ציידים לקטים הורים

פרק 1 ההורים המוזרים ביותר בעולם

באביב 2018 ישבתי בנמל התעופה בקַנקוּן במצב קרוב לשיתוק. בהיתי במטוסים ומחשבותי חזרו לְמה שבדיוק ראיתי. האם זה יכול להיות נכון?

האם הורות באמת יכולה להיות קלה כל כך?

רק כמה ימים קודם לכן נסעתי לכפר מאיה קטן באמצע חצי האי יוּקָטָן. נסעתי לצורך כתבת רדיו על כושר ריכוז של ילדים. קראתי מחקר שטען שכושר הריכוז של ילדים מתרבות המאיה גדול מזה של ילדים אמריקאים במצבים מסוימים, ורציתי להבין מדוע.

אבל אחרי יום אחד בכפר, מצאתי סיפור גדול מזה מתחת לגגות הסכך. סיפור גדול בהרבה.

שעות על גבי שעות ראיינתי אמהות וסבתות שסיפרו איך הן מגדלות ילדים, וצפיתי בהן בפעולה — איך הן מתמודדות עם התקפי זעם של פעוטות, מעודדות ילדים להכין שיעורי בית, ומשדלות ילדים לבוא הביתה לארוחת ערב. בעיקרון, הגרסה שלהן לשגרה היומיומית. שאלתי אותן גם על החלקים הקשים בהורות, כמו איך הן מצליחות להוציא את הילדים מהבית בבוקר או להשכיב אותם לישון.

ומה שראיתי הדהים אותי. גישת ההורות שלהן היתה שונה לחלוטין מכל דבר שראיתי אי־פעם. היא היתה שונה מהשיטות ששימשו אמהות־על בסן פרנסיסקו, שונה ממה שחוויתי בעצמי כילדה, ורחוקה ב־180 מעלות מהאופן שבו גידלתי את רוזי.

ההורות שלי היתה כמו רפטינג מפחיד בשיא הכוח, עם דרמה, צרחות ושפע של דמעות (שלא לדבר על אינספור סבבי משא ומתן וריבים משני הצדדים). מצד שני, עם אמהות המאיה הרגשתי כאילו אני שטה בנהר רחב ושלֵו דרך עמק הררי, בזרם חלק ויציב. עדין. קל. עם מעט מאוד דרמה. לא ראיתי שום צעקות, שום חלוקת הוראות (משום כיוון), ומעט מאוד נדנודים. ולמרות זאת ההורות שלהן היתה יעילה. כל כך יעילה! הילדים נהגו בכבוד ובאדיבות ושיתפו פעולה, לא רק עם אמם ואביהם אלא גם עם אחיהם ואחיותיהם. לעזאזל, חצי מהזמן ההורים אפילו לא היו צריכים לבקש מהילדה לחלוק את שקית החטיפים שלה עם אחותה הקטנה. הילדה עשתה זאת מרצונה.

אבל מה שבאמת בלט היה העזרה שהילדים הושיטו. בכל מקום ראיתי ילדים בכל הגילים עוזרים להוריהם. ילדה בת תשע ירדה מאופניה ורצה כדי לפתוח צינור השקיה לאמא שלה. ילדה בת ארבע התנדבה לרוץ לירקן בפינת הרחוב כדי לקנות כמה עגבניות (בהבטחה לקבל ממתק, כמובן).

ואז, בבוקר האחרון של ביקורי, ראיתי את הושטת העזרה האולטימטיבית, והיא הגיעה ממקור לא סביר — נערה צעירה בחופשת האביב.

ישבתי במטבח המשפחה ודיברתי עם אמה של הילדה, מריה דה לוס אַנחֵלֶס טוּן בּוּרחוֹס, בזמן שבישלה שעועית שחורה על אש פחמים. שערה השחור הארוך של מריה נאסף לקוקו מטופח, והיא לבשה שמלה כחולה כהה בגזרת פעמון מכווצת במותניים.

"שתי הבנות הגדולות עוד ישנות," אמרה מריה, כשישבה לנוח על ערסל. בלילה הקודם הבנות נשארו ערות עד שעה מאוחרת כדי לראות סרט מפחיד על כריש. "ומצאתי את כולן בערסל אחד, בחצות, מחובקות יחד," אמרה וצחקה חרש. "אז אני מרשה להן לישון עוד קצת."

