נפץ אותי 4: זכור אותי

אני כבר לא מתעוררת בצרחות. אני לא מרגישה בחילה למראה דם. אני לא נרתעת לפני שאני יורה באקדח.

לעולם לא אתנצל על כך שאני שורדת.

ולמרות זאת—

אני מזנקת מעורי לשמע הדלת שנפתחת בחבטה. מחניקה קריאת בהלה, מסתובבת, ואז, מכורח ההרגל, מניחה יד על קת האקדח החצי-אוטומטי שתלוי בנרתיק לצידי גופי.

"גֵ'יי, יש לנו בעיה רצינית."

קֵנְג'י מביט בי בעיניים מצומצמות, ידיו על ירכיו, חולצת הטריקו שלו מתוחה על חזהו. זה קנג'י הכועס. קנג'י המודאג. עברו שישה עשר ימים מאז שהשתלטנו על סקטור 45 — מאז שהכתרתי את עצמי למפקדת העליונה של הממסד החדש — והכול היה שקט מאז. שקט מורט עצבים. כל יום אני קמה, חצי מלאה בתחושת אימה וחצי ברגשות אושר עילאי, ממתינה בחרדה למכתביהן של האומות היריבות, שבוודאי יגיעו, שבוודאי יקראו תיגר על סמכותי, שבוודאי יכריזו עלינו מלחמה — ועכשיו, סוף-סוף, נראה שהרגע הזה הגיע. אז אני לוקחת נשימה עמוקה, מותחת את צווארי ימינה ושמאלה, ומביטה לקנג'י בעיניים.

"דבֵּר."

הוא מצמיד את שפתיו יחד. מביט אל התקרה. "אז, אוקיי — דבר ראשון שאת צריכה לדעת הוא שכל זה לא באשמתי, בסדר? אני בסך הכול ניסיתי לעזור."

פי נפתח ונסגר. מצחי קמוט. "מה?"

"כאילו, אני יודע שהוד עליבותו תמיד היה דרמה קווין לא מהעולם הזה, אבל זה באמת מגוחך ברמות לא הגיוניות—"

"רגע אחד — מה?" אני מורידה את היד מקת האקדח; מרגישה את המתח מתפוגג מגופי. "קנג'י, על מה אתה מדבר? זה לא משהו שקשור למלחמה?"

"המלחמה? מה? ג'יי, את לא שמה לב מה קורה? החבר שלך עובר עכשיו התפרצות זעם ואת צריכה ללכת להתמודד עם האפס הזה לפני שאני אעשה את זה."

אני נושפת בעצבנות. "אתה רציני עכשיו? שוב פעם השטויות האלה? למען השם, קנג'י." אני מתירה את האבזם של כותפות נרתיק האקדח מגבי וזורקת אותו על המיטה שלידי. "מה עשית הפעם?"

"את רואה?" קנג'י אומר בתוכחה. "את רואה — למה את תמיד קופצת למסקנות, הא, נסיכה? למה את מניחה שאני עשיתי משהו רע? למה אני?" הוא משלב את זרועותיו כנגד חזהו ומנמיך את קולו. "ואת יודעת, רציתי לדבר איתך על זה כבר זמן-מה בעצם, כי אני ממש מרגיש, כלומר, שבתור המפקדת העליונה שלנו והכול, אסור לך לתת יחס מיוחד לאנשים מסוימים, אבל ברור כשמש ש—"

קנג'י משתתק בפתאומיות.

חריקת הדלת הקלה גורמת לגבות של קנג'י להמריא; קול נקישה רך גורם לאישוניו להתרחב; רשרוש קלוש שמרמז על תנועה ופתאום קנה של אקדח מוצמד לחלק האחורי של ראשו. קנג'י בוהה בי, שפתיו אינן מוציאות קול אבל מתווֹת את המילה פסיכופת שוב ושוב.

