לאהוב ולשמור 1: בטבעת זו

1

סקרלט

אני עומדת להקיא. ריח טחוב ומעופש, כמו של מרתף ישן, עולה באפי. הקור חודר לעצמותיי וכל השרירים בגופי דואבים.

"קומי!" אני מרגישה כאב חד בצד ימין ונאנקת, זוחלת כדי להתרחק ממנו, אבל הוא מופיע שוב.

"פאקינג קומי עכשיו!" זה דייגו. אחי. הייתי אמורה לזהות כבר את התחושה של המגף שלו.

"זה לא יעזור," אומר קול אחר.

זה אנג'ל, אחי השני, המעט יותר שפוי.

"אין שום דרך לצאת מכאן," הוא ממשיך, קולו כנוע באופן משונה.

"יש חלון," אומר דייגו ונועץ את קצה המגף שלו בצלעותיי. "קומי כבר, חתיכת חרא מזו —"

"תעזוב אותה, אידיוט."

אני ממצמצת ופוקחת את העיניים, מתחילה לסובב את ראשי ועוצרת מייד כשאני מרגישה כאב חד בעורפי. אני נוגעת במקום, מרגישה את הנפיחות ומנסה להיזכר.

פרחי שושן וגיבסנית על הרצפה. רסיסים של מראה מנותצת נמעכים תחת כפות רגליי כשאני רצה, או שאולי חשבתי לרוץ, רגע לפני שהוא תפס אותי.

מבט אחד בכף ידי מבשר לי שהטבעת איננה. הוא הכניס אותה לכיס שלו. אני שמחה שהחתונה שלי, החתונה שנכפתה עליי, מעולם לא התקיימה.

לאט־לאט אני מתרוממת לישיבה. הריח המעופש מגיע לא רק מהחדר, אלא גם מההינומה שאיכשהו עדיין מונחת על ראשי.

החדר מסתחרר, ואני עוצמת את עיניי עד שהסחרחורת חולפת, וכשאני פוקחת אותן שוב, צל כהה מתנשא מעליי ומביט בי.

דייגו.

"הגיע הזמן באמת."

אני מביטה מעבר לו ורואה את אנג'ל יושב בצד השני של החדר, גבו שעון אל הקיר וראשו של נואה בחיקו.

"מהר, תשחררי אותי," אומר דייגו. מישהו הכה אותו. השפה שלו חתוכה, על פניו כתמי דם שהספיק להתייבש וכמה חבורות. הוא משתופף בגבו אליי.

ידיו של נואה קשורות, וכנראה גם של אנג'ל כי הן מאחורי גבו. אני היחידה שהם לא כפתו.

שמלת הסאטן הלבנה שלי מלוכלכת ומוכתמת בדם, שולי השמלה שחורים והחצאית שלה קרועה. אני מסירה את ההינומה. קרקוש סיכות הראש הנופלות על הרצפה נשמע עדין מדי לחדר הזה, שנראה יותר כמו תא כלא. זה מה שהוא, תא כלא מוקף בשלושה קירות אבן וקיר רביעי שכולו סורגים. החלון שאחי הזכיר קודם הוא בגודל של קופסת נעליים בערך וגבוה מכדי שנוכל להגיע אליו. משם מגיע האור. הריבוע בוהק מדי לעומת האפלה שבחדר. אור יום. הייתי מחוסרת הכרה מאתמול בערב?

מעניין איפה אנחנו. האם זה מרתף במתחם שבו נכלאתי בחדר המגדל? אני מעדיפה את המגדל.

"מה עובר עלייך, לעזאזל?" נובח דייגו ורסיסי הרוק שלו ניתזים על פניי כשהוא מרכין את צווארו. אני בטוחה שאם הידיים שלו היו משוחררות, הוא כבר היה סוטר לי כמה פעמים.

עיניי פוגשות את עיניו הכהות ומלאות השנאה.

בלי לומר מילה אני שולחת יד כדי להתיר את הקשרים סביב ידיו, צייתנית כמו תמיד. אלוהים אדירים, מה דפוק אצלי?

