הוראות לריקוד

פרק 1. הגרסה הישנה והטובה שלי

ספרים כבר לא מכשפים אותי. פעם, כשפחדתי או הסתובבתי בשממה הנידחת שבין עצב לכעס, יכולתי פשוט לקטוף ספר אקראי ממדף הספרים האהובים עליי, להתיישב בכורסה הוורודה הצמרירית שלי ולקרוא. בפרק השלישי — או הרביעי לכל היותר — כבר הרגשתי יותר טוב.

אבל היום, ספרים הם בסך הכול אותיות מסודרות למילים מאויתות נכון, שמסודרות למשפטים נכונים מבחינה תחבירית ופסקאות בנויות היטב ופרקים עם התחלה, אמצע וסוף. הם כבר לא קסומים ולא זורקים אותי לעולמות אחרים.

בגלגול הקודם הייתי ספרנית, כך שהספרים שלי מסודרים לפי ז'אנרים. עד שהתחלתי למסור אותם, מדור הרומנים הרומנטיים היה הכי גדול. האהוב עליי ביותר בכל הזמנים היה קאפקייקס ונשיקות. אני מורידה אותו מהמדף ומעלעלת בו, נותנת לו הזדמנות אחרונה לכשף אותי. הסצנה הכי טובה היא כשהשפית הראשית שאין לה כוח לשטויות והטבח הסקסי המיוסר בעל העבר המסתורי רבים במטבח. בסוף הם מכוסים בקמח וזיגוג. יש נשיקות, והמון משחקי מילים שקשורים לקינוחים:

נשיקות מרנג.

לחמניות מתוקות.

מצבים דביקים.

לפני שישה חודשים, הסצנה הזאת הייתה ממיסה אותי. (קלטתם מה עשיתי כאן?)

אבל עכשיו? כלום.

ומאחר שהמילים לא השתנו מאז שקראתי אותן בפעם הראשונה, אני נאלצת להודות שהבעיה היא לא בספר.

הבעיה היא בי.

אני סוגרת את הספר ומניחה אותו בראש הערמה שאני מתכוונת למסור. מחר אסע בפעם האחרונה לספרייה, ולא יישארו לי עוד רומנים רומנטיים.

ברגע שאני מתחילה לארוז אותם בתרמיל, אמא מציצה לחדר. העיניים שלה יורדות מהפנים שלי אל מגדל הספרים, מתרוממות אל ארבעת המדפים הריקים וחוזרות אל הפנים שלי.

המצח שלה מקומט ונראה שהיא רוצה להגיד משהו, אבל אז היא לא אומרת. היא מושיטה את היד ודוחפת את הטלפון בכיווני. "זה אבא שלך," היא אומרת.

אני מנענעת בראש בכל הכוח, עד שהצמות שלי מצליפות בפנים.

היא מושיטה את הטלפון פעם נוספת. "קחי את זה. קחי," היא מסמנת בתנועות שפתיים.

"לא, לא, לא," אני מסמנת בחזרה.

מעולם לא ראיתי שני פנטומימאים מתווכחים, אבל אני מתארת לעצמי שזה נראה ככה.

היא נכנסת לחדר. נשאר לי מרווח קטן לעקוף אותה, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני רצה במסדרון הקטן שלנו וננעלת באמבטיה.

הדפיקה הבלתי נמנעת של אמא נשמעת כעבור עשר שניות.

אני פותחת את הדלת.

היא מסתכלת עליי ונאנחת.

אני נאנחת בחזרה.

רוב התקשורת שלנו בימים אלה מתנהלת בנשיפות הקטנות האלה. שלה מתוסכלות ולמודות סבל ומיואשות וחסרות סבלנות ומאוכזבות.

שלי מבולבלות.

"איווט אנטואנט תומס," היא אומרת. "עד מתי את מתכוונת להתנהג ככה?"

התשובה לשאלה שלה — ונראה לי שהיא הוגנת — היא לנצח.

אני אכעס על אבא לנצח.

בעצם, השאלה הנכונה היא: למה היא לא כועסת?

היא תוחבת את הטלפון לכיס הסינר. שכבת קמח מכסה את המצח שלה וחלק מתספורת האפרו הקצרה, והשיער שלה נראה כאילו האפיר בן רגע.

"את מוסרת עוד ספרים?" היא שואלת.

אני מהנהנת.

