דיוקן נסיכותי

האנה עמדה תחת קרן שמש בוהקת בחלקו האחורי של הסטודיו שלה. ליבה הלם בקצב מעורר בחילה. הריח המסחרר של צבעים וחומרים ממיסים, שלרוב הזכיר לה את כל מה שאהבה, העלה בה קבס. היא מיהרה אל החלון ופתחה אותו לרווחה אל גינת הקוטג' הסבוכה והמפושטת. וינקה את אוויר הקיץ החמים.

החוטמיות פרחו.

אימה אהבה את החוטמיות יותר מכל הפרחים שצמחו כאן.

"מיס ברינגטון?" שומר ראש. אחד מבין שלושת הרי-האדם שהגיעו לפני מספר דקות. שניים מהם סרקו כעת את המקום ובדקו שביתה לא מהווה סיכון. האיש שנשאר איתה קימט את מצחו כי ללא ספק חשש שהיא מזמינה פנימה תוקף שעלול לפגוע במעסיק שלהם, שהיה צפוי להגיע בקרוב. כאילו היא מסוגלת לארגן משהו כזה, כשרק לפני חצי שעה קיבלה מהסוכנת שלה התראה על הביקור הצפוי.

"הריח של הצבע." היא נופפה בידה כאילו היא מסלקת ריחות פוגעניים. "הוא עלול להפריע להוד מעלתו."

האיש הנהן וסביר להניח ששמח לדעת שהיא חושבת על רווחת המעסיק שלו. הרווחה שלה בוודאי לא תעניין אותם, וגם לא הרגשתה הנוכחית כאילו יד לופתת את צווארה ולוחצת. היא נשמה עוד נשימה עמוקה. שומר הראש התמקם בפתחה של הדלת שהפרידה בין הסטודיו שלה לבין שאר הבית ושילב זרועות כאילו הוא שומר עליה. היא נראתה כאילו היא עומדת לברוח?

מפתה, אבל לא היה לה לאן ללכת.

הקוטג' שלה בכפר, בית המשפחה. מקום המפלט הבטוח שלה היה כל מה שנותר לה מהוריה. היא בחנה את החדר המואר שהיא הפכה לסטודיו כשהייתה מבוגרת מספיק כדי לעבור לגור לבד. אנשים אמרו לה שמטורף מצידה לחזור לכאן, להתרחק מהעיר, אל בית שעייף מתשע שנות שוכרים. אך אנשים לא הבינו. למרות שכבת הצבע הטרייה אף אחד לא כיסה את הסימונים על הקיר בחדר הכביסה, שם הוריה ציינו את גובהה במשך השנים. המטבח נמוך-התקרה נותר ללא שיפוץ, מקום שבו הם התיישבו לאכול את ארוחותיהם וצחקו. הבית כולו הדהד מזיכרונות אלה. השמחים והכואבים.

דמעות צורבות עקצצו בעיניה. עכשיו כל זה היה בסכנה. דודה ודודתה היו האפוטרופוסים שלה. טיפלו בירושתה אחרי מות הוריה. לקחו תחת חסותם את המתבגרת השבורה שהיא הפכה להיות. נכון, הם לא היו אכזריים, אלא בעיקר מרוחקים, משום שלא רצו כלל ילדים משלהם ולא ידעו איך להתמודד איתה. אך היא סמכה עליהם, והבגידה של הדוד שלה הותירה בה חתך עמוק, פציעה משוננת. השקעה שהוא השקיע בניגוד לרצונה עלתה בתוהו. כמעט הכול אבד. אביה היה מנסה להיחלץ בציפורניו מהקבר אילו היה יודע איך אחיו התנהג כלפי אחייניתו היחידה.

הכול נראה שברירי כרגע. שום דבר אחר לא פירק אותה. לא מות הוריה בתאונה, לא אובדן הסוס שלה וכל מה שאהבה. היא טיפסה במאמץ מתהום הצער בכוחות עצמה. אומנם קצות אצבעותיה אולי דיממו, ציפורניה נקרעו, והצלקות שנחקקו בנפשה חיכו להיפתח בכל רגע נתון. אך הכורח למכור את המקום, את החווה הקטנה שבה העבירה את הימים המאושרים ביותר בחייה? זה יפעור בה סדקים, וכל חיילי המלך וכל פרשיו לא יוכלו לאחות את השברים.

זיעה עקצצה על עורפה, וטיפה זלגה לתוך חולצתה ודגדגה אותה. היא התקרבה אל החלון. שלתה גומייה מכיס הג'ינס שלה, משכה את שערה לאחור ואספה אותו למעין פקעת מרושלת.

שומר הראש השפיל אליה מבט. שילב ידיים. "את נראית לחוצה."

איך היא יכולה להסביר לו שהעבר של המעסיק שלו ושלה משולבים עבותות זה בזה? שהמעסיק שלו הוא האדם האחרון שהיא רוצה לראות, כי הוא מהווה תזכורת ליום הגרוע ביותר בחייה? להתנפצות של חלומות נעורים?

"אף פעם לא פגשתי נסיך קודם." זה לא היה בדיוק שקר. "ולא היה לי זמן להתארגן."

