הגילוי
7.3.2019
הכול התחיל מזה שהחניכיים שלי התנפחו, אבל ממש. הרופאה חשבה שזה דלקת בסינוסים, אז במשך חודש שלם קיבלתי אנטיביוטיקה חזקה שהחלישה אותי (מתברר שחניכיים נפוחות הן סימן ללוקמיה).
הלכתי לרופאת השיניים שלי, שאמרה לי שזו תופעה ידועה שנקראת ענוג (זה ממש לא היה ענוג), עוד טיפול שיננית וזה יעבור. אבל זה לא עבר. הלכתי לרופאת חניכיים פרטית שאמרה שצריך ניתוח. אמרתי לעצמי, אין מצב, אני מרפאת עת עצמי. דיברתי עם חברה שמבינה בתזונה, שאמרה לי ללכת לעשות בדיקות והיא תעזור לי עם התפריט, גם ירדתי קצת במשקל, אבל קישרתי את זה למצב הנפשי שבו הייתי וגם לעובדה שרציתי קצת לרזות, כי מי לא רוצה לרדת רק 5 קילו?
יום חמישי, 7.3.2019, בבוקר הלכתי לעשות את הבדיקות, כשחזרתי עבדתי קצת ואז נסעתי לנטורופתית שתעזור לי גם, עברתי דרך הסופר עם רשימת המצרכים שנתנה לי וחזרתי הביתה.
המעלית לא עובדת... אני גרה בקומה רביעית. מוצאת עצמי עולה בקושי עם הסל, בכל פעם עושה עצירות, אין לי אוויר, בקושי מגיעה הביתה, פותחת את הדלת, נשכבת על הספה ונרדמת.
השעה 17:00 אחר הצהריים, בחוץ גשום ואפור. אני רדומה על הספה מול מפזר החום. הטלפון מצלצל, מספר חסום. אני לא עונה, זה בטח איזו בקשה לתרומה או יותר גרוע, הבנק.
אבל הוא ממשיך לצלצל בעקשנות כמה דקות עד שאני עונה.
על הקו רופאת המשפחה שלי, רויטל, ששואלת אותי אם אני לבד בבית. אני כמובן עונה שכן והיא שואלת אם יש אפשרות לקרוא למישהו. אני עדיין לא מבינה מה היא רוצה ממני ואומרת לה: “מה קרה, רויטל, תגידי לי,״ ואז היא אומרת לי שבבדיקות שעשיתי בבוקר התגלתה עדות לתאים סרטניים ושאני חייבת להטיס את עצמי לתל השומר.
“רגע, רגע, תחזרי שוב,״ אני אומרת לה, והיא שואלת אותי למי אפשר להתקשר, היא תעלה אותו על הקו שיבואו אליי.
ההורים גרים בצפון, אחי ואשתו בדיוק נסעו לסופ״ש באילת, אחותי גרה בתל אביב, הפקקים משם ביום חמישי נוראיים, ואחי הקטן גר בגדרה. אז נתתי לה טלפון של חברה שגרה בכפר סבא, אבל גם היא לא ענתה, אז היא התקשרה לאחותי, לא ממש זוכרת מה היה בשיחה.
בינתיים אני מסתובבת בבית אחוזת תזזית, מחדר לחדר, לא יודעת מה לעשות עם עצמי,
לא ממש קולטת את מה שהיא אמרה לי. היא ניתקה. ישבתי לרגע על הספה, מנסה להחליט מה לעשות עכשיו, ואז החלטתי להתקשר לאחי מייקי, שאומנם נמצא באילת, אבל הוא זה שיכול לסדר הכול.
הם בדיוק עשו צ׳ק-אין למלון. לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל אחרי כמה דקות אבא של גיסתי התקשר אליי ואמר לי שהוא בא לקחת אותי לתל השומר.
הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים.
החודש יש לי יום הולדת
14.3.2019
השנה יוצא יום ההולדת שלי בדיוק בפורים, ביום הכי שמח בשנה. את המתנה שלי כבר קיבלתי. אני מודה שלא ציפיתי לכזאת מתנה, גם לא בחלומות שלי. אבל היא הגיעה... המחלה. סרטן מסוג לוקמיה.
בן רגע התהפכו לי החיים. חטפתי כאפה רצינית. אני? חולת סרטן? אני שכל חיי בריאה, ולא מכירה מה זה רופאים ובתי חולים אלא רק כשהולכת לבקר אחרים?
אבל זה בכלל לא אותו הדבר כשאת היא זאת ששוכבת על מיטת החולים, מחוברת לכל מיני מכשירים ואינפוזיות, והגוף שלך מקבל כל כך הרבה כימותרפיה ותרופות שונות ומשונות שאין סיכוי שתזכרי את שמן.
בתוך כל הכאוס הזה, ואחרי שקצת נרגעתי מההיסטריה שהייתי בה כשקיבלתי את הבשורה, הבנתי את המתנה ואת משמעותה. את ההזדמנות השנייה שניתנה לי ליצור חיים אחרים, טובים יותר, רגועים יותר, מלאי משמעות, עם דם חדש-חדש בעורקיי, חמש מנות! ותודה לתורמים האלמונים!