"פעם אהבת אותם," היא אומרת. היא נשמעת כאילו אני עומדת להעלות אותם באש ולא לתרום אותם לספרייה.

אני מסתכלת לה בעיניים. לרגע נדמה שאולי אנחנו באיזה רגע. אם היא מוכנה לדבר על הספרים, אולי היא תסכים לדבר על משהו אמיתי, כמו אבא והגירושים והמצב מאז.

"אמא —" אני פותחת.

אבל היא מסיטה את המבט, מנגבת את הידיים בחזית הסינר וקוטעת אותי. "דניקה ואני הולכות לאפות בראוניז," היא אומרת. "בואי, תעזרי לנו."

זה עניין חדש, האפייה. היא התחילה ביום שאבא עזב את הבית הישן שלנו, ומאז לא הפסיקה. אם היא לא במשמרת בבית החולים, היא אופה.

"אני נפגשת עם מרטין וסופי וקסידי הערב. אנחנו אמורים לתכנן את הטיול שלנו."

"בזמן האחרון את מבלה יותר מחוץ לבית מאשר בבית," היא אומרת.

אני אף פעם לא יודעת מה לעשות כשהיא אומרת דברים כאלה. זאת לא שאלה וגם לא האשמה, אבל יש בהם קצת מזה וקצת מזה. במקום לענות, אני בוהה בסינר שלה. כתוב עליו נשיקות לטבחית, ויש שם ציור של שתי שפתיים אדומות ענקיות משורבבות.

זה נכון שאני לא נמצאת הרבה בבית בזמן האחרון. המחשבה שאעביר את השעות הבאות באפייה איתה ועם אחותי דניקה לא ממלאת אותי ייאוש בדיוק, אבל משהו קרוב לזה. דניקה תתלבש בהתאם לאירוע — סינר וינטג' וכובע טבחים תואם בין שתי קוקיות האפרו שלה. היא תדבר על החבר החדש שלה, שהיא (נורא) מתלהבת ממנו. אמא תספר סיפורי זוועה מחדר המיון ותתעקש להשמיע מוזיקת רגאיי, משהו ישן כמו פיטר טוֹש או ג'ימי קליף. או — אם דניקה תצליח לשכנע אותה — הן ישמעו טריפ־הופ ודניקה תתעד הכול ותעלה לרשתות החברתיות. שתיהן יעמידו פנים שהמשפחה שלנו לגמרי בסדר.

אבל שום דבר לא בסדר.

אמא שוב נאנחת ומשפשפת את המצח. אבקת הקמח מתפזרת.

"את מכוסה בקמח," אני אומרת ושולחת יד לנגב אותו.

היא חומקת מידי. "תעזבי את זה. אני ממילא אתלכלך." אמא נולדה בג'מייקה. היא עברה הנה בגיל ארבע־עשרה עם סבתא וסבא. יש לה מבטא ג'מייקני רק כשהיא לחוצה או עצבנית. כרגע המבטא קל, אבל שומעים אותו.

היא מסתובבת ויורדת בחזרה למטבח.

בזמן שאני מתלבשת, אני מנסה לא לחשוב על הכמעט־ויכוח שלנו, אבל לא מצליחה. למה היא כל כך כועסת שאני מוסרת את הרומנים הרומנטיים שלי? אפשר לחשוב שהיא מאוכזבת ממני, כי אני לא מי שהייתי לפני שנה.

אבל ברור שאני לא מי שהייתי. איך אני יכולה להיות? הלוואי שהייתי כמו דניקה, והגירושים לא היו משפיעים עליי. הלוואי שיכולתי לאפות איתן בשאננות כזאת. הלוואי שיכולתי לחזור ולהיות הילדה שחשבה שההורים שלה, ובמיוחד אבא שלה, לא מסוגלים לטעות. הילדה שקיוותה שתהיה לה אהבה דומה לשלהם כשהיא תגדל. פעם האמנתי באהבת אמת לנצח נצחים, כי זה מה שהיה ביניהם.

הלוואי שלא הייתי יודעת את כל מה שאני יודעת עכשיו.

אבל אי־אפשר לא לדעת את מה שכבר יודעים.

אני לא יכולה לא לדעת שאבא בגד באמא.

אני לא יכולה לא לדעת שהוא עזב אותנו בשביל אישה אחרת.

אמא מתגעגעת לגרסה הקודמת שלי, שאהבה את הספרים האלה.

גם אני מתגעגעת אליה.