מבטו של שומר הראש סקר אותה במורת רוח. היא השפילה מבט אל ידיה. ציפורניים קצרות וקהות. העור הקרני מסביבן ספוג בצבע. היא נטלה סמרטוט ישן, הרטיבה אותו בחומר ממיס ושפשפה את אצבעותיה במאמץ עקר לנקות אותן. נסיכים מושלמים מן הסתם לא מתלהבים מפשוטי עם מטונפי ידיים. לא שהיא ציפתה להתלהבות, אבל בכל זאת. היא הניחה שהיא לכל הפחות אמורה להקפיד על הופעה סבירה. אחרי מאמץ קצר היא שמטה על השולחן את המטלית, שהייתה כעת מלוכלכת, ורחרחה את אצבעותיה. הן הדיפו ריח אורנים.

היא הרימה אותן. "יותר טוב?"

שומר הראש רטן.

האנה בדקה את הטלפון שלה. יש עוד קצת זמן. היא נטלה מכחול דק והתרחקה מעט מהכן שלה. האומנות שלה בדרך כלל הרגיעה אותה, אפשרה לה ללכת לאיבוד בצבע ובאור. שום דבר לא יכול היה לגעת בה כשהיא הייתה שקועה בזרימה של דיוקן. היא ניסתה להרפות את הלפיתה העזה של אצבעותיה. טבלה את המכחול בצבע. מעט כחול טסמני, נגיעה של לבן טיטניום. היא קימטה את מצחה. העיניים בדיוקן עשו לה בעיות. יותר מדי עצב, לא מספיק שובבות. היא שלחה את המכחול אל הכן כדי להוסיף טיפת צבע סמוך לאישון וניסתה להתעלם מהרעד של ידה.

הצלצול העליז של פעמון הדלת הדהד בחדר. המכחול של האנה החליק מאצבעותיה, צנח בקרקוש על הרצפה והשאיר מריחות של צבע כחול על קרשי הרצפה הישנים.

קבס שורף עלה בגרונה. הוא הקדים. היא הניחה לדיוקן וניגבה את כפות ידיה הלחות בג'ינס שלה.

"תזכרי לקוד," אמר שומר הראש.

באותו רגע נגסו בה שיני הכעס לנוכח הבוז של האיש הזה, כשהיא זו שהביקור היום נכפה עליה. היא סירבה להצעת העבודה כשהופנתה אליה לראשונה לפני חודשים, לפני שהיה לה מושג כמה קשה מצבה הכספי. המעסיק שלו התעלם מסירובה. הוא התנהג בדיוק כפי שדודה הגיב כשנתקל בהשקעה ספקולטיבית. גם הוא התעלם ממנה. היא חרקה שיניים וזעמה על התעלמותם של האנשים האלה מהחלטותיה, כאילו דעתה חסרת חשיבות. אך גם אם המצב קשה, היא לא מוכרחה לחייך ולסבול את זה.

האנה התקרבה בנוקשות אל האיש ששמר על הפתח והזעימה אליו פנים. הוא התנשא מעליה אך לא היה לה אכפת. היא לא תספוג יחס שתלטני וגס, מאף אחד. שומר ראש מאיים או נסיך.

"אני מבינה קצת בכללי נימוס. ואני יודעת איך להתנהג בנוכחות בן מלוכה."

האיש לא זז, אך עיניו התרחבו קמעה כאילו הופתע. יופי.

מלמול קולות נישא לאורך המסדרון. הנקישה של עור איכותי על קרשי הרצפה התחזקה. היא נסוגה לעומק החדר וניסתה לבלוע את הגוש שבגרונה אך פיה היה יבש.

צל שהופיע במסדרון מאחורי מאבטחים נוספים, הלך וגדל עד שלבש צורה אנושית ועבר בפתח.

"הוד מעלתו, נסיך הכתר של לסרנו," הכריז שומר הראש.

אלסיו ארקורי.

יפה מכפי שזכרה, אף שהזיכרון שלה הושפע בזמנו מנעוריה. בעבר היא זכתה רק להצצות חטופות מרגשות על הנסיך הנאה מהאגדות, רוכב במסלול קפיצות הראווה. הגבר הצעיר שליבה הצעיר התרסק בגללו באכזריות מבעיתה. כעת היא יכלה להתפעל כראוי מקומתו הגבוהה ומגופו הרחב. מפיו הרציני אך המגרה והבשרני. מהשלמות של אפו הנשרי. מצבע הקרמל של עורו השחום משמש. מרעמת שערו הכהה הסמיך. היא יכלה להעמיד פנים שהיא מתפעלת ממנו בתור אומנית שבוחנת את מראהו הגברי הסמכותי. אבל על מי היא עובדת? מדובר במשיכה נשית ברורה לגבר בשיא אונו.

אחרי תשע שנים היא עדיין הרגישה כמו אותה מתבגרת מסוחררת.

