השמיים של ליאולה

דיון על פרשנות באשר לעובדות

ליאולה ירדה למרתף לאכול. היא חשבה על בחירה: מה היא יכולה לשים בצלחת הקטנה שהיא כבר מכירה.

"מרטין" - היא שומעת - "מרטין, בוא הנה, יש דוד ודודה שרוצים לדבר אתךָ".

"אה!" שוב מרטין. היא מתעלמת, והם בשלהם: "מרטין". הפעם שמעה גם כמה קולות ילדים וילדות שהצטרפו למקהלה. "מרטין!" צייצו הקולות. היא ידעה שלא תקבל אוכל אם תמשיך להתעלם.

"אני ליאולה, לא מרטין. אמרתי לכם".

מנהלת המעון והמטפלת החליפו חיוכים. הדוד והדודה הנהנו. "כתוב אצלנו שהשם הוא מרטין. את בן או בת?". "אני ליאולה. בטח שאני בת. ובטח לא מרטין. מרטין לא נולד בכלל, אפילו שאבא שלו רצה שייוולד, אבל הוא לא נולד כי אימא שלו לא רצתה אותו. ככה!". כל המבוגרים הנהנו. כמה מהילדים והילדות הלכו לשחק, כמה נשארו. הם שתקו. הם הכירו את הדיון הזה. "ליאולה שמיאולה" לחשו כך שכולם ישמעו, "קוראת לעצמה בשמות".

"אימא שלך מסרה אותך אלינו בשם מרטין. לא אמרה אם את בן או בת. אז את בן או בת?" התעקשה המנהלת לשאול, כשהעיפרון עם המחק בראשו בידה האחת, מוכן לנחות על הטופס כדי להבטיח את העובדות סופית, אפור על גבי נייר.

"ובכן?" נעצה בליאולה מבט מלא סמכות.

"אני בת. קוראים לי ליאולה. תרשמי, זה לא קשה".

"זה לא קשה לבדוק", ענתה המנהלת, והחליפה מבט מלא תובנה, מלווה בחיוך פדגוגי. "את מוכנה להיבדק?"

"בטח, עכשיו. ואחר כך אני רוצה לאכול".

"טוב-טוב", ענתה המנהלת, מרוככת, ורמזה לדודה לבוא אִתה. את ליאולה היא משכה בידה הקטנה. ליאולה פרצה בצחוק. המנהלת הייתה גבוהה, וליאולה התעקשה שלא לטפס למעלה על קצות אצבעותיה, כך שהמנהלת נאלצה להתכופף כדי להמשיך לאחוז בידה. ליאולה הישירה אליה מבט - מלמטה למעלה - והודיעה לה בטון סמכותי ובצליל נמוך במיוחד: "את לא חייבת. להתכופף, אני מתכוונת. זה קשה לך. אני לא אברח, אל תחששי".

הגבוהה הרפתה מהיד, ורק אז חשה כמה הכף הייתה קטנטונת. אבל הקול, הצליל הנמוך והבטוח כל כך בעצמו. 'יצור מוזר, המרטין־ליאולה הזה', חשבה.

בדרך חזרה מחדר הבדיקות ליאולה התעקשה ללכת בין המנהלת לדודה ולאחוז בידה של כל אחת. היא הילכה על קצות אצבעותיה בריחוף, חיוך מתוק זרח מתחת לאפון הקטן. "אני ליאולה, ואתם יכולים לקרוא לי ליאולה שמיאולה", צעקה לעבר הילדים, "זה נחמד לי. ואני רוצה עכשיו לאכול", אמרה למנהלת בקול מלחש, אינטימי, כמי שממנה אותה לאימא שלה בכורח הנסיבות, ורק לרגע.

"עוד לא סיימנו", הודיעה המנהלת למטפלת ולדוד, שהמתינו דרוכים.

"אה, לא? מה עוד?" שאלה ליאולה.

"מי זה מרטין?"

"מרטין זה ילד שלא נולד, כי אימא שלו הפילה אותו. היא סיפרה לי בעצמה. גם אותי היא רצתה להרוג כי נולדתי מכוערת כזאת, ואז להתאבד, כך סיפרה לי. היא רצתה בת, ואמרה שתקרא לה מרטינז, כי היא עבדה אצל משפחה צרפתית בחנות בשמִים מפריז, והיא רצתה שהבת שלה תהיה יפה כמוה, מרטינז כזאת, צרפתייה, אבל את מרטין היא לא רצתה אז הרגה אותו. היא אוהבת להרוג אבל היא לא עושה את זה, היא רק אומרת. בטח מפחדת. אולי פעם תהרוג אותי, מפני שהיא יפה ואני מכוערת".

"את מפחדת?" שאלה המנהלת. המטפלת נראתה מבועתת. הדוד והדודה הנהנו.

"לא מפחדת. מרגע שהיא השאירה אותי פה האימהוּת שלה פקעה", הודיעה ליאולה בקול רשמי, ואותתה למנהלת לרשום בטופס.

"איך ילדה קטנה כמוך מדברת? מאין לך המילים האלה?"

"אלה מושגים - לא מילים", הבהירה ליאולה. "וגם ביקשתי שתגידי לי בת כמה אני. כמה פעמים ביקשתי. מה כתוב לך בטופס?"

"שלוש".

"אז אני בת שלוש. עם זה אין לי דין ודברים. שיישאר שלוש. ועכשיו אני רוצה לאכול, אפשר?"

הדודה הושיטה לה יד, משכה את ליאולה אליה והושיבה אותה על הברכיים. "את רוצה מרק חם?" ליאולה הנהנה. "וסטייק גדול עם צ'יפס?" ליאולה ביצעה חצי סיבוב חטוף וחיבקה את הדודה, ולפני שזו הספיקה להבין, הידיים הקטנות נתלו על צווארה והשפתיים האדומות של הקטנטונת השיקו נשיקה עדינה על הלחי שרוגת הקמטים, שסומק כיסה אותה מרוב הפתעה. "אחרי שתסיימי לאכול תקבלי דובדבנים", הבטיחה הדודה. ליאולה עלתה על ברכיה ולחשה לה באוזן: "ואחרי זה ארקוד בשבילך. אם תרצי לנגן משהו בפטפון, זה יהיה הכי יפה בעולם".

וכך היה.