הפסיכופת המדובר קורץ אליי ממקום עומדו ומחייך כאילו הוא לא מצמיד עכשיו אקדח לראשו של חברנו המשותף. אני מצליחה להחניק גיחוך.

"תמשיך," וורנר אומר ועדיין מחייך. "בבקשה תגיד לי בדיוק איך היא אכזבה אותך בתפקידה כמנהיגתנו."

"היי—" הזרועות של קנג'י מתרוממות בכניעה מעושה. "מעולם לא אמרתי שהיא אכזבה מישהו, בסדר? ואתה בלי שום ספק מגזים."

וורנר חובט ברקתו של קנג'י עם הנשק. "אידיוט."

קנג'י מסתובב. שולף את האקדח מידו של וורנר. "מה, לכל הרוחות, לא בסדר איתך, גבר? חשבתי שאנחנו סבבה."

"היינו סבבה," וורנר אומר בקור. "עד שנגעת לי בשיער."

"ביקשת שאספר אותך—"

"לא ביקשתי שום דבר כזה! ביקשתי שתגזור לי קצוות!"

"וזה מה שעשיתי."

"זה," וורנר אומר ומסתובב כדי שגם אני אוכל לראות מה הנזק, "לא נקרא לגזור קצוות, חתיכת דביל חסר תועלת—"

האוויר נתקע בריאותיי. אחורי ראשו של וורנר נראה כמו שדה גזוז למחצה של שיער לא אחיד; חלקות שלמות גולחו לחלוטין עד הקרקפת.

קנג'י מעווה את פניו כשהוא מביט על פאר יצירתו. הוא מכחכח בגרונו. "טוב," הוא אומר ותוקע את ידיו בכיסיו, "כלומר — מה שתגיד, בן אדם, היופי הוא בעיני המתבונן—"

וורנר מכוון אקדח נוסף לעברו.

"הֵיי!" קנג'י צועק. "אני לא בקטע של מערכת היחסים המתעללת הזאת, בסדר?" הוא מצביע על וורנר. "אני לא הסכמתי לכל החרא הזה!"

וורנר מביט בו במבט מצמית וקנג'י נסוג לעבר דלת היציאה לפני שוורנר זוכה להזדמנות נוספת להגיב; ואז, בדיוק כשאני פולטת אנחת רווחה, ראשו של קנג'י מציץ מהדלת ואומר

"אני חושב שהתספורת ממש חמודה עליך, האמת."

ו-וורנר טורק את הדלת בפניו.

ברוכים הבאים לחיי החדשים בתור מפקדת עליונה בממסד החדש.

וורנר עדיין מביט בדלת הסגורה ואז משחרר את האוויר הכלוא בריאותיו. חלק מהמתח הנח בין כתפיו מתפוגג איתו ואני זוכה למבט ברור יותר בבלגן שקנג'י עשה הפעם. השיער העבות, המהמם והזהוב של וורנר — הבולט מבין מאפייני יופיו — קוצץ ונגזז בידיים רשלניות.

איזה אסון.

"ארון," אני אומרת ברכות.

ראשו צונח מושפל.

"בוא הנה."

הוא מסתובב ומביט בי מזווית עינו כאילו עשה משהו שעליו להתבייש בו. אני מזיזה את האקדחים מהמיטה ומפנה לו מקום לידי. הוא צונח למזרן באנחה עצובה.

"אני נראה זוועה," הוא אומר בשקט.

אני מנידה בראשי, מחייכת ונוגעת בלחיו. "למה נתת לו לספר אותך?"

באותו הרגע, מרים וורנר את מבטו אליי; עיניו עגולות וירוקות ומבולבלות. "אמרת לי לבלות יותר זמן איתו."

אני צוחקת בקול. "אז החלטת לתת לקנג'י לספר אותך?"