כל גופה התמלא עקצוצים. היא הרגישה שעורה לא מסוגל להכיל אותה. היא רצתה להשיל מעליה חלקים כמו קליפה ולהגיח נוצצת יותר, מבריקה יותר. פשוט יותר. כי היא לא הייתה זקוקה למראה כדי לדעת שהיא נראית כמו פרחחית, ואילו הוא נראה כאילו זה עתה צעד על שטיח אדום.

היא התרעמה על הופעתו המושלמת, כי בגלל ביקור הבזק שלו ללא התראה מספקת לא היה לה זמן לשפר את הופעתה. חליפתו הייתה מחויטת לעילא וצבעה כחול-צי עמוק, וחולצתו הייתה לבנה צחה. עניבה אדומה וכחולה ממשי איכותי מבריק. אין ספק שהיא לטשה בו עיניים, לפני שנזכרה בנימוסיה וקדה. "הוד מעלתך."

"סניורינה ברינגטון." הוא היטה את ראשו כמבהיר שהיא עומדת בדרישות, ואחר אותת לאיש שעמד מאחוריו. "זה המזכיר הפרטי שלי, סטפאנו מורטי. הוא היה בקשר עם הסוכנת שלך."

האיש השני היה לבוש בקפידה ומטופח כמעט כמו המעסיק שלו. מושך, אך ללא הנוכחות הבלתי ניתנת להגדרה של הנסיך. היא הנהנה אליו. הוא השיב לה חיוך.

"ברוכים הבאים לביתי ולסטודיו שלי. זו הפתעה, ולא התכוננתי לבואכם. לא ציפיתי שבן מלוכה יקפוץ לביקור היום. תרצו תה?" היא החוותה על שולחן חבוט בפינת הסטודיו שלה, על הקומקום החשמלי העתיק, על כמה ספלים סדוקים.

אלסיו עקב אחר כיוון ידה, ומבטו גלש על השולחן כאילו הוא בוחן תמונה עצובה של טבע דומם. אף אחד לא נכנס לכאן – זה היה החלל הפרטי שלה – כך שלא היה מי שיוטרד מכלי החרסינה הפגומים. ציורי דיוקנאות אישיים התבצעו בסטודיו הרשמי שלה בפאתי לונדון. הסטודיו שעליו ויתרה לאחרונה, כי בעקבות המעשים של דודה היא לא יכלה להרשות לעצמה את ההוצאה. עם זאת, נוכחותו של אלסיו בחדר הזכירה לה כמה חבוט ומהוה הוא נראה. היא אף פעם לא התעסקה בנראות בעבר. זה היה ביתה. אך די היה בנסיך אחד לבוש ללא דופי כדי להדגיש בחדות מזעזעת כמה מרופטים נעשו חייה.

"תה? לא. הגעתי לאזור כדי לקנות סוסים, ומכיוון שהתעלמת מהבקשות של המזכיר שלי..." בקולו נשמע ניגון של מבטא איטלקי בבריטון מרהיב. גוונים דבשיים שהיא הייתה מוכנה להאזין להם שעות. קול של מנהיג שיהדהד על חומות טירה. של מישהו שרוב האנשים יצייתו להוראותיו.

לא היא. היא לא נתינה של הנסיך הזה.

"לא התעלמתי מהן. התשובה שלי הייתה ברורה."

הוא היסס רגע והיטה את ראשו כאילו שקע במחשבות. הוא עורר בה תחושה משונה כאילו היא דגימה תחת זכוכית מגדלת.

"נפגשנו פעם?"

עצמות לחייו המלוכסנות הגבוהות, הגבות התקיפות. העיקול המסותת של שפתיו המפתות. עיניים חומות-אדמדמות בצבע אומברה שרופה, ממוסגרות בריסים שחורים מעוגלים באלגנטיות. האנה מעולם לא פגשה אותו רשמית, אך היא לא שכחה אותו ממסלול קפיצות הראווה. אלסיו ארקורי היה גבר שמותיר אותך קצרת נשימה. חוסר הפחד שאפיין את רכיבתו. הביטחון היהיר שהקרין שהוא יבצע כל קפיצה בהצלחה. וכך היה. הסוס והרוכב יחד היו השלמות בהתגלמותה.

זו הייתה הסיבה שהיא וחברתה קשקשו במושב האחורי של המכונית באותו יום נורא. מרכלות מדוע הוא פרש מהתחרות בגיל עשרים ושתיים, לדאבון ליבן הצעיר. באותם ימים הוא גילם עבורן אדם בוגר, כל מה שבת שש-עשרה שאין לה מושג מהחיים משתוקקת להיות. הוא שידר שברור לו מהו מקומו בעולם. הוא הקרין ביטחון גמור, בעוד שהאנה עדיין ניסתה למצוא את עצמה. אחר-כך גם היא פרשה מהרכיבה, כי לא הייתה מסוגלת להתמודד עם מות הוריה והסוס שלה. ומאז היא ניסתה לא לחשוב על הנסיך אלסיו ארקורי.

לפחות עד הטלפון שהגיע מהסוכנת שלה לפני קצת יותר מחצי שעה, ומאז כל הזיכרונות שהיא אצרה בתוכה חזרו להציף אותה.

