פאוור

פרק 1

ג'ט בוורלי הילס, קליפורניה

"תביאי את הקפה שלי." אני מסיים לכפתר את החולצה הלבנה שלי ומביט במראה בחדר האמבטיה.

"מה?" ארוסתי צווחת אל מסך הטלפון שלה ומזדקפת על המיטה. שדי הסיליקון שלה בקושי זזים כשהיא מעיפה מעליה את הסדינים, קמה, ומסובבת את הטלפון אליי, כאילו אני יכול לראות את המסך מהמקום שבו אני עומד.

אני מושיט את ידי אל העניבה, ולא מצליח לעצור את החיוך. מה שזה לא יהיה שהיא ראתה שם, משחרר את הביצ'ית האגדית. הזין שלי מתקשה. לא אשקר, לראות אותה מתנהגת כמו כלבה עושה לי משהו.

"אירוע ההתרמה של המושל מתקיים הלילה?" היא מרימה את קולה.

"קפה," אני דורש בתגובה. עיניה הכהות מצטמצמות. היא מלקקת את שפתיה, לוקחת את ספל הקפה בדרמטיות, ואז מתקדמת בקלילות לכיווני.

הזקפה שלי מייד מתרככת, ולא כי רייצ'ל לא נראית טוב. היא נראית טוב מאוד. היא נראית פאקינג טוב בשביל אישה בת ארבעים ושמונה. היא לא אוכלת כלום מלבד סלמון וסלטים, ומתאמנת בכל יום. ובעזרתם של רופא העור והמנתח הפלסטי שלה, בקלות אפשר לחשוב שהיא באמצע שנות השלושים לחייה.

אני פשוט בן זונה כנראה. למזלי, רייצ'ל ואני באותו הראש וזה הופך את הדברים לקלים, לא מסובכים. אני מקבל את הזכות לא לחוש אשמה על כך שאני לא אוהב אותה, והיא מקבלת אותי. את הכסף שלי, הקשרים, העוצמה, הכול. זה מה שמדליק את רייצ'ל. זה, ולצפות בנשים אחרות מוצצות את הזין שלי, באותה מידה שמדליק אותי לראות אותה יורדת לנשים אחרות.

אנחנו מתאימים זה לזה. שנינו אנוכיים, מכורים לעבודה, ונהנים לייצר כסף ולטפס בסולם החברתי. בקצב שבו אני מתקדם, השמיים הם הגבול. ורייצ'ל יודעת את זה.

היא נצמדת אליי בחיוך שובב ומניחה את הספל על השיש הענק שלנו. כשאני מיישר את העניבה, ריח בושם הפרחים האהוב עליה חודר לנחיריי וגורם לאפי להתעוות. אני צריך לדבר איתה על החלפת הבושם הזה. ועל הקארה השחור והחלק שלה. מאסתי במראה אומה ת'ורמן מספרות זולה.

"אז," היא מרימה את הטלפון שלה שוב, "ג'ניפר בדיוק סימסה לי. מתברר שהלילה מתקיים אירוע ההתרמה של המושל, ואמילי לא עדכנה את היומן שלי." היא נועצת בי את מבטה כאילו יש לי מה לעשות בעניין.

"סימסת לאמילי?" מחשבותיי כבר נודדות למקומות אחרים כשאני מרים את ספל הקפה שלי.

"כמובן," היא אומרת בחמיצות, "אני מקווה שהיא לא חושבת שמותר לה להתרשל רק כי נתתי לה למצוץ לך." עיניה סורקות את פניי במבט עדין.

אני מחייך ומניח את ספל הקפה, "את נתת לה? תחשבי שוב על המילים שלך, רייצ'ל." אני מטה את ראשי. אור הבוקר שחודר דרך חלונות התקרה בחדר האמבטיה לא מחמיא למראה שלה. היא חייבת להיפטר מהסגנון ומהצבע האלה בשיער.

"ג'ט, היא העוזרת האישית שלי —" קולה מתעמעם והיא מנסה לגעת בי.

