בת בולין האחרת

 

אביב 1522

"אני נוסע מחר לצרפת, וכשאחזור אביא הביתה את אחותך אן", אמר לי אבי על מדרגות ארמון ווסטמינסטר. "מובטח לה מקום בחצר המלכות של המלכה מרי טיודור עם שובה לאנגליה".

"חשבתי שהיא תישאר בצרפת", אמרתי. "חשבתי שהיא תינשא לרוזן צרפתי או למישהו".

הוא נד בראשו. "יש לנו תוכניות אחרות בשבילה".

ידעתי שאין טעם לשאול מה התוכניות. אצטרך לחכות ולראות. חרדתי הגדולה ביותר הייתה שהם ישיגו לה נישואים טובים משלי, שאני אצטרך ללכת אחרי שולי גלימתה, והיא תצעד בגאון לפניי כל שאר חיי.

"סלקי מפנייך את ארשת הזעף הזאת", אמר אבי בחריפות.

בן-רגע חייכתי את חיוך אשת החצר. "כמובן, אבי", אמרתי בצייתנות.

הוא הנהן, ואני קדתי קידה עמוקה כשעזב אותי. התרוממתי והלכתי באטיות לחדר השינה של בעלי. הייתה לי מראה קטנה על הקיר. עמדתי לפניה והבטתי בהשתקפותי. "יהיה בסדר", לחשתי לעצמי. "אני בת בולין, אין זה עניין פעוט, ואמי בת האוורד, משפחה העתידה להיות אחת האדירות בארץ. אני בת האוורד, בת בולין". נשכתי את שפתיי. "אבל גם היא".

חייכתי את חיוך אשת החצר הריק, והפנים היפות שנשקפו מולי חייכו אליי. "אני בת בולין הצעירה ביותר, אבל לא הפחותה ביותר. אני נשואה לוויליאם קארי, שהמלך נוטה לו חסד רב. אני גבירת המלכה החביבה עליה מכולן, והצעירה מכולן. איש לא יקלקל זאת. אפילו היא לא יכולה לגזול זאת ממני".

סופות אביב עיכבו את אן ואת אבא, ומצאתי את עצמי מקווה בילדותיות כי ספינתה תשקע והיא תטבע. למחשבה על מותה הרגשתי צביטה מבלבלת של חרדה כנה מעורבת בהתרוממות הרוח. העולם כמעט לא יהיה קיים בשבילי בלא אן, העולם כמעט לא מספיק לשתינו גם יחד.

בכל מקרה היא הגיעה בריאה ושלמה. ראיתי את אבי צועד איתה מן הרציף המלכותי במעלה משעולי החצץ אל הארמון. אפילו מחלון הקומה הראשונה, כשהבטתי מלמעלה, ראיתי את תנופת שמלתה, את הגזרה האופנתית של אדרתה, ורגע של קנאה טהורה חלף בי כשראיתי איך היא מתנחשלת סביבה. המתנתי עד שנעלמה מעיניי, ואז מיהרתי אל מקומי בחדר קבלת האורחים של המלכה.

על-פי התוכנית שרקמתי, היה עליה לראות אותי בראשונה כבת בית בחדרי המלכה המכוסים שטיחי קיר מפוארים. בבואה אקום ואברך אותה, מבוגרת ואדיבה. אבל כאשר הדלתות נפתחו והיא נכנסה, שטף אותי פרץ אושר פתאומי ושמעתי את עצמי קוראת בקול, "אן!" ורצתי אליה ברשרוש חצאית. ואן, שנכנסה בראש זקוף ומבטה הכהה היהיר מתרוצץ אנה ואנה, הפסיקה פתאום להיות גבירה צעירה והדורה בת חמש-עשרה ופרשה לעומתי את זרועותיה.

"את גבוהה יותר", אמרה בהתנשפות, זרועותיה הדוקות סביבי, לֶחייה לחוצה אל לחיי.

"יש לי עקבים ממש גבוהים". נשמתי את בושמה המוכר. סבון ותמצית מי ורדים מעורה החמים, אזוביון מבגדיה.

"את בסדר?"

"כן. ואת?"

"Bien sur! איך זה להיות נשואה?"

"לא נורא. בגדים יפים".

"והוא?"

"מכובד מאוד. תמיד עם המלך, המלך נוטה לו חסד רב".

"עשיתם את זה?"

"כן, מזמן".

"זה כאב?"

"מאוד".

היא התרחקה ממני מעט כדי לקרוא את פניי.

"לא יותר מדי", אמרתי כדי למתן את האמירה. "הוא באמת מנסה להיות עדין. הוא תמיד נותן לי יין. זה פשוט די נורא בעצם".

מבטה הקודר נמוג, והיא צחקקה ועיניה ריקדו. "מה זאת אומרת נורא?"

"הוא משתין בסיר ממש מולי!"

היא התמוטטה בצִווחת צחוק. "לא!"

"בנות", אמר אבי, שהתייצב מאחורי אן. "מרי, קחי את אן והציגי אותה בפני המלכה".

נפניתי והובלתי אותה בין גבירות המלכה המצטופפות אל המקום שבו ישבה המלכה, זקופה בכיסאה הסמוך לאח. "היא מחמירה", הזהרתי את אן. "זה לא כמו בצרפת".

קתרין מארגון אמדה את אן מכף רגל ועד ראש באחד ממבטיה הצלולים מעיניה הכחולות, ואני הרגשתי צביטת פחד פן תעדיף את אחותי על פניי.

אן קדה למלכה קידה צרפתית ללא דופי והתרוממה כאילו היא-היא בעלת הארמון. קולה היה מלא אדוות מבטא מפתה, כל מחווה שלה לקוחה מחצר המלכות הצרפתית. הבחנתי בעליצות בתגובתה הקפואה של המלכה על התנהגותה האופנתית של אן. משכתי אותה אל מושב החלון.

"היא שונאת את הצרפתים", אמרתי. "היא לא תרצה בחברתך אם תמשיכי להתנהג כך".

אן משכה כתפיים. "הם הכי אופנתיים. גם אם היא אוהבת אותם וגם אם לא. מי עוד?"

"הספרדים?" הצעתי. "אם את חייבת להעמיד פנים שאת משהו אחר".

אן פלטה נחרת צחוק. "בברדסים האלה! היא נראית כאילו מישהו תקע לה גג על הראש".

"ששש", אמרתי בגערה. "היא אישה יפהפייה. המלכה הנעלה ביותר באירופה".

"היא זקנה", אמרה אן באכזריות. "לבושה כמו זקנה בבגדים המכוערים ביותר באירופה, מן האומה הטיפשה ביותר באירופה. אין לנו זמן לספרדים".

"בשם מי את מדברת?" שאלתי בקור. "לא בשם האנגלים".

"Les Français!" אמרה ברוגז. "Bien sur! אני כבר צרפתייה כמעט לגמרי".

"את אנגלייה מבטן ומלידה כמו ג'ורג' וכמוני", אמרתי בפסקנות. "ואני גדלתי בחצר המלכות הצרפתית בדיוק כמוך. למה את תמיד צריכה להעמיד פנים שאת שונה?"

"כי כל אחד צריך לעשות משהו".

"מה זאת אומרת?"

"לכל אישה חייב להיות משהו שמייחד אותה, שתופס את העין, משהו שהופך אותה למרכז תשומת הלב. אני אהיה צרפתייה".

"אז את מעמידה פנים שאת משהו שאינך", אמרתי באי-שביעות רצון.

היא הבזיקה אליי מבט, ועיניה הכהות אמדו אותי באופן שרק אן הייתה מסוגלת לו. "אינני מעמידה פנים יותר או פחות ממך", אמרה בשקט. "אחות קטנה, אחות קטנה וזהובה, אחות חלב ודבש".

פגשתי את עיניה, מבטי הבהיר יותר במבטה השחור, וידעתי שאני מחייכת את חיוכה, שהיא מראה כהה לדמותי. "אה, זה", אמרתי, עדיין מסרבת להכיר בפגיעה. "אה, זה".

"בדיוק", אמרה. "אני אהיה כהה וצרפתייה ואופנתית וקשת עורף, ואת תהיי מתוקה וגלויה ואנגלייה ובהירה. צמד-חמד. מי הגבר שיעמוד בפנינו?"

צחקתי, היא תמיד ידעה להצחיק אותי. הבטתי למטה מן החלון שזגוגיותיו הקטנות מחוזקות בפסי עופרת, וראיתי את קבוצת הציד של המלך חוזרת לחצר האורוות.

"המלך בדרכו לכאן?" שאלה אן. "הוא באמת נאה כמו שאומרים עליו?"

"הוא נפלא. באמת ובתמים. הוא רוקד ורוכב, ו – הו – אני לא יכולה לספר לך!"

"הוא יבוא לכאן עכשיו?"

"כנראה. הוא תמיד בא לראות אותה".

אן העיפה מבט מבטל לעבר המקום שבו ישבה המלכה ותפרה עם גבירותיה. "אין לי מושג למה".

"כי הוא אוהב אותה", אמרתי. "זה סיפור אהבה נפלא. היא הייתה נשואה לאחיו, ואחיו מת צעיר כל-כך, והיא לא ידעה מה תעשה או לאן תלך, והוא לקח אותה והפך אותה לאשתו ולמלכתו. זה סיפור נפלא, והוא עדיין אוהב אותה".

אן הרימה גבה מקומרת בשלמות וסקרה את החדר. כל גבירות המלכה שמעו את קבוצת הציד חוזרת ופרשו את חצאיות שמלותיהן ונעו בכיסאותיהן, עד שנראו כמו תמונה דוממת המיועדת לצפייה מן הפתח, כאשר הדלת נפתחה בחטף והנרי המלך עמד על הסף וצחק בשמחה הקולנית של גבר צעיר שכל מבוקשו ניתן לו. "באתי להפתיע אתכן ותפסתי את כולכן בהיסח הדעת!"

המלכה נחרדה. "כמה אנו נדהמות!" אמרה בחום. "ואיזה עונג!"

בני לווייתו של המלך וחבריו נכנסו אחרי אדונם אל החדר. אחי ג'ורג' נכנס ראשון, נעצר על הסף למראה אן, הקפיד להסתיר את שמחתו מאחורי פניו הנאות של איש חצר וקד קידה עמוקה מעל ידה של המלכה. "הוד מלכותך". נשם על אצבעותיה. "הייתי בשמש במשך הבוקר כולו, אבל רק עכשיו אני מסונוור".

היא חייכה את חיוכה המנומס הקטן כשהביטה מטה אל ראשו הכהה המתולתל. "אתה רשאי ללכת לקדם את פני אחותך".

"מרי כאן?" שאל ג'ורג' באדישות, כאילו לא ראה את שתינו.

"אחותך האחרת, אן", תיקנה אותו המלכה. מחווה קטנה מידה, הכבדה מטבעות, ציינה כי על שתינו להתקדם. ג'ורג' קד לנו קידה בלי לעזוב את המקום המובחר הסמוך לכס.

"האם השתנתה מאוד?" שאלה המלכה.

ג'ורג' חייך. "כולי תקווה שתשתנה יותר כאשר מופת שכמוך מול עיניה".

המלכה פלטה צחוק קטן. "יפה מאוד", אמרה בהערכה ונופפה לו לגשת אלינו.

"שלום, עלמתי היפה הקטנה", אמר לאן. "שלום, גברתי היפה", לי.

אן הביטה בו מתחת לריסיה הכהים. "הלוואי שיכולתי לחבק אותך", אמרה.

"נצא מכאן ברגע שנוכל", קבע ג'ורג'. "את נראית טוב, אנה-מריה".

"אני מרגישה טוב", אמרה. "ואתה?"

"מעולם לא הרגשתי טוב יותר".

"איך בעלה של מרי הקטנה?" שאלה בסקרנות והביטה בוויליאם כשנכנס וקד מעל ידה של המלכה.

"נינו של הרוזן השלישי של סומרסט, והמלך נוטה לו חסד רב". ג'ורג' נידב את המידע המעניין בלבד: קשרי המשפחה שלו וקרבתו אל כס המלוכה. "היא הצליחה יפה. האם ידעת שהחזירו אותך הביתה כדי לחתן אותך, אן?"

"אבא לא אמר למי".

"אני חושב שאת מיועדת לאורמונד", אמר ג'ורג'.

"רוזנת", אמרה אן בחיוך מלא ניצחון לעברי.

"אבל באירלנד", השבתי מיד.

בעלי נסוג מכיסאה של המלכה, הבחין בנו והרים גבה למראה המבט המתגרה העז שאן נעצה בו. המלך ישב במקומו ליד המלכה והביט סביבו בחדר.

"אחותה של מרי קארי היקרה שלי הצטרפה אל חברתנו", אמרה המלכה. "זאת אן בולין".

"אחותו של ג'ורג'?" שאל המלך.

אחי קד. "כן, הוד מלכותך".

המלך חייך אל אן. היא צנחה מיד לקידה, צוללת כמו דלי בבאר, בראש זקוף, וחיוך קטן ומתריס על שפתיה. המלך לא נשבה בקסמיה, הוא אהב נשים קלות, הוא אהב נשים מחייכות. הוא לא אהב נשים שתקעו בו מבט כהה הקורא עליו תיגר.

"האם את מאושרת להיות שוב עם אחותך?" שאל אותי.

קדתי קידה עמוקה והתרוממתי ממנה סמוקה מעט. "כמובן, הוד מלכותך", אמרתי במתיקות. "מי הנערה שלא תשתוקק לחברתה של אחות כמו אן?"

גביניו התכווצו למשמע הדברים. הוא העדיף את ההומור הגלוי והגס של הגברים על שנינותן העוקצנית של נשים. הוא העביר מבט ממני אל ארשת פניה החידתית במקצת של אן, ואז הבין את הבדיחה וצחק בקול רם. הוא נקש באצבעותיו והושיט לעברי את ידו. "אל דאגה, מתוקתי", אמר. "אין מי שתוכל להאפיל על הכלה בשנים הראשונות של אושר הנישואים. וגם קארי וגם אני מעדיפים נשים בהירות שיער".

כולם צחקו למשמע דבריו, בעיקר אן הכהה, והמלכה ששערה הערמוני דהה לחום ולאפור. כסילות היו אילולא צחקו צחוק לבבי בתגובה על הלצת המלך. וגם אני צחקתי, ובלבי עונג רב יותר משהיה בלבן, אני משערת.

הנגנים ניגנו אקורד פתיחה, והנרי משך אותי אליו. "את נערה יפה מאוד", אמר באהדה. "קארי מספר לי שהוא מעדיף כלה צעירה עד כדי כך שלעולם לא יכניס למיטתו עוד דבר פרט לבתולות בנות שתים-עשרה".

התקשיתי להמשיך לזקור סנטר ולעטות חיוך על פניי. הסתובבנו בריקוד, והמלך חייך אליי ממרום גובהו.

"שפר עליו מזלו", אמר בנדיבות.

"שפר עליו מזלו שאתה נוטה לו חסד", התחלתי לומר, כושלת בניסיוני להחמיא.

"שפר עליו מזלו עוד יותר שאת נוטה לו חסד, חושבני!" אמר בפרץ צחוק פתאומי. ואז סחף אותי לריקוד, ואני הסתחררתי לאורך שורת הרוקדים וראיתי את מבט האישור המהיר של אחי, ומה שהיה מתוק עוד ממנו: עיניה המקנאות של אן כאשר מלך אנגליה חלף על פניה בריקוד כשאני בזרועותיו.

אן השתלבה בשגרת חצר המלכות האנגלית והמתינה לחתונתה. היא טרם פגשה את בעלה לעתיד, והוויכוחים על הנדוניה וההסדרים נדמו כי יימשכו לעד. אפילו כוח ההשפעה של קרדינל וולסי, שתחב את אצבעו לתבשיל הזה כמו לכל תבשיל אחר כמעט במטבחה של אנגליה, לא האיץ את העניינים. בינתיים היא פלרטטה באלגנטיות של צרפתייה, שירתה את אחות המלך בחן ובקור רוח ובזבזה שעות מדי יום ברכילות, ברכיבה ובמשחקים עם ג'ורג' ואיתי. היינו דומים בטעמינו ולא רחוקים זה מזה בגילנו; אני הייתי התינוקת, בת ארבע-עשרה, לעומת חמש-עשרה שנותיה של אן ותשע-עשרה שנותיו של ג'ורג'. היינו שארי בשר קרובים ביותר, ועם זאת זרים כמעט. אני גדלתי בחצר המלכות הצרפתית עם אן, ואילו ג'ורג' חונך להיות איש חצר באנגליה. עכשיו, משהתאחדנו מחדש, נודענו ברחבי חצר המלכות בכינוי שלושת בני בולין, שלושת בני בולין המענגים, והמלך היה מביט סביבו פעמים רבות בחדריו הפרטיים וקורא לשלושת בני בולין, ומישהו היה נשלח בריצה מעברה השני של הטירה כדי להביאנו אליו.

משימתנו הראשונה במעלה בחיינו הייתה להוסיף על שעשועיו הרבים של המלך: קרבות רמחים, טניס, רכיבה, ציד עם בזים ובלעדיהם, ריקוד. הוא אהב לחיות בסערת ריגוש מתמדת, וחובתנו הייתה להבטיח שלעולם לא ישתעמם. אבל לעתים נדירות ביותר, בשעה השקטה שלפני ארוחת הערב, או אם היה גשום והוא לא היה יכול לצוד, הוא היה מגיע בעצמו לחדריה של המלכה, והיא הייתה מניחה את התפירה או את הקריאה ומשלחת אותנו מעליה במילה.