"לא. לא נפגשנו." לא בדיוק. הוא חילק את הפרס הראשון באירוע קפיצות ראווה שבו התחרתה אחרי שהכריז על פרישתו. החברה שלה זכתה באותו יום, והאנה סיימה במקום השני. דבר חריג אצלה, אבל בו לא היה במיטבו באותו יום, כאילו הסוס שלה בישר על האירועים ההרסניים שיתרחשו שעות בלבד לאחר מכן. היא כל-כך קנאה בחברתה על הסרט של המקום הראשון. כמה נכספה ללחיצת היד שחברתה קיבלה מאלסיו. השתוקקה שהוא יכיר בקיומה. ואז עיניהם נפגשו. לא הרפו. ולרגע אחד מושלם ומסנוור עולמה עמד מלכת.

אחרי מה שהתרחש בהמשך אותו יום, התשוקות הללו נראו ילדותיות. באותו יום נעצר עולמה פעם נוספת, אחרי רגע מחריד נוסף. ומאז לא שב לקדמותו.

נוכחותו בביתה עוררה בה זיכרונות רבים מדי מאותו שבריר שנייה שבו כל התמימות והאמון שלה בטוב של העולם תמו. הישיבה שלה במושב האחורי של הרכב של הורי חברתה. העיקול בכביש, ההריסות הפזורות... ה... קטל. מכונית וקרון סוסים נהרסו. כל מה שהיא אהבה, אבד. תאונה ביזארית. טרקטור במקום הלא נכון על כביש כפרי צר. האנה התכווצה. עצמה עיניים חזק נגד התמונה האיומה שהוקרנה בראשה כמו סליל סרט מקרטע.

"את בסדר, סניורינה ברינגטון?"

היא שבה ופקחה עיניים. הנהנה. נשמה. איחתה את קרעי הכאב שבליבה, שם הוא יישאר לנצח. האנה לא רצתה לחזור לרגע ההוא, ואם אלסיו באמת זוכר, הוא עלול להתחיל לשאול שאלות. היא לא תוכל להתמודד איתן, לא עכשיו.

אלסיו הביט בשומרי הראש שלו, שעמדו כנוכחות מאיימת בפינה. אמר משהו באיטלקית מהירה, והם קדו ועזבו את החדר. האווירה נרגעה קמעה.

"באתי לכאן כדי לדבר איתך על ציור הדיוקן שלי."

האנה לפתה את ידיה מאחורי גבה. "כמו שהסוכנת שלי אמרה לך, יש לי כמה עבודות מוזמנות..."

אלסיו נעמד לפניה, והיא נאלצה להרים את מבטה כי אומנם לא הייתה קטנטונת, אך לידו הרגישה גמדה. מקרוב הוא היה אפילו מרשים יותר. תווי פניו היו נטולי דופי. כאילו כל חלק באיש היה חייב להיות מלוטש ומושלם. הוא הפנט אותה עם עיניו החומות הקטיפתיות. עד שהיא הרגישה מסוחררת ממבטו.

הוא כנראה פירש את שתיקתה כהסתייגות.

"השכר שלך. אני אכפיל אותו. ואני נסיך, כך ש..."

היא פסעה אחורה. אחרת היא הייתה נוטה לעברו ואל נוכחותו המוצקה ברגע של חולשה קלה. "אני יודעת מה אתה."

מה היא עושה? מתעללת בעצמה, זה מה. היא הייתה זקוקה לעבודה הזאת, אבל היא לא הצליחה להתאפק. היא הבטיחה לעצמה בתחילת דרכה כציירת שתיקח על עצמה רק עבודות שהיא רוצה. הניסיון לבסס תקשורת עם מושא הציור היה מכביד לפעמים. בתקופה הראשונה אחרי מות הוריה היא ציירה אותם ללא הרף, כי הייתה מבועתת שפניהם ידהו בזיכרונה. היא ערכה רישומים שלהם יומם ולילה ושיפרה את הציורים כדי שלעולם לא תשכח. היא התישה אותה, האובססיה. גרמה לה להרגיש רע. לפעמים זה עדיין קרה, כשנסחפה עם ציור. משום כך היא בחרה את העבודות שלה בזהירה רבה.

אלסיו ארקורי לעולם לא יהיה בחירה זהירה. כל קשר איתו עלול לשבור אותה.

"אז אני מבטיח שאם תציירי את הדיוקן שלי, אני אדאג שכולם יידעו מי את. עד כה כל מי שציירת היה... חסר חשיבות."

המטרה בציור דיוקנאות אף פעם לא הייתה תהילה, אלא שימור זיכרונות. הפרטים הקטנים, הניואנסים של אדם. נכון, היא קיבלה שכר נאה עבור עבודתה, אך השכר מעולם לא היה העיקר. העיקר היה להבטיח שאנשים לא ישכחו.

היא הביטה בדיוקן של האישה המבוגרת שניצב כרגע על הכן שלה. אשת צדק, חובבת סוכריות מציצה בטעם שעורה ותה יורקשייר. "לא הייתי אומרת ששופטת היא סתם מישהי. החוק הוא חשוב, וכך גם לעשות את הדבר הנכון. אבל אני הכי אוהבת לצייר אנשים שהעולם מתעלם מהם. מגיע להם שיראו אותם רגע, שיזכרו אותם. אותך רואים כל הזמן."