אני לא בעניין. אני תופס את מפרק כף ידה, ועוצר אותה. "אם אמילי לא הכניסה את האירוע ליומן שלך, חייבת להיות סיבה. לפני שאת מגיבה בהגזמה, תחכי לתשובה שלה."

אני משליך את ידה הצידה ולוקח את ז'קט החליפה שלי. עיניה מצטמצמות כשהיא מביטה בי, ואז מורידה את מבטה לטלפון שרוטט בידה.

"תהיי נחמדה," אני מזהיר.

היא מגלגלת עיניים. "אתה כל כך שקוף, ג'ט. אל תדאג. לא אפטר אותה לפני שהיא תזיין את שנינו שוב." היא מנידה בראשה.

אני מניח את ידי מעל ליבי. "אווו, רייצ'ל, את מבינה אותי כל כך."

והמבט שהיא זורקת לעברי גורם לי לפרוץ בצחוק.

"אמילי," היא עונה בנוקשות לטלפון, "בבקשה תסבירי לי למה אני צריכה לשמוע מחברה שלי שאירוע ההתרמה של המושל מתקיים הערב." היא מהדקת את 'שפתי הברווז' שלה.

"שיט. זה היום?" רייצ'ל מזדקפת, ועיניה מוצאות את שלי. הבעתה העגומה עוצרת את התארגנותי.

"לא, שכחתי." רייצ'ל נאנחת כשידה מעסה את עורפה והיא מתחילה להתהלך ברחבי החדר. "אוקיי. ועדיין, אני לא מבינה למה ג'ט ואני לא קיבלנו הודעה לאישור האירוע הערב. זה לא שהבת שלי היא ילדה קטנה." היא מעבירה את הטלפון לאוזנה השנייה.

"לא, אני אשלח את פאקינג מריה לאסוף אותה. תאשרי את ההגעה של ג'ט ושלי לאירוע ההתרמה הערב ותוודאי שאנחנו יושבים עם המושל. ותשיגי את סטפן בעניין השמלה. ואמילי?" עיניה מזנקות אליי כשאני חולף על פניה כדי לקחת את הטלפון מעל שידת המגירות. "לעולם אל תניחי שום הנחות. אני לא אשנה את התוכניות שלי רק כי הבת שלי מגיעה. יש לי עסק לנהל." היא מנתקת ומשליכה את הטלפון שלה על המיטה.

"בלתי פאקינג ייאמן. אני אעיף אותה לעזאזל אם לא נשב בשולחן המושל." קולה גובר וחזה מאדים.

אני מהנהן ומחליק את הטלפון לכיס, לא ממש בטוח מה להסיק מהשיחה שאליה הייתי עד עכשיו. "שכחת שהבת שלך מגיעה היום?"

עיניה מזנקות חזרה אל שלי. "אני עסוקה. אתה לא היחיד שעובד." היא רוטנת ומסלסלת קווצת שיער בין אצבעותיה. הרגל מעצבן שלה. פאקינג מעצבן אותי. פעם אפילו ראיתי אותה מוצצת את קצוות השיער שלה.

"איך זה קורה?" אני דורש לדעת, מעיף את הזיכרון הדוחה ממוחי, ומתמקד בעובדה שרייצ'ל מעולם לא הזכירה בכלל שהבת שלה מגיעה לביקור.

"איך מה קורה?" היא עונה וחולפת על פניי אל תוך חדר האמבטיה.

אני תופס בזרועה. "שהבת שלך מגיעה, ושכחת לעדכן אותי. או את עצמך, כנראה, לפי שיחת הטלפון." עיני השקד שלה מצטמצמות כשהיא נועצת בי את מבטה.

"רייבן ואני לא מסתדרות." קולה יבש. "קיוויתי שהיא תהיה בחופשת הקיץ עם אבא שלה כמו שהיא עושה בדרך כלל. אבל החרא הזה, פרנק, הכניס את החברה המטומטמת שלו להיריון. אז, כן..." היא שואפת אוויר, "נראה שהבת שלי תהיה אצלנו במהלך החודשים הקרובים."

