סערה ביער

1

אז ככה הן נגמרות, שלושים שנות נישואים? תהה שמשון בכאב, בשעה שהביט באשתו מעבר לשולחן במסעדה. הוא זכר את צעיף המשי הלבן שהיא עטתה, האחד שקנו יחד בברצלונה לפני שנים, אז עוד חש שייך אליה.

הוא ידע שהביא על עצמו את היציאה המיותרת הזו למסעדה שאסתי בחרה, רק שניהם. יכול היה להיכנע ולהסכים למסיבת ההפתעה שאפרת ומור ארגנו, כלל לא בסתר. "יום נישואים של שלושים שנים חייבים, חייבים לחגוג בגדול," חזרו ואמרו באוזניו, והוא רק שמע בראשו את התשובה שלא העז להגות. "את יום הנישואים האחרון בכלל לא חייבים." לאחר שהתפתל וביקש, הצליח בסופו של דבר להטיל וטו על מסיבה רבת משתתפים, ולהמיר אותה בהבטחה לבילוי זוגי.

כשהתקרבו ברכבם ונגלה בפניהם חניון המסעדה, הופתע לטובה. קירותיה של המסעדה המהודרת היו חלונות ענקיים בחלקה הקדמי, שקופים ומסגירים בפני יושביה את השלג שכיסה בימים האחרונים את רמת הגולן. בחזית המסעדה הבהב עדיין הכיתוב "ברוכה הבאה 2019", זכר לחגיגות הסילבסטר מתחילת החודש. מיד תיקן והנמיך את ציפיותיו — הם הרי לא יֵשבו באחד השולחנות הצמודים לחלונות, לחוץ, כפי שהיה מעדיף. גם בלי לבלוש אחריה, ידע שאסתי תבקש שולחן פנימי ומנותק, תנסה להתרחק מהטבע ומהמציאות.

טיפות גשם דקות ומחודדות צלפו על פני הטויוטה, והוא עצר את הרכב צמוד לפתח המסעדה כדי שאסתי תצא בלי להירטב. אז החנה את הטויוטה בקצה המרוחק של החניון רחב הידיים, שנשק לאזור מיוער של אורנים שראשיהם נצבעו לבן. שמשון יצא אל מחוץ לרכב, ניער את רגליו, הביט לשמים ונשם מלוא ריאותיו אוויר.

הוא חש חרדה, שצפה ועלתה בו לקראת הערב הצפוי. האם יצליח להתאפק ולא לומר לה דבר? או שכל האווירה החגיגית המעושה הזו תגרום לו לעשות דווקא, ולפלוט משהו מיותר? היא הרי מסוגלת לפענח הכול כבר עתה, אם תחשוד במידה מספקת. קיווה שיצליח לשלוט בעצמו, ידע שעדיין אינו בשל להתמודד איתה.

הגשם פסק לכבודו, והוא התקדם בכבדות לעבר המסעדה.

הוא לא סיפר לאיש שיש לו מחשבות על גירושים. עדיין נמשך אליה מבחינה פיזית, לאסתי של היום, שנראתה בעיניו צעירה ל־50 שנותיה, אך מבחינה נפשית כבר הרחיק ממנה לכת עד כדי שניעורה בו ההחלטה להתגרש. ההחלטה היתה שרירה וקיימת בעומק התודעה שלו, לרגעים התעצמה והכתה בו שורש, ולרגעים זנח אותה ולא הצליח להשלים איתה.

***

לאחר דין ודברים עם המארחת, התמקמה אסתי בשולחן נעים ליד אח בוערת, בחלקה האחורי של המסעדה. היא שמחה לגלות שהעיצוב הצדיק את התשבחות ששמעה על המקום. על השולחנות נפרשו מפות צחורות, נברשות השתלשלו מהתקרה, זרי פרחים טריים באגרטלי זכוכית קטנים הוצבו בכל פינה, הכיסאות היו מרופדים ובעלי משענות גבוהות, המרצפות שובצו במעוינים של אפור ולבן. אירופה.