אלסיו משך בכתפיו. התנועה נראתה חריגה אצל גבר שנראה כאילו התנועע רק כשהדבר היה מחויב המציאות. "יש מישהו שבאמת רואים אותו? התקשורת בדרך כלל מנסה להציג תמונה שלי, ונדיר שהיא מצליחה."

"איזו תמונה היא מנסה להציג?" את הסמכותיות הקרירה? את חוסר הרגש? היא ראתה אותם בעיני רוחה טוענים שהוא דומה יותר לרובוט מאשר לאדם אמיתי, ושמחים לאתר סדק זעיר בשריון הנוצץ שלו כדי להביא לנפילתו.

אלסיו זקף גבה. "לא חיפשת עליי באינטרנט? חשבתי שאת ידועה כמישהי שמכירה את מושאי הציור שלה."

"אתה לא מושא ציור שלי, לכן לא היה לי צורך להכיר אותך."

"השופטת." הוא בחן את הציור, ועיניו הוצרו כשהתבונן באישה שעל הקנבס. "הדיוקן הזה מספר סיפורים. אני רוצה שתספרי את הסיפור שלי. את הכי טובה שיש. אף אחד לא יכול לראות אותי כמוך."

במובן מסוים היא רצתה לגלות את פניו האמיתיות, כי אנשים ריתקו אותה. אך משימה זו כרוכה במחיר, והיא לא הייתה בטוחה שהיא מוכנה לשלם אותו, מפני שאלסיו הזכיר לה את כל מה שאיבדה.

"'הכי טובה שיש' זו קביעה סובייקטיבית. יש לי תנאים שאני מציגה לכל אדם שאני מציירת. הסוכנת שלי אמרה לי שסירבת לתנאים שלי."

סו הייתה ברורה. לא אומרים לא לנסיך. האנה חייבת לשמור על אופציות פתוחות... היא ידעה מה פירושן של המילים המאיימות הללו. ברגע שדו-הפרצופיות של הדוד שלה התגלתה, הפגישה עם הנסיך הפכה הכרחית. מעצבנת, אבל עדיין הכרחית.

"אני כאן עכשיו," אמר אלסיו. הזווית הקשה וחסרת הפשרות של לסתו אמרה לה שהוא אולי קלט את מה שאמרה אבל שהוא לא באמת הקשיב.

היא הפנתה לו את הגב ופסעה אל מכתבה מכוסה בנתזי צבע, שעליה היו פזורות הפאלטה שלה ושפופרות צבעי שמן משומשות למחצה באותו רישול שאפיין את החדר כולו. היא פתחה מגירה, הוציאה צרור דפים, חזרה אליו ודחפה לעברו את הניירות. הוא לקח אותם מאצבעותיה המוכתמות מצבע. עלעל בהם.

"האם אני חובב חתולים או כלבים?" גבותיו התרוממו באי-אמון. "מה זה?"

היא השקיעה זמן במושאי הציור שלה. השאלון היה חלק אחד קטן. היא בילתה זמן בחברתם כשציירה אותם, שרבטה סקיצות שלהם בזמן אמת. היא הרגישה בנוח עם כל אדם שציירה עד כה. היא חיבבה אותם ואת השיגעונות הייחודיים שלהם. אבל אלסיו ארקורי? היא לא הייתה בטוחה שתוכל. המוזרויות של אדם, קטנות ככל שיהיו, העניקו לו אופי. איך היא תוכל לעשות צדק עם האיש הזה שאין בו כל מוזרות? הוא היה מסנוור כמו אבן חן נטולת פגם.

"בזכות השאלות האלה אני טובה כל-כך בעבודה שלי. אני לומדת להכיר את מושאי הציור שלי. היכרות אינטימית."

לשמע המילה האחרונה נפערו עיניו מעט. הוא בוודאי לא חושב... חום שטף את לחייה. זווית פיו התרוממה קמעה. הרגע היה בנוי מאלפי שניות, ואז הוא עבר, ותשומת ליבו חזרה אל הדף שבידיו. אך אפילו השניות האלו גרמו לליבה לדהור בניסיון להימלט.

"מהו זיכרון הילדות הכי טוב שלך? הכי גרוע שלך?" קמטים פגמו במצחו. הוא דחף לעברה בחזרה את הדפים. "לא. אם התקשורת תשיג את זה..."

"היא לא." היא התעלמה מזרועו המושטת. "אני קוראת את התשובות ואז משמידה את השאלון. אני גם חותמת על הסכמי סודיות אם מבקשים. אף מידע לא דלף ממני אל אמצעי התקשורת. אתה יכול לפנות כמה דקות ולענות על השאלות שלי כבר עכשיו."

הוא נראה כאילו התנשא כעת לגובה רב יותר, כמו הנסיך המרשים שהיה. היא אפילו יכלה לדמיין את הכתר הנוצץ על ראשו.