אני משחרר את אחיזתי ממנה, ומזעיף את פניי. זה דפוק ברמה אחרת. יש לי הורים מדהימים. אימי מעריצה אותי ואת אחי ברט.

"רייצ'ל, שכחת מהבת שלך? מה פאקינג לא בסדר אצלך?" אני כמעט מתחיל לצחוק כי ידעתי שהיא כלבה אכזרית ושטחית, אבל זה... טוב, אני לא יודע איך לתאר את זה.

"אל תשפוט אותי," היא נוהמת. "לך אין ילדים —"

"בדיוק. אין לי. אבל אני חושב שהייתי זוכר אם הבת שלי הייתה מגיעה להיות איתי למשך חופשת הקיץ."

"תפסיק." היא נאנחת. "רייבן... שונה ממני. אין לנו שום דבר במשותף." היא מתקדמת לעברי, מחככת את ידיה מעלה ומטה בחולצתי ומושכת את העניבה בשובבות. "התכוונתי לספר לך. באמת, אבל עם העבודה והחתונה..." היא עוצמת את עיניה, ואז פוקחת אותן. "זה נשמע רע, אבל פשוט שכחתי."

אני מתבונן בה. זה יכול היה להיות דגל אדום רציני אם הייתי רוצה מעבר למה שהיא כבר נותנת במערכת היחסים בינינו.

"אני מאחר." אני מסיר את ידיה ממני. לעזאזל, ריח הפרחים נדבק עכשיו לחליפה שלי.

"ג'ט, באמת שזה לא ביג דיל. יש לה חבר, וסביר להניח שהיא תהיה איתו רוב הזמן," היא קוראת אחריי. "בבקשה, אל תכעס עליי. מדובר באי־נוחות קלה." היא מחייכת, אך שפתיה מתעוותות.

אני מרים גבה ומניד בראשי. "שיהיה, לא מעניין אותי." כי זה באמת לא מעניין אותי.

היא מהנהנת ואז נכנסת לתפקיד ה'רעיה', "תרצה שאדאג שהטוקסידו יישלח למשרד שלך, או שאתה עובר דרך הבית קודם?"

"למשרד. אני עובד כל היום. ורייצ'ל?"

היא מרימה את מבטה מהטלפון.

"אם תצטרכי להישאר ואולי... לבלות עם הבת שלך הערב —"

"תפסיק, ג'ט." היא מתמרמרת.

אני נוחר ומניד את ראשי. "תמשיכי להיות מי שאת, אהובתי." אני מעיף מבט בשעון היד שלי כשאני יורד במדרגות. אני צריך כבר לצאת. אני מגן על הלקוח שלי בבית המשפט הבוקר, שחקן באולינג מקצועי. ג'רמי מואשם שלא בצדק באחזקת קוקאין. מדובר בסתם בת זוג קנאית שמנסה להתנקם בו, מקרה קלישאתי... וכך בדיוק אציג זאת.

עם חיוך על פניי, אני מכבה את מצב השינה בטלפון ומתענג על תחושת הרטט הבלתי פוסק מהמכשיר כשהוא מריץ את כל ההודעות הנכנסות.

"מר ג'ט?"

אני כל כך מרוכז בקריאת ההודעות שאני בקושי מבחין באישה ההיספנית הקטנה בגיל העמידה שעומדת בפינה של מבואת הכניסה. מריה? מרי? אני יודע שזה משהו שמתחיל ב־מ'. היא העובדת היחידה שרייצ'ל התעקשה להמשיך להעסיק כשעברה לכאן.

"כן?" אני אומר בקול רך וידידותי. היא צועדת צעד אחד לעברי כשהבעה אומללה על פניה, כאילו אני האדם האחרון שהיא רוצה לדבר איתו.

"אני מתנצלת, אבל מיס רייצ'ל צריכה שאאסוף את מיס רייבן." היא מסמנת אל הטלפון שלה.