"לא החלטתי לתת לו לספר אותי," הוא אומר בפנים זועפות. "זאת הייתה" — הוא מהסס — "זאת הייתה מחווה של רעוּת. זה היה מעשה של הבעת אמון שנתקלתי בו בין חייליי. בכל אופן," הוא אומר ופונה ממני, "זה לא שיש לי ניסיון כלשהו באיך רוכשים חברים."

"אבל," אני אומרת, "אנחנו חברים, לא?"

הוא מחייך.

"נו?" אני מעודדת אותו. "זה לא נחמד? אתה לומד להיות נחמד יותר לאנשים."

"כן, טוב, אני לא רוצה להיות נחמד לאנשים. זה לא מתאים לי."

"אני חושבת שזה יושב עליך בול," אני אומרת בחיוך קורן. "אני אוהבת את זה שאתה נחמד."

"מתאים לך להגיד את זה." הוא כמעט צוחק. "אבל להיות נחמד לא בא לי בטבעיות, אהובה. תצטרכי להיות יותר סבלנית לגבי ההתקדמות שלי."

אני תופסת את ידו בידי. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה אך ורק נחמד אליי."

וורנר מניד בראשו. "אני יודע שהבטחתי שאנסה להיות נחמד יותר לחברייך — ואני מתכוון להמשיך להתאמץ כדי שזה יקרה — אבל אני מקווה שלא גרמתי לך לחשוב שאני יכול לעשות את הבלתי-אפשרי."

"למה אתה מתכוון?"

"אני פשוט מקווה שלא אאכזב אותך. אני עשוי, אם יכריחו אותי, להיות מסוגל להפיק מקרבי מידה מסוימת של חום וחיבה, אבל אני חושב שאת יודעת שאין לי שום כוונה להתייחס לאף אחד כמו שאני מתייחס אלייך. זה," הוא אומר, ומחווה על החלל שבינינו, "יוצא הדופן שמעיד על כלל מאוד נוקשה." העיניים שלו נחות על שפתיי עכשיו; היד שלו נעה לעבר צווארי. "זה," הוא אומר ברכות, "בהחלט מקרה חריג."

אני מפסיקה

מפסיקה לנשום, לדבר, לחשוב—

הוא בקושי נוגע בי וליבי כבר דוהר; זיכרונות מתרסקים עליי, מטביעים אותי בגלים: המשקל של גופו כנגד גופי; טעם עורו; החוֹם של מגעו ונשימותיו המהירות והדברים שהוא אומר לי רק בחשיכה.

פרפרים חודרים לעורקיי ואני מכריחה אותם לצאת משם.

זה עדיין כל כך חדש, המגע שלו, העור שלו, הריח שלו, כל כך חדש, כל כך חדש וכל כך נפלא—

הוא מחייך, מטה את ראשו; אני מחקה את התנועה ובשאיפה אחת רכה השפתיים שלו נפרדות ואני קפואה ודוממת, ריאותיי כאילו ניטחות ברצפה, אצבעותיי מגששות אחר החולצה שלו ואחר מה שעתיד לבוא ואז הוא אומר:

"אני חייב לגלח את כל הראש, זה ברור לך."

ומתרחק ממני.

אני ממצמצת בתדהמה והוא עדיין לא מנשק אותי.

"ואני מכריז בזאת, בכנות מוחלטת, שאני ממש-ממש מקווה," הוא אומר, "שעדיין תאהבי אותי כשאחזור."

ואז הוא קם ויוצא ואני סופרת על אצבעותיי את כמות הגברים שהרגתי ונדהמת לגלות שהמספר הזה עומד ביחס הפוך לחוסר יכולתי לשמור על איזון ושליטה עצמית בנוכחותו של וורנר.

אני מנידה בראשי פעם אחת כשהוא מנופף לי לשלום, אוספת את ההיגיון הבריא שלי שהתפזר לכל עבר, וצונחת לאחור על המיטה בראש מסוחרר, כשכל המורכבויות של מלחמה ושל שלום מעיקים על נפשי.