אני מסתכלת על אנג'ל הצעיר מדייגו בשנה, שנראה עצוב וכנוע כמו ששמעתי בקולו קודם. גם את פניו מעטרות חבורות לאורך הלסת ודם יבש מתחת לאף, אבל הפנים שלו לא במצב גרוע כמו של דייגו.

"נואה בסדר?" אני שואלת. נואה, האח הקטן שלנו, עדיין מחוסר הכרה.

"כן," עונה אנג'ל ומביט בי מלמעלה.

"לא לעוד הרבה זמן, אם לא תשחררי אותי מהחבלים המזוינים האלה," קוטע אותנו דייגו.

אני מביטה בקשר ואז שוב באנג'ל.

"מה קורה כאן?" אני שואלת.

"מישהו בגד בנו."

"מרקוס?" מי שהיה אמור להיות בעלי?

דייגו מניד בראשו.

"המאהב שלך נעלם," הוא אומר. "ברח כמו פחדן מזוין."

"הוא לא המאהב שלי. אני שונאת אותו."

"אז שנינו מרגישים אותו דבר. תתחילי לזוז." הוא מחווה בראשו על הקשר.

ברגע שאני מתחילה לשחרר אותו מכבליו, דלת נפתחת בסמוך ואלומת אור מאירה את האזור שמחוץ לתא. צעדים כבדים נשמעים וקול של גבר, ואיתם קול נוסף שאני מזהה וגורם לעור שלי לסמור.

"פאק," מסנן דייגו, ולהפתעתי נעמד על רגליו כשהגבר נגלה לעינינו.

שלושה חיילים חמושים בנשק אוטומטי נכנסים ראשונים, אחד מהם מחזיק בפנס גדול, מכניס מפתח למנעול ופותח את דלת הסורגים של התא שלנו, בדיוק כשדוד שלי נכנס לשדה הראייה ומחייך כמו שועל.

עיניו נוחתות עליי קודם וסורקות אותי. אם לא הייתי מבוהלת כל כך, המבט שלו היה מצמרר אותי, אבל עיניו עוברות ממני ומדלגות בין שלושת האחים שלי. הוא מגולח ונקי, שערו מתוח בקפידה ולח מג'ל לשיער. אני יכולה לחוש בסימן ההיכר שלו עד לכאן — השימוש המופרז שלו בבושם.

"בוגד מזדיין," מסנן דייגו ויורק לכיוונו, אבל לא נראה שזה מזיז לו.

דוד שלי מביט בו ושפתיו משוכות בבוז. "כולנו כאלה, לא?"

צעדים נוספים נשמעים.

אני מביטה מאחורי דודי שזז הצידה, ורואה שני חיילים נוספים וגבר שאני יודעת שאינו אחד מהחיילים רק לפי העמידה הנינוחה שלו.

ואז אני רואה אותו. המנהיג. פניו גלויות ולא עוטות מסכה הפעם, אבל אני יודעת שזה הוא. הייתי מזהה את העיניים האלה בכל מקום. לעולם לא אשכח אותן ואת האופן שבו הן הביטו בי.

הוא נעצר בפתח התא וגופו הגדול חוסם אותו, שואב כמות גדולה יותר של חמצן לעומת שאר הנוכחים בחדר.

הלב שלי מאיץ את פעימותיו כשאני מסתכלת עליו.

הגבר שאני יודעת שאינו חייל מחליק את ידיו לכיסים, רוכן אל המנהיג ולוחש לו משהו שאני לא מצליחה לשמוע. אבל מהמעט שאני כן שומעת, הוא מדבר באיטלקית. הייתי מזהה שהם לא אנשים של הקרטל בכל מקום. הוא לבוש בחולצה לבנה מכופתרת ובמכנסי ג'ינס, ועומד בנינוחות ליד הגבר בחליפה שלקח לי את הטבעת ואיכשהו גרם לי לאבד את ההכרה.

הגבר בחליפה סורק את התא, בוחן כל אחד מהאחים שלי בתורו וכשמבטו מתקבע עליי, אני צריכה לגייס את כל הכוחות שיש בי כדי לא להירתע.

