש מרכזי בצוות. הבוקר של 7.12.1996 התחיל כמו כל בוקר רגיל במוצב. החבר’ה של הפלחי”ק סיימו את ההכנות לקראת פתיחת הציר שתוכננה לשעה מוקדמת בבוקר. בלילות האחרונים הראות הייתה מאוד נמוכה בגלל ערפל סמיך שהתיישב על ההר ומנע מאיתנו את היכולת לאתר תנועות בכפר ארנון שלמרגלות הבופור כמעט לחלוטין. למרות זאת הוחלט להוציא את פתיחת הציר בהובלת גשש והסיור יצא כמתוכנן. באותה שעה קמנו יואל ואני והתארגנו לעלות לסוללות לעזור בחפיפה של המצטרפים החדשים לצוות מגיוס מרץ 96’. זה היה יום מהמם עם ראות מצוינת. אחרי שסיימנו את ארוחת הבוקר התחלנו לצעוד לכיוון המדרגות שעולות לעמדת התצפית. החבר’ה החדשים כבר היו על הסוללות חמושים במשקפות ומפות. נזכרתי בעצמי שהייתי בשלב הזה – איך שגלגל מתהפך לו. עכשיו האינטרס שלי הוא שהם יחפפו כמה שיותר מהר כדי שאני אוכל לתקתק יציאות הביתה. עליתי לעמדת המא”ג מצד ימין, לקחתי את המפה והתחלתי להסביר איפה נמצא כל דבר. בעודי מדבר התרוממה לפתע פטריית עשן גדולה מכיוון ארנון. לרגע לא הבנתי מה קרה כי לא שמעתי שום רעש. מכיוון שהמרחק בקו אווירי מנקודת הפיצוץ למוצב היה קצת מעל קילומטר לקח לרעש הפיצוץ משהו כמו שלוש שניות להגיע אלינו. בדיוק באותה שנייה נשמעה צעקה מחרידה מעמדת התצפית “מטעןןןןןןןןןןןןןןןןןן!!!” ואחריה החלו להישמע צרורות כבדים מכל עבר. מייד שלחנו את החבר’ה החדשים לתפוס מחסה בצוללת, שכן כאן על הסוללות הם בוודאי לא יביאו תועלת, ובעמדה כבר ישב משה שהכיר את השטח מעולה. דרכתי את המא”ג בעודי מעיף מבט מהיר על הכפירים – לא זיהיתי שום תנועה. ברקע קולות הירי רק התחזקו ועכשיו היה נדמה לי שאני שומע גם שריקות של טילים שמשוגרים על הכוח. בשלב זה לא הצלחתי בכלל לזהות מי יורה או מאיפה. הדיווח בקשר היה על פצוע אנוש מהמטען (הגשש). כוח החילוץ מהבופור שהיה בכוננות הקפצה זינק לנגמ”ש והחל בנסיעה מטורפת לנקודה. גם צוות הטנק השני שהוקפץ תפס עמדת חיפוי על הכפירים, כשברקע קולות הירי לא נפסקים לרגע ורשת הקשר גועשת מדיווחים. מהעמדה שלי זה היה נראה לרגע כמו משחק מחשב. זיהיתי את החיילים יורים ואת הנקפדון שהצטרף לכוח משפר עמדות, אבל לא הצלחתי לזהות שום מקור ירי על הכוח. בכל פעם נשמעה צעקה אחרת מהעמדה, “יורים עליהם טילים ממזרח”, ואז פתאום “זיהיתי יציאה ממערב”. פעם ראשונה שכוח נתקל במשמרת שלי ואני מרגיש חסר אונים. מכיוון שהכרתי את שיטת הפעולה של חזבאללה הייתי בטוח שהם יפצמרו את המוצב כדי להקשות על החילוץ, אבל להפתעתי הפעם המוצב לא ספג אש. הכוח של הפלחי”ק חזר במהירות למוצב ושם נקבע מותו של הגשש, רב סמל מתקדם מוחמד חוג’יראת, בן עשרים ושבע במותו. זאת הייתה הפעם הראשונה – ולצערי לא האחרונה – שנפגשתי עם המוות. משיחות עם החבר’ה בפלחי”ק הבנתי שהוא מת במקום ממטען שהוסתר היטב באחד מעיקולי הכביש הנסתרים מעיני התצפית. הדבר המדהים הוא שכל הלוחמים מצוות הפלחי”ק לא נשרטו באירוע! אפילו לא אחד. אני זוכר שגם הם היו בשוק שאירוע שהכיל כמות אש כזאת הסתיים ללא נפגעים מהצוות שלהם. האירוע הזה זכור לי היטב עד עצם היום הזה. פטריית העשן האילמת, הצעקה מהעמדה וחוסר האונים שלי לבצע את התפקיד שלשמו הוצבתי שם. שישה מלוחמי הצוות (סגן אלון בביאן, סמל ראשון אבישי גדרון, סמל ראשון יונתן עמדי, סמל שלמה פיזואתי, סמל ראשון איתמר שי וסמל ראשון גיל שרעבי) ולוחם נוסף מהפלס”ר (סמל ראשון שחר קיסוס) יאבדו את חייהם באסון המסוקים הנורא פחות מחודשיים לאחר ההיתקלות. המזל לא משחק פעמיים גרסת לבנון.