בינה לבינה, תהתה על הנסיעה השקטה והמוזרה שלהם לכאן, מהבית באוֹדֶם. ידעה שאין טעם לומר לשמשון — ילד בן 58, עסוק בטבע שלו וחושב שהשלג נושר במיוחד בשבילו — שיעשה את הסיבוב דרך אל־רום, במקום לנסוע בחושך ובשלג בדרך הצרה בעומק שמורת יער אודם, כשרק פנסי הרכב מזהים את עצי האלון משני צדי הכביש. היא ידעה שהיער זורם בעורקיו של בעלה, הוא מתפעל מבעלי החיים, מתרגש שמצא איזו רקפת או סחלב נדיר. היא איבדה עניין בכל אלה כעבור דקות. אותה עניינו הציוויליזציה, חיים אמיתיים של בני אדם. כששאלה בנסיעה איך עבר היום שלו בעבודה, התשובה שלו היתה קצרצרה מתמיד. וכשהיא התחילה לספר לו על היום שלה, הרגישה לפי קצב הנשימות שלו שהוא נעשה חסר סבלנות כבר במשפט השני. היא קיצרה את דבריה, ואז כעסה עליו שהיא נדרשת להזדרז ולסיים.

כעת התקלפה ממעילה והניחה אותו על גב הכיסא, מיקמה את תיקה לצדה, פתחה את המראה הקטנה שלה והחלה לסדר את תלתליה ולבדוק את הליפסטיק. כשהרימה את עיניה, ראתה את שמשון מתקדם לעברה, כבוי. נטע זר באירופה שסביבו. גבוה, שערו הג'ינג'י־מלבין רטוב, כתפי מעילו לחים, מחכך את כפות ידיו הגדולות והגסות זו בזו כמתחמם. הוא הביט בה בעניין, בוחן אותה, כמו תוהה אם היא מוכרת לו. הוא הביך אותה. כשהתקרב שאלה, "נו, באמת, קשה לפתוח מטרייה? אתה הרי רואה שיורד גשם," ובלבה הצטערה שמשום מה אינו מרגיש בנוח במסעדה היפה.

"לא יורד גשם. יורד שלג. זה משהו אחר לגמרי," הפטיר לעברה והתיישב לשולחן. דוק של אכזבה ידועה מראש ליווה אותו כשהביט סביבו.

מלצרית בשמלה שחורה ומוקפדת ניגשה אליהם והניחה בפניהם תפריטים. "ערב טוב, ברוכים הבאים. תרצו לשמוע על היינות שלנו? יש לנו מבחר מרשים הערב."

רסיסי אודם עלו בעורו הבהיר והמנומש של שמשון כשענה במבוכה, "כן, אני רוצה לשמוע. אפשר?"

אסתי הרימה אליו את עיניה בפליאה.

המלצרית הנהנה לעברו בשביעות רצון. "מצוין. הסומלייה שלנו ייגש אליכם מיד. תיהנו." היא הזדרזה לעבר אורחים חדשים, שהתיישבו בשולחן סמוך.

"אוהו! יינות וסומלייה...!" קראה אסתי בהשתאות. "מה קרה לך? ממתי כל זה מעניין אותך?"

הוא העביר ידו בשערו, שהיה כתום סוער לפני שפשטו בו חוטים לבנים וריככו אותו. "זה חדש. החלטתי שהייתי רוצה לשתות יין טוב," — כעת התפנה לפשוט את מעילו — "וגם לדבר על היין עם מישהו שמבין ויכול ללמד אותי."

אסתי הביטה בעיניו הירוקות, שהיו בהירות־בהירות וכעת ניצת בהן זיק שובב. היא נהגה להקניט אותו שהעיניים שלו מדוללות, שזה לא ירוק אמיתי, שהן כה שקופות עד שהוא פתוח לרווחה, ולנפש שלו אין הגנה מהחוץ. גם בשפתיו החיוורות, שתמיד היו יבשות ומבוקעות, זרמה כעת איזו חיוניות. לפתע נראה בעיניה צעיר ומלהיב. "יופי," אמרה לו. "אז תלמַד וגם תלמֵד אותי, גם אני רוצה לשתות יין טוב."

טעם חמוץ התפשט בפיו. כמה התאווה לשמוע אותה אומרת משהו כזה לפני שנה, מתעניינת ומשתתפת. עכשיו, במרחק שנוצר ביניהם, כבר לא היה לזה ערך. לרגע נזכר עד כמה הסעירה אותו כשהיו צעירים, כשעדיין לא האמין שתהיה אי־פעם שלו.