מריה עובדת קשה מאוד. היא מטפלת בכל מטלות משק הבית, מבשלת את כל הארוחות — אני מדברת על טורטיות טריות שהיא מכינה כל יום מתירס טחון — ועוזרת בעסק המשפחתי. ולא משנה באיזה בלגן נתקלה במהלך הביקור שלנו, מריה תמיד שמרה על קור רוחה. אפילו כשהזהירה את בתה הקטנה, אלקסה, לא לגעת באש הפחמים, היא דיברה בשקט, ופניה נותרו רגועות. לא היתה שום תחושת דחיפות, חרדה או מתח. ובתמורה, בנותיה התנהגו אליה בצורה מדהימה. הן כיבדו את בקשותיה (לרוב). הן לא התווכחו או התחצפו.

שוחחנו עוד כמה דקות ואז, כשקמתי ללכת, הגיחה מחדרה אנחֵלה, בתה בת ה־12 של מריה. במכנסי שלושת רבעי שחורים, טי־שרט אדומה ועגילי חישוק מוזהבים, היא נראתה כמו כל נערה צעירה בקליפורניה. אבל היא עשתה משהו שאף פעם לא ראיתי בקליפורניה. היא חלפה על פני ועל פני אמה ובלי להגיד מילה, לקחה קערה עם מי סבון והתחילה לשטוף את כלי ארוחת הבוקר. אף אחד לא ביקש ממנה לשטוף כלים. על הקיר לא נתלתה שום רשימת מטלות. (בעצם, כפי שנגלה, רשימת מטלות עלולה לבלום התנדבויות כאלה.) במקום זה, אנחלה פשוט שמה לב לכלים המלוכלכים בכיור וניגשה לעבודה, אף על פי שהיתה בחופשה מבית הספר.

"וואו!" קראתי. "אנחלה מתנדבת לעזור לעתים קרובות?"

אני ממש הופתעתי, אבל לא מריה. "היא לא עושה את זה כל יום, אבל הרבה פעמים כן," אמרה. "אם היא רואה שצריך לעשות משהו, היא לא מחכה. פעם לקחתי את אחותה הקטנה למרפאה וכשחזרתי הביתה, אנחלה ניקתה את כל הבית." ניגשתי לאנחלה ושאלתי אותה ישירות למה החלה לשטוף את הכלים. תשובתה הֵמֵסה את לבי.

"אני אוהבת לעזור לאמא," אמרה חרש בספרדית תוך כדי קרצוף צלחת צהובה.

"וכשאת לא עוזרת לאמא, מה את אוהבת לעשות?" שאלתי.

"אני אוהבת לעזור לאחותי הקטנה," אמרה בגאווה.

עמדתי שם בפה פעור. איזו ילדה בת 21 קמה בבוקר וקודם כול מתחילה לשטוף כלים — ועוד בחופשת האביב שלה? חשבתי. אני לא מאמינה!

וכך, כעבור כמה ימים, כשחיכיתי בנמל התעופה העמוס בקנקוּן ובהיתי במטוסים, לא הפסקתי לחשוב על אנחלה — על רצונה הכן לעזור ועל אהבתה המתחשבת כלפי משפחתה. איך מריה ושאר אמהות המאיה עשו את זה? איך הן מגדלות ילדות שמשתפות פעולה כל כך יפה ורוחשות כזה כבוד?

סגנון ההורות של הנשים האלה נראה... קל. ורציתי ללמוד את הסודות שלהן. רציתי שיחסי עם רוזי יהיו רגועים ונינוחים באותה מידה. רציתי לעבור מרפטינג במים סוערים לשיט בנהר רחב ורגוע.

אחר כך הסבתי את מבטי מהמטוסים והסתכלתי על התיירים האמריקאים מולי, שהתכוננו לעלות לטיסה בחזרה לסן פרנסיסקו. ופתאום קלטתי: אולי הבעיות שהיו לי עם רוזי לא נובעות מכך שאני אמא גרועה, אלא מפני שפשוט לא היה מי שילמד אותי להיות אמא טובה? האם התרבות שלי שכחה את דרך ההורות הטובה ביותר?