"את מי?" אני מסיט את מבטי ממנה אל הטלפון שלי כדי לעבור על ההודעה האחרונה ששלחה רבקה, המזכירה שלי.

"רייבן... הבת של מיס רייצ'ל." מרי מושכת באפה וזוקפת את כתפיה. אני מטה את ראשי אליה, ושולח לרבקה הודעה להמתין רגע.

"סליחה, מרי? אני עסוק —"

"מריה." היא מתקנת אותי בנשיפה מזלזלת. זה מושך את תשומת ליבי. יש לה ביצים, אף אחד לא מתקן אותי.

אני מגחך בזמן שהיא ממשיכה לזעוף. אין ספק שהיא לא מתרשמת מחיוכי המקסים כמו שאר האנשים. "מריה, נכון. איך אני יכול לעזור?"

"המכונית שלי לא מתניעה." היא אומרת ביובש.

עיניי נודדות במעלה המדרגות, כשאני תוהה למה היא החליטה לפנות אליי ולא לרייצ'ל, אבל פאק איט. "מצטער לשמוע. את יכולה לקחת את אחד מהרכבים שלי."

היא מהנהנת, אך לא זזה ממקומה.

"עוד משהו?" אני מביט מטה אליה. עיניה בורקות כאילו היא כועסת עליי. אם רייצ'ל לא הייתה עושה סצנות לגבי ההעסקה שלה, הייתי מעיף אותה על טיל. אבל אני מדביק חיוך על פניי.

"כן. מיס רייבן... היא לא כמו מיס רייצ'ל."

אני ממצמץ. העוזרת מטיפה לי מוסר?

"סליחה?" אני מרים גבה. יש ביצים ויש פזיזות מוחלטת. היא לא יודעת מי אני? לעזאזל עם זה, אני מפטר אותה.

"הו, מריה, תודה לאל שאני תופסת אותך לפני שאת יוצאת." רייצ'ל יורדת במדרגות, לבושה בחצאית עיפרון מפוספסת בצבע כחול נייבי וחולצה לבנה מהודרת. ההקלה שעל פניה כשהיא רואה את מריה עוצרת אותי במקומי.

"את ורייבן תוכלו לאסוף את הבגדים שלי ושל ג'ט מהניקוי היבש בדרך חזרה מנמל התעופה, בבקשה? הייתי שולחת את דרסי, אבל היא באמצע בקרת נזקים לאחד הלקוחות שלי." היא מריצה את אצבעותיה דרך הקארה השחור שלה. עקביה מהדהדים על הרצפה.

"כן, מיס רייצ'ל." קולה של מריה כמעט מונוטוני.

אני משלב את זרועותיי, מרותק מן המתרחש. רייצ'ל סטיוארט, הכלבה הרעה שהגיעה משום מקום, שנעצה את ציפורניה והזדיינה כל הדרך למעלה, שהקימה את אחד ממשרדי היח"צנות המצליחים ביותר במדינה, נואשת לעזרתה של מריה.

למה?

מריה לא מסתירה אפילו את מורת רוחה. זה ממש נוטף ממנה.

"את יודעת מה?" אני מתחיל לסמס. "למה שלא אבקש מאיאן להסיע אותך, מריה?"

רייצ'ל ומריה מביטות בי בלסת שמוטה. "יקירי, אל תהיה מגוחך. למריה יש רכב."

"מתברר שלא. נראה שהרכב לא מתניע. אקח את הטסלה היום. מריה, את תיסעי לאסוף את בתה של מיס סטיוארט." אני מחייך, ומתבונן במריה. נראה שהיא לא מתרשמת מהצעתי הנדיבה, אם הצורה שבה היא מצמצמת את עיניה היא איזושהי אינדיקציה.

מעניין.