אילו הייתי משתהה, הייתי עשויה לראותה מחייכת אליו, חיוך שמעולם לא חייכה אל אף אחד אחר, אפילו לא אל בתה הנסיכה מרי. ופעם אחת, כאשר נכנסתי בלי לדעת שהמלך שם, מצאתי אותו ישוב לרגליה כמו מאהב, ראשו נטוי לאחור ונח בחיקה, והיא מלטפת את תלתליו האדומים-זהובים, מסיטה אותם מעל מצחו ומלפפת אותם סביב אצבעותיה, ושם נגהו באור בהיר כמו הטבעות שנתן לה כאשר הייתה נסיכה צעירה ששערה בהיר כשלו, והוא נשא אותה לאישה בניגוד לעצת כולם.

התרחקתי על קצות האצבעות בלי שראו אותי. היה נדיר כל-כך למצוא אותם לבד יחדיו, ולא רציתי להפר את הקסם. הלכתי לחפש את אן. היא טיילה בגן הקר עם ג'ורג', חופן פתיתי שלג בידה, גלימתה כרוכה במהודק סביבה.

"המלך עם המלכה", אמרתי כשהצטרפתי אליהם. "שניהם לבד".

אן הרימה גבה. "במיטה?" שאלה בסקרנות.

הסמקתי. "ודאי שלא, עכשיו שתיים בצהריים".

אן חייכה אליי. "רעיה מאושרת את, אם לא עולה על דעתך שהמיטה עשויה לשמש גם בטרם ירד הלילה".

ג'ורג' הושיט לי את זרועו השנייה. "היא רעיה מאושרת", אמר בשמי. "וויליאם סיפר למלך שמעולם לא הכיר נערה מתוקה יותר. אבל מה הם עשו, מרי?"

"רק ישבו יחד", אמרתי. הרגשה עזה אמרה לי שאיני רוצה לתאר את התמונה בפני אן.

"ישיבה יחדיו לא תזכה אותה בבן", אמרה אן בגסות.

"שתקי", אמרנו ג'ורג' ואני מיד. שלושתנו התקרבנו מעט זה לזה והנמכנו את קולותינו.

"היא ודאי מאבדת תקווה", אמר ג'ורג'. "בת כמה היא כבר, שלושים ושמונה? שלושים ותשע?"

"רק שלושים ושבע", אמרתי בעלבון.

"וסתה עוד באה עליה מדי חודש?"

"הו, ג'ורג'!"

"אכן כן", אמרה אן בעובדתיות. "ואין היא מועילה לה. האשמה בה. אין לתלות את האשמה במלך, והרי הממזר שלו מבסי בלאונט כבר לומד לרכוב על פוני".

"יש עוד הרבה זמן", אמרתי בהתגוננות.

"די זמן כדי שהיא תמות והוא יינשא מחדש?" שאלה אן בהרהור. "כן. והיא לא חזקה, לא כן?"

"אן!" לשם שינוי הייתה רתיעתי ממנה כנה. "דברים נתעבים".

ג'ורג' הביט סביב פעם נוספת כדי לוודא שאיש אינו קרוב אלינו בגן. שתיים מבנות סימור טיילו עם אמן, אבל לא התייחסנו אליהן. משפחתן הייתה יריבתנו העיקרית על כוח וקידום, אהבנו להעמיד פנים שאיננו מבחינים בהם.

"דברים נתעבים, אבל דברי אמת", אמר בבוטות. "מי יהיה המלך הבא אם לא יהיה לו בן?"

"הנסיכה מרי יכולה להינשא", הצעתי.

"ונסיך מארץ זרה יבוא למלוך על אנגליה? לעולם לא תהיה לו תקומה", אמר ג'ורג'. "ולא נוכל לשאת מלחמה נוספת על הכתר".

"הנסיכה מרי יכולה להיות למלכה בזכות עצמה ולא להינשא", אמרתי בפראות. "למשול כמלכה לבדה".

אן פלטה נחרה של אי-אמון, נשימתה מפריחה ענן קטן באוויר הקר. "כן, ודאי", אמרה בזלזול. "היא תוכל לרכוב בפישוק על סוס וללמוד להשתתף בקרבות רמחים. עלמה לא יכולה לשלוט בארץ שכזאת, הלורדים הגדולים יאכלו אותה חיה".

שלושתנו נעצרנו לפני המזרקה שניצבה במרכז הגן. אן התיישבה בחן מיומן על קצה האגן והביטה לתוך המים. כמה דגי זהב שחו בתקווה לעברה, והיא הסירה את כפפתה הרקומה ושכשכה את אצבעותיה הארוכות במים. הם צפו, פיותיהם הקטנים פעורים, ונגסו באוויר. ג'ורג' ואני הבטנו בה, והיא הביטה בדמותה הנשקפת באדוות המים.

"המלך חושב על זה?" שאלה את דמות הראי שלה.

"כל הזמן", ענה ג'ורג'. "אין בעולם דבר חשוב יותר. אני חושב שהוא יכשיר חוקית את בנה של בסי בלאונט ויכתיר אותו ליורש אם המלכה לא תלד בן".

"ממזר על כס המלוכה?"

"לא לשווא הוא נטבל בשם הנרי פיצרוי", השיב ג'ורג'. "המלך מכיר בו כבנו. אם הנרי יחיה די זמן כדי להפוך את הארץ בטוחה בשבילו, אם יוכל להשיג את הסכמת בני סימור ואת הסכמתנו, בני האוורד, אם וולסי יעמיד את הכנסייה מאחוריו ואת הכוחות הזרים... מה יעצור בעדו?"

"ילד אחד קטן, והוא ממזר", אמרה אן בהרהור. "ילדה אחת קטנה בת שש, מלכה אחת מזדקנת ומלך בשיאו". היא הרימה מבט אל שנינו, מנתקת את מבטה מפניה החיוורות במים. "מה יקרה?" שאלה. "משהו חייב לקרות. אבל מה?"

הקרדינל וולסי שלח למלכה איגרת ובה ביקש את השתתפותה במסכת שעשועים שתיערך בביתו, ארמון יורק, ביום שלישי שלפני צום לנט. המלכה ביקשה ממני לקרוא לה את המכתב, וקולי רעד בהתרגשות למראה המילים: מסכת שעשועים כבירה, מצודה בשם שאטו וֶר, הטירה הירוקה, וחמש גבירות שירקדו עם חמשת האבירים שיצורו על המצודה. "הו! הוד מלכותך..." התחלתי לומר, ואז השתתקתי.

"הו, הוד מלכותך, מה?"

"רק תהיתי אם יותר לי לבוא", אמרתי בשפלות רוח. "לצפות בהילולה".

"עולה בי מחשבה שמא תהית מעט יותר מזה", אמרה לי ובעיניה ניצוץ.

"תהיתי אם יורשה לי להיות אחת הרקדניות", התוודיתי. "הכול נשמע כה נפלא".

"כן, יורשה לך", אמרה. "כמה גבירות תובע ממני הקרדינל?"

"חמש", אמרתי בשקט. מזווית עיני ראיתי את אן נשענת לאחור במושבה ועוצמת את עיניה לרגע קט. ידעתי בדיוק מה היא עושה. יכולתי לשמוע את קולה בראשי, רם כאילו היא צועקת: "בחרי בי! בחרי בי! בחרי בי!"

והיא הצליחה. "העלמה אן בולין", אמרה המלכה בקול מהורהר. "מלכת צרפת מרי, דוכסית דבון, ג'יין פרקר ואת, מרי".

אן ואני החלפנו מבטים מהירים. נהיה חמישייה מגוונת להפליא: דודתו של המלך, אחותו המלכה מרי והיורשת ג'יין פרקר, שעתידה כנראה להיות גיסתנו, אם אביה ואבינו יוכלו להסכים על נדונייתה, ושתינו.

"האם נלבש ירוק?" שאלה אן.

המלכה חייכה אליה. "הו, בהחלט", אמרה. "מרי, כתבי נא איגרת לקרדינל ואמרי לו שנשמח להשתתף, ובקשי ממנו לשלוח את שר השעשועים כדי שנוכל כולנו לבחור תחפושות ולתכנן את הריקודים".

"אני אעשה זאת". אן קמה מכיסאה וניגשה לשולחן שעליו היו מונחים הקולמוס והדיו והנייר. "כתב ידה של מרי כה מכווץ, הוא יחשוב שאנחנו מסרבות".

המלכה צחקה. "אה, הלמדנית הצרפתייה", אמרה בעדינות. "כתבי את לקרדינל, אם כן, העלמה בולין, בצרפתית יפהפייה, ואולי תכתבי לו בלטינית?"

מבטה של אן לא זע. "לפי בחירתה של הוד מלכותך", אמרה בקול יציב. "אני רהוטה במידה סבירה בשתיהן".

"אמרי לו שכולנו להוטות למלא את תפקידנו בשאטו ור", אמרה המלכה בנעימות. "מה חבל שאינך כותבת ספרדית".

בואו של שר השעשועים ללמדנו את צעדינו בריקוד היה האות לפרוץ הקרב האכזרי שהתבטא בחיוכים ובמילים מתוקות מדבש על התפקיד שכל אחת תמלא במסכת השעשועים. בסופו של דבר התערבה המלכה עצמה וחילקה בינינו את התפקידים בלי להרשות שום דיון. היא העניקה לי את תפקידה של הגבירה חביבוּת, אחות המלך המלכה מרי קיבלה את התפקיד הנחשק יופי, ג'יין פרקר הייתה נאמנות, "אכן, היא נצמדת ואינה מרפה", לחשה לי אן. אן עצמה הייתה התמדה. "עדות לדעתה עלייך", לחשתי לה בתשובה. לאן היה די חן כדי לצחקק.

על-פי המסכת שנקבעה, היו אמורות להתקיף אותנו נשים אינדיאניות – למעשה, חברי המקהלה של הקפלה המלכותית – ואז יצילו אותנו מידיהן המלך וחבריו הנבחרים. הוזהרנו כי המלך יעטה תחפושת, ועלינו להקפיד הקפדה יתרה שלא לחשוף את התחבולה השקופה של מסֵכה זהובה כרוכה על ראש זהוב, גבוה מכל שאר הנוכחים בחדר.

הייתה זו משובה נהדרת בסופו של דבר, מהנה בהרבה משציפיתי, קרב-משחק הרבה יותר מאשר ריקוד. ג'ורג' השליך עליי עלֵי ורדים, ואני הרטבתי אותו במקלחת מי ורדים. חברי המקהלה היו ילדים קטנים, והם התרגשו מדי והתקיפו את האבירים, אשר הניפו אותם מן הרצפה וסובבו אותם סביב-סביב והטילו אותם, מסוחררים ומצחקקים, על הקרקע. כאשר אנו, הגבירות, יצאנו מן הטירה ורקדנו עם האבירים המסתוריים, האביר הגבוה מכולם הוא שבא לרקוד איתי, המלך עצמו, ואני – עדיין קצרת נשימה מן הקרב שלי עם ג'ורג', עלי ורדים בכיסוי הראש שלי ובשערי, ופירות מסוכרים נופלים מקפלי שמלתי – גיליתי שאני צוחקת ומושיטה לו את ידי, ורוקדת איתו כאילו היה גבר רגיל שברגילים ואני בסך הכול עוזרת למבשלת בהילולה כפרית.

כשהיה צריך להינתן האות להסרת המסכות, קרא המלך, "המשיכו לנגן! נמשיך לרקוד!" ובמקום להסתובב ולקחת לו בת זוג אחרת הוא הוביל אותי שוב בריקוד כפרי שבו אחזנו ידיים, ויכולתי לראות את עיניו נוצצות אליי דרך חריצי המסכה הזהובה. בפזיזות ובצחוק נשאתי אליו חיוך והנחתי לאור השמש של אישורו לשקוע בעורי.

"קנאתי נתונה לבעלך כאשר תוסר ממך שמלתך הלילה. את תמטירי עליו ממתקים", אמר לי בשקט, כאשר הריקוד הציב אותנו סמוכים זה לזה בעת שצפינו בזוג אחר במרכז המעגל.

לא יכולתי לחשוב על מענה שנון, לא היו אלה המחמאות הרשמיות של האהבה החצרונית. תמונתו של הבעל שעליו מומטרים ממתקים הייתה ביתית מדי, וארוטית מדי.

"אני בטוחה כי אין בך קנאה לדבר", אמרתי. "הרי הכול שלך".

"מדוע זה?" שאל.

"הרי אתה המלך", פתחתי ואמרתי, שכן שכחתי שהוא אמור להיות עטוי תחפושת, ואין לדעת מי הוא. "מלך שאטו ור", הצלתי את עצמי. "מלך ליום. על המלך הנרי לקנא בך, שהרי נחלת ניצחון במצור אדיר בתוך אחר צהריים אחד".

"ומה דעתך על המלך הנרי?"

הרמתי אליו מבט, מבטי התמים. "הרי הוא המלך האדיר ביותר שארצנו ידעה אי-פעם. כבוד להיות בחצר מלכותו, זכות מיוחדת להיות קרוב אליו".

"היית יכולה לאהוב גבר כמוהו?"

השפלתי מבט והסמקתי. "לא אעז לחשוב על כך. מעולם אפילו לא העיף מבט לעברי".

"העיף גם העיף", אמר המלך בתוקף. "היי סמוכה ובטוחה. ואם העיף לעברך מבט יותר מפעם אחת, עלמת חביבוּת, האם אכן תהיי נאמנה לשמך ותהיי חביבה כלפיו?"

"הוד..." נשכתי את שפתיי ונמנעתי מלומר "הוד מלכותך". חיפשתי במבטי את אן; יותר מכל דבר אחר רציתי בה לצדי ובשנינותה לעזרי.

"שמך חביבות", הזכיר לי.

חייכתי אליו, הרמתי מבט מבעד למסכתי הזהובה. "אכן", אמרתי. "כנראה עליי להיות חביבה".

הנגנים סיימו את נגינתם והמתינו למצוותו של המלך. "הסירו מסכות!" אמר וקרע את מסכתו שלו מעל פניו. ראיתי מולי את מלך אנגליה, פלטתי אנחה קטנה נהדרת וכשלתי לאחור.

"היא מתעלפת!" קרא ג'ורג', התמונה הייתה מתוזמנת וחיננית להפליא. צנחתי אל בין זרועותיו של המלך, בעוד אן, מהירה כנחש, הסירה מעליי את המסכה, ובמהלך מבריק משכה מעליי את כיסוי הראש, ושערי הזהוב גלש כפלג על זרועו של המלך.

פקחתי את עיניי, פניו היו קרובות מאוד. הרחתי את בושם שערו, נשימתו הייתה על לחיי, הבטתי בשפתיו, הוא היה קרוב דיו כדי לנשקני.

"עלייך להיות חביבה אליי", הזכיר לי.

"אתה המלך..." אמרתי בלי להאמין.

"והבטחת להיות חביבה אליי".

"לא ידעתי שאתה האיש, הוד מלכותך".

הוא הרים אותי בעדינות ונשא אותי אל החלון. הוא פתח אותו והאוויר הקר נשב פנימה. הטלתי את ראשי לאחור והנחתי לשערי להתנחשל ברוח הפרצים.

"הפחד הוא שגרם לך לעילפון?" שאל, קולו נמוך מאוד.

השפלתי מבט אל ידי. "העונג", לחשתי, מתוקה כבתולה בעת וידוי.

הוא הרכין את ראשו ונשק לידי, ואז קם על רגליו. "ועכשיו נסעד!" קרא בקול.

הבטתי אל אן. היא התירה את קשרי מסכתה והביטה בי במבט ארוך ומחשב חשבונות, מבטם של בני בולין, מבטם של בני האוורד, האומר: מה התרחש כאן, ואיך אוכל לנצל זאת לטובתי? היה נדמה כאילו מאחורי מסכתה הזהובה הייתה עוד מסכה יפהפייה של עור, ורק מאחוריה הייתה האישה האמיתית. כאשר הבטתי לאחור לעברה, היא שלחה אליי חיוך חשאי קטן.

המלך הגיש את זרועו למלכה, והיא קמה ממושבה בעליזות כאילו נהנתה לראות את בעלה מפלרטט איתי; אבל כאשר נפנה כדי להוביל אותה משם, היא נעצרה לרגע ועיניה הכחולות הביטו בי במבט ארוך וקשה, כאילו היא נפרדת לשלום מחברה.

"אני מקווה כי תתאוששי במהרה מן העילפון, הגבירה קארי", אמרה בעדינות. "אולי עלייך לפרוש לחדרך".

"נראה לי שהיא מסוחררת מן המחסור במזון", התערב במהירות ג'ורג'. "האם אוכל להביאה לסעודה?"

אן צעדה קדימה. "המלך החריד אותה כאשר הסיר את מסכתו. איש לא שיער בנפשו ולו לרגע כי אתה הוא, הוד מלכותך!"

המלך צחק בעונג, וחצר המלכות צחקה איתו. רק המלכה שמעה כיצד שלושתנו הפכנו את מצוותה, כך שאף שהצהירה על רצונה, יהיה אפשר להביאני אל הסעודה. היא אמדה את כוחנו המשולש. לא הייתי בסי בלאונט, גלמודה בעולם; הייתי בת בולין, ובני בולין עובדים יחדיו.