הוריו התגוררו בסמיכות להוריה בקריית שמונה, והקשיים והשמחות קשרו את ההורים בעבותות של חברות אמת. שמשון היה הבן הצעיר להוריו, ואסתי — צעירה ממנו בשמונה שנים — הבכורה להוריה. כל חייה היתה לנגד עיניו. כילד חיבב אותה, חיפש לראותה בכל מפגש, התעניין בכל שבב מידע לגביה. כנער, החל לזהות את רגשותיו אליה. אהב אותה שנים לפני שהרשה לעצמו לחשוב על כך במפורש. היא בקושי החליפה איתו מילה, לא הפגינה כלפיו עניין מיוחד. בסתר לבו קיווה שאולי בעתיד, בזכות נס כלשהו, היא תסכים לראותו אחרת, לא רק כבן הביישן של החברים של הוריה.

אסתי היתה זקוקה למבט אחד בתפריט בטרם החלה לנהל ביד רמה את הזמנת האוכל עבור שניהם. היא הפסיקה רק לרגע את שטף השיחה שלה עם המלצרית שחזרה לשולחנם, כדי לזרוק לכיוונו, "בשבילך עוף כרגיל, נכון?"

"לא!" קטע אותה בקול רם ובוטה. מיד הצטער וניסה לסגת, "תודה, אבל אני אזמין לעצמי," אמר בשקט. לנוכח עיניה הנעלבות של אסתי הוסיף, "פשוט עדיין לא החלטתי מה אני רוצה. אני מעדיף שלא יחליטו עבורי."

היא נעה בחוסר נוחות בכיסאה, מבטה ברח לאח ולנברשות. לפתע סגרה את התפריט והתרוממה. "אני רגע בשירותים," פלטה, נטלה את תיקה והלכה מהשולחן.

הוא הביט אחריה, ובלי משים חש הקלה בהיעדרה. הוא גער בעצמו, מה הוא רוצה ממנה? היא מתנהגת כרגיל, אפילו משתדלת. זו היא, וכזו היתה בשלושים השנים שבהן הם נשואים, ובכל השנים שלפני כן. מה הוא מצפה ממנה להיות כעת, חוץ מאשר היא עצמה?

כנראה העניין הוא בו. זה הוא שכבר איננו עצמו.

כשהיה בן 26, סטודנט להנדסת מכונות בשנה האחרונה לתואר, לאסתי מלאו 18 — והוא ידע שזה אז או לעולם לא. אם לא יחשוף את כוונותיו, אם לא יעשה צעד גלוי ויציע את עצמו, היא תברח לצבא או ללימודים ואולי הרחק מקריית שמונה, והנס שקיווה לו — שתבחין בו — שגם כך היו סיכויו קלושים, יתפוגג ויומר בחרטה לכל החיים.

אסתי היתה אז רצינית ויפה, מחוזרת, ורק המחשבה שהיא תצחק או תגחך כשיציע לה לצאת איתו, גרמה לפיו ולגרונו להתייבש ולנפשו לקמול. הוא החליט לשתף את שני זוגות ההורים, ידע שגם כך יזדקק לברכתם. תחילה שיתף את הוריו, שלא ידעו את נפשם משמחה וטענו שתמיד חשדו בעניין, ובעזרתם פנה לעזרת הוריה. ארבעתם שיתפו פעולה בשמחה, וקיוו איתו שתיעתר.

***

אסתי נכנסה לשירותי הנשים במסעדה, והתפעלה מהספות הקטנות עם כריות הגלילים שהוצבו בפינת ישיבה בצד, הרחק מתאי השירותים ומהכיורים. כל כך הכרחי, חשבה, מתאים בדיוק למצב שבו אישה צריכה דקה כדי לאסוף את עצמה. היא התיישבה על הספה המעודנת, בדקה הודעות בטלפון, וגילתה שאפרת כבר מתעניינת לדעת אם יצאו למסעדה כמו שאבא הבטיח. תהתה מה קורה הערב לבעלה האכפתי והרגיש. לאחרונה לא הבינה רבות מהתגובות שלו. הוא נהיה חסר סבלנות, התעצבן מכל מטלה שטותית בבית, האריך את הטיולים שלו ביער, כמעט ולא יזם מין. אבל הערב נדמה שהכול מכוון אליה. כאילו הוא מתריס כלפיה, מורד בה. לא אופייני לו, חשבה, דווקא ביום הנישואים שלהם הוא החליט להיות גס רוח?