"כל האנשים האלה שאת מציירת. התקשורת לא מגלה בהם שום עניין. אני? אני בן מלוכה. את יודעת איך הצהובונים רודפים אחרי סיפורים. אני לא נותן להם פירור. אבל זה?" הוא נופף בידיו מעל המסמך הפוגעני כאילו ניסה לסלק חרק טורדני שנחוש בדעתו לעקוץ אותו. "אני לא עונה על עשרים שאלות, בשביל אף אחד."

"יש שמונה-עשרה שאלות. אבל המספר לא חשוב. אתה יכול להגיד לי את התשובות."

הוא שמט את הדפים על השולחן שלצידו. "את אדם זר."

וכך היא תישאר, אף שהאנה התחילה ליהנות קצת מההתנצחות הזאת. היא הרגישה ריגוש זעיר כשהעניין שלו בה לא פג למרות הלחץ שהפעילה עליו. פירוש הדבר היה שהוא באמת רוצה שהיא תצייר אותו, ידיעה שהחמיאה לאגו שלה, שהיא לא ידעה בכלל שזקוק ליחס. מה בת השש-עשרה מפעם הייתה חושבת עכשיו?

אותה נערה צעירה הייתה חושבת שכל חלומותיה התגשמו.

"העניין הוא כזה. המידע הזה מאפשר לי לצייר הכי טוב שאני יכולה. תמונה מהסוג שאתה כנראה רוצה, כי אתה עדיין עומד בסטודיו שלי. אתה רוצה שאני אצייר את הדיוקן שלך, אז... תכפיל את השכר שלי ותענה על השאלות שלי." היא הזדקפה והקשיחה את גבה כמוהו. אם הוא משתמש בקלף הנסיך, היא תשלוף מולו את קלף המלכה, כי הסטודיו הזה היה הממלכה שלה והיא השליטה הבלעדית כאן. "לא רוצה – לא צריך."

אלסיו לא ציפה לקבלת פנים חמה, אך הוא כן ציפה לתגובה מנומסת יותר. היא אומנם קדה כמצופה. הרכינה ראש בהבעת כבוד כביכול, אף שהוא היה בטוח שהיא לא הרגישה שום כבוד כלפיו, כי עיניה הבזיקו במעין אזהרה וכל גופה הסתמר כמו קיפודה מסויגת. חמודה, אבל דוקרנית ועוקצנית. בזה הרגע האור מהחלונות שמאחוריה יצר סביבה מסגרת. שערה הכהה היה אסוף ברישול לפקעת סוררת. היא לבשה חולצה גברית מפוספסת בכחול ולבן עם צווארון מהוה, שרוולים מושפלים אל אמותיה, מוכתמת ומלוכלכת מצבע. מכנסי ג'ינס רפויים וקרועים. נעלי ספורט מכוסות בנתזי צבע כמו שאר גופה.

מרושלת ודווקא בגלל זה מפתה.

"אני לא נוהג להיענות לאולטימטומים," אמר. אף שהוא התפעל מהאולטימטום שלה יותר משהסכים להודות. היא תצליח לעמוד בפרץ מול מיטב אנשי חצרו, האישה הזאת.

היא הזעימה אליו פנים ללא שום כבוד, ועיניהם נפגשו באמת. עיניה היו ירוקות, אולי. כובשות. העומק וסחרורי הצבע הפנטו אותו. מבטה הזורח הכיל עולם ומלואו, והוא הרגיש דחף לגלות מה מסתתר מאחוריו, אף שגילוי כל מידע עליה מלבד אם היא מוכנה לצייר את הדיוקן שלו היה בלתי אפשרי. הוא דחק את העניין הצידה.

בקשיחות.

"אני לא נוהגת להציב אולטימטומים." קולה היה עמוק מכפי שציפה. הטון שלו כמעט... אריסטוקרטי. הקול רפרף לאורך גבו כמו ליטוף של אצבעותיה המוכתמות בצבע. ובאותם רגעים הוא לא הצליח להתנער מתחושת דז'ה-וו דוחקת, כאילו הוא מפספס משהו. משהו בה נראה... מוכר במקצת.

היא טענה שהיא לא מכירה אותו אך הייתה לחוצה כמו סייח כשהזכיר את העניין. אולי הלחץ שלה נבע מיחידת האבטחה שלו. הם נטו לשאוב את האוויר מהחדר עם האיום המקצועי שהקרינו, משום כך ביקש מהם לעזוב. סטפאנו נשאר, כמובן. אלסיו לא שהה לבד בחברת נשים שלא הכיר. כבר לא. לא יהיו שום שמועות מכוערות. כל מי שהקיף אותו נבדק בקפידה וזכה לאמון רק אם הצדיק את עצמו. הוא למד על בשרו לא לתת אמון באדם הלא נכון. אביו אולי חיזר אחרי התקשורת עם התנהגותו השערורייתית, אך אלסיו לא סיפק להם שום בדל מידע.

"נראה שהגענו למבוי סתום," אמר.

היא הטתה את ראשה. הרימה את גבותיה. "אבל אתה עדיין כאן."