"אם כן, בואי לסעוד איתנו, מרי", אמרה. המילים היו מזמינות, אך לא הייתה בהן כל חמימות.

היינו רשאים לשבת היכן שנרצה, אבירי שאטו וֶר והגבירות, כולנו מעורבים אלה באלה בלא סדר רשמי סביב שולחן עגול. הקרדינל וולסי המארח ישב מול המלך, כשהמלכה בנקודה השלישית סביב השולחן, ואנו, שאר המשתתפים, מפוזרים היכן שבחרנו. ג'ורג' הושיב אותי לצדו, ואן זימנה את בעלי לצדה והסיחה את דעתו, בעוד המלך, שישב מולי, נעץ בי את מבטיו ואילו אני הקפדתי להסב ממנו את עיניי. מימין לאן ישב הנרי פרסי מנורת'אמברלנד, מצדו האחר של ג'ורג' ישבה ג'יין פרקר שצפתה בי בריכוז, כאילו היא מנסה לפענח את הסוד, כיצד להיות נערה נחשקת.

אכלתי רק מעט, אף שהיו פשטידות ומאפים ומיני בשר ובשר ציד משובחים. לקחתי מעט סלט, המנה האהובה על המלכה, ושתיתי יין ומים. אבי הצטרף אל השולחן במהלך הסעודה והתיישב לצד אמי, אשר לחשה במהירות באוזנו, וראיתי את מבטו המהיר חולף עליי קצרות כסוחר סוסים האומד את ערכה של סייחה. בכל פעם שהרמתי מבט, היו עיני המלך עליי, בכל פעם שהסבתי מבט, הייתי מודעת למבטו הנעוץ עדיין בפניי.

לאחר שסיימנו, הציע הקרדינל שנלך לאולם ונאזין למוזיקה. אן הייתה לצדי והובילה אותי במורד המדרגות, כך שכאשר המלך הגיע, ישבנו שתינו על ספסל סמוך לקיר. בקלות ובטבעיות הוא נעצר ושאל אותי כיצד אני חשה כעת. היה אך טבעי שאן ואני נעמוד כאשר חלף על פנינו, ושהוא יתיישב על הספסל הריק ויזמין אותי לשבת לצדו. אן התרחקה ופטפטה עם הנרי פרסי, מסתירה את המלך ואותי מפני החצר, ובראש ובראשונה מפני מבטה המחייך של המלכה קתרין. אבי ניגש לדבר איתה בעת שהנגנים ניגנו. הכול נעשה בשלווה ובנוחות, ופירוש הדבר היה שהמלך ואני היינו מוסתרים כמעט לחלוטין בחדר צפוף, ובו מוזיקה רמה דיה כדי להחריש את שיחתנו הנלחשת, וכל אחד מבני משפחת בולין ניצב במקום מתאים כדי להסתיר את המתרחש.

"שלומך טוב יותר כעת?" שאל אותי בקול שקט.

"מעולם לא היה טוב יותר, הוד מעלתך".

"אני יוצא לרכוב מחר", אמר. "תרצי לבוא איתי?"

"אם הוד מלכותה תוכל לוותר עליי", אמרתי, נחושה בדעתי שלא להסתכן במורת רוחה של המלכה.

"אני אבקש מן המלכה לשחררך למשך הבוקר. אומר לה שאת זקוקה לאוויר הצח".

חייכתי. "רופא חולים משובח תהיה, הוד מלכותך. אם ביכולתך לאבחן את המחלה ולספק לה מרפא בתוך יום אחד".

"עלייך להיות מטופלת צייתנית ולמלא את כל מצוותיי", הזהיר אותי.

"כך אעשה". השפלתי מבט אל אצבעותיי. חשתי במבטו עליי. הרגשתי שאני מרחפת גבוה מכפי שיכולתי לחלום.

"ייתכן שאורה לך לשכב במיטה במשך ימים רצופים", אמר בקול נמוך מאוד.

הגנבתי מבט מהיר לעבר מבטו העז על פניי, הרגשתי איך אני מסמיקה ושמעתי את עצמי משתתקת בגמגום. המוזיקה פסקה בחטף. "אנא, נגנו שנית!" אמרה אמי. המלכה קתרין חיפשה במבטה את המלך וראתה אותו יושב עמי. "שמא נרקוד?" שאלה.

הייתה זו מצווה מלכותית. אן והנרי פרסי התייצבו במערך, הנגנים התחילו לנגן. אני קמתי, והנרי ניגש לשבת לצד אשתו ולצפות בנו. ג'ורג' היה בן זוגי.

"זקפי ראש", סינן כשאחז בידי. "את נראית חדורת אשמה".

"היא מביטה בי", לחשתי אליו.

"ודאי. חשוב יותר, הוא מביט בך. וחשוב מכול, אבא ודוד האוורד מביטים בך, והם מצפים ממך שתציגי את עצמך כאישה צעירה שמעמדה צפוי לעלות. עלי והצליחי, הגבירה קארי, וכולנו נעלה איתך בדרכך".

הרמתי את ראשי למשמע דבריו וחייכתי אל אחי כאילו אין לי דאגה בעולם. רקדתי בחן רב ככל שיכולתי, קדתי והסתובבתי וחגתי בהנחיית ידו הקפדנית. וכאשר הרמתי מבט אל המלך והמלכה, היו עיני שניהם נעוצות בי.

ישיבה משפחתית נערכה בביתו הגדול של דודי האוורד בלונדון. נפגשנו בספרייתו, שבה הספרים בכריכותיהם הכהות עמעמו את הרעש שחדר מן הרחובות. שני גברים במדי השרד של משפחת האוורד ניצבו מחוץ לדלת כדי למנוע כל הפרעה וכדי להבטיח שאיש לא יעמוד לידה ויצותת. התכנסנו כדי לדון בענייני משפחה, סודות משפחה. אל לאיש להתקרב אם איננו בן האוורד.

אני הייתי הסיבה לפגישה. הייתי המרכז שסביבו יתרחשו המאורעות. הייתי כלי המשחק מבית בולין שיש להציבו על הלוח במקום שבו יניב יתרון. הכול היה מרוכז בי. הרגשתי אפילו את מפרקי ידי פועמים בתחושת חשיבותי, ורפרוף סותר של חרדה פן אגרום להם אכזבה.

"האם היא פורייה?" שאל דוד האוורד את אמי.

"וסתה סדירה למדי והיא נערה בריאה".

דודי הנהן. "אם יֵדע אותה המלך, והיא תהרה את ממזרו, יהיה בידינו נכס חשוב". במעין ריכוז אחוז אימה הבחנתי כי הפרווה באמרת שרווליו התחככה בשולחן העץ, כי אריג מעילו העשיר עטה בוהק מאור להבות האש מאחוריו. "היא אינה יכולה לישון עוד במיטתו של קארי. עליה לפרוש מחיי הנישואים כל עוד המלך נוטה לה חסד".

פלטתי אנקה קלה. לא יכולתי להעלות על דעתי מי יאמר דבר כזה לבעלי. ופרט לכך, הלוא נשבענו שנישאר יחד, שהנישואים מיועדים להולדת ילדים, שאלוהים איחד בינינו ואין אדם שיוכל להפרידנו זה מזה.

"אינני..." התחלתי לומר.

אן מרטה את שמלתי. "שתקי", נשפה. הפנינים הזעירות על ברדסה הצרפתי קרצו אליי כקושרי קשר בוהקי עיניים.

"אני אדבר עם קארי", אמר אבי.

ג'ורג' אחז בידי. "אם תהרי ילד, המלך חייב לדעת כי שלו הוא, ולא של אחר".

"אינני יכולה להיות לו לפילגש", לחשתי בתשובה.

"אין ברֵרה". הוא נד בראשו.

"אינני יכולה", אמרתי בקול רם. לפַתִּי בכוח את אחיזתו המנחמת של אחי והבטתי לאורך שולחן העץ הכהה בדודי, עז מבע כנץ בעל עיניים שחורות שלא החמיצו דבר. "אדוני, צר לי, אבל אני אוהבת את המלכה. היא גבירה נהדרת ואיני יכולה לבגוד בה. הבטחתי בחסות האל לדבוק בבעלי ובו בלבד, ואל לי לבגוד בו, לא כן? אני יודעת שהמלך הוא המלך; אבל לא ייתכן שאתם רוצים שאעשה זאת? לא כן? אדוני, אינני יכולה".

הוא לא השיב לי. כוחו היה עצום עד כדי כך שאפילו לא חשב להשיב. "מה אני אמור לעשות במצפון העדין הזה?" שאל את האוויר מעל השולחן.

"הפקד אותו בידיי", אמרה אן בפשטות. "אני יכולה להסביר למרי".

"את צעירה מעט לתפקיד המורה".

היא פגשה את מבטו בביטחונה השקט. "התחנכתי בחצר המלכות האופנתית ביותר בעולם", אמרה. "ולא התבטלתי שם. צפיתי בכול. למדתי הכול. אני יודעת מה נדרש כאן, ואני יכולה ללמד את מרי כיצד להתנהג".

הוא היסס לרגע. "אני מקווה שלא למדת את אומנות הפלרטוט מקרוב מדי, העלמה אן".

היא הייתה שלווה כנזירה. "מובן שלא".

הרגשתי את כתפי מתרוממת, כאילו ברצוני להתנער ממנה. "אינני מבינה מדוע עליי לעשות כמצוותה של אן".

אני נעלמתי, אף-על-פי שהפגישה כולה הייתה אמורה לעסוק בי. אן גנבה את תשומת לבם. "אם כן, אבטח בך שתכשירי את אחותך. ג'ורג', גם אתה. אתה יודע מה יחסו של המלך לנשים, הצב את מרי בסביבתו".

הם הנהנו. השתררה שתיקה קצרה.

"אני אדבר עם אביו של קארי", התנדב אבי. "וויליאם יצפה לשיחה. הוא אינו טיפש".

דודי הביט לאורך השולחן באן ובג'ורג' העומדים משני צדיי, סוהרים יותר מאשר ידידים. "עזרו לאחותכם", הורה להם. "תנו לה את כל מה שתזדקק לו כדי ללכוד ברשתה את המלך. כל האומנויות הדרושות לה, כל הטובין הנחוצים לה, כל הכישורים החסרים לה, השיגו אותם למענה. אנחנו סומכים על שניכם שתכניסו אותה למיטתו. אל תשכחו זאת. התגמולים יהיו אדירים. אבל אם תיכשלו, לא יהיה דבר וחצי דבר בשבילנו. זכרו".

פרֵדתי מבעלי הייתה דואבת במידה מוזרה. נכנסתי לחדר השינה שלנו כאשר המשרתת שלי ארזה את חפציי כדי לקחתם אל חדרי המלכה. הוא עמד בתוהו ובוהו של נעליים ושמלות שהוטלו על המיטה, וגלימות שהושלכו על כיסאות, וקופסאות תכשיטים מכל עבר; ופניו הצעירות הביעו את ההלם שחש.

"אני רואה כי דרכך נושאת אותך מעלה, גברתי".

הוא היה גבר צעיר ונאה, גבר שהיה זוכה בחסדיה של כל אישה. חשבתי שאילולא ציוו עלינו משפחותינו להתאחד בברית הנישואים הזאת ועכשיו להפר אותה, אולי הייתה שוררת בינינו חיבה. "צר לי", אמרתי במבוכה. "אתה יודע שעליי לעשות את מה שדודי ואבי מורים לי".

"אני יודע", אמר בבוטות. "גם עליי לעשות את מה שהם מצווים".

להקלתי, הופיעה אן בפתח הדלת, חיוכה השובבני בוהק. "הייתכן, וויליאם קארי? פגישה ממוזלת!" היה נדמה כאילו רב אושרה לראות את גיסה בין ערמות חפציי והריסות תקוותיו לנישואים ולבן.

"אן בולין". הוא קד קצרות. "באת לסייע לאחותך להתקדם ולעלות?"

"כמובן". היא קרנה אליו. "כך על כולנו לעשות. איש מאיתנו לא יסבול אם מרי תזכה לחסד".

היא החזיקה את מבטו למשך רגע אחד ללא חת, אך הוא הסב את פניו והביט מבעד לחלון. "עליי ללכת", אמר. "המלך ציווה עליי לצאת איתו לצוד". הוא היסס לרגע, ואז חצה את החדר למקום שבו עמדתי מוקפת בפרטי מלתחתי. בעדינות הוא אחז בידי ונשק לה. "צר לי עלייך. וצר לי עליי. כאשר תישלחי בחזרה אליי, אולי בעוד חודש או בעוד שנה, אנסה לזכור את היום הזה, כיצד נראית בו כילדה, אבודה מעט בין כל הבגדים. אנסה לזכור שהיית חפה מכל מזימה; שהיום לפחות היית ילדה יותר מאשר בת בולין".

המלכה ציינה לעצמה בלא אומר את העובדה שאני אישה פנויה עכשיו, ומתאכסנת עם אן כשותפתי למיטה בחדר קטן סמוך לחדריה שלה. יחסה הגלוי אליי לא השתנה כהוא זה. היא המשיכה להיות אדיבה ולדבר אליי בנועם. אם רצתה שאעשה דבר-מה למענה: אכתוב איגרת, אשיר, אקח את כלב שעשועיה מן החדר או אשלח הודעה, היא ביקשה ממני בנימוס, כדרכה מאז ומעולם. אבל היא לעולם לא שבה לבקש ממני לקרוא לה מן התנ"ך, היא לעולם לא ביקשה ממני לשבת לרגליה בעת שתפרה, לעולם לא בירכה אותי בעת שפרשתי למיטה. לא הייתי עוד נערת השרת הקטנה החביבה עליה מכולן.

זו הייתה הקלה לשכב בלילה במיטה עם אן. סגרנו את וילונות המיטה סביבנו כדי שנוכל להתלחש בבטחה בחשכה בלי שישמעו את דברינו, והיה נדמה כאילו אנו שוב בצרפת של ימי ילדותנו. לפעמים היה ג'ורג' עוזב את חדרי המלך ובא אלינו, נכנס למיטה הגבוהה, מציב את הנר במעמד מסוכן על הלוח למראשות המיטה, ומוציא את חפיסת הקלפים או את קוביות המשחק שלו ומשחק איתנו, בזמן שהנערות בחדרים הסמוכים ישנו בלי לדעת שגבר חבוי בחדרנו.

הם לא הטיפו לי באשר לתפקיד שעליי למלא. ברוב עורמתם הם המתינו שאבוא אני אליהם ואומר להם שהוא נשגב מבינתי.

לא אמרתי דבר בעת שהעבירו את בגדיי מקצה אחד של הארמון לקצהו האחר. לא אמרתי דבר כאשר חצר המלכות כולה ארזה את חפציה ועברה אל הארמון החביב על המלך, אלת'ם בקנט, למשך האביב. לא אמרתי דבר כאשר בעלי רכב לצדי במהלך המסע ודיבר איתי בחביבות על מזג האוויר ומצב סוסתי, שהייתה סוסתה של ג'יין פרקר, אשר נשאלה ממנה למרות מחאותיה כתרומתה לשאיפות המשפחה. אבל כאשר ג'ורג' ואן עמדו לרשותי בלבד בגנים בארמון אלת'ם, אמרתי לג'ורג', "אינני חושבת שאני מסוגלת לעשות זאת".

"לעשות מה?" שאל בלי לסייע. היינו אמורים ללוות לטיול רגלי את הכלבה של המלכה, אשר נישאה על תפס האוכף במשך כל יום הרכיבה ונראתה מזועזעת ואחוזת בחילה עזה. "קדימה, פלו!" אמר בעידוד. "רוצי! רוצי!"

"אינני יכולה להיות עם בעלי ועם המלך בעת ובעונה אחת", אמרתי. "אינני יכולה לצחוק עם המלך בעוד בעלי מתבונן".

"מדוע לא?" אן גלגלה כדור על הקרקע כדי שפלו תרדוף אחריו. הכלבה הקטנה הביטה בכדור בלא כל עניין. "רוצי כבר, טיפשונת!" קראה אן.

"כי אני מרגישה שזה לא בסדר".

"את מבינה יותר מאימא שלך?" שאלה אן בבוטות.

"מובן שלא!"

"יותר מאביך? מדודך?"

נדתי בראשי.

"הם מתכננים לך עתיד מזהיר", אמרה אן בכובד ראש. "כל נערה באנגליה הייתה מתה למען סיכויים כמו שלך. את עומדת להיות חביבתו של מלך אנגליה, ואת מייבבת לך בגן ותוהה אם תוכלי לצחוק להלצותיו? אין לך יותר שכל מלפלו". היא הניחה את קצה מגף הרכיבה שלה תחת ישבנה הממאן של פלו ודחפה אותה בעדינות לאורך המשעול. פלו התיישבה, עקשנית ואומללה ממש כמוני.

"בעדינות", הזהיר אותה ג'ורג'. הוא לקח את ידי הקרה ותחב אותה לקפל מרפקו. "המצב אינו חמור כפי שנדמה לך", אמר. "וויליאם רכב איתך היום כדי להראות שהוא מעניק את הסכמתו, לא כדי לעורר בך אשמה. הוא יודע שהמלך חייב לקבל את מה שהוא רוצה. כולנו יודעים. וויליאם מסכין עם המצב. יהיו חסדים שתשיגי בשבילו. את ממלאת את חובתך כלפיו בכך שאת מקדמת את מעמד משפחתו. הוא אסיר תודה לך. אין כל פסול במעשייך".