לא חשבתי שיהיה קל להיות מנהיגה, ממש לא, אבל אני מאמינה שחשבתי שזה יהיה קל מכפי שזה באמת:

אני כל הזמן אכולת ספקות בנוגע לכל החלטה שקיבלתי אי-פעם. אני מופתעת — להכעיס! — מכל חייל או חיילת שמחליטים להצטרף לשורותיי. ואני חרדה יותר ויותר מכך שאנחנו — שאני — אצטרך להרוג הרבה, הרבה מאוד אנשים לפני שהעולם הזה יחזור לשלוותו. אף על פי שאני חושבת שדווקא השקט, יותר מכל דבר אחר, הוא שמערער אותי יותר מכול.

עברו כבר שישה עשר ימים.

נאמתי נאומים שתיארו את מה שעומד לקרות, ששטחו את התוכניות שלנו לעתיד; קיימנו טקסי אשכבה לאלו שאיבדו את חייהם בקרב ואנחנו עומדים בהבטחות שלנו לחולל שינוי. קאסל נאמן למילתו וכבר שקוע עמוק בניסיונות לטפל בעניינים הנוגעים לחקלאות, להשקיה, ולדבר החשוב מכול — איך להעביר בדרך הטובה ביותר את האוכלוסייה האזרחית, לנייד אותם אל מחוץ למתחמים. אבל העבודה הזאת תיעשה בשלבים; היא תהיה איטית ומדורגת ותדרוש בנייה קפדנית ומאורגנת — זוהי המלחמה על העולם שלנו והיא עשויה לקחת גם מאה שנה. אני חושבת שכולנו מבינים זאת. ואם הייתי צריכה לדאוג רק לאוכלוסייה האזרחית, לא באמת הייתי מודאגת כל כך; אבל אני דואגת כי אני יודעת היטב — טוב מדי — ששום מאמץ לא יצליח לתקן את העולם הזה אם נבלה את העשורים הבאים במלחמה על פני השטח שלו.

ולמרות זאת, אני מוכנה לקרב.

זה לא מה שאני רוצה, אבל בשמחה אצא למלחמה אם זה מה שדרוש לנו כדי לחולל שינוי. אני פשוט מקווה שהמציאות הייתה פשוטה יותר. נכון לעכשיו, הבעיה הכי גדולה שלי היא גם המבלבלת ביותר:

מלחמות דורשות אויבים, ונראה שאינני מצליחה למצוא כאלה.

בשישה עשר הימים שעברו מאז שֶיָּריתי לאנדרסון בין העיניים, נתקלתי באפס התנגדות. אף אחד לא ניסה לעצור אותי. אף מפקד עליון אחר לא קרא עליי תיגר. מבין 554 הסקטורים האחרים ביבשת זו לבדה, אף אחד לא ערק, לא הכריז מלחמה, לא דיבר בגנותי. אף אחד לא מחה, הציבור לא התמרד. מסיבה כלשהי, הממסד החדש משתף פעולה.

בכאילו.

וזה ממש, ממש מטריד אותי.

אנחנו שבויים במבוי סתום מוזר, תקועים על הילוך נייטרלי, בעוד אני רוצה נואשות לעשות יותר. יותר עבור האנשים של סקטור 45, יותר עבור צפון אמריקה ויותר עבור העולם בכללותו. אבל השקט המוזר הזה מוציא את כולנו מאיזון. היינו כל כך בטוחים שאחרי מותו של אנדרסון המפקדים העליונים האחרים ירימו את הראש — שהם ייפקדו על הצבאות שלהם להשמיד אותנו — להשמיד אותי. במקום זה, המפקדים של העולם הבהירו היטב כמה חסרי משמעות אנחנו עבורם: הם מתעלמים מאיתנו בדיוק כפי שהיו מתעלמים מזבוב טורדני, כולאים אותנו תחת כוס, שם נהיה חופשיים לזמזם כרצוננו, להכות בכנפינו השבורות על הדפנות, כל עוד יש לנו מספיק חמצן במתחם הסגור. לסקטור 45 ניתנה החירות לעשות כרצונו; ניתנה לנו אוטונומיה וניתנה לנו הסמכות לחדש את התשתיות של הסקטור שלנו באין מפריע. כל מקום אחר — וכל אחד אחר — מעמידים פנים כאילו שום דבר בעולם לא השתנה. המהפכה שלנו קרתה ברִיק. הניצחון שנבע ממנה צומצם למשהו כל כך קטן, שבאותה מידה היה יכול לא להתקיים כלל.