אני מוקפת בחום, אהבה, תמיכה, עזרה ודאגה אמיתית. קודם כול מהמשפחה המדהימה שיש לי — ההורים האמיצים שלי, אמא שלי הלביאה שלא זזה ממני והאחים המדהימים שלי, מייקי, יולי ומושיקו, שהשתלטו על העניינים כמו במבצע צבאי ולא עוזבים אותי לרגע. רונית,
הגיסה המקסימה שלי, שכל הזמן דואגת, מתעניינת, מעודדת ומביאה אוכל. עופר, הגיס שלי, שמביא לי מיצים טבעיים. בת הדודה שלי לימור שמטפלת במסירות, החברות המדהימות שמקיפות אותי וכל אלה שמתעניינים ומחבקים מרחוק. קשה להכיל את כל האהבה הזאת.
אז... אני אתגבר. זו רק מהמורה קטנה ולא נעימה בדרך, ומהמורות הן משהו שאפשר לעבור מעליהן באמצעות נחישות, אמונה, שמחה ותקווה. כי מה שמחכה מעבר למהמורה הולך להיות כל כך מדהים!
משנכנס אדר מרבים בשמחה, אז שמחו אנשים, תיהנו מהחיים, אל תיקחו ללב, אל תעשו חשבונות, הקיפו את עצמכם בכמה שיותר אנשים שאוהבים אתכם, תומכים בכם ומעצימים אתכם. אנשים שלידם אתם הכי אתם, בלי מסכות, ופשוט חיו את הרגע והיו מרוצים גם מהדברים הקטנים בחיים.
והכי חשוב: אמרו תודה. היו בהודיה תמידית, כי שום דבר לא מובן מאליו.
עליזה כרסנתי
בת שלי, אהובה. כל החיים היפים לפנייך. עם כמויות של בריאות, כוחות מחודשים ומבט קדימה בכל המרץ. אוהבת אותך מאוד, ואני בטוחה שכך יהיה.
יעל כרסנתי פתולאי
אחותי אהובה, אני יחד איתך במסע הזה. את מיוחדת ומלאת אהבה. פשוט מדהים לראות כמה אהובה את וכמה נוגעת את בכל אחד ואחת. פה בשבילך לאורך כל הדרך. אוהבת אותך מאוד מאוד.
שגית ורנר אסיאס
את מהממת ומרגשת כאחד. אני כל כך גאה בך על הכול. על הגישה המדהימה שלך, החיוך שלא יורד מהפנים, ברוגע ובהבנה שזוהי רק מהמורה קטנה ותעברי אותה כמו גדולה. את לא לבד בעולם, אחותי. אנחנו כאן עבורך ובשבילך. מבטיחה. אוהבת אותך .
אשר ברליאנד
ורדושה יקרה שלי, את ילדה מיוחדת. אני בטוח שהכול יהיה בסדר, כי אלוהים לצידך והוא ידאג לך לכול. תקומי חזקה יותר ותמשיכי לחייך את החיוך המיוחד שלך. מאחל את כל הטוב שבעולם, דודך אשר. Te adoro hermosa.
לימור בן נאים
ורד, קראתי פעם ועוד פעם ועוד. התרגשתי עם דמעות בגרון, כי הזכרת לי שהחיים שלנו ושל היקרים לנו זה עניין לא מובן מאליו, עם הרבה תובנות. אני מאחלת לך יקירה החלמה מלאה ומבורכת.
נוית לר קפלן
אלופה שאת, הכול קטן עלייך. בעוד לא הרבה זמן תשכחי שבכלל היית במצב הזה. קחי את המתנה בשתי ידייך וצרי לימונדה מהלימון, כמו שאת יודעת. מחזקת אותך ושולחת לך מיליון אנרגיות חיוביות. אוהבת אותך ובטוחה שתצאי מזה בקלות.
לירז לוי
וואו ורד, מיוחדת ועוצמתית שאת. קיבלת שיעור עוצמתי לחיים. אין לי ספק שתלמדי אותו היטב ותטפסי במעלה ההר להציץ בפסגה ולראות את היופי הנשקף. רק מי שרואה את הדברים כמוך ומחבק באהבה והודיה את הנקרה בדרכו, גם כשהוא קוצני ומאתגר, זוכה לגדל פירות הצלחה. ריגשת אותי בטירוף. את מעוררת הערצה. גאה בך! החלמה מהירה.
לימור יפרח
חברה אהובה שלי, אני קוראת והבכי פשוט פורץ בבת אחת. אמנם נולדת בפורים, אך את לביאה אמיתית! בכל פעם שאני מגיעה אלייך, אני נדהמת מתעצומות הנפש ומהדרך שבה את לוקחת את הדברים. אני מגיעה לחזק ויוצאת מחוזקת.
המחלה הזו הגיעה רק כדי לתת לך את כל מה שכתבת, ולהראות לך כמה אנשים אוהבים אותך. את הולכת לנצח אותה כמו שרק את יודעת.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.