הוויה

סיפור שמתחיל בג'וק חי ובכלב מת

בבוקר הגעתי בשעה מאוחרת למפעל שבו עבדתי, החניה הפנימית הייתה כמובן מלאה, ולכן נאלצתי לצאת משערי המפעל ולהחנות בקצה טור המכוניות, סמוך למקום שבו ניצבו כמה צפרדעי אשפה ירוקים וגדולים.

בתום עבודתי עליתי למכונית ופתחתי בנסיעה, אך לפתע פתאום חשתי בדבר־מה שזז בתוך מכנסיי ומתקדם בנחישות במעלה הירך. תחילה נבהלתי מאוד, אבל כשהבנתי כעבור זמן קצר כי האורח הבלתי קרוא הוא ג'וק, שכנראה חדר לרכב מאחד מצפרדעי האשפה הסמוכים סטיתי בזריזות לשולי הכביש, פשטתי במהירות את המכנסיים וסילקתי באבחה אחת את המקק הארור.

כעבור כחודשיים: דֶּזָ'ה־ווּ — שוב איחרתי להגיע לעבודה ונאלצתי להחנות בחוץ. אך הפעם, כשחזרתי למכונית, עמדה באוויר צחנה בלתי נסבלת שעלתה מגופתו המרקיבה של כלב שהיה מוטל בשיחים סמוך לרכבי.

במהלך נסיעתי הביתה הרהרתי משום מה ממושכות בנבלת הכלב שראיתי זה עתה מוטלת ליד רכבי, אולם רק בחלוף השנים הבנתי כי אירוע זה היה למשמעותי ביותר עבורי וגרם לי למפנה ממשי באופן תפיסתי את הטבע בכלל ואת החיים בפרט.

מובן שראיתי בעבר נבלות כלבים, חתולים ובעלי חיים אחרים מוטלים בצידי הדרכים, אך מראות אלו מעולם לא הטרידו אותי במיוחד, זאת בניגוד לאותו יום כשעמדתי ללא כל סיבה מיוחדת מול הפגר, ומחשבותיי החלו לרוץ במוחי, להציף ולסחוף אותי יותר ויותר לעומק השאלה על אודות מהות החיים.

להבדיל אין ספור הבדלות, המוות הוא נושא שלצערנו מלווה את כולנו במהלך חיינו.

רובנו חווינו צער בלוויות יקירנו, ובעת ביקורינו בבתי העלמין ראינו הרבה מצבות שתחתיהם קבורים אנשים שפעם היו נושמים וחיים.

בנוסף, רבים מאיתנו, כמוני למשל, נאלצו להשתתף במלחמות שבהן ראינו, הרחנו, פינינו והיינו במגע ישיר עם חללים, שחלקם היו חברינו הטובים ביותר, אך בשום אירוע מהמתוארים לעיל לא התחלתי להתעמק בנושא "סודות החיים", כפי שקרה לי כשנתקלתי בכלב הזר המת.

כדי להצדיק את המחשבות שהציפו אותי, הסברתי לעצמי כי "במקרה הכלב" לא היו לי שום סנטימנטים או מעורבות רגשית כלשהי; כך שהדבר לא עבר דרך פילטר הבטן, אלא רק נבחן במוח באופן אובייקטיבי, בדומה לפתרון נטול רגשות של בעיה מתמטית.

הסבר נוסף שנתתי לעצמי היה שייתכן כי באותו יום הייתי כנראה במצב נפשי מסוים, שאינני זוכר את מהותו ואת מקורו.

שלומי חסקי העורך, העלה סברה שהדבר שלדעתו הוביל ודחף אותי לעומקו של הנושא היה החשיפה לריח גופת הכלב שפתח אצלי פצע שאני נושא עימי מאז מלחמת "יום כיפור".

***

מה קורה לכלב מת?

כאמור, נבלת הכלב הייתה מוטלת בשיחים לצד מכוניתי כבר כמה ימים, שכן היא התנפחה והעלתה צחנת ריקבון. מובן שידעתי כי כלב זה, שרק לפני יומיים־שלושה היה חי לחלוטין, ייעלם כעבור כחודש ולא יישאר ממנו זכר.

בשלב זה התחלתי לתהות כיצד מתרחש הדבר? מה קורה לגופתו? מה קורה לנשמתו? מה קורה למורשתו, האם הצליח לפחות להותיר אחריו גורים?

אני משוכנע כי יש כאלה שיאמרו ש"בסך הכול מדובר בכלב", אבל אותו דבר קורה גם אצלנו — בני האדם. האם כשמתים חוזרים לעפר, וזהו, נגמר?

אם כן, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה — מה קורה שם בתוך פגר הכלב ואיך הגוף הגשמי עצמו נעלם במהלך הזמן כמו לא היה מעולם.

אני בהחלט מודע לעובדה כי התעסקות בנושא זה אינה דבר נעים, אך חרף זאת, ובדיעבד, הבנתי שחוויית הכלב המת והתעמקותי בנושא סללו עבורי את הדרך להבנה רחבה ומהותית יותר של החיים, של הטבע ושל האנושות.

אצל מרבית בעלי החיים בסדר גודלו של הכלב נמשך תהליך הריקבון בין כמה ימים לבין כמה שבועות. אולם, כיצד למעשה מתרחש תהליך הפירוק הזה בגוף החיה או בגוף האדם כשאינם נקברים?

כידוע, כשהגוף מת והספקת החמצן לתאים נפסקת באחת, התאים חדלים מלתפקד. החמצן ודו־תחמוצת הפחמן, הכלואים בדם, הופכים באמצעות המים לחומצה פחמתית חזקה שמתחילה להמס ולפרק את התאים.