משחקים פסיכולוגיים.

קאסל תמיד מבקר, מייעץ. הוא זה שהמליץ לי ליזום משהו — לנצל את המומנטום כל עוד ידי על העליונה. במקום לחכות להם, חרדתית ומתגוננת, אני צריכה לפנות אליהם, הוא אמר. אני צריכה להכריז על נוכחותי. לתבוע את מעמדי, הוא אמר. לתפוס את מקומי בשולחן. לנסות ליצור בריתות לפני שאני שולחת מתקפות. להתחבר עם חמשת המפקדים העליונים האחרים מרחבי העולם.

כי אולי אני הדוברת של צפון אמריקה — אבל מה בנוגע לשאר העולם? מה בנוגע לדרום אמריקה? לאירופה? לאסיה? לאפריקה? לאוֹקְיַנְיָה?

תארחי אסיפה בין-לאומית של המנהיגים, הוא אמר.

תדברי.

תפני פנייך לשלום תחילה, הוא אמר.

"הם בטח מתים מסקרנות," קאסל אמר לי. "ילדה בת שבע עשרה שמשתלטת על צפון אמריקה? בת עשרה שהורגת את אנדרסון ומכריזה על עצמה כשליטת היבשת? גברת פרארס — את בטח מבינה שיש לך יתרון משמעותי עכשיו! נצלי אותו לטובתך!"

"לי?" אמרתי, המומה. "מנין יש לי יתרון?"

קאסל נאנח. "אין ספק שאת אמיצה לגילך, גברת פרארס, אבל אני מצטער לגלות שנעורייך קשורים באופן סבוך כל כך לחוסר הניסיון שלך. אנסה לנסח זאת בפשטות: יש לך חוזק-על, עור כמעט בלתי-חדיר, מגע ממית, את רק בת שבע עשרה וכבר הצלחת להפיל במו ידייך את הרודן של האומה הזאת. ולמרות כל זה את מפקפקת בכך שאת עלולה לעורר פחד בעולם?"

אני מעווה פנים.

"זה כוחו של הרגל, קאסל," אמרתי בשקט. "הרגל מגונה. אתה צודק, כמובן. ברור שאתה צודק."

הוא התכופף ונעץ בי מבט נוקב. "את חייבת להבין שהשתיקה הגורפת, האחידה הזאת מאויבייך, היא לא צירוף מקרים. אין ספק שהם נועצו אחד בשני — ברור הרי שהם סיכמו על הגישה הזאת שלהם — כי הם מחכים לראות מה הצעד הבא שלך." הוא הניד בראשו. "הם מחכים למהלך הבא שלך, גברת פרארס. אני מפציר בך שתדאגי שהוא יהיה שווה את זה."

אז אני מקשיבה ומפנימה.

עשיתי כפי שהציע ולפני שלושה ימים שלחתי עם דלאלו את הבשורה ויצרתי קשר עם חמשת המפקדים העליונים האחרים של הממסד החדש. הזמנתי אותם להצטרף אליי כאן, בסקטור 45, לאסיפת מנהיגים בין-לאומית שתיערך בחודש הבא.

חמש עשרה דקות לפני שקנג'י התפרץ לחדרי קיבלתי את מכתב התשובה הראשון שלי.

אוקיניה אישרה את השתתפותה.

ואני לא יודעת מה זה אומר.