היססתי. העברתי מבט מעיניו החומות הכנות של ג'ורג' לפניה המוסבות של אן. "יש עניין נוסף", אמרתי, נאלצת להתוודות.

"מהו?" שאל ג'ורג'. עיניה של אן עקבו אחרי פלו, אבל ידעתי היטב שתשומת לבה ממוקדת בי.

"אני לא יודעת איך", אמרתי בשקט. "אתם יודעים, וויליאם עשה את זה פעם בשבוע בערך, וגם אז בחשכה ובמהירות רבה, והדבר לא מצא חן בעיניי במיוחד מעולם. אינני יודעת מה אני אמורה לעשות".

ג'ורג' פלט אנקת צחוק קטנה וכרך את זרועו סביב כתפיי וחיבק אותי. "הו, אני מצטער שאני צוחק. אבל הבנת לא נכון. הוא לא מעוניין באישה שיודעת מה לעשות. יש תריסרי נשים כאלה בכל בית מרחץ בלונדון. הוא רוצה אותך. את מוצאת חן בעיניו. וימצא חן בעיניו לראות שאת מעט מבוישת ומעט מהוססת. זה בסדר".

"יו-הו!" נשמעה קריאה מאחורינו. "שלושת בני בולין!"

הסתובבנו וראינו את המלך ניצב על הטרסה שמעלינו, עדיין לבוש בגלימת המסע וכובעו מונח בזווית הוללת על ראשו.

"הנה מתחילים". ג'ורג' התכופף בקידה עמוקה. אן ואני שקענו יחדיו בקידותינו אנו.

"אינכם עייפים מן הרכיבה?" שאל המלך. השאלה הייתה כללית, אבל הוא הביט בי.

"כלל וכלל לא".

"הסוסה שעליה רכבת קטנה ויפה, אבל גבה קצר מדי. אני אתן לך סוסה חדשה", אמר.

"הוד מלכותך נדיב מאוד", אמרתי. "היא סוסה שאולה. אשמח מאוד לקבל סוסה משל עצמי".

"את תבחרי כרצונך באורוות", אמר. "בואי, נוכל ללכת להסתכל עכשיו".

הוא הושיט לי את זרועו, ואני הנחתי את אצבעותיי בעדינות על האריג המפואר של שרוולו.

"כמעט אינני מרגיש אותך". הוא הניח את ידו על ידי והידק אותה אליו. "זהו. אני רוצה לדעת שאת בידי, מרת קארי". עיניו היו כחולות מאוד ובוהקות מאוד. הוא בחן את קצה ברדסי הצרפתי ואת שערי החום-זהוב, שהיה מוחלק לאחור מתחת לברדס העגול הנוקשה, ואז את פניי. "אני רוצה לדעת שאת בידי באמת ובתמים".

הרגשתי את פי ניחר וחייכתי, למרות תחושת הדריכות שהייתה משהו בין פחד לתשוקה. "אני שמחה להיות איתך".

"את שמחה?" שאל, כל מעייניו מרוכזים בי פתאום. "שמחה באמת? אינני רוצה ממך כזבים. רבים ידחקו בך להיות איתי. אני רוצה שתבואי מתוך רצונך החופשי בלבד".

"הו, הוד מלכותך! כאילו לא רקדתי איתך בחגיגות של הקרדינל וולסי בלי לדעת אפילו שאתה האיש!"

הוא שמח על הזיכרון. "אה, כן! וכמעט התעלפת כאשר הסרתי את המסכה וגילית אותי. למי חשבת אותי?"

"לא חשבתי כלל. אני יודעת שהייתה בכך מן הטיפשות. חשבתי שאתה אולי זר בחצר המלכות, זר חדש ונאה, ונהניתי לרקוד איתך".

הוא צחק. "הו, גברת קארי, פרצוף כה מתוק ומחשבות כה שובבות! קיווית שזר נאה בא אל חצר המלכות ובחר לרקוד איתך?"

"לא התכוונתי להיות שובבה". חששתי לרגע שהדברים היו מתוקים מדי אפילו לטעמו. "רק שכחתי איך עליי להתנהג כאשר הזמנת אותי לרקוד. אני בטוחה שלעולם לא אעשה כל פסול. פשוט היה רגע שבו אני –"

"שבו את?"

"שבו שכחתי", אמרתי בשקט.

הגענו לקמרון האבן אשר הוביל אל האורוות. המלך נעצר במחסה הקמרון והפנה אותי לעברו. הרגשתי חיוניות בכל חלק מחלקי גופי, ממגפי הרכיבה, שהחליקו על אבני הריצוף, ועד מבטי המופנה מעלה אל פניו.

"האם תשכחי שנית?"

היססתי, ואז התקדמה אן ואמרה בקלילות, "על איזו סוסה חשב הוד מלכותו בשביל אחותי? אני חושבת שתגלה שהיא רוכבת טובה".

הוא הוביל אותנו אל האורוות ושחרר אותי לרגע. ג'ורג' והוא הביטו בסוס אחד ואז באחר. אן נעמדה לצדי.

"עלייך לגרום לו להמשיך להתקדם כל הזמן", אמרה. "לגרום לו להמשיך להתקדם, אבל לא להניח לו לחשוב שאת מתקדמת בעצמך. הוא רוצה להרגיש שהוא רודף אחרייך, לא שאת צדה אותו. כאשר הוא מאפשר לך לבחור בין התקדמות למנוסה, עלייך לנוס תמיד".

המלך נפנה וחייך אליי כאשר ג'ורג' אמר לנער אורווה להוציא מתאה סוסה חומה-אדמדמה נאה. "אבל אל תנוסי מהר מדי", הזהירה אחותי. "זכרי, עליו לתפוס אותך".

באותו הערב רקדתי עם המלך לפני חצר המלכות כולה, ולמחרת רכבתי על סוסתי החדשה לצדו כאשר יצאנו לצוד. המלכה, ישובה לצד השולחן הגבוה, צפתה בנו ברוקדנו יחדיו, וכאשר יצאנו ברכיבה היא נופפה לו לשלום מדלת הארמון הגדולה. הכול ידעו שהוא מחזר אחריי, הכול ידעו כי אציית לרצונו כאשר אצוּוה. האדם היחיד שלא ידע זאת היה המלך. הוא חשב שתשוקתו היא הקובעת את קצב החיזור.

יום התגמול הראשון הגיע כמה שבועות לאחר מכן באפריל, כאשר אבי התמנה לגזבר משק ביתו של המלך, תפקיד שהעניק לו גישה להונו של המלך, שבו היה יכול למעול כאוות נפשו. אבי פגש אותי בעת שנכנסנו לחדר הסעודה, ולקח אותי מפמליית המלכה לחילופי דברים שקטים כאשר הוד מלכותה ניגשה למקומה בשולחן הראשי.

"דודך ואני שבעי רצון ממך", אמר קצרות. "שמעי להנחייתם של אחיך ואחותך, הם מספרים לי שדרכך צולחת".

כופפתי ברכיים בקידה קטנה.

"זאת רק ההתחלה", הזכיר לי. "עלייך לאחוז ולהחזיק בו, זכרי".

המילים הלקוחות ממיסת הנישואים גרמו לי רתיעה קלה. "אני יודעת", אמרתי. "לא אשכח".

"האם כבר עשה דבר-מה?"

העפתי מבט לעבר האולם הגדול שבו התיישבו המלך והמלכה במקומותיהם. חצוצרנים עמדו בעמדותיהם כדי להכריז על הגעתה של תהלוכת המשרתים מן המטבח.

"עדיין לא", אמרתי. "רק עיניים ומילים".

"ואת משיבה?"

"בחיוכים". לא סיפרתי לאבי כי אני מסוחררת למחצה מרוב עונג על כי מחזר אחריי הגבר החזק ביותר בממלכה. לא היה קשה לציית לעצתה של אחותי ולחייך אליו. לא היה קשה להסמיק ולהרגיש שאני רוצה לנוס ובה בעת רוצה להתקרב אליו.

אבי הנהן. "טוב ויפה. את רשאית ללכת למקומך".

קדתי שוב ומיהרתי אל תוך האולם מעט לפני המשרתים. המלכה הביטה בי במבט חד מעט, כאילו ברצונה לגעור בי, אך אז הביטה הצדה והבחינה בפני בעלה. ארשת פניו הייתה מרוכזת, מבטו נעול עליי, כאשר התקדמתי לאורך האולם והתיישבתי בין גבירות השרת של המלכה. הארשת הייתה משונה, נחושה, כאילו לרגע לא היה מסוגל לראות דבר או לשמוע דבר, כאילו האולם הגדול כולו נמוג והוא יכול לראות רק אותי בשמלתי הכחולה, בברדסי הכחול, שערי הבהיר מוסט מעל פניי, וחיוך רועד על שפתיי בחושי את תשוקתו. המלכה גמעה את חום מבטו, לחצה את שפתיה זו אל זו, חייכה את חיוכה הצר והסבה מבט.

הוא בא אל חדריה באותו הערב. "נשמע מעט מוזיקה?" שאל אותה.

"כן, מרת קארי יכולה לשיר למעננו", אמרה בנעימות, והחוותה לי להתקדם.

"קולה של אחותה אן מתוק יותר", הגיב המלך. אן זרקה לעברי מבט ניצחון מהיר.

"האם תשירי לנו את אחד משירייך הצרפתיים, העלמה אן?" שאל המלך.

אן קדה בתנועה סוחפת את אחת מקידותיה החינניות. "אני נתונה למצוותו של הוד מלכותך", אמרה, שמץ המבטא הצרפתי עז בקולה.

המלכה צפתה בחילופי הדברים; ראיתי שהיא תוהה אם חיבתו של המלך נוטה לבת בולין אחרת. אבל הוא הצליח להערים עליה. אן ישבה על דרגש באמצע החדר, קתרוסה בחיקה, קולה מתוק – כפי שאמר, מתוק מקולי. המלכה ישבה בכיסאה הרגיל בעל משענות הזרוע המרופדות הרקומות ומשענת הגב המרופדת שעליה לא נשענה מעולם. המלך לא בחר בכיסא התואם לצדה. הוא פסע לעברי, תפס את המקום שאן פינתה והביט לעבר התפירה בחיקי.

"עבודה נאה ביותר", העיר.

"חולצות לעניים", אמרתי. "המלכה טובה לעניים".

"אכן", אמר. "כמה מהר המחט נכנסת ויוצאת בידך, אצלי הכול היה מסתבך. כמה זעירות וזריזות אצבעותייך".

ראשו היה רכון לעבר ידיי. גיליתי כי אני מביטה בעורפו וחושבת כי ברצוני לגעת בשיער העבות המתולתל.

"גודלן של כפות ידייך ודאי חצי מכפות ידיי", אמר כלאחר יד. "פִּרשי אותן והראי לי".

תקעתי את המחט בחולצות לעניים ופרשתי את ידי כדי להראותה לו, כף היד מופנית מעלה, לעברו. מבטו לא סר מפניי כאשר הושיט גם הוא את ידו, כף ידו אל מול כף ידי, אך בלי לגעת. הרגשתי את חום ידו על ידי, אבל לא יכולתי להתיק את עיניי מפניו. שפמו התקרזל מעט סביב שפתיו. תהיתי אם השיער רך כמו התלתלים הכהים של בעלי, או קשה כמו חוטי זהב. הוא נראה כאילו הוא חזק ושורט, נשיקתו עלולה לקרצף את פניי עד שיאדימו, והכול יֵדעו שהתנשקנו. מתחת לתלתלי השיער הקטנים היו שפתיו חושניות, ולא יכולתי להסיר מהן את עיניי, לא יכולתי שלא לחשוב על מגען, על טעמן.

לאט לאט הוא קירב את ידו אל ידי כרקדנים בפאוואן אצילי. שורש כף ידו נגע בשורש כף ידי, וחשתי במגע כמו עקיצה. קפצתי מעט וראיתי את שפתיו מתעקלות כאשר ראה שמגעו גרם לי הלם. כף ידי הקרירה ואצבעותיה נמתחו לאורך כף ידו, אצבעותיי הגיעו מעט מתחת למפרקים העליונים של אצבעותיו. הרגשתי בעורו החמים, יבלת באצבע אחת, כפות ידיו הנוקשות של גבר הרוכב ומשחק טניס וצד ומסוגל להחזיק רומח וחרב כל היום. ניתקתי בכוח את מבטי משפתיו ובחנתי את כל פניו, הדריכות הבוהקת של מבטו ממוקדת בי כמו שמש מבעד לזכוכית, התשוקה קרנה ממנו כמו חום.

"כמה רך עורך". קולו היה כלחישה. "וידייך זעירות כפי שחשבתי".

התירוץ של מדידת אצבעותינו חלף לו מזמן, אבל נותרנו בלא ניע, כף יד אל כף יד, עיני כל אחד מאיתנו על פני האחר. ואז באטיות, באופן שאין לעמוד בפניו, חפנה ידו את ידי ואחזה בה, בעדינות אך בתפיסה איתנה.

אן סיימה שיר אחד והתחילה אחר בלי לשנות סולם, בלי שקולה יישבר, שמרה על קסמו של הרגע.

המלכה היא שהפריעה. "הוד מלכותך מפריע למרת קארי", אמרה בצחוק קליל כאילו מראה בעלה הלופת את ידה של אישה אחרת, צעירה ממנה בעשרים ושלוש שנים, משעשע. "ידידך וויליאם לא יודה לך על שאתה כופה בטלה על רעייתו. היא הבטיחה להשלים את מכפלות החולצות למען הנזירות במנזר וויטצ'רץ' וטרם הגיעה אל מחציתן".

הוא הניח לי והפנה את ראשו אל אשתו. "וויליאם יסלח לי", אמר בהיסח הדעת.

"ברצוני לשחק בקלפים", אמרה המלכה. "האם תשחק איתי, בעלי?"

לרגע חשבתי שהצליחה, שמשכה אותו ממני בכוח חיבתו ארוכת השנים. אבל כאשר קם כדי לעשות כרצונה, הוא העיף מבט לאחור וראה אותי מרימה אליו מבט. לא היה כמעט כל תחכום במבטי – כמעט. לא הייתי יותר מאשר אישה צעירה המרימה מבט אל גבר בעיניים מלאות תשוקה.

"מרת קארי תהיה לי בת זוג. האם תשלחי לקרוא לג'ורג', ובן בולין אחר יהיה לך לבן זוג? יהיה לנו זוג תואם".

"ג'יין פרקר יכולה לשחק איתי", אמרה המלכה בקור.

"יפה עשית, יפה מאוד", אמרה אן באותו לילה. היא ישבה ליד האח בחדר השינה שלנו, הברישה את שערה הארוך והכהה, ראשה נטוי הצדה, כך שהשיער צנח כמפל מבושם מעבר לכתפה. "החלק עם הידיים היה מצוין. מה עשיתם?"

"הוא מדד את כף ידו לעומת זו שלי", אמרתי. סיימתי לקלוע את שערי הבהיר, משכתי את כיפת הלילה מעל ראשי וקשרתי את הסרט הלבן. "כאשר ידינו נגעו הרגשתי..."

"מה?"

"כאילו עורי עולה באש", לחשתי. "באמת. כאילו מגעו יכול לצרוב אותי".

אן הביטה בי בפקפוק. "מה זאת אומרת?"

המילים נפלטו מפי בשטף. "אני רוצה שהוא ייגע בי. אני משתוקקת שייגע בי. אני רוצה בנשיקתו".

אן התקשתה להאמין למשמע אוזניה. "את חושקת בו?"

כרכתי את זרועותיי סביבי ושקעתי במושב האבן שבמסגרת החלון. "הו, אלוהים. כן. לא ידעתי, לא הבנתי שלשם אני מתקדמת. הו כן. הו כן".

היא עיוותה פנים, פיה נמשך כלפי מטה. "כדאי מאוד שאבא ואימא לא יֵדעו זאת", הזהירה. "הם ציוו עלייך לשחק משחק מתוחכם, לא לערוג אליו כמו נערה מאוהבת בשעת בין ערביים".

"אבל את לא חושבת שהוא רוצה בי?"

"לעת עתה, כן. אבל בשבוע הבא? בשנה הבאה?"

נקישה נשמעה על דלת חדר השינה, וג'ורג' שרבב את ראשו בעדה. "אפשר להיכנס?"

"בסדר", אמרה אן בחוסר אדיבות. "אבל אינך יכול להישאר זמן רב. אנחנו הולכות לישון".

"גם אני", אמר. "שתיתי עם אבא. אני הולך לישון, ומחר, כאשר אהיה פיכח, אקום בשעה מוקדמת ואתלה את עצמי".

בקושי שמעתי אותו, בהיתי מבעד לחלון וחשבתי על מגע ידו של הנרי בידי.

"מדוע?" שאלה אן.

"חתונתי נקבעה לשנה הבאה. קנאו בי, בבקשה".

"כולם מתחתנים חוץ ממני", אמרה אן ברוגז. "בני אורמונד ירדו מעל הפרק, ואין להם אף אחד אחר בשבילי. האם הם רוצים שאהיה נזירה?"