הנה ניסוי קצר. הסתכלו על שני הקווים האלה. איזה מהם קצר יותר? תרשים A או תרשים B?

התשובה ברורה, נכון? ואולי לא?

מה אם היינו מפנים אותה שאלה לרועה בקר בקניה? או לצייד־לקט באי פיליפיני זעיר? מי יענה על השאלה נכון? ומי יתבלבל מהאשליה?

בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה רצה פסיכיאטר גרמני צעיר, פרנץ קארל מילר־לאיֶיר שמו, ללמוד איך המוח האנושי קולט את העולם.9 הוא היה בתחילת שנות השלושים לחייו, וכבר "כוכב רוק" בתחומו. באותה תקופה עסקו הפסיכולוגים בהתלהבות באשליות אופטיות, ופרנץ חשב שהוא יכול להטביע את חותמו בתחום הזה. אז הוא החל לשרבט. הוא צייר שני קווים באורך זהה — קו אחד עם ראשי חצים רגילים שפנו החוצה, כמו בתרשים A, ואילו לקו השני היו ראשי חצים שפנו פנימה, כמו בתרשים B. עד מהרה הבין פרנץ שגם אם הקווים באותו אורך בדיוק, הם נראים שונים מאוד. צורת החצים מתעתעת במוח לחשוב ש־B ארוך יותר מ־A.

בשרבוט זה יצר פרנץ את האשליה האופטית הידועה ביותר בהיסטוריה.

פרנץ פרסם את האשליה שלו ב־1889, והמדענים החלו מיד לנסות להבין למה עינינו — או מוחותינו — מכשילים אותנו. למה אנחנו לא יכולים לראות את הקווים כפי שהם, באורך זהה? האשליה גילתה משהו אוניברסלי בתפיסה האנושית.

בהמשך, כעבור יותר מ־100 שנים, הפך צוות חוקרים את הפסיכולוגיה על ראשה ושינה לעד את האופן שבו אנחנו רואים את אשליית מילר־לאייר — ומבינים את המוח האנושי.

ב־2006 עבר ג'ו הנריך למשרדו החדש באוניברסיטת קולומביה הבריטית שבוונקובר, והתיידד עם פסיכולוג אחר באותו חוג. הוא לא ידע שהידידוּת הזאת תוביל בסופו של דבר לשינוי מהותי בכל תחום הפסיכולוגיה — או במילותיו של ג'ו, "דקירה רצינית בלב הפסיכולוגיה."

ג'ו הוא הוגה דעות גדול. הוא חקר מה מניע אנשים לשתף פעולה זה עם זה — או להפך, לפתוח במלחמות זה עם זה — ואיך ההחלטות האלה לשתף פעולה עזרו למין האנושי להיות המין הדומיננטי ביותר בעולם.

ג'ו הוא גם פסיכולוג מזן נדיר, שנקרא "בין־תרבותי". לא זו בלבד שהוא ניהל ניסויים באמריקאים או באירופים; הוא גם נסע למקומות רחוקים כמו פיג'י והאמזונס, כדי לראות איך אנשים בתרבויות אחרות מגיבים באותם ניסויים.

לא רחוק ממשרדו של ג'ו ישב פסיכולוג בין־תרבותי אחר, סטיב הַיין שמו. הוא חקר מה מעניק לחייהם של אנשים "משמעות" ואיך הרעיון הזה משתנה ברחבי העולם. כמו ג'ו, גם סטיב רצה להבין איך המוח האנושי פועל — לא רק איך המוח האמריקאי־אירופי פועל.

בהתחשב בהערכתם המשותפת לתרבויות אחרות, החלו ג'ו וסטיב להיפגש פעם בחודש לארוחת צהריים. הם היו הולכים לדוכני המזון של האוניברסיטה, קונים אוכל סיני ואחר כך דנים במחקר הנוכחי שלהם. ג'ו וסטיב הבחינו שוב ושוב בדפוס: אירופים ואמריקאים נוטים להתנהג באופן שונה מאשר בני תרבויות אחרות. "יצא שהיינו חריגים בניסויים," אמר ג'ו. "סטיב ואני היינו המומים. התחלנו לשאול את עצמנו: 'האם הצפון אמריקאים הם האנשים הכי מוזרים בעולם?'"