והרי היא כל כך השתדלה היום, לרגל יום הנישואים. הספיקה להגיע הביתה מהעבודה ולהתארגן בזמן ליציאה למסעדה, לא דבר של מה בכך. אם היו נשארים לגור בקריית שמונה, זה לא היה סיפור לצאת לבילוי. אבל שמשון התאהב באודם וחטף אותה אליו מביתה העירוני, ומאז נישאו התגוררו בבית שבנה להם ביישוב הרמת־גולני. לאחר שחשה על בשרה כיצד הוא מנקר בה הערב, כבר היתה מעדיפה להיות מכורבלת במיטה בבית המחומם ולקרוא את הרומן הרומנטי החדש שלה, "הוורד הפראי". בעשור האחרון קראה פחות ספרות יפה ושירה, והתמכרה ממש לרומנים הרומנטיים, שהחיו בה את האישה הצעירה שלא הצליחה להיות. היא היתה בדיוק בפרק שבו הגיבורה פוגשת את הגיבור, השלב שבו הכול עדיין מושלם ואפשרי. על ציפיות למחוות רומנטיות משמשון ויתרה מזמן. על בעל שמפתיע את אשתו בזר פרחים ותכשיט קראה רק בספרים שלה. עם השנים פחתה תחושת האכזבה החמצמצה. התרגלה, שכנעה את עצמה שהבעל שלה הוא איש של מעשים, איש משפחה — וזה עדיף על פני רומנטיקה זולה. היא ידעה שהוא אוהב אותה ואת הבנות. כל הקישוטים מסביב לא היו הכרחיים.

כשהיתה בת 18, עסוקה באחרוני מבחני הבגרות ובבילויים עם חברותיה, הפתיעו אותה הוריה. פתאום הושיבו אותה בסלון, והחלו לדבר על הבן של החברים הכי טובים שלהם. הקשיבה להם בחצי אוזן, עד שקלטה שהוא מבקש להיפגש איתה, באופן רומנטי. היא הגיבה בצחוק מתגלגל, סירבה בתוקף. כעסה והתריסה כנגד הוריה שהם מנסים לדחוף אותה לידי בחור מבוגר, שאפילו אין לו אומץ להזמין אותה לצאת בעצמו. ואז הביטה באחותה בת ה־16, שישבה קשובה בסלון, לא צוחקת ולא כועסת. אחותה הקטנה אמרה שזה דווקא נשמע לה רומנטי כמו מפעם, שהוא שואל בזהירות ובכבוד דרך ההורים. היא שאלה את אסתי מה אכפת לה לבזבז ערב וללכת איתו לסרט במתנ"ס, ואם תחליט שלא — אז לא. אחותה גרמה לכל העניין להישמע פחות מופרך.

כשיצאו לסרט, הבחינה שהוא ביישן ומופנם, לא מחזר אחריה באגרסיביות. שונה כל כך מהחיילים הקרביים הגועשים שחזרו הביתה לחופשות, ויצאו עם החברות שלה. שמשון הקשיב לה, הביט בה בעניין, דיבר מעט. היא נפגשה איתו פעם שנייה, והחליטה שהיא לא רוצה אותו — הוא לא מתאים לטמפרמנט ולקצב שלה, לא מתאים לגיל שלה, לא מתאים לחלומות שלה.

לא ידעה איך לבשר את רוע הגזירה לשמשון או להוריה, שכבר התלהבו והחליפו תקוות עם החברים הטובים שלהם. בגישה שנראתה לה אז בוגרת במיוחד, בחרה שלא להכות בלבם, אלא לתת לדברים להתמסמס לכדי מוות טבעי. נתלתה בכך שהיתה אמורה להתגייס בתוך חודשיים, והודיעה שתחילה תסיים את השירות הצבאי, ורק לאחריו תוכל לקבל החלטות כלשהן.

שמשון לא רק שלא התייאש, אלא נראה היה כמי שהתעודד. כאילו ההמתנה הארוכה למוצא פיה היתה תפורה למידותיו. הוא כתב לה מכתבים, התאים עצמו לזמני החופשות שלה מהצבא, חיכה בסבלנות שתפַנה לו זמן כשהיתה מגיעה הביתה. הוא חיזר אחריה בלי תעוזה או ראוותנות כפי שחלמה, אך בעקביות עיקשת.