אולי יש תשובה שיכולה להשביע את רצון כולם. הוא העביר את כל חייו בניסיונות למצוא פתרונות לכל בעיה, במיוחד בקשר לאביו. הוא הפך למומחה בתחום והשקיע מאמצים רבים כדי להשתיק רמזים על התנהגותו חסרת הרסן של אביו, את השמועות על אבני החן שנעלמו מתכשיטי הכתר. באשר להאנה ברינגטון – כשהוא ביקש מסטפאנו למצוא לו את אומן הדיוקנאות הכי טוב בעולם, הוא לא ציפה לגלות שמדובר באישה צעירה מתבודדת בת עשרים וחמש, שהציורים שלה משקפים ניסיון חיים ותובנות של אדם בא בימים. אחרי שבחן את תיק העבודות שלה, הוא ידע שמצא את האדם לציור הדיוקן שלו.

הוא פנה אל המזכיר שלו. למראה התנועה שלו, האנה החלה להתקרב אליו, אך מייד עצרה את עצמה. מעניין. היא חשבה שהוא עומד ללכת? אולי היא רוצה את העבודה הזאת יותר מכפי שהיא מוכנה להודות? אם כן, לכל אדם יש מחיר. והוא היה מוכן לשלם מחיר גבוה עבורה. האנה ברינגטון הייתה הכי טובה, והוא לא היה מוכן להסתפק בפחות. "תתחיל כמו שאתה רוצה לסיים," נהגה לומר המטפלת האנגלית שלו, שלימדה אותו בצעירותו את השפה שלה ומה פירוש הדבר לעמוד בראש הנסיכות שלו. מוטב היה ללמוד זאת מאישה זרה שהבינה את המשמעות של מלוכה וחובה, מאשר מאביו שלא ייחס שום ערך לדברים האלה. על ברכי אביו למד אלסיו רק חוסר גבולות, כניעה לתאוות ובגידה. לא איכויות של המנהיג שאלסיו שאף להיות.

סטפאנו זקף גבה כשאלסיו התקרב אליו ונראה משועשע מדי מההתפתחויות. מי שהיה חברו, שותפו לפשע בשנות העבר, וכעת המזכיר הפרטי שלו, נותר איש סודו הנאמן ביותר.

"נחמד מאוד לראות שיש אישה אחת בעולם שחסינה לקסמים שלך," אמר סטפאנו באיטלקית, שפת אימם, כנראה כדי שסניורינה ברינגטון לא תבין. "למרות שאתה לא מפגין את קסמיך היום."

אלסיו ידע שהוא נוהג בחוסר נימוס אך לא עבר לאנגלית, וגם לא יעבור עד שימצא פתרון. "אני צריך לדעת מה מצב היומן שלי. אין לי צורך להקסים אף אחד."

הוא ויתר לפני שנים על השם שיצא לו. אלסיו הודה שבצעירותו נהנה מהמעמד שלתוכו נולד. כעת הוא לא התגאה בדברים האלה, במיוחד לא בתהלוכת הנשים שחיזקה את השם שיצא לו כפלייבוי. התפוח לא נפל רחוק מהעץ, נהגו העיתונים לומר. שאט נפש הזדחלה בו. לא עכשיו. השלב הבא בתוכנית שלו היה להינשא לנסיכה מושלמת. כדי להעניק ללסרנו את היציבות שחסרה בה מאז מות אימו. כמה יורשים שימשיכו את השושלת. בקרוב אנשים ידברו בשבחה של משפחת המלוכה המושלמת של לסרנו, לא ילעגו לה בגלל המגרעות האנושיות שלה. זו המשימה שהוא הציב לעצמו, והוא יצליח בה.

סטפאנו שלף את היומן של אלסיו והראה לו אותו. עמוס, אבל לא בלתי אפשרי.

"הבעיה שלך היא שאתה לא אוהב לשמוע 'לא'," מלמל סטפאנו. הפעם באנגלית.

כמה פעמים הוא ניסה לעצור את אביו? לרסן את התנהגותו? לכאורה למטרה זו החזירו אותו הביתה, עקרו אותו מחיים של קפיצות ראווה ולימודים באנגליה כשאימו חלתה, כי לפחות כשהיא הייתה בריאה היא שימשה מעין בלם להתנהגויות משולחות הרסן הקיצוניות של אביו. ועם זאת, כשהוא הציע רעיונות שיאוששו את הכלכלה ואת התיירות במדינה, שאפילו איטליה שכנתה הקרובה לא יכלה להתחרות עם יופייה ועם אוצרות הטבע שלה, הוא נתקל בסירוב מזלזל. הוא לא קיבל הסבר מדוע רעיונותיו לא מוצלחים. שום כלום.

סטפאנו צדק. אלסיו לא אהב לשמוע לא בעניינים שהוא צדק לגביהם. לא בלי סיבה הגיונית. מאז התפטרות אביו הוא לא שמע את המילה הארורה ממישהו מחברי הממשלה או מהיועצים שלו. זה היה... מספק מכפי שהעלה בדעתו. הצדקה לכל מה שהוא ניסה להשיג במשך השנים.

אלסיו הפנה את תשומת ליבו אל האנה. הציץ בשעונו. "אני לא אכתוב תשובות לשאלון שלך, אבל אני יכול לפנות לך קצת זמן."