בשלב זה, הרעיון היה רק היפותזה שצצה בהפסקת הצהריים. אבל ג'ו וסטיב הסתקרנו כל כך עד שהחליטו לערוך כמה בדיקות. הצמד גייס את עמיתם, אָרָה נוֹרֶנזאיאן, פסיכולוג שחוקר איך דתות מתפשטות ומדרבנות שיתוף פעולה. השלישייה החלה לסקור באופן שיטתי מחקרים בפסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, כלכלה וסוציולוגיה.

מיד בהתחלה הבחין הצוות בבעיה ממש גדולה. בפסיכולוגיה יש הטיה רצינית. רוב המחקרים — כ־96 אחוזים — בדקו רק אנשים מרקע אירופי.10 אבל אנשים ממוצא אירופי מהווים רק כ־12 אחוזים מאוכלוסיית העולם. "אז כל תחום הפסיכולוגיה חוקר רק שכבה דקה של האנושות," אמר ג'ו.

הטיה מערבית כזו לא מהווה בעיה אם מטרת המחקר היא להבין איך אנשים מערביים חושבים ומתנהגים. אבל ההטיה נהפכת לבעיה רצינית אם המטרה היא להבין איך בני אדם חושבים ומתנהגים, במיוחד כששכבת האנושות שאתם חוקרים ממש־ממש מוזרה — כפי שהתברר על אנשי המערב. למה הדבר דומה? אם תיכנסו לגלידרייה, תטעמו רק את טעם המסטיק הוורוד, תתעלמו משאר 30 הטעמים, ואחר כך תפרסמו מאמר שטוען שכל הגלידות מכילות חתיכות מסטיק.

מה יקרה כשתדגמו את שאר 30 הטעמים?

כדי להבין את זה, ניתחו ג'ו, סטיב וארה את קומץ הניסויים שנערכו באנשים לא מערביים, ואחר כך השוו אותם למחקרים שנערכו על מערביים. לעתים קרובות התוצאות לא התאימו. המערביים בלטו בקצה אחד של ספקטרום ההתנהגות, בשעה שאנשים מתרבויות ילידיות נטו להתגודד יחד, יותר באמצע.

המסקנה מהניתוח הזה היתה מדהימה: אנשים מהחברה המערבית, "כולל ילדים קטנים, נמנים עם האוכלוסייה הכי פחות מייצגת שאפשר למצוא אם רוצים לעשות הכללות על בני אדם," כתבו חברי הצוות ב־2010.11 הם אפילו מצאו ראשי תיבות קליטים לתיאור התופעה, וקראו לתרבות שלנו WEIRD, מוזרה. באנגלית אלה ראשי תיבות לחברות מערביות, משכילות, מתועשות, עשירות ודמוקרטיות.

ג'ו ועמיתיו פרסמו מאמר בן 23 עמודים שנקרא "The Weirdest People in the World?" (האנשים הכי מוזרים בעולם?) וההשקפה האתנוצנטרית של הפסיכולוגיה נסדקה בן רגע. לא מדובר במקרה של מלך הפסיכולוגיה העירום, אלא שהמלך רקד בבגדים מערביים כדי לייצג את כל האנושות.

המחקר קבע שאנשי WEIRD מוזרים ביותר מתריסר דרכים, כולל הדרך שבה אנחנו משתפים פעולה עם אחרים, מחלקים עונשים, מתייחסים להגינוּת, חושבים על הזהות העצמית שלנו, מעריכים בחירה, ורואים חלל תלת־ממדי.

למשל, בואו נסתכל על האשליה האופטית שבדיוק ראינו בעמוד 03.

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים בחנו מדענים את אשליית מילר־לאייר ב־14 תרבויות לפחות, כולל דייגים בניגריה, מחפשי מזון במדבר קלהארי, וציידים־לקטים באוסטרליה הכפרית.12 הם בחנו את האשליה גם בקרב דרום אפריקאים ממוצא אירופי ומבוגרים וילדים באוונסטון, אילינוי.

הניסוי היה פשוט. החוקרים הראו לאנשים את האשליה ושאלו אם שני הקווים נראים להם שונים. מה שהתגלה במחקר היה מפתיע עד כדי כך שכמה פסיכולוגים התקשו להאמין בתוצאות, והם עדיין דנים בגורם הבסיסי להן.13

האמריקאים נטו להאמין לאשליה. בממוצע, המתנדבים באילינוי חשבו שקו B ארוך ב־20 אחוזים לערך מקו A. ממצאים אלה תאמו למחקרים הקודמים. זה לא היה חדש.

