מפעל העננים של גברת לילנבלום

נראה שרק על עובדה אחת לא היה ויכוח — שָׂרַי לילנבלום הופיעה אחרי שלושה ימים, בלב המכתש הגדול, כמה קילומטרים מעיירת הסקי המדברית שבה התגוררה. את ההודעה על מציאתה קיבל בנה, עילי, קצת אחרי תשע בבוקר.

״מצאו אותה,״ הודיע אביו בשיחת טלפון שהעירה אותו משינה עמוקה. ״בתוך המכתש, בחלוק בורדו.״

״בורדו?״ שאל עילי בקול צרוד. ״באמת? מצאו אותה?״

״באמת בורדו ובאמת מצאו,״ אמר האב. ״לוקחים אותה למיון בסורוקה, כנראה רק התייבשות קלה, אבל עדיף לא לקחת סיכונים.״

״מה... היא בסדר?״ הוא התיישב במיטה. ״אמרה איפה היא היתה? מה קרה...״

״לא, לא. אני רק יודע שמצאו אותה. אחרי שאפגוש אותה נדע יותר.״

״יופי, יופי, יופי,״ חזר על עצמו בדבקות, ביקש לתת לידיעה שורשים בעולם. תהה אם הוא אמור לשמוח יותר. צפירת מכונית נשמעה במרחק. ״אז נסעת לפגוש אותה?״

היתה שתיקה קצרה. ״אתה ישנת, עילי, ואני הייתי חייב לצאת כמה שיותר מהר. יצאתי בכזאת סערה, אפילו גרביים שכחתי לגרוב... לא היה לי רגע לחשוב...״

״כן, לא, כן. זה טוב שיצאת ככה,״ ענה עילי, ״הכי חשוב שמצאו אותה.״

״כן, זה הכי חשוב,״ אמר האב בטון רך. ״אני גם צריך אותך בבקתה היום. מישהו צריך לוודא שהאיסלנדי לא שרף את המקום.״

״שרף?״ לעילי לקח רגע להבין שאביו חזר לספר את הבדיחות המגושמות שלו, עדות מובהקת לכך שבאמת מצאו אותה, שבאמת יש נקודה מסוימת במרחב ובזמן שאפשר לומר שבה היא נמצאת.

הוא נשכב במיטה והביט על התקרה, ניסה לדמיין את אמו במדבר בחלוק בצבע בורדו. הדמיון היה מעורפל. נזכר שכשהיה ילד הסתובב בעולם עם מחשבה משונה. שאולי יש מקומות שנוצרים רק ברגע שמבקרים בהם. שחצי שעה לפני שתיירים מגיעים לעיירה קטנה בטוסקנה, מישהו מודיע, ״קדימה חבר׳ה, להוציא מהר מהמחסן כמה בתים, כביש ויקב, הם תכף באים.״ ומהר כל הניצבים מגיעים באוטובוסים, מתמקמים בנקודות אקראיות ברחוב. הולכים בכזה ביטחון, כאילו העיירה עמדה שם מאז ומעולם. ורגע אחרי שהתיירים הולכים, הניצבים ממהרים לפרק הכול, עוברים לעיר הבאה. זכר שכשסיפר לאמו את המחשבה הזאת שלא הניחה לו, הוסיף את המילה ״אולי״ כמה פעמים, ואיך התכופפה אליו, הביטה ימינה ושמאלה ושאלה, ״איך ידעת?״ אמרה שעבדה פעם בחברה הזאת. שלוש שנים האמין בכך, עד שטען בפני ילדה אחת שאהב שפריז לא באמת קיימת, והילדה גיחכה. כך גילה שאמו שיקרה לו ושבועיים לא דיבר איתה. אבל יש רעיונות שנשתלים בתודעה, ולכן גם עכשיו, בגיל עשרים ושתיים, בכל פעם שהגיע למקום חדש, היה בוחן בקפידה, אולי אחד הבניינים קצת לא יציב, אולי אחד השלטים כתוב בשפה הלא נכונה. וכששכב במיטה אחרי שיחת הטלפון עם אביו, חלפה בראשו של עילי אפשרות משונה — שאולי את השלושה ימים האחרונים אמו בילתה בצל עיר שנדדה. החליטה להישאר שם לבדה, גם אחרי שכל הרחובות והבתים והאנשים התקפלו להם למקום אחר.