ידי נוגעת בצווארי אינסטינקטיבית, בעודי בוחנת את ראשו עטור השיער הכהה ואת הזיפים שלו. הצלקת לאורך לחיו הימנית לא פוגמת כלל בפניו המטופחות. להפך, הגבר הזה נראה מסוכן. קטלני. גם אם הייתי פוגשת אותו ביום רגיל ובעולם רגיל, הייתי מזהה את זה בו.

לא שאי פעם חייתי בעולם רגיל.

ואף על פי שאני לא יודעת מי הוא, האחים שלי יודעים. אני רואה את זה בעיניהם, מרגישה את זה בחרדה הגוברת שלהם ובצחנת הפחד שממלאת את החדר.

"תראו מי חזר מהמתים," מתחיל דייגו ופוסע צעד לכיוון הגבר, אידיוט כהרגלו.

שפתיו של הגבר מתעקלות מעלה. לא נדרש יותר ממנוד ראש כמעט בלתי נראה שלו, ואחד החיילים ניגש לאחי ומוריד אותו בגסות על ברכיו.

מבטו של הגבר חוזר אליי. הוא נראה מסוקרן כשהוא לוכד לרגע את מבטי, לפני שעיניו פונות לאנג'ל ולנואה מחוסר ההכרה. מה הם עשו לו?

"הילד," הוא אומר. זו המילה הראשונה שאני שומעת אותו מוציא מפיו. קולו עמוק ונמוך. הוא מדבר בשקט, אך ללא ספק בשליטה. יש לי תחושה שהוא לא אחד שמבזבז מילים.

אחד החיילים נע לכיוון נואה וקול צעדיו מהדהד בתא. אני תוהה עד כמה חשוך מחוץ לתא הקטן שלנו ורואה אורות מנצנצים במרחק. הם כנראה חודרים פנימה דרך חלונות כמו זה שבתא שלנו.

"הוא נושם," אומר אנג'ל לחייל שכנראה מתכופף כדי לבדוק אם נואה עדיין בחיים.

החייל בודק בעצמו, מזדקף ומהנהן אל המנהיג שנראה שונה ללא המסכה. קטלני יותר. שערו מעט לח, כנראה היה לו זמן להתקלח.

הוא מהנהן אל החייל, שולח לעברי מבט נוסף, ואז פונה אל דוד שלי.

"תעשה את זה," הוא אומר לו.

ג'ייקוב, הדוד שלי, מהנהן ושולח יד לאחור, אל המקום שבו הסתיר את האקדח שלו כל הזמן.

"מה קורה כאן?!" אני צועקת. אף על פי שכלי נשק לא זרים לי, פניקה חדשה אוחזת בי. אני חיה בעולם של אלימות, זו הירושה שלי וזו תהיה גם המורשת שלי כי אני הנסיכה בלב העניין, לפחות כך הייתי, כשאבא שלי עדיין היה בחיים. אבל מאז שהוא נרצח הפכתי לכלי משחק.

אני מושכת אליי את רגליי, מתכוונת להתרומם לעמידה, כשאני קולטת שאני יחפה. כנראה איבדתי את הנעליים כשהעבירו אותי הנה.

כל הגברים פונים להסתכל עליי, אבל אני מסתכלת רק על המנהיג. הוא נראה גבוה מכפי שזכרתי, אולי כי אני עדיין על הרצפה. המנהיג מתקדם צעד לעברי ואני זוחלת מעט לאחור עד שידי נתקלת במסגרת החלודה של המיטה מאחוריי. אני מתרוממת לעמידה ומתפללת שהבחילה שאני חשה תחלוף, ואיתה גם הבהלה.

לפתע אני שמה לב שידי עדיין לופתת את ההינומה של אימא שלי, שגם היא מוכתמת בדם, כנראה של האישה שהאנשים שלו הרגו במגדל.

הוא נעצר במרחק כמה צעדים ממני ועדיין נראה גבוה יותר מכפי שזכרתי מהחדר במגדל, אם כי חסרים לי בערך עשרה סנטימטרים שנוספו לי קודם בזכות הנעליים. אני צריכה למתוח את צווארי כדי להביט בו, ועיניי משוטטות מעיניו הכחולות העמוקות אל הצלקת שעל לחיו, אל הפה שלו, אל צווארו, שעליו אני מזהה קצה של צלקת נוספת שממשיכה ונעלמת מתחת לצווארון חולצתו.