אבל המצב התחיל להיות מעניין כשהחוקרים ראו את התוצאות מהתרבויות האחרות. בכמה תרבויות ילידיות, כמו הציידים־לקטים בדרום אפריקה וחקלאים בחוף השנהב, האשליה לא שיטתה באנשים.14 הם ראו את שני הקווים כפי שצוירו באמת — שווים באורכם. בכל התרבויות האחרות, הנטייה של אנשים להאמין לאשליה היתה בין שני הקצוות — בין האמריקאים שהושפעו, לאפריקאים שלא התבלבלו. אנשים מ־14 תרבויות אחרות חשבו ששני הקווים שונים באורכם, אבל לא שונים כל כך כמו שחשבו האמריקאים.

החוקרים העלו השערה שהאשליה מתעתעת באמריקאים בצורה היעילה ביותר מפני שאנחנו חיים ב"סביבות של נגרים" עם זוויות ישרות.15 כלומר, אנחנו מוקפים בקופסאות. הן בכל מקום. אנחנו חיים בקופסאות (כלומר, הבתים שלנו), ישנים על קופסאות (כלומר, מיטות), מבשלים על קופסאות (כלומר, כיריים), נוסעים לעבודה בקופסאות (כלומר, רכבות), וממלאים את בתינו בקופסאות (כלומר, שידות, שולחנות, ספות, ארונות בגדים וכו').

אנשי המדע משערים שכל החשיפה הזאת לקופסאות מאמנת את מוחנו לתפוס את אשליית מילר־לאייר בצורה משונה: כשאנחנו רואים את שני החצים, המוח שלנו עושה קיצור דרך.16 באופן תת־הכרתי אנחנו הופכים את שני הקווים הדו־ממדיים על הדף לקצוות של קופסאות תלת־ממדיות (או באופן יותר ספציפי, ציורים של קצוות). מדוע ההחלפה התת־הכרתית הזאת דוחפת אותנו להאמין שהקו העליון קצר יותר מהתחתון? תארו לעצמכם ששני הקווים הם קצוות של בניינים. הקו התחתון, עם ראשי החצים ההפוכים, דומה לקצה שנסוג מזווית הראייה שלנו — או קצה רחוק מאיתנו. הקו העליון, עם ראשי החץ הרגילים, דומה לקצה שמצביע לעברנו — או קצה קרוב אלינו. משום כך המוח מותח את הקו התחתון מפני שהוא נחשב לרחוק יותר מאיתנו מהקו העליון, שנחשב לקרוב אלינו.

אבל בתרבויות רבות ברחבי העולם, אנשים לא מוקפים בקופסאות ובזוויות ישרות. במקום זאת, הם מוקפים בצורות מעוקלות וחלקות. לעתים קרובות הבתים והבניינים מעוצבים כמו כיפות, או שהם עשויים מחומרים גמישים יותר כמו קני סוף או חֵמר. וכשאנשים יוצאים מבתיהם, הם לא מטיילים על מדרכות עם פנסי רחוב (שיוצרים זוויות ישרות). הם מתהלכים בטבע. המון טבע — עצים, צמחים, חיות ופני קרקע. והטבע לא בקטע של זוויות ישרות. הטבע אוהב עיקולים.

ולכן, כשאישה משבט הסַאן במדבר הקלהארי מסתכלת על שני הקווים של אשליית מילר־לאייר על פיסת נייר, ראשי החצים לא מבלבלים אותה. המוח שלה לא קופץ אוטומטית למסקנה שהקווים האלה מייצגים קצוות תלת־ממדיים של קופסאות. במקום זה, היא פשוט רואה מה שמצויר על הדף: שני קווים בעלי אורך זהה.

כשערכו את מבחן מילר־לאייר במגוון תרבויות, חשפו החוקרים סדק עצום בבסיס הפסיכולוגיה. ממצאיהם הראו שהתרבות והסביבה שגדלים בהן יכולות לעצב משמעותית את תפקודי המוח הבסיסיים, כמו תפיסה חזותית.