"בחירה לא רעה", אמר ג'ורג'. "את חושבת שיקבלו אותי?"

"למנזר נשים?" הבחנתי בנושא השיחה והסבתי פנים אליו כדי לצחוק לו. "אתה תהיה אֵם מנזר נפלאה".

"טובה יותר מן הרוב", אמר ג'ורג' בעליצות. הוא ניגש לשבת על שרפרף, החטיא את המושב ונחבט ברצפת האבן.

"אתה שיכור", האשמתי.

"כן. כולי יין חמוץ. דבר-מה ברעייתי לעתיד מוזר מאוד בעיניי", אמר ג'ורג'. "דבר-מה מעט..." הוא חיפש מילה מתאימה. "מעופש".

"שטויות", אמרה אן. "יש לה נדוניה מצוינת וקשרים טובים, היא חביבה על המלכה ואביה מכובד ועשיר. מדוע לדאוג?"

"כי יש לה פה כמו מלכודת ארנבים, ועיניה חמות וקרות בעת ובעונה אחת".

אן צחקה. "משורר".

"אני מבינה למה ג'ורג' מתכוון", אמרתי. "היא מלאת תשוקה, ועם זאת צופנת סוד".

"רק צופנת סוד", אמרה אן.

ג'ורג' נד בראשו. "חמה וקרה בעת ובעונה אחת. כל נטיותיה כרוכות זו בזו. חיי איתה יהיו חיי כלב".

"הו, הינשא לה, היכנס למיטתה, ולאחר מכן שלח אותה אל הכפר", אמרה אן בקוצר רוח. "אתה גבר, אתה יכול לעשות כרצונך".

הוא נראה עליז יותר למשמע דבריה. "אוכל לשלח אותה להיבר", אמר.

"או לרושפורד הול. והמלך ודאי יעניק לך אחוזה חדשה לרגל נישואיך".

ג'ורג' הרים את בקבוקון האבן שלו לשפתיו. "מישהי רוצה מזה?"

"אני", אמרתי, לקחתי את הבקבוק וטעמתי מן היין האדום הקר והחמוץ.

"אני הולכת לישון", אמרה אן בנוקשות. "התביישי לך, מרי, לשתות לאחר שחבשת את כיפת הלילה". היא הסיטה את השמיכות ונכנסה למיטה. היא בחנה את ג'ורג' ואותי כשמשכה את הסדינים סביב מותניה. "שניכם נינוחים מדי, יותר מדי", פסקה.

ג'ורג' עיווה את פניו. "איזו גערה", אמר לי בעליצות.

"היא מחמירה מאוד", לחשתי בכבוד מעושה. "אי אפשר לנחש שחצי מחייה בילתה בפלרטוטים בחצר המלכות הצרפתית".

"ספרדית יותר מאשר צרפתית", אמר ג'ורג', מתגרה במידה מופקרת.

"ולא נשואה", לחשתי. "בת לוויה ספרדית, מבוגרת, בתולה זקנה".

אן נשכבה על הכרים ומשכה את השמיכות למקומן. "אני לא מקשיבה, אינכם צריכים לטרוח".

"מי ייקח אותה?" שאל ג'ורג' בתוקף. "מי ירצה בה?"

"ימצאו לה מישהו", אמרתי. "איזה בן צעיר או בעל אחוזה מסכן, זקן ושבור". החזרתי את הבקבוק לג'ורג'.

"עוד תראו", נשמע הקול מן המיטה. "נישואיי יהיו משובחים משל כל אחד מכם. ואם הם לא יארגנו לי נישואים בקרוב, אעשה זאת בכוחות עצמי".

ג'ורג' מסר לי את בקבוק האבן. "שתי הכול", אמר. "אני שתיתי די והותר".

גמעתי את לגימת המשקה האחרונה וניגשתי אל צדה האחר של המיטה. "לילה טוב", אמרתי לג'ורג'.

"אני אשב כאן זמן-מה ליד האח", אמר. "מצבם של בני בולין טוב, הלא כן? אני מאורס, את בדרכך למיטת המלך, והמדמואזל המושלמת הקטנה שלנו חופשייה בשוק, וכל האפשרויות פתוחות בפניה".

"כן", אמרתי. "מצבנו טוב".

חשבתי על מבטו הכחול העז של המלך על פניי, על האופן שבו נדדו עיניו מקצה כיסוי ראשי מטה אל מחשוף שמלתי. הפניתי את פניי אל הכרית כדי שאיש משניהם לא ישמע אותי. "הנרי", לחשתי. "הוד מלכותך. אהובי".

למחרת היה אמור להיערך קרב רמחים בגני בית מרוחק מעט מארמון אלת'ם. פירסון האוס נבנה בימי המלך הקודם על-ידי אחד מן הגברים הנועזים הרבים שצברו את הונם בזכות אביו של המלך, שהיה הנועז מכולם. הבית היה גדול ומפואר, נטול חומה או תעלת מגן כשל טירה. סר ג'ון לוביק האמין שבאנגליה ישרור שלום לעד, ובנה בית לא מוגן, שלא ניתן להגן עליו. גני הבית השתרעו סביבו כלוח משחק משובץ ירוק ולבן: אבנים לבנות, משעולים וגבולות סביב גנים ירוקים נמוכים. מעבר להם היה הפארק שבו גידל צבאים לציד, ובין הפארק לגנים הייתה מדשאה יפהפייה שטופחה כל השנה לשימושו של המלך כזירת קרבות רמחים.

האוהל המיועד למלכה ולגבירותיה היה מעוטר משי אדום-דובדבן ולבן, המלכה לבשה שמלת דובדבן תואמת ונראתה צעירה וּורודה בצבע העז. אני לבשתי ירוק, השמלה שלבשתי במסכת השעשועים באותו יום שבו ייחד אותי המלך מכל האחרות. בצבע הירוק בהק שערי זהוב יותר ועיניי זרחו. עמדתי לצד כיסאה של המלכה וידעתי שכל גבר המעביר את מבטו ממנה אליי יחשוב שהיא אישה נאה, אבל מבוגרת דיה להיות אמי, ואילו אני אישה בת ארבע-עשרה בלבד, אישה המוכנה להתאהב, לחוש תשוקה, אישה צעירה מפותחת לגילה, נערה מלבלבת.

שלושת קרבות הרמחים הראשונים נערכו בין אנשי החצר הזוטרים יחסית, שקיוו למשוך תשומת לב בסיכון ראשיהם. הם היו מיומנים למדי, היו כמה היתקלויות מרגשות, רגע טוב אחד שבו הקטן משני המתמודדים הפיל מעל סוסו יריב גדול ממנו, ופשוטי העם הריעו. האיש הקטן ירד מסוסו והסיר את הקסדה מעל ראשו בתודה על התרועות. הוא היה נאה, צנום ובהיר שיער. אן דחקה בי מרפק. "מי זה?"

"רק אחד מבני סימור".

המלכה הפנתה את ראשה. "מרת קארי, הואילי לגשת לשאול את שר האורוות מתי בעלי רוכב היום ואיזה סוס בחר לו".

פניתי לעשות כמצוותה והבנתי מדוע היא משלחת אותי מעליה. המלך התקדם באטיות על המדשאה לעבר אוהל הגבירות המקושט, והיא לא רצתה שאהיה בסביבתו. קדתי ונעתי לאט לעבר הפתח, מכוונת את זמן יציאתי כך שהוא יראה אותי מהססת תחת הסוכך. בן-רגע הוא פטר את עצמו משיחה ומיהר לעברי. שריונו היה מצוחצח ובוהק ככסף, עיטוריו היו זהובים. פסי העור שחיברו את מגיני החזה והזרועות היו אדומים וחלקים כקטיפה. הוא נראה גבוה, גיבור סמכותי של מלחמות מימי קדם. בשמש הזורחת עליו בערה המתכת באור, עד שנאלצתי לסגת אל הצל ולהרים את ידי אל עיניי.

"מרת קארי בירוק לינקולן".

"אתה בוהק ובהיר", אמרתי.

"את תהיי מסנוורת גם בשחור משְחור".

לא אמרתי דבר. רק הבטתי בו. אילו היו אן או ג'ורג' קרובים, הם היו מעודדים אותי במחמאה כלשהי. אבל לא היה בי כל דבר שנינות, הייתי מלאה וגדושה תשוקה. לא יכולתי לומר ולעשות דבר, רק להביט בו בפנים מלאות ערגה. וגם הוא לא אמר דבר. עמדנו, מבטינו נצורים זה בזה, כל אחד מאיתנו חוקר בלהט את פני האחר כאילו נוכל להבין את התשוקה ההדדית מתוך העיניים.

"עליי לראותך ביחידות", אמר בסופו של דבר.

לא התחנחנתי. "הוד מלכותך, לא אוכל".

"אינך רוצה?"

"איני מעזה".

הוא נשם נשימה עמוקה למשמע הדברים, כאילו ביכולתו לכבות את להבת התאווה. "תוכלי לבטוח בי".

קרעתי את עיניי מעל פניו והסבתי מבט, לא ראיתי דבר. "איני מעזה". אמרתי שוב בפשטות.

הוא הושיט יד, קירב את כף ידי אל שפתיו ונשק לה. הרגשתי את חום נשימתו על אצבעותיי, וסוף-סוף את הליטוף העדין של תלתלי שפמו.

"אה, רך".

הוא הרים מבט מידי. "רך?"

"מגע שפמך", הסברתי. "תהיתי אם יהיה רך או קשה".

"תהית אם שפמי יהיה רך או קשה?" שאל.

הרגשתי כי לחיי מתלהטות. "כן".

"אם אנשק אותך?"

השפלתי את מבטי אל רגליי כדי שלא אראה את בוהק עיניו הכחולות, והנעתי ראשי בהנהון קטן, בלתי מורגש.

"רצית שאנשק אותך?"

הרמתי מבט למשמע השאלה. "הוד מלכותך, עליי ללכת", אמרתי נואשות. "המלכה הטילה עליי שליחות והיא תתהה היכן אני".

"לאן ציוותה עלייך ללכת?"

"אל שר האורווה שלך, כדי לברר על איזה סוס אתה רוכב ומתי תרכב".

"אני יכול לומר לה זאת בעצמי. מדוע שתלכי בשמש הצורבת?"

נדתי בראשי. "אין טרחה בביצוע מצוותיה של המלכה".

הוא פלט קול צקצוק קל. "ויש לה די משרתים שיכולים להתרוצץ סביב ברחבת הקרבות, אלוהים יודע. יש לה פמליה ספרדית שלמה בעוד עינה צרה בחצר מלכותי הקטנה".

מזווית עיני ראיתי את אן עוברת דרך וילונות חדרה של המלכה וקופאת, כאשר ראתה את המלך ואותי עומדים קרובים זה לזה.

הוא שחרר אותי בעדינות. "אני אלך לראותה עכשיו ואשיב לשאלותיה באשר לסוסיי. מה את תעשי?"

"אני אבוא בעוד רגע", אמרתי. "עליי להמתין רגע לפני שאחזור, אני מרגישה כולי..." קטעתי את דבריי מתוך חוסר היכולת לתאר את תחושותיי.

הוא הביט בי בעדינות. "את צעירה מאוד למשחק הזה, לא? בת בולין או לא. הם ודאי אומרים לך מה לעשות ודוחקים אותך לדרכי".

הייתי מתוודה על מזימת המשפחה ללכוד אותו ברשת אילולא אן שהמתינה בצִלְלי אוהל הקרבות. מכיוון שהיא צפתה בי, רק נדתי בראשי. "אין זה משחק בשבילי". הסבתי מבט, הנחתי לשפתיי לרעוד. "היה סמוך ובטוח, אין זה משחק בשבילי, הוד מלכותך".

ידו התרוממה, הוא אחז בסנטרי והפנה את פניי לעברו. למשך רגע אחד עוצר נשימה חשבתי בחרדה ובאושר שהוא עומד לנשק אותי לפני כולם.

"את מפחדת ממני?"

נדתי בראשי ועמדתי בפיתוי להסב את פניי אל ידו. "אני מפחדת ממה שעלול לקרות".

"בינינו?" הוא חייך, חיוכו מלא הביטחון של גבר שיודע שהאישה שבה הוא חושק מרוחקת רק רגעים ספורים מזרועותיו. "שום דבר רע לא יאונה לך מתוך אהבה אליי, מרי. אני מבטיח לך. את תהיי פילגשי, את תהיי מלכתי הקטנה".

פערתי פה למשמע המילה הטעונה.

"תני לי את צעיפך, אני רוצה לענוד את אות חיבתך בקרב הרמחים", אמר פתאום.

הבטתי סביב. "איני יכולה לתת לך אותו כאן".

"שלחי אותו אליי", אמר. "אני אשלח אלייך את ג'ורג'. תני לו אותו. לא אענוד אותו במקום גלוי. אטמון אותו בשריון החזה. אשא אותו על לוח לבי".

הנהנתי.

"אם כן, את נותנת לי את אות חיבתך?"

"אם אתה רוצה בו", לחשתי.

"אני משתוקק אליו", אמר. הוא קד ופנה לעבר הכניסה לאוהל המלכה. אחותי אן נמוגה כאילו הייתה רוח רפאים מועילה.

חיכיתי כמה דקות וחזרתי אל האוהל. המלכה תקעה בי מבט חוקר. כופפתי את ברכיי בקידה. "ראיתי את המלך בא לענות על שאלותייך בעצמו, הוד מלכותך", אמרתי במתיקות. "ולכן חזרתי".

"היית צריכה לשלוח משרת מלכתחילה", אמר המלך בחטף. "מרת קארי לא צריכה להתרוצץ ברחבת הקרבות בשמש העזה. חם מדי".

המלכה היססה רק לרגע. "צר לי", אמרה. "איזה חוסר התחשבות מצדי".

"לא כלפיי עלייך להתנצל", אמר במופגן.

חשבתי שהיא תירתע, ועל-פי המתח בגופה של אן לצדי ידעתי שגם היא ממתינה לראות מה תעשה הנסיכה בת ספרד ומלכת אנגליה.

"צר לי אם הטרחתי אותך, מרת קארי", אמרה המלכה בקול מדוד.

לא חשתי כל ניצחון. בהיותי באוהל המרופד שטיחים מהודרים הבטתי באישה מבוגרת דיה להיות אמי, ולא הרגשתי דבר פרט לרחמים על הכאב שאגרום לה. לרגע לא ראיתי אפילו את המלך, ראיתי רק את שתינו, קשורות זו ליגונה של זו.

"לעונג לי לשרת אותך, המלכה קתרין", אמרתי, והתכוונתי לדבריי.

לרגע היא הביטה בי כאילו הבינה מה מעסיק את מחשבותיי ואז פנתה אל בעלה. "האם סוסיך כשירים ליום הקרבות?" שאלה. "האם אתה בטוח בעצמך, הוד מלכותך?"

"אני או סאפולק ננצח היום", אמר.

"האם תיזהר, אלופי?" שאלה ברוך. "אין כל הפסד בנזק לרוכב כמו הדוכס; ואילו קִצה של הממלכה יבוא עליה אם אתה תינזק".

המחשבה שהביעה הייתה מלאה אהבה, אבל הוא קיבל אותה בלא חן. "אכן, קִצה, שהרי אין לנו בן".

היא נרתעה והצבע אזל מפניה. "יש זמן", אמרה, קולה כה שקט עד שבקושי שמעתי אותו. "עדיין יש זמן..."

"לא הרבה", אמר בפסקנות. הוא הסב את פניו ממנה. "עליי ללכת להתכונן".

הוא עבר על פניי בלי להעיף לעברי מבט, אם כי אן ואני ושאר הגבירות קדנו עמוקות כאשר עבר על פנינו. כאשר התרוממתי הביטה בי המלכה לא כביריבה, אלא כאילו עדיין הייתי גבירת המלכה הקטנה החביבה עליה מכולן, העשויה להביא לה נחמה כלשהי. היא הביטה בי כאילו לרגע אחד היא מבקשת מישהי שתבין את צרתה האיומה של אישה בעולם זה הנשלט על-ידי גברים.

ג'ורג' נכנס לחדר בצעדים אטיים וכרע ברך לפני המלכה בחן הקליל האופייני לו. "הוד מלכותך", אמר. "באתי לבקר את הגבירה הנאה ביותר בקנט, באנגליה ובעולם".

"הו, ג'ורג' בולין, קום", אמרה וחייכה.

"מוטב לי למות לרגלייך", הציע.

היא טפחה קלות על ידו במניפתה. "לא, אבל תוכל להמר איתי על קרב הרמחים של המלך אם תרצה".

"מי יהמר נגדו? אין פרש טוב ממנו. אתן לך הימור של חמש לשתיים על הקרב השני. בני סימור נגד בני האוורד. אין בי כל ספק באשר למנצח".

"תציע לי הימור על בני סימור?" שאלה המלכה.

"להניח להם לשאת את ברכתך? לעולם לא", אמר ג'ורג' במהירות. "אבקש ממך להמר על דודני האוורד, הוד מלכותך. אז תוכלי להיות בטוחה בזכייתך, תוכלי להיות בטוחה שאת מהמרת על אחת המשפחות המשובחות והנאמנות ביותר בארץ, ותזכי גם בסיכויי הימורים אדירים".

היא צחקה. "אתה אכן איש חצר מצוין. כמה אתה רוצה להפסיד לי?"