הגבר הזה עבר מלחמה.

"על הברכיים, סקרלט," קורא מאחוריו דוד שלי. "תראי קצת כבוד מזוין."

מישהו מגחך למשמע הפקודה של דודי, ועיניי ניתקות מהצלקת וחוזרות אל עיניו.

מבטו של הגבר מרחף על פניי, ואז ממשיך ויורד. אני עוקבת אחר המסלול של עיניו ורואה שהדם ניתז גם על המחוך הקרוע של השמלה שלי. לא ברור לי למה אני מופתעת.

אני מניחה את ידי על המחוך כדי לכסות את עצמי.

"את יודעת מי אני?" הוא שואל באותו טון עמוק ושקט שבו פנה לחייל שלו כשהורה לו לבדוק את נואה.

עיניי חוזרות להביט בפניו. אני לא יודעת מי הוא, מעולם לא ראיתי אותו קודם לכן. עיניי בוחנות אותו ואז את הגבר השני שמתבונן בי כשידיו עדיין בתוך הכיסים שלו, אבל כלום. אני מנידה בראשי.

"גריגורי," הוא אומר.

גריגורי?

לא יכול להיות. הם מתים. כל המשפחה נטבחה.

אני בולעת גוש מחנק בגרוני ומרגישה שכל הדם מתרוקן מפניי, כי אני יודעת מה עוללנו לו. להם.

הוא מחייך כאילו רואה את מה שמתחולל בראשי, כאילו קורא את מחשבותיי. "תגידי את השם שלי," הוא פוקד.

גריגורי. זה שם המשפחה שלהם. המשפחה שהאחים שלי תקפו לאחר שבגדו באבי.

"תגידי אותו."

אני בולעת את הרוק ומלקקת את שפתיי.

הוא ממתין בסבלנות. מאחר שהוא שרד, היו לו עשר שנים ללמוד להיות סבלני.

גריגורי. אני עושה את החשבון בראשי, הוא צריך להיות בשנות העשרים המאוחרות שלו. וכשאני שולחת מבט אל הגבר השני, אני רואה את הדמיון, רק שהוא צעיר יותר.

"גריגורי," אני מגלגלת את השם על לשוני. "כריסטיאנו גריגורי."

אני לא יודעת איך הוא מצליח לשמוע אותי כי קולי הוא לא יותר מלחישה, אבל אני זוכה לחיוך קלוש מצידו ולמנוד קל של ראשו.

"סקרלט דה לה קרוז." מבטו יורד אל שדיי המלאים הבולטים מעל השמלה ההרוסה. "כבר לא ילדה. חבל שאת צריכה למות."

הפה שלי מתייבש ואני חסרת מילים כשהוא אוחז בחוזקה בכתפי, אבל האחיזה שלו קצת פחות מכאיבה לעומת הפעם הקודמת כשהוריד אותי בכוח על ברכיי.

הוא רוכן אליי, מקרב את שפתיו לאוזני, ואני נסערת מתחושת הזיפים שלו על לחיי.

"אל תסתכלי," הוא מזהיר ואני יודעת מה עומד לקרות, יודעת גם שאהיה מוכרחה להסתכל.

כריסטיאנו מתרחק ממני, ואני ממשיכה להסתכל עליו ממקומי על הרצפה הקשה. הוא נעמד לפני האחים שלי כשדוד שלי פוקד על אנג'ל לרדת על ברכיו לצד דייגו.

אני יכולה לראות את הבעות פניהם מכאן, וגם את הכתם הכהה שמתפשט במרכז המכנסיים של דייגו כשכריסטיאנו משתופף מולו. אחי השתין על עצמו. אחי הכול־יכול, חסר הרחמים, השתין על עצמו.

הייתי צוחקת, אבל זו תהיה אירוניה לאור העובדה שכולנו עומדים למות.