בתחילה התרגלה אליו. נהנתה לסמוך על כך שעם חזרתה הביתה — יהיה מי שיזמין אותה לטיול ולפלאפל, ולנסיעה לכרמיאל. אחר כך למדה אותו — נאמן, ישר, נבון, סקרן. ואז התחילה לחוש איתו בנוח. כשמכתב ממנו התעכב — דאגה ואיבדה את מצב הרוח. מדי פעם ביקרה אותה התרגשות קלה כלפיו, והיא החלה לכתוב לו חזרה ברצון ולא מטעמי נימוס. לפעמים אפילו קנתה לו מתנה קטנה. בלי משים נהפך לשלה. היא הודתה בפני עצמה שהיא מחכה שכבר ירהיב עוז וינשק אותה, שכבר יחליק את ידו מהשכמות שלה למטה, לאזור הגב התחתון ודרומה. בחלוף חודשים רבים, אחרי שהבהירה לו שהיא כבר רוצה אותו — מגעו היה רך ומהוסס ושואל, וזה נעם לה.

היא לא ידעה אם זו ה"אהבה" שעליה דיברו כולם, השחייה הבטוחה הזו במים הרדודים, בלי אף גל שסוחף אותה ומאיים להטביע אותה, בלי צלילה עמוקה למים ואז עלייה מתנשפת לאוויר. שכנעה את עצמה שזו הגרסה הטובה יותר של ה"אהבה", הגרסה שעליה אפשר לבנות זוגיות של ממש, ובהמשך גם משפחה וילדים. הגרסה שאפשר לסמוך עליה בזקנה.

לפני היציאה חזרה למסעדה העיפה אסתי מבט אחרון במראה הגדולה מעל הכיורים. היא היתה מרוצה מהאופן שבו התלתלים החומים שלה הסתדרו הפעם; לא תמיד הצליחה איתם. הצעיף הלבן עשה את העבודה — מיקד את תשומת הלב מעלה, לפָּניה, לרעמת התלתלים הממסגרת את עיניה המלוכסנות, ולא לכל השאר שהעדיפה להסוות. היא הביטה בעצמה, הזדקפה וחייכה — כשתצא אליו, אולי תתיישב לצדו ולא מולו, תתעניין ביין שהחליט להזמין, תזכיר לו איך שתו את היין המקולקל בפירנצה עד הסוף כי חשבו שזהו טעמו של יין משובח באמת. עדיין אפשר להציל את הערב הזה.

***

כשאסתי התקרבה חזרה אל שולחנם מאחורי גבו, שמשון עדיין לא הבחין בה. הוא אכל והביט באריכות בזוג שישב בשולחן מרוחק. הזוג התחבק והתנשק ללא הפסק. היא התפלאה כיצד לא נרתע, לא השפיל מבטו. במשך שניות ארוכות הביט בהם מרוכז, כפי שהוא בוחן במשקפת שלו את התנהגות האיילים. מדי פעם שרבט משהו על מפית. מובכת, כמו מנסה להקטין את עצמה, חצתה את קו המבט שלו על הזוג, והתיישבה במקומה מולו.

הוא התעשת והסית את מבטו מהזוג אליה, ואז לצלחת הרביולי שלו. באופן כמעט בלתי נשלט כיסה בידו את המפית המאוירת, מעך אותה לכדי עיסה, והטמין בכיסו.

היא הספיקה לראות שצייר את הבחורה המתנשקת. הביטה בצלחתה הריקה מול צלחתו המלאה והמהבילה, שלצדה בקבוק יין ושתי כוסות — רק לכוס שלו היין נמזג. "אני רואה שהסתדרת יופי בלעדי — הזמנת לעצמך, והתכוונת גם לאכול ולשתות לבד. אולי אני בכלל מפריעה לך," אמרה בצער מהולבאכזבה.

הוא גלגל את עיניו והשמיע נחרת בוז לא רצונית. כבר התעייף משיחות הנזיפה השגרתיות, מההערות שלה לגבי דבריו או התנהגותו חסרי הטקט, לגבי מטלות שלא סיים, או היעדרויות ארוכות מדי לצורך טיולים. אך עדיין לא, עדיין לא לומר לה דבר, לא ככה. הוא ישלוט בעצמו וינסה למנוע ירידה של השיחה מהפסים. "אסתי," אמר בקול הכי רך שמצא בעצמו, בזמן ששלח את ידו אליה מעבר לשולחן, רק כדי לגלות שהשולחן גדול מדי וידו לא תגיע. "תפסיקי. פשוט תפסיקי. את יודעת שבסך הכול הייתי רעב וזהו. שום דבר מעבר לזה."