"שמא נאמר חמישה כתרים?" שאל ג'ורג'.

"סוכם!"

"אני מוכנה להמר", אמרה ג'יין פרקר פתאום.

חיוכו של ג'ורג' נמוג. "לא אוכל להציע לך סיכויים שכאלה, העלמה פרקר", אמר בנימוס. "שהרי כל הוני נתון למצוותך".

עדיין הייתה זאת שפת האהבה החצרונית, הפלרטוטים התמידיים שהתנהלו בחוגים המלכותיים לילה ויום ולפעמים הביעו הכול, אבל לעתים קרובות יותר לא הביעו דבר.

"ברצוני להמר רק על כתרים אחדים". ג'יין ניסתה לפתח עם ג'ורג' את שיח המחמאות השנון שבו היה כה מיומן. אן ואני צפינו בה בביקורתיות, איננו מעוניינות לסייע לה עם אחינו.

"אם אפסיד להוד מלכותה – ועוד תראי באיזה חן היא תרושש אותי – הרי לא ייוותר לי דבר לאחרת", אמר ג'ורג'. "למעשה, כאשר אני עם הוד מלכותה, אין לי דבר לאחרת. לא כסף, לא לב, לא עיניים".

"בוש לך", קטעה אותו המלכה. "זאת אתה אומר לארוסתך?"

ג'ורג' קד בפניה. "אנו שנינו כוכבים מאורסים החגים סביב לבנה מרהיבה", אמר. "יופייה הגדול מעמעם את כל סובביה".

"לך לךָ", אמרה המלכה. "לך ונצנץ במקום אחר, כוכבי הקטן בולין".

ג'ורג' קד וניגש לאחורי האוהל. אני הלכתי אחריו. "תני לי מהר", אמר בקיצור נמרץ. "הוא הרוכב הבא".

פס משי לבן קישט את האִמרה העליונה של שמלתי, ואני הסרתי אותו, משכתיו דרך הלולאות הירוקות עד שהשתחרר ונתתי אותו לג'ורג'. הוא תחב אותו במהירות לכיסו.

"ג'יין רואה אותנו", אמרתי.

הוא נד בראשו. "איך בכך דבר. תועלתה בתועלתנו, ואחת היא מה דעתה. עליי ללכת".

הנהנתי וחזרתי אל האוהל. עיני המלכה נחו קצרות על הלולאות הריקות בקדמת שמלתי, אבל היא לא אמרה דבר.

"מיד יתחילו", אמרה ג'יין. "קרב הרמחים של המלך צפוי עכשיו".

ראיתי אותו נעזר בעלייה לאוכף, שני גברים תמכו בו כאשר משקל השריון כמעט הטיחו מטה. צ’ארלס ברנדון, דוכס סאפולק, גיסו של המלך, התחמש גם הוא, ושני הגברים רכבו אל הזירה יחדיו ועברו על פני הכניסה לאוהל המלכה. המלך הרכין את הרומח בהצדעה אליה והחזיק אותו מטה כל זמן הרכיבה על פני האוהל. האחיזה הפכה להצדעה לי, מצחיית הקסדה הייתה מורמת, יכולתי לראותו מחייך אליי. הבחנתי ברפרוף זעיר של לובן ליד כתף שריון החזה שלו, וידעתי שזו המטפחת משמלתי. דוכס סאפולק רכב מאחוריו, הרכין את הרומח אל המלכה והנהן אליי בתנועה נוקשה. אן, שעמדה מאחוריי, עצרה קלות את נשימתה.

"סאפולק הכיר בך", לחשה.

"כך חשבתי".

"הוא הכיר בך. הוא הרכין את ראשו. פירוש הדבר שהמלך דיבר איתו עלייך, או דיבר עם אחותו המלכה מרי, והיא סיפרה לסאפולק. הוא רציני. הוא ודאי רציני".

העפתי מבט הצדה. המלכה הביטה אל המקום שבו עצר המלך את סוסו. סוס הקרבות הגדול טלטל את ראשו והלך במצודד בזמן שחיכה לתרועת החצוצרה. המלך ישב בנינוחות באוכף, עטרת זהב קטנה סביב קסדתו, המצחייה מורדת, הרומח מוחזק לפניו. המלכה נשענה קדימה כדי לראות. תרועת חצוצרה הרעימה, ושני הסוסים זינקו קדימה כאשר הדורבנות נתקעו בכסליהם. שני הגברים לבושי השריון רעמו זה לעבר זה, רגבי אדמה ודשא ניתזו מפרסות הסוסים. הרמחים היו מורדים כחצים העפים אל מטרה, הדגלונים בקצה כל רומח מתנופפים כאשר הפער נסגר ביניהם, ואז ספג המלך מכה שנחתה על מגינו, אבל המכה שהנחית על סאפולק חדרה מתחת למגן והלמה בשריון החזה. הלם המכה הטיל את סאפולק לאחור מסוסו, ומשקל שריונו השלים את המלאכה, גרר אותו מטה מעבר לאחורי הסוס, והוא נפל בחבטה איומה על הקרקע.

אשתו זינקה ממקומה. "צ'ארלס!" היא פרצה מתוך אוהל המלכה, הרימה את חצאיותיה ורצה כפשוטת העם לעבר בעלה ששכב בלא ניע על הדשא.

"מוטב שאלך איתה". אן מיהרה אחרי גברתה.

הבטתי לאורך הדשא אל המלך. נושא כליו הסיר ממנו את השריון הכבד. כאשר שריון החזה ירד, רפרפה ממחטתי הלבנה וצנחה אל הקרקע. הוא לא ראה שנפלה. לאחר שהתירו את שריוני השוקיים מעל רגליו ואת המגינים מזרועותיו, הוא לבש מעיל וצעד בזריזות לעבר גופו של ידידו, מבשר רעות בהיעדר כל תזוזה. המלכה מרי כרעה ברך לצד סאפולק, ראשו מעורסל בזרועותיה. נושא כליו התיר את השריון הכבד מעל אדונו השוכב על הקרקע. מרי הרימה מבט כאשר אחיה התקרב, ועל פניה חיוך.

"שלום לו", אמרה. "הרגע קילל את פיטר שצבט אותו באבזם".

הנרי צחק. "השבח לאל!"

שני גברים נושאי אלונקה רצו לעברם. סאפולק התיישב. "אני מסוגל ללכת", אמר. "ארור אהיה אם יישאו אותי מזירת קרב בטרם אמות".

"בוא", אמר הנרי ומשך אותו לעמידה. אדם נוסף בא בריצה אל צדו האחר, ושניהם הובילו אותו משם, רגליו נגררו ואז כשלו בניסיון להדביק את הקצב.

"אל תבואי", קרא הנרי למלכה מרי מעבר לכתפו. "הניחי לנו להושיב אותו, ואז נביא עגלה או קרון והוא יוכל לנסוע הביתה".

היא נעצרה למצוותו. נערו של המלך בא בריצה ובידו מטפחתי, מבקש לקחת אותה אל אדונו. המלכה מרי הושיטה את ידה. "אל תטריד אותו כעת", אמרה בחריפות.

הנער נעצר בהחלקה מריצתו, עדיין אוחז במטפחתי. "הוא הפיל את זה, הוד מלכותך", אמר. "היא הייתה בתוך שריון החזה שלו".

היא הושיטה יד אדישה אל המטפחת ולקחה אותה. היא הביטה בבעלה כאשר אחיה עזר לו להיכנס אל הבית, וסר ג'ון לוביק מיהר לפניהם, פתח דלתות וצעק למשרתים. היא חזרה בהיסח הדעת אל אוהל המלכה, כשמטפחתי צרורה בכף ידה. צעדתי קדימה כדי לקחת אותה ממנה, ואז היססתי, לא ידעתי מה לומר.

"הוא בסדר?" שאלה המלכה קתרין.

המלכה מרי חייכה. "כן. ראשו צלול; ולא נשברו עצמות. שריון החזה כמעט לא נחבל".

"שמא אקח זאת מידך?" שאלה המלכה קתרין.

המלכה מרי העיפה מבט אל מטפחתי המקומטת בידה. "זה! נערו של המלך נתן לי אותה. היא הייתה בשריון החזה שלו". היא מסרה אותה. עיניה ואוזניה היו אטומות לכל דבר פרט לבעלה. "אני אגש אליו", החליטה. "אן, את והשאר יכולות לחזור הביתה עם המלכה אחרי הסעודה".

המלכה הנהנה לאות אישור, והמלכה מרי יצאה במהירות מן האוהל אל הבית. המלכה קתרין צפתה בה בלכתה, כשמטפחתי בידה. באטיות, כפי שידעתי שתעשה, היא הפכה אותה. המשי העדין החליק בקלות בין אצבעותיה. ליד המכפלה המעוטרת היא ראתה את מונוגרמת המשי הרקומה בירוק בהיר: מ"ב. באטיות, בהאשמה, היא פנתה לעברי.

"נראה לי כי זה שלך", אמרה, קולה נמוך ומלא תיעוב. היא החזיקה את המטפחת ביד מתוחה הרחק ממנה, בין אצבע לאגודל, כאילו הייתה עכבר מת שמצאה באחורי ארון.

"לכי", לחשה אן. "את חייבת לקחת אותה". היא דחפה אותי בתחתית הגב, ואני צעדתי קדימה.

המלכה הפילה את המטפחת כאשר הגעתי אליה, ואני תפסתי אותה בנופלה. היא נראתה פיסת בד עלובה, סמרטוט רצפה.

"תודה לך", אמרתי בשפלות רוח.

בארוחת הערב המלך כמעט לא הביט בי. התקרית השליכה אותו אל המלנכוליה שהייתה כה אופיינית לאביו, עד שגם אנשי חצרו התחילו לחשוש מפניה.

המלכה הייתה נעימת סבר ומבדרת להפליא. אבל שום שיחה, חיוכים מקסימים או מוזיקה לא היו מסוגלים לרומם את רוחו. הוא צפה בתעלולי ליצן החצר שלו בלי לצחוק, האזין לנגנים ושתה כדבעי. המלכה לא יכלה לעשות דבר כדי לעודדו, מכיוון שלה עצמה היה חלק במרה השחורה ששרתה עליו. הוא הביט בה וראה אישה קרובה לגיל העמידה, הוא ראה את המוות ליד כתפה. אולי תחיה עוד תריסר שנים, אולי תחיה עוד עשרים. כבר עתה המוות מייבש את וסתה ומצייר קמטים בפניה. המלכה מתקרבת לזִקנה, והיא לא ילדה יורשים שימשיכו את דרכם. הם יכולים להתחרות ולשיר ולרקוד ולשחק כל היום, אבל אם המלך לא יציב ילד בוויילס כנסיך, הרי נכשל בחובתו הגדולה והמהותית ביותר לממלכה. וממזר פרי בטנה של בסי בלאונט לא יכפר על כך.

"אני בטוחה שצ'ארלס ברנדון יחלים במהרה", אמרה המלכה. היו שזיפים מסוכרים על השולחן ויין אדום ומתוק. היא לגמה לגימה, אבל חשתי שאינה מתענגת עליה בעוד בעלה יושב לצדה בפנים מתוחות ואפלות, עד שנדמה כאביו אשר מעולם לא חיבב אותה. "אל תרגיש שטעית במעשיך, הנרי. קרב הרמחים היה הוגן. וגם אתה ספגת ממנו חבטות, אלוהים יודע".

הוא נפנה בכיסאו והביט בה. היא השיבה לו מבט, וראיתי את החיוך נמוג מעל פניה למול קור מבטו. היא לא שאלה אותו במה העניין. היא הייתה מבוגרת ונבונה מכדי לשאול גבר כועס מה מטריד אותו. במקום זאת חייכה, חיוך חביב ללא חת, והרימה את כוסה לעברו.

"לבריאותך, הנרי", אמרה בקולה החמים. "לבריאותך, ועליי להודות לאל כי לא אתה נפגעת היום. בעבר אני הייתי זו שרצה מן האוהל אל השדה בלב שכמעט נשבר מפחד; וגם אם צר לי על אחותך המלכה מרי, עליי לשמוח כי לא אתה הוא שנפגע היום".

"זאת", אמרה אן באוזני, "זאת אומנות".

היא הצליחה. הנרי, שהתפתה למחשבה על אישה החולה מרוב פחד לשלומו, איבד את ארשת הזעף הקודרת. "לעולם לא אגרום לך ולו רגע של אי-נוחות".

"בעלי, גרמת לי ימים ולילות שלמים כאלה", אמרה המלכה קתרין בחיוך. "אך כל עוד אתה בריא ומאושר, וכל עוד אתה חוזר הביתה בסופו של דבר, איני מתלוננת".

"אה", אמרה אן בשקט. "ובזאת היא נותנת לו את רשותה ונוטלת מעוקצך".

"למה כוונתך?" שאלתי.

"התעוררי", אמרה אן באכזריות. "אינך רואה? היא חילצה אותו מן המרה השחורה ואמרה לו שהוא רשאי לקחת אותך, כל עוד יחזור הביתה".

הבטתי בו כשהרים את כוסו במחוות תשובה לעברה.

"אז מה קורה עכשיו?" שאלתי. "אם את יודעת הכול".

"הוא לוקח אותך לזמן-מה", אמרה כלאחר יד. "אבל את לא תפרידי ביניהם. את לא תחזיקי בו. היא אמנם זקנה, אבל היא יכולה לנהוג כאילו היא מעריצה אותו, והוא זקוק לכך. כאשר היה אך מעט יותר מנער, היא הייתה האישה היפה ביותר בממלכה. יידרש הרבה כדי לגבור על כך. לא נראה לי שאת האישה שתעשה זאת. את נאה וכמעט מאוהבת בו, וזה עוזר, אבל איני בטוחה שאישה שכמוך מסוגלת לשלוט בו".

"מי מסוגלת?" תבעתי לדעת, מלאת עלבון על זלזולה בי. "את אולי?"

היא הביטה בשניהם כאילו הייתה מהנדס מצור האומד בעיניו חומה. לא היה בפניה דבר פרט לסקרנות ולמיומנות מקצועית. "אולי", אמרה. "אבל המשימה תהיה קשה".

"אותי הוא רוצה, לא אותך", הזכרתי לה. "הוא ביקש את חסדיי. הוא נשא את מטפחתי מתחת לשריונו".

"הוא הפיל את מטפחתך ושכח אותה", ציינה אן בדיוק האכזרי האופייני לה. "חוץ מזה לא רצונו הוא הדבר החשוב. הוא גרגרן ומפונק. ניתן לגרום לו לרצות כמעט כל דבר. אבל את לעולם לא תהיי מסוגלת לעשות זאת".

"מדוע לא?" תבעתי לדעת בלהט. "מה גורם לך לחשוב שאת תצליחי להחזיק בו ואני לא?"

אן הביטה בי כשפניה היפות מושלמות כאילו גולפו מקרח. "מכיוון שהאישה שתנהל אותו כרצונה תהיה אישה שאינה שוכחת ולו לרגע שהיא פועלת מתוך אסטרטגיה. את מוכנה היטב לתענוגות המיטה והאכילה. אבל האישה שתנהל את הנרי תדע שעליה לשאוב את תענוגותיה מניהול מחשבותיו בכל דקה של היום. אלה לא יהיו נישואי תאוות חושים, גם אם הנרי יחשוב שזה מה שהוא מקבל. תהיה כרוכה בכך מיומנות רבה".

הסעודה הסתיימה בסביבות השעה חמש בערב אפריל הקריר, ואז הובאו הסוסים אל קדמת הבית כדי שנוכל להיפרד לשלום מן המארח ולרכוב חזרה אל ארמון אלת'ם. לאחר שעזבנו את שולחנות המשתה, ראיתי את המשרתים אוספים את הכיכרות ומיני הבשר שנותרו אל תוך סלים גדולים, אשר יימכרו בהנחה ליד דלת המטבח. שובל פזרנות ושחיתות ובזבוז נגרר באזורי הכפר בעקבות המלך כמו הריר בעקבות חילזון. העניים שבאו לצפות בקרבות הרמחים ונשארו לצפות בחצר המלכות סועדת את לבה, התאספו עכשיו ליד דלת המטבח כדי לקבל מזון מן הסעודה. הם יקבלו את המזונות הפגומים: הקרומים שנבצעו מהלחם, הרצועות שנחתכו מן הבשר, הפשטידות שלא נאכלו במלואן. דבר לא יאבד, העניים ייקחו הכול. הם חסכוניים לא פחות מחזיר במשק הבית.

ההטבות הללו הן שהפכו את משק ביתו של המלך לתענוג כה גדול למשרתיו. בכל מקום יכול כל משרת לרמות מעט, לחסוך מעט. אפילו עוזר הטבח הבזוי ביותר ניהל מסחר קטן בקרומי הבצק מן המאפים, בשומן מן הרטבים של התבשילים, במיצי הציר. אבי ניצב בראש כל אלו, שכן היה עתה המפקח על משק ביתו של המלך: הוא ישגיח על הנתח שכל אחד מהם לקח לעצמו מעסקיו, והוא ייקח נתח משלו. אפילו גבירת שרת של המלכה, שנראית כאילו היא קיימת כדי לספק חברה ושירותים קטנים למלכה, ניצבת במקום טוב לפתות את המלך מתחת לאפה של גברתה ולגרום לה את היגון הרב ביותר שאישה יכולה לגרום לרעותה. גם היא זוכה בפרס משלה. גם לה יש עבודה סודית המתבצעת אחרי שהסעודה המרכזית מסתיימת וכאשר האנשים בחברה מסבים מבט, והיא סוחרת בנתחי הבטחות ובממתקים נשכחים של משחקי אהבה.