אם זה נכון, באילו דרכים נוספות יכולה התרבות לשנות את המוח שלנו? אילו עוד "אמיתות אנושיות אוניברסליות" או "עקרונות כלליים" בפסיכולוגיה אינם כלל־אוניברסליים, אלא ייחודיים לתרבות המערב — כתוצאה מחיים ומהתבגרות בסביבת WEIRD?

דרך נוספת לניסוח הרעיון הזה: אם החברוּת בתרבות מסוימת מעוותת משהו פשוט כמו את האופן שבו אנחנו רואים שני קווים שחורים על נייר, באיזו מידה משפיעה התרבות שלנו על תהליכים פסיכולוגיים מורכבים יותר? מה היא עושה להשקפת ההורות שלנו או לאופן שבו אנחנו רואים את התנהגות הילדים? מה אם חלק מהרעיונות שנראים לנו "אוניברסליים" כשמדובר בגידול ילדים הם בעצם "אשליות אופטיות" שהתרבות שלנו יצרה?

לאחר שחזרתי מכפר המאיה ביוּקָטָן, הרגשתי מלאת מוטיבציה ואנרגיה לגבי ההורות. בפעם הראשונה זה שנים הרגשתי תקווה. חשבתי שאולי, רק אולי, אוכל לפענח את עניין ההורות, שלא זו בלבד שאוכל לאלף את חיית הבר בביתנו, אלא גם ללמד אותה להושיט עזרה ולרחוש כבוד. הסיכוי סחרר אותי.

וכך התחלתי לעשות את מה שאני מצטיינת בו: מחקר. רציתי ללמוד כל מה שאפשר על גישת ההורים מתרבות המאיה לגידול ילדים. צללתי למאמרים מדעיים, דיברתי עם מדענים, וקראתי ספרים אקדמיים. נוסף לכך, בחנתי בעין ביקורתית את ספרי ההדרכה המודרניים להורים.

כמעט מיד נתקפתי תסכול: בספרי ההדרכה הפופולריים בקושי מצאתי מידע על גידול ילדים בתרבות המאיה. למעשה, בקושי מצאתי מידע על סגנונות הורות בתרבויות לא מערביות. במקרים הנדירים שספרי הדרכה הזכירו מנהגים מתרבויות אחרות, הם התייחסו לידע הזה בסקרנות אינטלקטואלית במקום כמידע בעל ערך, שיכול לעזור לאמהות ולאבות המתקשים בגידול ילדים.

אז קלטתי את הפער העצום שקיים כיום בעצות להורים. אנחנו מקבלים הדרכה והנחיה כמעט אך ורק מהפרספקטיבה המערבית. כל כך הרבה השקפות וקולות חסרים. ולמרות זאת, כשמדובר בהבנה של מה צריכים תינוקות כדי לישון, איך ילדים קטנים פועלים ומה לעשות כשהפעוטה משתטחת על המדרכה (חברה שואלת!), אולי העולם המערבי הוא לא המקום הטוב ביותר לחפש בו תשובות.

ראשית, תרבות המערב חדשה יחסית בגידול ילדים. על במת ההורות של העולם, אנחנו בתפקיד הצעירה התמימה. רבות מהשיטות שלנו נהוגות רק כ־100 שנה — במקרים מסוימים, רק כמה עשורים. המנהגים האלה לא "עמדו במבחן הזמן" בשום מובן. לעתים קרובות העצות שלנו משתנות במהירות כזאת מדור אחד למשנהו עד שאנחנו חוטפים סחרחורת. למשל, בואו תראו את תנוחת השינה המומלצת לתינוקות. כשאמא שלי ילדה, הרופאים אמרו לה להשכיב את מייקלין שזה עתה נולדה על הבטן. כיום העצה הזאת נחשבת מסוכנת להחריד, אפילו רשלנית, היות שבסופו של דבר הוכח שהשכבת תינוקות שזה עתה נולדו על בטנם מגבירה את סכנת המוות בעריסה.

נוסף על כך, כשמשווים אסטרטגיות הורות מערביות עם האסטרטגיות ברחבי העולם — ולאורך ההיסטוריה האנושית — פעמים רבות מה שאנחנו עושים ממש מוזר (WEIRD).