הוא ראה שהתרצתה. המתין ולא אכל, ועד שהדג שהזמינה הגיע, מזג יין לכוסה. לא אמר דבר על המנה שלו, שלא היתה טעימה, או על המחירים המופקעים. הזכיר שהלילה צריך להכניס את ג'ק לישון בתוך הבית, כי קר מדי אפילו במלונה האטומה שבנה לו, והיא הסכימה. העביר לה את המלח עוד לפני שביקשה. היא קראה למלצרית וביקשה עוד לימונדה בשבילו, רגע לפני שגמע את יתרת הכוס שלו. הם דיברו על הבנות — מור, שבקרוב תסיים תואר ראשון, ולא דחוף לה לחפש עבודה רצינית, ואפרת, שלא ברור אם אי־פעם תחשוב על ילד שני בקצב העבודה המטורף שלה.

רווח לו כשהציעה שיוותרו על קינוח. החל לדמיין מה יעשה בבית כשיחזרו. חיכתה לו הביוגרפיה של משה ארנס, שקרא בשקיקה וכבר סיים מחצית. כבר בשעה שבע בערב, כשיצאו למסעדה, צנחו המעלות באודם לכיוון האפס. כדי להוציא את ג'ק לסיבוב בחוץ, יצטרך למצוא את החרמונית בארון, וכבר מאוחר, ומחר יום עבודה. כמעט שצלח את הארוחה הזו, נשאר רק עניין הפסנתר וזהו.

לפתע נזכרה בצביטת לב שבמהלך הערב כולו הוא לא ציין, אפילו לא הזכיר, את יום הנישואים. היא לא ציפתה שיעמוד, יקיש בסכין נוצצת על כוס שמפניה כדי להסב את תשומת לבם של כל האנשים במסעדה, ואז ירים את כוסו ויביט בה בעדנה, בעודו אומר בקול רם והצהרתי שהם חוגגים הערב שלושים שנות נישואים, והלוואי שאלו יהיו רק השלושים הראשונות שלהם. אבל כן הרשתה לעצמה לפנטז שאולי יקרב את כיסאו לכיסאה וייצמד אליה, ואז יקיש בכוסו על כוסה, יתקרב לאוזנה וילחש לה שבזכותה הוא האדם המאושר בעולם ושהוא מודה לה על שלושים שנים נהדרות.

"אז נזמין חשבון," פסקה. והוסיפה, "היה נחמד מאוד." רמזה לו ללא הועיל להוסיף מילה טובה משל עצמו.

שמשון ביקש חשבון, והחזיר את מבטו לעבר אסתי, בלי לומר דבר.

להפתעתו ולשמחתו היא לא פסלה אותו אז על הסף, והסכימה להיפגש איתו. כשהודיעה לכולם שאין בכוונתה לוותר על שירות צבאי, וכשתשתחרר תשקול את העניין — אותו — הסכים בלב שלם והמתין לה. חיכה שנתיים עד שסיימה את השירות הצבאי, שבהן חיזר אחריה בזהירות וביראת כבוד, עד שנעתרה לו. החתונה היתה מאושרת מאוד, התגשמות המשאלה שלו.

"ביום חמישי לקחתי יום חופש," פתח. הנה הוא מתחיל, הבין. הנה הוא מערער את הסדר. הנה הוא שולח רטט ראשון, שסופו להרעיד ולנפץ הכול. ולה אין מושג. היא מתנהלת בטבעיות, לא חושדת, לא מעלה על דעתה מה מתרחש בדעתו. ברגע הזה חמל עליה.

"או־קיי," היא חיפשה את שרוול המעיל כדי להשחיל פנימה את ידה.

"אני צריך חופש, כי ביום חמישי באחת יגיעו המובילים עם הפסנתר." הוא עצר כדי לתת לה לעכל.

היא הפסיקה את לבישת המעיל, וכיווצה את גביני עיניה לעברו. "איזה פסנתר?"

"קניתי פסנתר. לא משהו נורא יקר, לא פסנתר כנף. אז ביום חמישי יביאו אותו הביתה." שוב עצר את עצמו, לאט־לאט.

היא רכנה לעברו. "מה זאת אומרת קנית פסנתר? בשביל מה? ובלי לספר לי?"