רייצ'ל לוקחת את הארנק שלה. "כבר שנים אני אומרת לך שהרכב הזה לא בטיחותי, מריה. אני מופתעת שהוא החזיק מעמד עד עכשיו," היא אומרת ושולפת את משקפי השמש שלה באנחה. "גם, אני יודעת שזה תזמון גרוע עם..." היא מנפנפת בידה לכיוונה של מריה. "אבל ייתכן שאצטרך לקפוץ לביקור זריז בניו יורק." היא מרימה את ידה כעוצרת כל פוטנציאל לשיח מכיווננו.

"אוקיי, אני הולכת." היא מנידה בראשה אל מריה. "ג'ט ואני נחזור מאוחר הלילה." היא מרכיבה את משקפי השמש שלה בדרמטיות, ואז פונה ללכת לדרכה כשריחו העז של הבושם בעקבותיה.

אני מחזיר את מבטי אל העוזרת, האומנת... או מה שלא תהיה. "כמה זמן את עובדת בשביל מיס סטיוארט?" עיניי בוחנות את פניה. היא קטנה, אך חזותה חזקה. קמטי הזעף על פניה גורמים לה להיראות מבוגרת יותר ממה שאני מניח שהוא גילה האמיתי.

"אני עובדת בשביל מיס רייצ'ל עשרים וחמש שנים." היא מהנהנת בראשה בנימוס. "איפה מר איאן הזה? אני לא רוצה לאחר לרייבן שלי." היא מביטה בשעונה. אני משועשע מהחוצפה שלה. היא מתחילה להתחבב עליי. ללא צל של ספק, רייצ'ל היא אימא מחורבנת, והבת שלה צריכה את מריה.

"הוא מחכה בחוץ. תגידי לו שיסיע אותך לאן שתצטרכי." אני מחייך אליה שוב. וכשאני בטוח שהיא לא יכולה לזעוף יותר, היא מוכיחה שכן.

"תודה," היא ממלמלת והולכת אל שולחן הצ'יפנדייל1 המקורי שלי כדי לקחת את הארנק שלה.

"מריה?" קולי עוצר אותה במקומה.

"כן?" היא מסתובבת.

"תדאגי בבקשה שרייבן תקבל את חדר האורחים הפונה אל החצר האחורית. הנוף שם יפהפה." היא ממצמצת לכיווני אך מהנהנת בראשה.

אני מסתובב, הולך אל מאחורי הבית ולוקח את שלט הרכב של הטסלה שלי.

לשבריר שנייה, אני תוהה איך רייבן הזאת נראית. היא גבוהה ומשוחזרת מפלסטיק כמו אימא שלה? אלוהים, רייצ'ל אפילו לא טרחה לשים תמונה של הבת שלה בשום מקום. זאת לא אמורה להיות מעין דרישה בסיסית עבור אימא? הבית של ההורים שלי מלא עד אפס מקום בתמונות של אחי ושלי.

שיהיה, אם מדובר בבת של רייצ'ל, היא בוודאי ילדה מפונקת או עכברון מפוחד. כך או כך, זה לא ענייני. הבחורה כאן רק לקיץ ואחר כך היא תחזור לניו יורק. למען האמת, אהיה מופתע אם אחליף איתה יותר מכמה מילים בודדות בזמן שהיא תשהה כאן.

הטלפון שלי רוטט כשאני מתניע את הטסלה.

"כן רבקה," וכל המחשבות שלי על רייצ'ל והבת שלה נעלמות מראשי כשאני מתחיל את היום שלי. יש סיבה שאני הסנגור הטוב ביותר בעיר, וזה לא בגלל האישיות או המראה שלי.

לא. אני חי, נושם, ואוכל את העבודה שלי. ככל שהתיק שלי תובעני ומאתגר יותר, הזין שלי נהיה קשה יותר.

אני לא מפסיד.

אני לא מאמין במקריות.

ואני זה שיוצר את המזל שלי.

אני אוהב את החיים שלי.

עיצוביו של צ'יפנדייל היו מבוקשים מאוד על ידי האצולה האנגלית במאה ה-18 וזכו לתהילה מחודשת גם בסוף המאה ה-19 כדמות נערצת בתרבות האומנות האנגלית.