זמן רב לפני שג'ו, סטיב וארה פרסמו את מחקרם פורץ הדרך, שהכתיר את המערב כתרבות המוזרה ביותר בעולם, גם האנתרופולוג דייוויד לנסי תהה אם הדבר נכון לגבי סגנון ההורות שלנו.17 האם הגישה שלנו היא היוצאת מהכלל? האם אנחנו החריגים?

דייוויד עבד במשך שנים על ניתוח נתונים אנתרופולוגיים, תיאורים אתנוגרפיים ורשומות היסטוריות, והסיק שהתשובה היא בהחלט כן! מנהגים נפוצים רבים — שנראים לנו חיוניים או קריטיים לגידול ילדים — לא נמצאים בתרבויות אחרות ברחבי העולם — או שהחלו לצוץ רק בתקופה האחרונה. "רשימת ההבדלים ממש, ממש ארוכה," אומר לי דייוויד. הוא מסכם את הניגודים האלה בספרו החשוב, The Anthropology of Childhood: Cherubs, Chattel, Changelings (אנתרופולוגיית הילדוּת: מלאכים, נכסים, ילדים מוחלפים). "ייתכן שקיימים בין 40 ל־50 דברים שאנחנו עושים שלא רואים בתרבויות אחרות."

למשל, האם שבחים הם הדרך הטובה ביותר לפתח מוטיבציה בילדים? האם זה תפקיד ההורה להמריץ ולשעשע ללא הרף את הילדים? האם מילים הן הדרך האידיאלית לתקשר עם ילדים קטנים? האם הוראות מילוליות הן הדרך הטובה ביותר ללמד ילדים? רבים מהרעיונות המערביים האלה דווקא מקשים את ההורות, ולעתים קרובות הם מנוגדים לאינסטינקטים הטבעיים של הילדים, אומר דייוויד.

למשל, המשפחה הגרעינית. הסְבָרָה הכללית בתרבות המערב היא שמבנה המשפחה האידיאלי כולל אמא, אבא וילדיהם הקטנים, שגרים יחד תחת קורת גג אחת. ואחדים יאמרו שכדי שהמבנה הזה יהיה עוד יותר אידיאלי, האֵם צריכה להישאר בבית ולהקדיש את מלוא תשומת לבה לטיפול בילדים. זה הכי "מסורתי", לא?3

בכלל לא. אם תעיפו מבט ברחבי העולם — ותחקרו את ההיסטוריה האנושית — תגלו שהמשפחה הגרעינית (והאֵם שתפקידה היחיד הוא לגדל ילדים) היא אחד המבנים הכי לא מסורתיים בעולם. במשך 99.9 האחוזים מהזמן שבו בני אדם הסתובבו בעולם, המשפחה הגרעינית פשוט לא היתה קיימת.18 "זה מבנה משפחתי שקיים רק שבריר שנייה בהיסטוריה האנושית," אומר ההיסטוריון ג'ון גיליס מאוניברסיטת ראטגרס, שחקר את האבולוציה של המשפחות המערביות במשך יותר מ־30 שנה. "הוא לא עתיק. הוא לא מסורתי. אין לו שורשים אמיתיים בעבר."

וזאת בהחלט לא הדרך שבה ילדים אמורים לגדול. במשפחה הגרעינית חסרים מורים חשובים לחיי הילד. במשך מאות אלפי שנים, ההורות היתה עניין רב־דורי. ילדים הורגלו ללמוד מכמה אנשים בכל הגילים — סבא־רבא, סבים, דודים, חברי המשפחה, שכנים, בני דודים וכל הילדים בסביבה.

במשך כאלף השנים הבאות, התכווצה המשפחה המערבית לאטה מהמזנון הרב־דורי למתאבן קטנטן, המכיל רק אמא, אבא, שני ילדים ואולי כלב או חתול. לא זו בלבד שאיבדנו את סבתא, סבא, דודה פיי ואת דוד ביל בבית, אלא גם את לינה האומנת, את דן הטבח, והמון שכנים ומבקרים שיושבים על המרפסת הקדמית או ישנים על הספה. ברגע שהאנשים האלה נעלמו מהבית, רוב משא ההורות נפל על כתפי אמא ואבא.

