ארבעים יום

החורף השנה היה ארוך במיוחד. וירוס מסוכן השתולל בסין והעסיק את התקשורת כולה. זה נראה כמו מגפה ולא היה ברור מה מתרחש שם. משרד הבריאות המליץ לאזרחים להימנע מנסיעה לאזור ההתפרצות. אודה ואתוודה שהמחשבה חלפה במוחי, אבל אף על פי שהפיתוי היה גדול, לא היתה לי שום כוונה לנסוע לסין. מה הסיכוי שחוקר מגפות יזכה לחוות התפרצות אמיתית בעצמו?

בכל שנות המחקר ההיסטורי שלי לא התרחשה שום מגפה ענקית, פנדמיה, שהשפיעה על העולם המערבי בצורה שבה השפיעו המגפות הגדולות בעבר הרחוק. פה ושם היו התפרצויות של וירוסים שפגעו באוכלוסיות מאוד מסוימות, אבל משהו בקנה מידה כלל־עולמי הוא מחזה נדיר, ולאנשים מסוגי - חזון מרהיב.

במקום נסיעה ארוכה יצאתי לטיול הקבוע שלי בפארק, ובשובי התיישבתי לנוח על ארגז עץ גדול שנזנח בכניסה לביתי. שכנתי רחל, אישה נמוכת קומה ועגלגלה בגיל העמידה, נעמדה לצדי מתנשפת, הניחה את שני הסלים הכבדים שסחבה כל הדרך מהמכולת ובירכה אותי לשלום.

"נו, מה אתה אומר על זה, פרופסור?" רכנה לעברי ולחשה.

ניחוח קלוש של פטרוזיליה, משולב בריח של זיעה חמוצה, עלה באפי. חייכתי אליה בתשובה והרכבתי את משקפי כדי להיטיב לראות. אחר כך הישרתי את מבטי קדימה, אל המקום שאליו רמזה בעיניה. האם זה השלב בחיים שבו אתה נהפך משחקן לצופה? תהיתי בלבי, ושמתי לב כי רחל כבר הסדירה את נשימתה הכבדה. שותקים הבטנו שנינו בגבר מקומת הגג שיצא מן המעלית וניגש אל קיר תיבות המכתבים שבכניסה. השמש כמעט שקעה לחלוטין, והצללים התארכו במהירות. משבי הרוח הלכו והתגברו, ותחושת הלחות סימנה את בואו של הגשם. הבחור עמד בכניסה ושלח מבטים לצדדים, כמי שיש לו מה להסתיר. ידעתי שקוראים לו גיא, אבל היכרותנו הסתכמה בברכות שלום נימוסיות בחדר המדרגות או במעלית.

"הוא ציפור מוזרה, השכן הזה שלנו," אמרה רחל בקול נמוך. "אני חושבת שהוא מהנדס או איש מחשבים שלא יוצא כמעט מהבית במהלך היום," הוסיפה.

הרמתי את גבותי בתמיהה.

"דוד, הנהג של האוטו זבל, סיפר לי שהוא רואה אותו יוצא בשעות הלילה המאוחרות. אני אומרת לך, זה מוזר מאוד," המשיכה ללחוש, ואז הפטירה כבדרך אגב, "נו, לפחות הוא שקט ומשלם את מסי ועד הבית בקביעות - לא כמו המעצבן הזה עם הכלבים, ברעם, מקומה ראשונה. תגיד, אולי אתה רוצה לאמץ זוג עכברים לבנים חמודים? הבת שלי נוסעת ללמוד בצרפת והיא מחפשת להם בית חם."

גיא נראה לי בשנות החמישים לחייו, צעיר בהשוואה אלי. מבנה גופו היה צנום, אך ניכר שהוא בכושר גופני מעולה. אופן הילוכו לעומת זאת נראה הססני להפתיע והקרין חוסר ביטחון. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר שנדמה לי שהאיש הזה פוחד מאוד ממשהו.

שליח על אופניים נעצר ליד דלת הכניסה, שלף זר פרחים גדול מהארגז שמאחוריו ופנה אל גרם המדרגות. אחד השכנים יצא ממכוניתו ופסע ישירות לכיוונו של גיא. ראיתי את שני הגברים אומדים זה את זה במבטיהם ואחר כך מחליפים ברכות. כאשר נבלע השכן בדלת הכניסה, שלף גיא מתחת לחולצתו מעטפה לבנה, הביט לצדדים כמוודא שאיש לא רואה את מעשיו והחליק את המכתב אל אחת מתיבות הדואר שמימינו.

מכתב. מי כותב מכתבים היום? האם יש עוד אנשים כמוני שיודעים להעריך את המילה הכתובה? גם אני עצמי נוהג לשבת ו"לכתוב למגירה" מדי יום.

ליום הולדתי האחרון קיבלתי מבתי עט נובע מהודר ומחברת גדולה מנייר ממוחזר.

"אני יודעת שאתה דווקא משתמש הרבה במחשב שקניתי לך בשנה שעברה, אבל חשבתי שאולי זה ישמח אותך הפעם יותר," אמרה. חייכתי לעצמי בשעה שהבטתי בשתיקה בגבר שסב על עקביו ונבלע במעלה המדרגות. שני ילדים חלפו בריצה על פני ושעטו מעלה במדרגות הבניין.

"אני חייבת לשים את הקניות במקרר," אמרה רחל וניערה אותי ממחשבותי. "תגיד מה שתגיד, הוא איש מאוד מוזר ואני מקווה שלא נתעורר יום אחד עם הפתעות לא נעימות בקשר אליו," הוסיפה בעת שהרימה את סליה. אחר כך זקפה את סנטרה כמבינה עניין ונדה לי לשלום.

למי היה מיועד המכתב? למה דווקא מכתב? מדוע לא לשלוח דואר אלקטרוני? הסקרנות גאתה בי וניסיתי במשך כמה דקות להילחם בה, אך לשווא. משהו בשפת גופו של גיא גרם לי אי־נוחות שלא יכולתי להסבירה. לבסוף קמתי ממקומי ופסעתי אל קיר תיבות הדואר. כבר מרחוק ראיתי את קצהו של המכתב מבצבץ מפתחה של אחת התיבות, שהיתה מלאה במכתבים אחרים. הכרתי היטב את התיבה הזו, אבל התקרבתי יותר כדי להיווכח סופית. לא היה כל מקום לטעות. המכתב נתחב בין שלל אחיו בתיבת הדואר של אבישג. נשמתי נשימה עמוקה ובגופי פשתה תחושה של נינוחות משועשעת. היסטוריון הוא סוג של רכילאי, וככזה אני אוהב לאסוף פיסות מידע מפתיעות. ניגשתי אל המעלית באטיות, שקוע במחשבות.