על הזמן יש לו שליטה. על דליפת מידע לא.

קימוט קל חרץ את מצחה, והוא לא ידע אם ההסתייגות חזרה או שמדובר במשהו אחר.

"אז אני לא יכולה – "

"היומן שלי פנוי ממחויבויות מכבידות יותר. את רוצה להכיר אותי כדי לצייר את הדיוקן שלי? תבואי ללסרנו. תהפכי לאומנית הרשמית שלי במשך שבועיים. תתלווי אליי ותלמדי להכיר אותי. זה אמור להספיק."

הוא כמעט הרגיש במשקל מבטו הנדהם של סטפאנו, אבל בזה הרגע לא היה לו אכפת כל-כך מה חושב חברו הטוב. האישה שלפניו זכתה למלוא תשומת ליבו. פיה הבשרני האפרסקי. עיניה הירוקות כבריכה בין סלעים. עיניים שהסתכלו עמוק פנימה כאילו ראו לתוך ליבו. עיניים שגבר יכול לטבוע בהן ולמות מאושר, משהו שאלסיו לעולם לא יוכל להרשות לעצמו. לא נורא. הוא התרגל להדחיק את הצד הזה שלו. לא יהיו שום שמועות על התנהגות לא נאותה מצידו. הוא חי חיים של שליטה עילאית, ולסרנו הייתה הפילגש היחידה שלו.

היא הניחה את ידיה המלוכלכות מצבע על ירכיה. "תראה. זה – "

"לא הדרך שלך. אני יודע. הדרך שלי תהיה טובה יותר."

הוא יכול להשיג כל צייר אחר. רוב האנשים היו מתלהבים מהעבודה ומהתהילה שתביא עימה. כדי לגבש החלטה הוצגו בפניו עבודות של אומנים רבים, שכולם היו מעולים ומסוגלים לעשות עבודה מעוררת התפעלות. ברגע שהוא ראה את עבודתה של האנה ברינגטון, הוא ידע. הוא מוכרח להשיג אותה. הוא לא יסתפק באף אחד אחר. ועם זאת, בזה הרגע היא עמדה לפניו וסירבה להתפשר. כאילו היא עדיין נחושה בדעתה לסרב לו. האתגר שהיא הציבה לו הגביר את הדופק שלו. הוא לא הרגיש כך מאז הפעם האחרונה שהאיץ בסוס שלו, אפולו, לקפוץ מעל הגדר הגבוהה שמאחורי הכרמים בשטחי הטירה.

"יש לי לקוחות נוספים." אומנם ידיה נשארו בתקיפות על ירכיה, אבל שיניה כרסמו ללא מנוחה את שפתה התחתונה.

"יש לך סוכנת. היא יכולה להגיד ללקוחות שאת מציירת דיוקן של נסיך. הם יבינו, כי אם אהיה לקוח שלך, ערך הציורים שלהם יעלה. אני מבטיח, העבודה הזאת תפרסם אותך."

"אתה מדבר על עזיבת הבית שלי לשבועיים. אתה לא האדם העסוק היחידי בחדר." כל הלהט המרהיב שלה היווה ניגוד כה חד לצבע המנטה הקריר של עיניה. לרגע הוא הצטער שהוא לא גבר רגיל שיכול לבחון את התשוקות הרגילות האלו, אך הוא סירב להיכנע למחשבות שטותיות כאלה.

הדיוקן הזה, הדיוקן המושלם, יבהיר לעולם איך בדיוק הוא מתכוון למלא את תפקידו כמנהיג. הדיוקן יהיה הכי טוב שאפשר. הוא יהיה הנסיך הכי טוב שלסרנו ראתה בהיסטוריה הארוכה והגאה שלה. הוא ימחק את המורשת של אביו עד שתיעלם ותישכח.

האנה היא החלק הראשון בפאזל גדול יותר. הגיע הזמן להמתיק את העסקה. להגביר את קסמה.

"אציע לך פי חמישה מהתשלום הרגיל שלך כפיצוי על אי-הנוחות."

נחיריה התרחבו, ועיניה התנוצצו לשמע העלאת השכר. תאוות בצע הייתה משהו שהוא הבין, דבר מקובל, והוא שמח לתדלק אותה כל עוד העסקה הייתה חוקית ובסוף הוא השיג את מבוקשו. החברה הקודמת שלו, אלגרה, הפליאה להוכיח איך כסף גובר על נאמנות. למרבה המזל היה לו יותר כסף לשלם לה מהסכום שהציע לה הכתב עבור הסיפור איך אביו עקר אבני חן מתכשיטי הכתר וחילק אותן בתור טובות. והחליף אותן באבני זכוכית. הוא מעולם לא שכח את הלקח שלמד, להיזהר לא לשתף במידע אישי את האדם הלא נכון.

האנה פתחה את פיה כדי לדבר. אלסיו הרים את ידו, כי זה לא היה הכול.

"אבל את תתלווי אליי כאומנית רשמית של הארמון. לא תקבלי הצעה טובה יותר מאף לקוח אחר," אמר בחיוך ששידר ניצחון. "לא רוצה... לא צריך."