רכבנו הביתה כאשר האור נמוג מן השמים והאוויר האפיר והתקרר. שמחתי על האדרת הכרוכה סביבי, אבל לא משכתי את הברדס על פניי כדי שאוכל לראות את הדרך לפניי ואת השמים המאפילים מעליי, ואת דקירות הכוכבים הקטנות שניכרו בשמים האפורים החיוורים. כאשר רכבנו כבר חצי מן המסע, התקרב סוסו של המלך אל צדי.

"האם נהנית מיומך?" שאל.

"הפלת את המטפחת שלי", אמרתי בזעף. "נערךָ נתן אותה למלכה מרי, והיא נתנה אותה למלכה קתרין. היא זיהתה אותה מיד. היא החזירה לי אותה".

"ומה בכך?"

הייתי צריכה לחשוב על ההשפלות הקטנות שאיתן התמודדה המלכה קתרין כחלק מחובתה כמלכה. היא מעולם לא התלוננה באוזני בעלה. היא גוללה את צרותיה בפני אלוהים; וגם זאת רק בתפילה שנלחשה.

"הרגשתי נורא", אמרתי. "לא הייתי צריכה לתת לך אותה מלכתחילה".

"ועכשיו היא חזרה לידייך", אמר בלא אהדה. "אם הייתה כה יקרה ללבך".

"אין דבר יקר במטפחת", המשכתי. "אלא שהמלכה ידעה שהיא שלי. היא החזירה לי אותה בפני הגבירות. היא הפילה אותה מידה, היא הייתה נופלת לרצפה אילולא תפסתי אותה".

"מה השתנה, אם כן?" תבע לדעת, קולו קשה מאוד, פניו פתאום מכוערות ונטולות חיוך. "מה הבעיה? היא ראתה אותנו רוקדים ומדברים זה עם זה. היא ראתה אותי מבקש את חברתך, ידך הייתה לפותה בידי לפני עיניה. לא באת אליי אז בטרוניות ובהצקות".

"איני מציקה!" אמרתי בעלבון.

"בהחלט כן", אמר ביובש. "בלא סיבה, ובלא זכות. אינך פילגשי, גברתי, ולא רעייתי. איני מקשיב לתלונות על התנהגותי מכל אדם אחר. אני מלך אנגליה. אם התנהגותי אינה נושאת חן בעינייך, תמיד פתוחה בפנייך צרפת. תמיד תוכלי לחזור לחצר המלכות הצרפתית".

"הוד מלכותך... אני..."

הוא דרבן את סוסו, וזה האיץ את צעדיו לטפיפה ולדהירה קלה. "שאי ברכת לילה טוב", אמר מעבר לכתפו ורכב ממני כשאדרתו מתנפנפת ונוצת כובעו מתכופפת, ועזב אותי בלא שיכולתי לומר לו דבר, ולא לקרוא לו לשוב אליי.

סירבתי לדבר עם אן באותו לילה, אף שהצעידה אותי בדממה מחדרי המלכה אל חדרנו וציפתה לדיווח מלא על כל מה שנאמר ונעשה.

"לא אומר", אמרתי בעיקשות. "הניחי לי".

אן הסירה את ברדסה והתחילה לפרום את מקשרות שערה. אני קפצתי למיטה, לבשתי את כתונת הלילה והחלקתי אל בין הסדינים בלי להבריש את שערי או אפילו לשטוף את פניי.

"אינך הולכת לישון כך, לא ייתכן", אמרה אן, מזועזעת.

"בשם אלוהים", אמרתי אל תוך הכרית, "הניחי לי".

"מה הוא...?" התחילה אן לומר כשהחליקה אל תוך המיטה לצדי.

"לא אומר. אל תשאלי".

היא הנהנה, הסתובבה וכיבתה את הנר שלה.

ריח העשן מן הפתיל שכבה נסחף לעברי. נדף ממנו ניחוח של אבל. באפלה, מוגנת מפני בחינתה הדקדקנית של אן, נשכבתי על הגב, בהיתי באפריון מעל ראשי והרהרתי מה יקרה אם המלך יכעס עד כדי כך שלעולם לא ישוב עוד להביט בי.

פניי היו קרות. הצמדתי יד ללחיי וגיליתי שהן רטובות מדמעות. חיככתי את פניי בסדין.

"מה קרה עכשיו?" שאלה אן בישנוניות.

"שום דבר".

"איבדת אותו", אמר דוד האוורד בהאשמה. הוא הביט בי מעברו השני של שולחן העץ הארוך באולם הגדול בארמון אלת'ם. משרתינו עמדו על המשמר מעבר לדלתות שמאחורינו. לא היה איש באולם פרט לכמה כלבי ציד ולילד שישן באפר האח. אנשינו במדי האוורד עמדו ליד הדלתות בקצה האולם המרוחק. הפכנו את הארמון, ארמונו של המלך, מקום בטוח לרקימה חשאית של מזימות בני האוורד.

"אחזת אותו בידך ואיבדת אותו. במה טעית?"

נדתי בראשי. הסוד היה כמוס מכדי שאוכל להניחו על פניו הקשות של השולחן הגבוה, או להציעו לדוד האוורד שפניו עשויות צור.

"אני רוצה תשובה", אמר. "איבדת אותו. הוא לא הביט בך במשך שבוע. במה טעית?"

"בשום דבר", לחשתי.

"ודאי עשית משהו. בקרב הרמחים הוא החזיק את מטפחתך מתחת לשריונו. ודאי עשית משהו שהרגיז אותו לאחר מכן".

העפתי מבט מגנה לעבר אחי ג'ורג', האדם היחיד שהיה יכול לספר לדוד האוורד על מטפחתי. הוא משך בכתפיו ועטה ארשת מתנצלת על פניו.

"המלך הפיל אותה, ונערו נתן את המטפחת למלכה מרי", אמרתי, גרוני הדוק מרוב עצבנות ומצוקה.

"ומה בכך?" שאל אבי בקול חד.

"היא נתנה אותה למלכה. המלכה החזירה אותה לי". העברתי את מבטי מפרצוף חמור אחד לאחר. "כולם ידעו במה מדובר", אמרתי בייאוש. "כאשר רכבנו הביתה, הבעתי בפניו אי-שביעות רצון על כך שהניח לאות חיבתי להימצא".

דוד האוורד נשף, אבי חבט בשולחן. אמי הסבה את ראשה ממני כאילו אינה מסוגלת לשאת את מראה פניי.

"בשם אלוהים". דוד האוורד נעץ מבט זועם באמי. "הבטחת לי שהיא חונכה כהלכה. חצי מחייה עברו עליה בחצר המלכות הצרפתית, והיא מייבבת אליו כאילו הייתה רועת צאן מאחורי ערמת שחת?"

"איך יכולת?" שאלה אמי בפשטות.

הסמקתי והשפלתי את ראשי עד שראיתי את השתקפות פניי האומללות בפניו המלוטשות של השולחן. "לא התכוונתי להיכשל בלשוני", אמרתי. "צר לי".

"המצב לא חמור כל-כך", התערב ג'ורג'. "אתם רואים תמונה קודרת מדי. הוא לא יתמיד בכעסו זמן רב".

"הוא זועף ונוטר כדוב", סינן דודי. "אינך חושב שבנות סימור מרקדות לפניו ברגע זה ממש?"

"אף אחת מהן אינה יפה כמרי", המשיך אחי לטעון. "הוא ישכח שאמרה אי-פעם מילה שלא במקומה. אולי אפילו יחבב אותה בשל כך. פליטת הפה מעידה עליה שאינה מעושה מדי. ניכר כי מעורבת בעניין מעט תשוקה".

אבי הנהן, מנוחם מעט, אבל דודי תופף על השולחן באצבעותיו הארוכות. "מה נעשה?"

"שלחו אותה מכאן". אן דיברה פתאום. היא משכה את תשומת הלב בן-רגע כפי שעושה תמיד מי שמאחר לדבר, אבל הביטחון בקולה היה מרתק.

"לשלח אותה?" שאל.

"כן. שלחו אותה אל היבר. אמרו לו שהיא חולה. הניחו לו לצייר בדמיונו כי היא גוועת מרוב יגון".

"ואז?"

"ואז הוא ירצה שתחזור. היא תוכל לדרוש כרצונה. כל שעליה לעשות –" אן הבזיקה את חיוכה הקטן והזדוני "– כל שעליה לעשות כאשר תחזור הוא להתנהג יפה כל-כך, עד שתקסים את הנסיך המשכיל ביותר, השנון ביותר, הנאה ביותר בעולם הנוצרי. אתם חושבים שהיא מסוגלת?"

דממה קרה השתררה כאשר אמי ואבי ודודי האוורד ואפילו ג'ורג' בחנו אותי בשתיקה.

"גם אני לא", אמרה אן בזחיחות הדעת. "אבל אני יכולה להדריך אותה טוב מספיק כדי להכניסה למיטתו, וכל מה שיקרה לה לאחר מכן הרי הוא בידי האל".

דוד האוורד הביט באן בריכוז רב. "את יכולה להדריך אותה כיצד להחזיק בו?" שאל.

היא הרימה את ראשה וחייכה אליו, שופעת ביטחון. "כמובן, לזמן-מה", אמרה. "הרי הוא רק גבר".

דוד האוורד צחק קצרות למשמע הביטול של בני מינו. "הישמרי לך", דרש. "אנו הגברים לא הגענו למעמדנו כיום בשל תאונה כלשהי. בחרנו להגיע אל עמדות הכוח הגדולות למרות תשוקות הנשים; ובחרנו להשתמש בעמדות האלה כדי לחוקק חוקים אשר יבטיחו את מקומנו בהן לעד".

"נכון מאוד", הסכימה אן. "אבל אנחנו לא מדברים על ענייני המדינה. אנחנו מדברים על לכידת תשוקתו של המלך. עליה רק לתפוס אותו ולהחזיק אותו די זמן כדי שיעבר אותה בבן, ממזר מלכותי לבית האוורד. מה עוד נוכל לבקש?"

"והיא מסוגלת לעשות זאת?"

"היא מסוגלת ללמוד", אמרה אן. "היא כבר בחצי הדרך. הרי היא בחירתו". משיכת כתפיה הקטנה ציינה שאינה מעריכה במיוחד את בחירתו של המלך.

דממה השתררה. תשומת לבו של דוד האוורד זנחה אותי ואת עתידי כסוסת ההרבעה של המשפחה. במקום זאת הביט באן כאילו הוא רואה אותה עתה בראשונה. "אין עלמות רבות בנות גילך שמחשבתן כה צלולה".

היא חייכה אליו. "אני בת האוורד כמוך".

"אני מופתע שאינך מנסה ללכוד אותו בעצמך".

"חשבתי לעשות זאת", אמרה בכנות. "כל אישה באנגליה היום ודאי חושבת על כך".

"אבל?" דחק בה.

"אני בת האוורד", חזרה. "חשוב כי אחת מאיתנו תתפוס את המלך. לא משנה מי. אם טעמו נוטה למרי והיא תלד לו בן שבו יכיר, הרי משפחתי הופכת להיות הראשונה בממלכה. בלא כל יריב. ואנחנו מסוגלים לכך. אנחנו יכולים לנהל את המלך".

דוד האוורד הנהן. הוא ידע שמצפונו של המלך הוא חיה מבויתת, בהמה שרוֹעה יכול להוביל בקלות, אבל היא נוטה לעצירות עיקשות פתאומיות. "נראה שעלינו להודות לך", אמר. "תכננת את האסטרטגיה שלנו".

היא הכירה בתודותיו, לא בקידה, המחווה מלאת החן. במקום זאת היא סובבה את ראשה כמו פרח על גבעולו, מחוות יהירות אופיינית. "מובן שאני משתוקקת לראות את אחותי כגבירה החביבה מכול על המלך. הרי עניינים שכאלה הם מטרתי לא פחות משהם מטרתך".

הוא נד בראשו כאשר אמי פלטה קול מהסה למשמע הביטחון המופרז של בתה הבכורה. "לא, הניחי לה לדבר", אמר. "היא חריפה לא פחות מכל אחד מאיתנו. ואני חושב שהצדק איתה. על מרי לנסוע להיבר ולהמתין עד שהמלך יבקש את חברתה".

"הוא יבקש", אמרה אן מתוך ידיעה. "הוא יבקש".

הרגשתי כמו חבילה, וילונות למיטת אפריון, צלחות לשולחן הראשי, כלי פיוטר לשולחנות הזוטרים יותר באולם. נגזר עליי להיארז ולהישלח להיבר כפיתיון למלך. נאסר עליי לראותו לפני עוזבי, נאסר עליי לדבר עם איש על נסיעתי. אמי אמרה למלכה כי העייפות גברה עליי, וביקשה לפטור אותי מן השירות לכמה ימים כדי שאוכל לשוב הביתה לנוח. המלכה, הגבירה המסכנה, חשבה שניצחה. היא חשבה שבני בולין נסוגים.

הרכיבה לא הייתה ארוכה, מעט יותר מעשרים מיילים. עצרנו לסעוד לצד הדרך, ואכלנו רק את הלחם והגבינה שנשאנו עמנו. אבי היה יכול לנצל את הכנסת האורחים של כל בית גדול בדרך – הוא היה מוכר היטב כאיש חצר שהמלך נוטה לו חסד רב, והיינו זוכים לאירוח אצילי – אבל הוא לא רצה לעכב את המסע.

הדרך הראשית הייתה מתולמת ומצולקת בורות, מדי פעם ראינו גלגל עגלה שבור במקום שבו התהפך נוסע. אבל הסוסים התנהלו היטב על הקרקע היבשה, ומדי פעם הייתה ההתקדמות כה קלה עד שפרצנו בדהרה קלה. שולי הדרך משני צדיה שפעו פרחים עדינים לבנים וחינניות לבנות גדולות, והיו עשירים בירוק העשב של תחילת הקיץ. בגדרות השיחים התפתלה היערה סביב צמיחתו המתפרצת של העוזרד, ליד השורשים היו ברֵכות של פרונלה כחולה-סגולה וענפים גמלוניים של קרדמין עם פרחי לובן מעודנים, מגוידים בסגול. מאחורי גדרות השיחים, באדמות עבותות מצמחייה, רעו פרות שמנות שראשיהן מושפלים, ובשדות הגבוהים יותר נראו עדרי כבשים ומדי פעם נער חסר מעש שהשגיח עליהן מצלו של עץ.

האדמה מחוץ לכפרים הייתה מעובדת בדרך כלל בשורות, והמראה היה נאה במקומות שבהם נשתלו בצלים וגזרים, מסודרים כפמליה במצעד. בכפרים עצמם היו גינות הבתים ערב-רב של נרקיסים ועשבי תיבול, ירקות ורקפות, קטניות בר וגדרות עוזרד פורחות בפינה שהוקצתה לחזיר, ותרנגול מקרקר על ערמת הזבל מחוץ לדלת האחורית. אבי רכב בשתיקה שבעת רצון כאשר הדרך לקחה אותנו אל אדמתנו במורד גבעה, דרך אדנברידג' ודרך כרי המרעה הרטובים לעבר היבר. הסוסים האטו את צעדיהם כאשר ההתקדמות הפכה קשה יותר בדרך הלחה, אבל אבי היה סבלני כעת, משהתקרבנו לאחוזתנו.

הבית היה שייך לאביו לפני שהיה שלו; אבל הוא לא היה במשפחתנו קודם לכן. סבי היה אדם בעל אמצעים צנועים שעלה לגדולה על סמך כישוריו בלבד בנורפולק כשוליית סוחר בדים, ובסופו של דבר זכה להיבחר לתפקיד רם המעלה של הלורד מֵייוֹר של לונדון. אמנם דבקנו בעוז בקרבתנו למשפחת האוורד, אך קשר זה היה עוּל ימים ונוצר רק דרך אמי, אליזבת האוורד, בת לדוכס נורפולק, שידוך מוצלח במיוחד לאבי. הוא לקח אותה לביתנו המפואר ברושפורד באסקס, ומשם הביא אותה אל היבר, שבה היא נחרדה למראה ממדיה הקטנים של הטירה והחדרים הפרטיים הצרים והצפופים.

היה עליו לפצוח מיד בשיפוצים כדי לרצותה. תחילה הוסיף תקרה לאולם הגדול, שהיה פתוח אל קורות הגג בסגנון הישן. בחלל שיצר מעל האולם בנה לנו מערכת חדרים פרטיים, שבהם יכולנו לסעוד ולשבת בנוחות ובפרטיות רבות יותר.

אבי ואני פנינו בשערי הפארק. השוער ואשתו כשלו בחיפזון החוצה כדי לקוד לנו בעוברנו. נפנפנו לעברם בידינו ועלינו בדרך העפר אל הנהר הראשון, שאותו חצה גשר עץ קטן. סוסתי לא אהבה את הגשר, היא היססה ברגע ששמעה את הד פרסותיה על העץ החלול.