"בשבילי. אני רוצה ללמוד לנגן בפסנתר. תמיד רציתי, את יודעת את זה. פשוט החלטתי שזה עוד לא מאוחר בשבילי. במקום להיתקע במחשבות על זה, אני הולך וקונה פסנתר, אני מתחיל לקחת שיעורים, ופשוט מנגן. זה הכול."

היא צמצמה את עיניה כלא מאמינה. עכשיו הוא נזכר בחסך מהילדות? פשוט לא ייאמן, פסנתר פתאום. היא לא מצאה את המילים להשיב. באופן אוטומטי המשיכה ללבוש את מעילה.

המלצרית ניגשה אליהם והניחה את החשבון על השולחן ברוב טקס. שמשון הוציא את הארנק, ובה בעת שמע את עצמו מלהג ומסתבך בניסיון לרַצות אותה. "זה רק פסנתר, את יודעת, זה לא שסיפרתי לך עכשיו שיש לי מאהב או משהו כזה. בסך הכול רהיט שצריך להחליט לאיזה קיר להצמיד. אני חושב שעלייך זה כמעט לא ישפיע, כל העניין הזה. לא מדובר בכינור או בתופים. גם אם אנגן ממש גרוע, אני מקווה שזה לא יהיה סבל לשמוע." אסתי כבר לא הביטה בו אלא באיזו נקודה במרחב, וניסתה ליישב את המחשבות שלה; זה היה סימן לא טוב. "וגם כמובן רציתי שאַת תחליטי מראש איפה את מעדיפה שנעמיד את הפסנתר. אפשר בסלון, ואפשר גם בחדר העבודה, שלא יפריע. מבחינתי, מה שאת תחליטי זה מצוין." הוא הניח שטרות מתאימים על גבי החשבון. "לקחתי מידות והכול, נוכל לראות איך זה בדיוק נכנס ומשתלב..."

"...רגע רגע, תעצור," — אסתי הרימה את ידה. "אני רוצה שנייה להבין. הסיבה שהחלטת לספר לי על כל העניין עכשיו, זה רק בגלל שבעוד יומיים אתה חייב לומר למובילים איפה בבית לזרוק את הפסנתר?" היא צחקקה בייאוש. "אם היה מדובר בכלי נגינה שהוא לא רהיט, פשוט הייתי מגיעה ביום אקראי הביתה ומגלה שאתה כבר מנגן עם הפילהרמונית?" היא נשענה לאחור והביטה בו בתוכחה.

שמשון קם. הוא הכיר היטב את מבטי התוכחה שלה, והוא לא היה יכול לשאת אותם עוד. "אם את לא רוצה להחליט איפה למקם את הפסנתר, את לא חייבת, אני אחליט," אמר בטרם לבש את מעילו. "אני הולך לקרב את הרכב, תצאי בבקשה החוצה בעוד חמש דקות." אז הסתובב והלך ממנה, עושה עצמו אדיש לתגובתה.

אסתי ישבה לבושה במעילה, ולא הצליחה למחוק מעל פניה את התימהון. מה בדיוק התרחש כאן עכשיו? מי זה הגבר הזה שהסתובב והלך בשיאו של ויכוח, חסר עניין באופן סיומו, אף שברור לשניהם שהיתה לו עוד דרך ארוכה לעבור עד שהיתה סולחת לו על עניין הפסנתר? תחושה של קור הרעידה אותה. משהו בו השתנה מאוד. מתי זה קרה? בבת אחת נגלו בפניה הערב צדדים בבעלה שלא זיהתה. אולי זה משבר מחורבן של גיל 60? האם בכוונה הסתיר מפניה את השינוי, או שהיתה עסוקה מדי בענייניה עד שלא הבחינה במתרחש בו? איזה ניכור, הודתה בכאב. היא לא זכרה שחשה אי־פעם נטושה כפי שחשה כעת.

לשולחן ניגשו שני מלצרים צעירים והחלו לפנות את הכלים והמפיות. הם חייכו אליה במתיקות רבה. היא הבינה את המסר, והתרוממה. לרגע חששה שרגליה לא יישאו אותה. היא נאחזה בשולחן, וייצבה את עצמה. היא נדרשה עוד לחצות את המסעדה הגדולה, ואז לצאת לכפור ולשלג בחוץ, וגרוע מכול — להתיישב לצדו ברכב, ולצאת לנסיעה של שלושים דקות. עם זר. יום נישואים שמח, עקצה את עצמה, והחלה ללכת לכיוון היציאה.