כתוצאה מכך, בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, האמהות והאבות עושים לפתע את הדבר הקשה הזה שנקרא הורות, בעצמם (או אפילו לבד). "הרעיון ששני אנשים מטפלים בילד לבדם פשוט מגוחך. לגמרי מגוחך," מוסיף ג'ון, "שני אנשים עושים את כל העבודה שאנשים רבים צריכים לעשות."

דייוויד לנסי משווה את גישת ההורות הזאת למה שקורה כשאמא וילד נכלאים בבית, לבד בסופת שלג. הבידוד מאלץ את האֵם להיות חברתו היחידה למשחק של הילד — להיות המקור היחיד לאהבה, לקשר חברתי, לבידור וליצירת גירויים. התנאים האלה עלולים להוביל למתח ולתשישות. "יש לנו את כל הסיבות להאמין שתנאי החיים המודרניים, שבהם תינוקות ופעוטות מבוּדדים מבני גילם במשקי בית עם הורה יחידני או משפחה גרעינית, יוצרים אפקט מקביל," כתב בספרו.19

כל הבידוד הזה — לכידת המשפחות שלנו בסופות שלג וירטואליות — כנראה לא היטיב כל כך עם בריאותם הנפשית של ההורים והילדים. פסיכולוגים רבים שאיתם דיברתי חושבים ששחיקת המשפחה המורחבת עומדת בבסיס השיעור הגבוה של דיכאון אחרי לידה בארצות הברית, וגם למגפה ההולכת וגוברת של חרדה ודיכאון בקרב ילדים ובני נוער. האמהות, האבות והילדים פשוט בודדים.

לבידוד הזה יש עוד השלכה מזיקה: אמהות ואבות גם איבדו את היועצים שלהם. ואולי שכחנו עד כמה היועצים האלה חשובים.

בתרבות המערב אנחנו נוטים לחשוב על אימהוּת כ"אינסטינקט טבעי של נשים כפי שהדחף המיני טבעי לגברים," כותב ג'ון גיליס בספרו A World of Their Own Making (עולם מעשה ידיהם).20 אבל במציאות, ההורות היא מיומנות נרכשת. ומקורות הידע המסורתיים הם הנשים והגברים שכבר גידלו כמה אנשים קטנים בעצמם — הסבתות, הסבים, הדודות, הדודים, השכנים החטטנים שמושיטים יד. ברגע שהדורות המבוגרים יותר נעלמו מהבית, נעלמו גם הידע ומיומנויות ההורות שלהם. אמהות ואבות חדשים נותרים כעת לבדם כדי לפענח את עקרונות ההורות, כמו איך לעזור לתינוק לישון כל הלילה, להרגיע פעוט בהתקף זעם וללמד אחות גדולה לאהוב את אחיה החדש במקום להרביץ לו.

התוצאה היום היא אמא שתקועה בין הפטיש לטיולון מדוגם: כעת היא נושאת בעול הורות כבד יותר מתמיד בהיסטוריה, אבל היא הכי פחות מוכנה לתפקיד.

"מעולם לא העיקה האימהוּת בצורה כזו על אמהוֹת," מסיק ג'ון.

אז זה ממש לא מפליא שאני תשושה ביום ראשון אחר הצהריים אחרי סוף שבוע שלם עם רוזי. במשך יומיים רצופים אני ממלאת את התפקיד של שלושה או ארבעה אנשים. אני לא רק אמא שלה, אלא גם סבתה, דודנית ואחות בוגרת. ונוסף לכול, אני מאלתרת.

במילים אחרות, לא זו בלבד שיצירת המשפחה הגרעינית עיצבה מחדש את ההורות שלנו, היא עיצבה גם את האופן שבו אנחנו לומדים להיות הורים. בַּיי־בַּיי, סבתא. בַּיי־בַּיי, דודה קרול. ובַּיי־בַּיי ידע, כישורי הורות ועוד ידיים להחזקה, בישול ועיסוי גבים קטנים בשעת ההשכבה. שלום לכם, בידוד, תשישות ומתח.

3. כשקוראים את זה, תלוי מאיזה רקע אתם באים, אפשר לחשוב שרעיון האֵם שנשארת בבית נשמע מיושן. אבל רק לפני 14 שנה, 41 אחוזים מהאנשים חשבו שעבודת נשים מחוץ לבית מזיקה לחברה, לדברי מרכז המחקר פְּיוּ ב־2007.