"טיפשה", אמר אבי קצרות, ולא נותר לי אלא לתהות אם התכוון אליי או לסוסה. הוא הציב את סוס הציד שלו לפני סוסתי והוביל אותנו לגדה השנייה. סוסתי הלכה אחריו, צייתנית מאוד כשהבינה שאין כל סכנה, וכך רכבתי אל הגשר המתרומם של טירתנו מאחורי אבי, והמתנתי בזמן שהמשרתים יצאו לקחת את סוסינו ולהובילם אל האורוות מאחור. רגליי היו חלשות אחרי הרכיבה הארוכה כאשר הורידו אותי מעל האוכף, אבל הלכתי אחרי אבי על הגשר ואל תוך צל בית השער, תחת שיניו העבות והמאיימות של שער הסורגים ולתוך חצר הטירה הקטנה והנעימה.

הדלת הקדמית הייתה פתוחה. הממונה על כלי הבית ובכירי משק הבית יצאו והשתחוו בפני אבי, חצי תריסר משרתים מאחוריהם. אבי העביר עליהם את מבטו: כמה מהם היו לבושים מדי שרד מלאים, אחרים לא. שתי משרתות נחפזו להסיר את הסינרים הכבדים שלבשו מעל סינריהן המשובחים, ובעשותן זאת חשפו לבנים מלוכלכים מאוד; הילד המזין את אש הצלייה, שהציץ מפינת החצר, היה מטונף, מכוסה סחי ישן ועירום למחצה בסמרטוטיו. אבי בחן את הצביון הכללי של האי-סדר וההזנחה והנהן לעבר אנשיו.

"טוב ויפה", אמר באיפוק. "זאת בתי מרי. מרת מרי קארי. הכנת חדרים למעננו?"

"הו, כן, אדוני". החדרן הראשי השתחווה. "הכול מוכן. חדרה של מרת קארי מוכן".

"וארוחת הערב?" תבע אבי.

"מיד".

"נאכל בחדרים הפרטיים. אני אסעד את ארוחת הערב מחר באולם הגדול, ואנשים יוכלו לבוא לראותי. אמור להם שאסעד בפומבי מחר. אבל הערב אין להטריד אותי".

אחת המשרתות התקדמה וקדה קידה לעברי. "אוכל להראות לך את חדרך, מרת קארי?" שאלה.

הלכתי אחריה לאות הנהון של אבי. נכנסנו בדלת הקדמית הרחבה ופנינו שמאלה למסדרון צר. בסופו הוביל אותנו גרם מדרגות לולייני זעיר מעלה לעבר חדר נאה, ובו מיטה קטנה מוקפת וילונות משי כחול בהיר. החלון השקיף אל תעלת המגן ולפארק שמעבר לה. מעבר לדלת בחדרי היה יציע קטן ובו אח אבן, שהיה חדר ההסבה החביב על אמי.

"את רוצה להתרחץ?" שאלה המשרתת במבוכה. היא הצביעה על קנקן וכד מלאים מים קרים. "להביא לך מים חמים?"

פשטתי את כפפות הרכיבה ונתתי לה אותן. "כן", אמרתי. לרגע חשבתי על הארמון באלת'ם ועל השירות התמידי המתרפס בו. "הביאי לי מים חמים ודאגי לשלוח את בגדיי למעלה. אני רוצה להחליף את שמלת הרכיבה".

היא קדה ויצאה מהחדר דרך גרם המדרגות הקטן. שמעתי אותה ממלמלת לעצמה, "מים חמים, בגדים", כדי שלא תשכח. ניגשתי למושב החלון, כרעתי ברך עליו והבטתי מבעד לחלון הקטן, דרך השמשות הקבועות בעופרת.

במשך כל היום ניסיתי שלא לחשוב על הנרי ועל חצר המלכות שנטשתי, אבל עכשיו, בסביבה הביתית חסרת הנוחיות, הבנתי שלא איבדתי רק את אהבת המלך, אלא גם את המותרות שהפכו הכרחיים בשבילי. לא רציתי להיות שוב העלמה בולין מהיבר. לא רציתי להיות הבת מטירה קטנה בקנט. כבר זמן רב לא הייתה בכל אנגליה צעירה שהורעפו עליה פינוקים רבים יותר ממני. התקדמתי מעבר להיבר ולא רציתי לחזור.

אבי נשאר שלושה ימים בלבד, די זמן כדי לראות את סוכן הקרקעות שלו ואת אותם אריסים שרצו לדבר איתו בדחיפות, די זמן כדי לפתור סכסוך שנגע לעמוד גבול ולהורות לזווג את הסוסה החביבה עליו עם הסוס שעליו רכב, ואז היה מוכן לצאת שוב לדרך. עמדתי על הגשר המתרומם כדי להיפרד ממנו לשלום, וידעתי שאני נראית עגומה מאוד, שכן אפילו הוא הבחין בכך כאשר הניף את עצמו אל האוכף.

"מה לך?" תבע בקול מאשש. "נתקפת געגועים לחצר המלכות?"

"כן", אמרתי בקצרה. לא היה טעם לומר לאבי שאני אכן מתגעגעת לחצר המלכות, אבל יותר מכול, במידה בלתי נסבלת, אני מתגעגעת להנרי.

"רק את אשמה", אמר אבי בקול איתן. "עלינו לבטוח באחיך ובאחותך שיטפלו בעניינייך. אם לא, אלוהים יודע מה יהיה עלייך. אני איאלץ לשכנע את קארי לקחת אותך בחזרה, ונצטרך לקוות שהוא יסלח לך".

הוא צחק בקול רם למראה התדהמה שעל פניי.

התקרבתי אל סוסו של אבי והנחתי יד על כפפתו במקום שבו נחה על המושכות. "אם המלך ישאל עליי, תוכל לומר לו שאני מצטערת שעלבתי בו?"

הוא נד בראשו. "אנחנו משחקים על-פי הכללים של אן", אמר. "נראה שהיא חושבת שהיא יודעת כיצד להתמודד איתו. עלייך לעשות את המוטל עלייך, מרי. הקדחת את התבשיל פעם אחת, עכשיו עלייך לפעול על-פי פקודות".

"מדוע אן היא שאומרת איך יש לפעול?" תבעתי. "למה אתם תמיד מקשיבים לאן?"

אבי משך את ידו מתחת לאחיזתי. "כי יש לה ראש על הכתפיים, והיא יודעת מה היא שווה", אמר בבוטות. "ואילו את התנהגת כמו ילדה בת ארבע-עשרה שהתאהבה בפעם הראשונה".

"אבל אני בת ארבע-עשרה ומאוהבת בפעם הראשונה!" קראתי.

"בדיוק", אמר בלא כל סלחנות. "משום כך אנחנו מקשיבים לאן".

הוא לא טרח להיפרד ממני לשלום, אלא הפנה ממני את הסוס, עבר בטפיפה את הגשר המתרומם וירד במשעול לעבר השערים.

הרמתי את ידי כדי לנופף לו אם יביט לאחור; אבל הוא לא הפנה את ראשו. הוא רכב זקוף, מביט קדימה. הוא רכב כבן האוורד. אנחנו לא מביטים לאחור. אין לנו זמן לחרטות או להתלבטויות. אם תוכנית משתבשת אנחנו עוברים לתוכנית אחרת, אם כלי נשק אחד נשבר בידינו אנחנו מוצאים אחר. אם המדרגות מתמוטטות לפנינו אנחנו מזנקים מעליהן ועולים. דרכם של בני האוורד תמיד נושאת אותם קדימה ומעלה; ואבי היה בדרכו חזרה לחצר המלכות ואל חברת המלך בלי להעיף ולו מבט אחד לאחור, אליי.

עד סוף השבוע הראשון כבר פסעתי בכל משעול שהיה בגן וחקרתי את הפארק בכל כיוון מנקודת ההתחלה בגשר המתרומם. התחלתי לרקום שטיח קיר למזבח בכנסיית סט. פיטר בהיבר והשלמתי חלקת שמים בשטח רגל על רגל שהייתה משעממת מאוד, מכיוון שלא היה בה דבר פרט לכחול. כתבתי שלושה מכתבים לאן ולג'ורג' ושלחתי אותם בידי שליח לחצר המלכות באלת'ם. שלוש פעמים יצא השליח בפקודתי ולא החזיר כל תשובה פרט לאיחוליהם.

בסוף השבוע השני כבר הוריתי להוציא את סוסתי מן האורוות ויצאתי לרכיבות בוקר ארוכות בגפי; הייתי עצבנית מדי אפילו לחברתה של משרתת שותקת. ניסיתי להסתיר את רוגזי. הודיתי למשרתת על כל שירות שעשתה למעני, ישבתי לאכול את ארוחותיי והרכנתי ראש כאשר הכומר אמר את ברכת המזון כאילו לא רציתי לזנק ממקומי ולצרוח בתסכול שאני כלואה בהיבר, בעוד חצר המלכות בדרכה מאלת'ם לווינדזור ואני איני איתם. עשיתי כל שיכולתי כדי לרסן את זעמי על שאני כה רחוקה מחצר המלכות ומנותקת ניתוק כה איום מהכול.

בשבוע השלישי כבר שקעתי בייאוש ובהשלמה עם הגורל. לא שמעתי דבר מאיש והגעתי למסקנה שהנרי לא רוצה לשלוח בקשה לחזרתי, ושבעלי עומד במריו ואינו רוצה ברעיה הנושאת את החרפה שבהיותה מושא לאהבהבי המלך – אבל לא פילגשו. רעיה שכזאת אינה מוסיפה ליוקרתו של בעל. רעיה שכזאת עדיף להשאיר הרחק באחוזה. כתבתי לאן ולג'ורג' פעמיים בשבוע השני, אבל הם עדיין לא השיבו. אבל ביום שלישי בשבוע השלישי קיבלתי פתק משורבט מג'ורג'.

 

אל ייאוש – אני בטוח שאת מרגישה שכולנו נטשנו אותך. הוא מדבר עלייך כל העת, ואני מזכיר לו את קסמייך הרבים. נראה לי שישלח לזמן אותך אליו בתוך חודש. הקפידי להיראות טוב!

ג'ו.

אן מבקשת למסור שהיא תכתוב לך בקרוב.

 

מכתבו של ג'ורג' היה רגע ההקלה היחיד במהלך ההמתנה הארוכה שעברה עליי. כאשר נכנסתי אל חודש ההמתנה השני, חודש מאי, תמיד החודש המאושר ביותר בחצר המלכות, כאשר עונת הפיקניקים והמסעות מתחדשת, היה נדמה לי שימיי ארוכים מאוד.

לא היה לי איש לדבר איתו, לא הייתה לי שום חברה ראויה. המשרתת שלי פטפטה איתי בזמן שהלבישה אותי. בארוחת הבוקר סעדתי לבדי ליד השולחן הראשי ודיברתי רק עם עותרים שבאו אל הבית עם עסקאות המיועדות לאבי. טיילתי בגן זמן-מה. קראתי ספרים.

בשעות הארוכות של אחר הצהריים הוריתי להוציא את סוסת הציד שלי ורכבתי במרחבים גדולים יותר ויותר באזורי הכפר. התחלתי ללמוד את המשעולים והדרכים הצדדיות שנמתחו סביב ביתי, ואפילו התחלתי לזהות כמה מאריסינו במשקיהם הקטנים. למדתי את שמותיהם והייתי מרסנת את הסוסה כשראיתי אדם עובד בשדות ושואלת אותו מה הוא מגדל ומה שלומו. זאת התקופה הטובה ביותר לאיכרים. החציר נקצר והתייבש בעומרים, ממתין להעמסה בקלשונים לערמות גדולות ולכיסוי בקש שישמור על היובש כדי לשמש מזון בחורף. החיטה והשעורה והשיפון היו גבוהים בשדות וגדלו בגובה ובנפח. העגלים השמינו מחלב אימותיהם, והרווחים ממכירות הצמר של השנה נספרו בכל בית משק וצריף בכפר.

הייתה זאת תקופת פנאי, מנוחה קצרה מעמלה הקשה של השנה, והאיכרים חגגו מסיבות ריקודים קטנות בכיכר הכפר, מרוצים ומשחקים לפני שיא עבודת האסיף.

אני, שרכבתי בראשונה אל אחוזת בולין כשאני מביטה סביבי ואיני מזהה דבר, הכרתי עכשיו את כל האזור סביב חומת האחוזה, את האיכרים ואת היבולים שגידלו. כאשר באו אליי בשעת ארוחת הערב והתלוננו שאדם כלשהו אינו מעבד את החלקה שהחזיק על-פי ההסכם עם כפרו, ידעתי מיד על מה הם מדברים, מכיוון שרכבתי לשם יום קודם לכן וראיתי את האדמה שנותרה חשופה לעשבים שוטים ולסרפדים, השטח היחיד המבוזבז בין השדות המטופחים. בעודי סועדת, לא התקשיתי להזהיר את האריס כי אדמתו תילקח ממנו אם לא יגדל בה יבול. הכרתי את האיכרים שגידלו כשוּת ואת אלה שגידלו גפנים. הגעתי להסכם עם איכר אחד שאם יהיה לו יבול טוב של ענבים, אבקש מאבי להביא מלונדון צרפתי שיבקר בטירת היבר וילמד את אומנות הייננות.

נהניתי לרכוב מדי יום. אהבתי להיות בחוץ, לשמוע את הציפורים שרות כשרכבתי בין העצים, להריח את היערה הפורחת בין גדרות השיחים משני צדי המשעול. אהבתי את סוסתי ג'זמונד שהמלך נתן לי במתנה: להיטותה לדהור, הנפנוף הערני של אוזניה, צהלתה כאשר ראתה אותי נכנסת לחצר האורווה ובידי גזר. אהבתי את עושר האדמות ליד הנהר, את האופן שבו הבליחו בהן פרחים בלבן ובצהוב, ואת להבות הפרגים האדומים בשדות החיטה. אהבתי את היער ואת האיוֹת החגות באוויר במעגלים גדולים ועצלים, גבוה אפילו יותר מהעפרונים, ואז פונות על כנפיהן הרחבות ומתרחקות.

כל אלה היו מעין השלמוֹת, דרך למלא את הזמן מכיוון שלא יכולתי להיות עם הנרי בחצר המלכות. אבל התחזקה בי התחושה שאם לא אחזור לעולם לחצר המלכות, לפחות אוכל להיות בעלת אחוזה טובה והוגנת. שניים מן האיכרים הצעירים מחוץ לאדנברידג', שהיו בעלי יוזמה רבה, הבינו שיש שוק לאספסת, אבל הם לא הכירו איש שגידל אספסת ולא ידעו היכן יוכלו להשיג זרעים. כתבתי בשמם לאיכר באחוזתו של אבי באסקס והשגתי להם זרעים ועצות. הם זרעו אספסת בשדה בזמן שהייתי שם, והבטיחו לזרוע שדה נוסף לאחר שיראו איך האספסת גדלה באדמה זו. ואני חשבתי שאף שאני רק אישה צעירה, עשיתי דבר נפלא. בלעדיי הם היו ממשיכים רק לחבוט על השולחן בהוליבוש ולהישבע שבן אדם יכול להרוויח כסף על היבולים החדשים. בעזרתי הם הצליחו ליישם את הדבר, ואם ירוויחו הון, הם יהיו שני אנשים נוספים המתקדמים בעולם. ואם סיפורו של סבי היה מופת כלשהו, הרי איש לא יוכל לדעת עד כמה רחוק יישאו אותם שאיפותיהם.

הם היו מרוצים. כאשר רכבתי אל השדה כדי לראות איך מתקדם החריש, הם באו אליי, בעטו את הבוץ ממגפיהם והסבירו איך הם זורעים. הם רצו אדון אחוזה שמגלה עניין. בהיעדר כל אדם אחר, הסתפקו בי. והם ידעו היטב שאם אביע עניין ביבול, אולי יוכלו לשכנע אותי לקנות חלק ממנו. אולי יש לי קצת כסף להשקיע, ואז נוכל כולנו לשגשג יחדיו.

צחקתי למשמע הדברים, הבטתי מטה מסוסתי אל הפנים צרובות השמש והרוחות. "אין לי כסף".

"את גבירה חשובה בחצר המלכות", מחה אחד מהם. מבטו בחן את הציצות הנאות במגפי העור שלי, את האוכף המשובץ, את עושר שמלתי ואת סיכת הזהב בכובעי. "יש עלייך היום יותר ממה שאני מרוויח בשנה".

"אני יודעת", אמרתי. "וכאן הוא נשאר. עליי".

"אבל אביך ודאי נותן לך כסף, או בעלך", אמר האחר בשכנוע. "עדיף להמר בו על שדות משלך מאשר על קלף משחק".

"אני גבירה. דבר מזה אינו שלי. ראה אותך. אתה אדם מצליח – האם אשתך עשירה?"

הוא צחקק במבוכה. "היא אשתי. היא מצליחה כמוני. אבל אין לה שום דבר משלה".

"כך גם אני", אמרתי. "אני מצליחה כמו אבי, כמו בעלי. אני מתלבשת באופן ההולם רעיה או בת. אבל אין לי שום רכוש משלי. במובן זה אני ענייה לא פחות מאשתך".

"אבל את בת האוורד ואני אף אחד", העיר.

"אני בת האוורד. פירוש הדבר שאני עשויה להיות אחת משועי ארץ או אף אחד, כמוך. הכול תלוי".

"במה?" שאל בסקרנות.

חשבתי על ההתקדרות הפתאומית בפניו של הנרי כאשר הרגזתי אותו. "במזלי".