הכתם הכהה לא נעלם מעיניו של כריסטיאנו.

בזווית העין אני רואה את נואה מתחיל לזוז. הם יהרגו גם אותו? הוא רק ילד.

"איפה רינאלדי?" שואל כריסטיאנו.

"מאיפה אני אמור לדעת? הבן זונה סידר אותנו. הוא זה שהלשין —"

"זה לא מה ששאלתי אותך, נכון? אתה יודע איפה הוא?"

"ברור שלא. אתה חושב שהייתי לוקח את האשמה עליי אם —"

"אז אני לא זקוק לך יותר," אומר כריסטיאנו ונעמד. הוא הולך צעד לאחור ומניד בראשו, רק הנהון קטן, ודוד שלי מכוון את האקדח בין עיניו של דייגו ולוחץ על ההדק. זה מהיר כל כך וללא רגע של היסוס, עד שאין לדייגו אפילו הזדמנות להתחנן. אין לי זמן לעבד את מה שקורה, גם אם ידעתי מה עומד לקרות.

רעם הנפץ מהדהד מהקירות — למה הם לא משתמשים במשתיק קול? — ודם וחתיכות מהמוח של אחי ניתזים על הקיר ועל הפנים שלי.

אני מתכווצת ומנגבת את פניי, אבל לא צורחת ולא מסיטה את מבטי. במקום זה, אני צופה במתרחש ורואה את גופו המתעוות של דייגו שעדיין על ברכיו, כאילו לא קולט שהוא כבר מת, נשמט אל הרצפה בחבטה קולנית.

אני לא מרגישה כלום, אפילו לא גרם של רגש.

כולנו מפלצות, כל משפחת דה לה קרוז.

כשאני מפנה את מבטי מאחי המת, אני נתקלת בעיניו של כריסטיאנו, ששוב מביטות בי באותה סקרנות.

אנג'ל בוהה ללא תזוזה בדייגו השרוע על הרצפה כשחצי מראשו חסר, וגם הוא וגם אני יודעים שהוא הבא בתור. אחי מתחיל לייבב כשכריסטיאנו תופס בשערו ומאלץ אותו להביט בעיניו, בעוד הדוד שלי דורך את הקליע הבא.

"איפה הוא?" כריסטיאנו חוזר על השאלה.

אנג'ל רועד כולו ומנתק את מבטו מדייגו. בלי האנשים שלהם ובלי נשק האחים שלי הם לא יותר משני פחדנים.

חבל רק שזה לא נמשך יותר זמן כי מגיע להם לסבול. הוא לא יודע את זה? הוא לא היה רוצה שהם יסבלו?

"איפה. רינאלדי?" כריסטיאנו שואל אותו בפעם השנייה, ואני יודעת שזו הפעם האחרונה שהוא ישאל.

אנג'ל שולח מבט לעבר דייגו וחוזר מייד להסתכל על כריסטיאנו, ואז על דוד שלי. כל גופו רועד עכשיו. הוא נהג לצחוק עליי כשרעדתי.

"בבקשה," הוא מתחנן.

כריסטיאנו מרפה ממנו בהבעת גועל והולך צעד לאחור, כנראה כדי לא ללכלך את החליפה היפה שלו. זה כל מה שדוד שלי צריך כדי ללחוץ שוב על ההדק והוא הורג את אחיינו השני, הפעם את בן הסנדקות שלו.

דודי מעולם לא היה הטיפוס המשפחתי, אבל לא חשבתי שהוא רוצח. אם כי אני לא מופתעת.

עיניו של כריסטיאנו נוחתות על נואה שהתיישב עכשיו ופניו מוכות הלם. הסצנה שהיה עד לה, ההוצאה להורג של מה שנותר ממשפחתו, העירה אותו כמו מכת חשמל. הוא נראה בערפול, והחדר כנראה מסתחרר סביבו כמו שאני הרגשתי קודם.

"תביאו את הילד," מצווה כריסטיאנו. שני חיילים מתחילים לנוע לעבר נואה, כאילו יש צורך בשני גברים כדי להרים את גופו הארוך והכחוש של אחי הקטן בן החמש־עשרה.

