נקמת הלב

פעימה אחת. פעימה שנייה ואז אחת נוספת. הדופק מתגבר והדם שועט בעורקיי בשצף. יכול להיות שהוא עדיין שם? יכול להיות שאי שם מתחת לשכבות הבוץ והאפר, בתוך העלטה הממלאה את חדריו, הוא עדיין חי?

יכולתי להישבע שהוא איננו, שהגוף שלי מנוהל על ידי ראשי ועל ידי יצר ההישרדות ותו לא. אז מה, לעזאזל, קורה לי? אני מרגיש כאילו מישהו צעד לתוך החזה שלי, הסיט את האפר השחור, גישש אחר המתג ופשוט הדליק את האור בתוכי.

גבריאלה, גבריאלה, גבריאלה, ליבי פועם את שמה בקצב הולך ומתגבר, הולך ומתחזק, ממלא אותי בתחושה שלא האמנתי שאי פעם אחוש שוב.

האישה היחידה שאי פעם נכנסה אל קודש הקודשים שלי, אל ליבי ונשמתי, האישה היחידה שאי פעם אהבתי הייתה אווה, האישה שנרצחה באכזריות באותו לילה מקולל בברלין. אותו לילה שקיבל שם יפה מדי. לאחר מותה סגרתי את ליבי, נעלתי את שעריו והשלכתי את המפתח למקום שלא אוכל למצוא אותו לעולם, שאיש לא יוכל למצוא אותו.

אבל היא מצאה.

אני לא יכול להצביע על הסיבה או על הרגע המדויק שבו זה קרה. אני לא יכול להסביר אפילו לעצמי מה יש בילדה הזאת, ואולי אין כל צורך להסביר כי אין דרך שאוכל לצמצם למילים את מה שאני חש בכל פעם שאני רק מביט בעיני הענבר שלה.

ראיתי אותה לראשונה כשעוד הייתה נערה. הערצתי את אומץ ליבה, את נחישותה, הייתי מוקסם מההבעות המהורהרות שעל פניה, משלושת הנמשים שעיטרו את אפה ומהשיער שהתפזר וכיסה את פניה בכל תנועה חדה.

לא האמנתי שזה יקרה לי שוב. לא האמנתי שדווקא בלב התופת, בעומקו של החושך, אמצא את האור הגדול ביותר שנפש האדם יכולה להכיל.

עכשיו כשהיא כאן אני צועד קדימה, עכשיו תורי להסיט ענפים יבשים, אפר ואבק. עכשיו תורי לחשוף את המנעול, מקווה בכל ליבי שהמפתח שיש ברשותי יוכל לפתוח את סגור ליבה, לשחרר אותה מכלאה ולהאיר את הנשמה המיוסרת שלה, להאיר אותה.