"לא!" אני זוחלת לעבר נואה, רגליי מסתבכות בשמלת החתונה שמפריעה לי להתקדם.

בזווית העין אני רואה את דוד שלי מרים את האקדח ומכוון אותו אליי, ואת כריסטיאנו מניח יד על זרועו ומנמיך את הנשק.

הוא התכוון לירות בי? אלוהים, הוא התכוון לירות גם בי?

אני נופלת בין החיילים ובין נואה, ופורשת עליו את זרועותיי. "לא!"

אחד מהם מתקרב כדי להזיז אותי מהדרך, אבל כריסטיאנו משמיע קול צקצוק והחייל נעצר ונסוג לאחור. החיילים שלו הם כמו כלבים מאולפים היטב.

כריסטיאנו מתקדם לעברי ודוד שלי בעקבותיו.

"הוא ילד!" אני צורחת ונצמדת בגבי לנואה בתנועה מגוננת.

"ילדים הופכים להיות גברים."

"בבקשה, הוא רק בן חמש־עשרה. הוא היה בן חמש כשזה קרה. חמש!"

דוד שלי דורך את האקדח וכל תשומת ליבי ממוקדת בו עכשיו.

"תסתכלי עליי," אומר כריסטיאנו.

אני ממצמצת.

"עליי. תסתכלי עליי." כריסטיאנו מתקרב ונעמד בין דוד שלי לביני, כך שאין לי ממש ברירה. "בת כמה את היית?"

"מה?"

"את. בת כמה את היית?"

אני לא מבינה. אני פותחת את הפה ורואה את דוד שלי מסתכל עליי מאחורי כתפו של כריסטיאנו.

"שתים־עשרה," אני עונה לכריסטיאנו ומכריחה את עצמי להתעלם מפניו של דודי.

"אחד מהאחים שלי היה בן שתים־עשרה. השני בן אחת־עשרה."

"אנחנו לא... נואה ואני..." אני מנידה בראשי והפניקה שלי מתגברת כשאני מסתכלת על הגופות של דייגו ושל אנג'ל, לא מצליחה להתעלם מהמראה שלהם. "לא היינו חלק מזה."

"אהה, ובכל זאת התכוונת להתחתן עם רינאלדי החרא הזה."

"מה?" נדרש לי רגע כדי להבין. "אתה חושב שהייתה לי ברירה?"

הוא מגחך בתגובה. גם זה משהו.

"שמת לב במקרה שהדלת המזוינת שפרצת הייתה נעולה? שאני הייתי נעולה בפנים?"

"הילד," הוא אומר לחייל שלו ומביט בעיניי כשהוא מדבר, הרוגע בקולו בולט לעומת הטון הנסער שלי.

"לא!" אני מזנקת על החייל באותה שנייה וציפורניי ננעצות בבשרו כמו טפרים, אבל ידיים גדולות לופתות אותי מאחור ומרחיקות אותי ממנו.

כריסטיאנו מסובב אותי וכשאנחנו פנים מול פנים, אני משאירה שריטה ארוכה על לחיו לפני שהוא מספיק לעצור אותי. הוא מסנן קללה ומעביר את זרועותיי מאחורי גבי, כשידו האחת לופתת את מפרקי כפות ידיי בעוד ידו השנייה מושכת בשערי.

הוא מושך את ראשי עוד לאחור, מאלץ אותי להרים אליו את מבטי.

"בבקשה, לא אותו," אני מתחננת והדמעות שלי סוף־סוף מגיעות. "בבקשה."

הוא בוחן אותי בעיניים מצומצמות.

"הוא רק ילד," אני מנסה שוב.

"אמרתי לך, ילדים הופכים להיות גברים."

הוא משחרר אותי ומסמן לדוד שלי במנוד קל של ראשו. דוד שלי מתחיל לזוז, ונואה נעמד על רגליו כשגבו צמוד לקיר מאחוריו.

אני כורעת על ברכיי לרגלי כריסטיאנו, מחבקת אותן בדיוק כשהוא מתחיל להסתובב. "בבקשה, אני מתחננת. בבקשה, אל תהרוג אותו. בבקשה!"

קול דריכת האקדח נשמע בהד מחריש אוזניים. הסיטואציה סוריאליסטית וכל מה שעובר לי בראש היא העובדה שכולנו עומדים למות. הוא עומד להרוג את כולנו.

אבל כשאני מרימה את מבטי, אני רואה שעיניו של כריסטיאנו מביטות בי באופן שאני מתקשה לפענח. חוסר אמון? סקרנות? בלבול?

אני ממשיכה בתחנוניי, "אני אעשה הכול. כל מה שתרצה. רק בבקשה —" קולי נשבר.

דוד שלי ממלמל משהו בכעס וצועד קדימה.

"תעצור," אומר כריסטיאנו, אני מרימה את מבטי אליו.

הוא מניח את ידו על ראשי, והבזק של תקווה חולף בתוכי.

"כריסטיאנו," אומר דוד שלי אחרי רגע של שתיקה, ואני יכולה לשמוע את העצבנות בקולו. "אתה צריך להרוג את שניהם. כמו שאמרת, ילדים הופכים להיות גברים. והיא — היא תהיה נטל. אל תשכח שהם לא חסו על אימא שלך."

אני רואה את הלסת של כריסטיאנו מתהדקת ואת ידו נקמצת לאגרוף לצד גופו. הוא מפנה את ראשו באיטיות אל דוד שלי.

"אם כך, אולי אני צריך להרוג גם אותך, ליתר ביטחון," הוא אומר את המילים בקול שאינו יותר מלחישה, ובאיום לא מוסתר.

מישהו צוחק. זה הגבר בלי החליפה. קול הצחוק לא שייך למה שקורה כאן, אבל כשאני מסתכלת עליו ועינינו נפגשות, אני מזהה בהן שנאה. הוא שונא אותי. את כולנו.

אני מסתובבת בחזרה אל שני הגברים שעומדים מולי, רואה את הגרגרת של דוד שלי עולה ויורדת כשהוא בולע רוק, וההבנה נוחתת עליי — הוא מפחד מכריסטיאנו.

טוב, מי לא היה מפחד?

כריסטיאנו מחזיר את תשומת ליבו אליי ועושה מעשה מוזר ובלתי צפוי כשהוא ממשש את הבליטה בעורפי כאילו רק עכשיו הבחין בה.

כשאני נעמדת על רגליי, הוא לא עוצר בעדי ואני ניגשת אל אחי ומחזיקה בידו.

אחי הקטן, האח העדין שלי שנולד למשפחה הלא נכונה, בוכה. אני מביטה בגופתו של דייגו, חושבת כמה הוא היה לועג לנואה על הדמעות שלו.

הכתם הכהה על מכנסיו נראה גדול יותר. הוא השתין על עצמו מרוב פחד, ועדיין זכה ליחס טוב יותר מכפי שהגיע לו.

כשאני מסתכלת שוב על כריסטיאנו, הוא מתבונן בי.

"תנקה את הבלגן, ג'ייקוב," הוא אומר לדוד שלי ומתקדם לעבר היציאה. "תעיף אותם מהאי שלי."

אי? איפה אנחנו, לעזאזל?

"אני לא רוצה את הגופות שלהם על האדמה שלי," מסיים כריסטיאנו.

הוא נעצר לפני שהוא יוצא, מסתובב להביט בי שוב ופונה לאחד החיילים. "תשים את הילד בתא אחר תחת שמירה ותביא את הבחורה."

דוד שלי הולך אחריו אל הדלת ומושך בזרועו כדי לעצור אותו. "זה לא מה שדיברנו עליו, לא מה שקבענו."

כריסטיאנו עוצר, מבטו יורד אל ידו של דודי שתופסת בזרועו, ואז שב אל פניו.

ג'ייקוב משפיל את עיניו, מושך את ידו ונסוג לאחור.

כריסטיאנו מתקרב אליו וכל גופו מביע איום. "תעשה את מה שביקשתי. נקודה."

דוד שלי מהנהן.

כריסטיאנו מפנה לו את הגב.

"תביא את הבחורה," הוא נובח אל החייל ועוזב.