חיידקים מיוחדים (שבמהלך חיינו מצויים בדופנות מערכת העיכול) מזהים כי התאים מתחילים להתפרק, ואז הם נכנסים לפעולה. תפקידם של החיידקים הללו הוא לעכל את הבשר, לפרקו ולגרום לרקבונו.

החיידקים, שמתרבים ומתפשטים במהירות באיברי הגוף המת, מייצרים במהלך פירוק התאים עשרות סוגי גזים, ביניהם גזים חריפים במיוחד ששמם "פּוּטְרֶצִין" (Putrescine), "קָדָבֶרִין" (Cadaverine), המדיפים ריח של בשר רקוב, וכן מימן גופריתי (H2S), הדומה לצחנה דוחה העולה מביצים סרוחות.1

לריח עז ודוחה זה, הנובע מתהליך פירוק הגופה, יש שני תפקידים מרכזיים ביותר בתהליך הריקבון:

להרחיק חיות מלאכול ולעכל בשר רקוב, זאת כדי להימנע מהדבקה אפשרית במחלות שאולי גרמו למות הכלב, וכן למנוע מהחיות מגע עם חיידקים קטלניים.

"להזמין" חיות שתפקידן לסייע בתהליכי פירוק הגופה והעלמתה הפיזית.

תהליך הריקבון מתחיל אפוא מיד עם מות התאים, כשצחנת ריקבון וגזים מתחילים להיפלט מתוך הגוף דרך הפה, דרך האף או דרך מקום הפציעה. המולקולות נישאות באוויר, זבובי הנבלות (המזוהים בדרך כלל על פי צבעם הירוק־כחול מטאלי), המצוידים בחיישנים שמסוגלים לזהות מולקולה בודדת באוויר, קולטים את הריח, עטים על הגופה ומטילים אלפי ביצים ישירות אל תוך הבשר המת.

לאחר כמה ימים, הביצים בוקעות ואלפי זחלי רימה צעירים מתחילים באכילת הבשר המת ומתפתחים לרימות בוגרות. בשלב זה מצטרפים עוד ועוד זבובים להמולה, ובמהרה מתמלא הגוף המת ברבבות תולעים.

יש לציין כי בהגיען לבגרות עוזבות הרימות את הגופה, חודרות לתוך האדמה והופכות לגלמים. בתוך הגולם הופכת כל רימה לזבוב צעיר, שלאחר זמן מה ייצא לאוויר העולם ויתחיל־ימשיך את מחזור חייו.

הזבובים הם אומנם הגורם העיקרי לפירוק הגופה, אבל ישנם עוד שני שותפים לתהליך: חרקים, בעיקר חיפושיות, וחיות אשר אוכלות נבלות.

החיפושיות (שעוברות ארבעה גלגולי־חיים, בדומה לזבובים, ומהוות את הגורם השני בגודלו בפירוק נבלת החיה), אוכלות גם את בשר הנבלה וגם את הרימות, שמהוות עבורן מקור מזון. בעלי חיים אוכלי נבלות (כלבים, חתולים, תנים, עכברים, ציפורים וכיו"ב) משלימים את הסעודה.

השוני העיקרי בין אוכלי הנבלות לעיל לבין הרימות והחיפושיות הוא בכך שהראשונים בדרך כלל נוגסים עמוק לתוך הבשר, תולשים חלקים שלמים ממנו ולפעמים אף גוררים את החלקים למקומות רחוקים מהפגר. כמו כן, חיות אלה מסוגלות לאכול עצמות, שערות ואפילו שיניים; דברים שהחרקים הקטנים אינם מסוגלים לעכל.

בסופו של התהליך, חלקים שלא נאכלו מתייבשים, מתבלים ומתפרקים.

***

אז מה היה לנו עד כה?

ובכן, היה פעם כלב שנעלם מעל פני כדור הארץ, נאכל, נטרף, התנדף, וחלקו הקטן חזר להיות עפר.

בתהליכי פירוק הפגר שתוארו דלעיל, ציינתי רק את פעולת החיידקים והמזון שהרימות, החיפושיות ואוכלי הנבלות מכניסים לגופם כדי להשביע את רעבונם.

אך קיים פן נוסף בתהליך העלמת הפגר: החיידקים מעכלים את הגוף המת לצורך התרבותם, ואוכלי הגוף המת נוגסים ומעכלים את חלקיו כמזון למחייתם.

כפועל יוצא מעיכול זה, הופך רובו של מה שהיה פעם כלב (במקרה שלנו), לגזים — וזו למעשה הסיבה להיעלמותו!

בשר חי מכיל בדרך כלל כ־70% מים, 20% פחמן וכ־10% חומרים נוספים, כגון חנקן, זרחן, אשלגן, גופרית ומגנזיום.

גזים אלו (שחלקם, כאמור, נוצרים מפעילות החיידקים) כוללים בין השאר דו־תחמוצת הפחמן (CO2), מימן גופריתי (H2S), ומתאן (CH4).

כשהגוף מתפרק, נמס ומתפורר, כמות כלשהי מהמים (H2O) המצויים בו מתנדפת בתהליך הייבוש וחוזרת לאטמוספרה כאדי מים.

מקור נוסף ועיקרי לדו־תחמוצת הפחמן (CO2) נוצר בתהליך הנשימה של כל אותן חיות שאוכלות מבשר הגופה, המורכב ברובו מפחמימות.

הפחמימות (סוכרים) הנאכלות, "נשרפות" בתוך תאי החיות "בנוכחות" החמצן המגיע מהדם. תהליך זה מייצר את האנרגיה הדרושה למחיית החיות:

סוכרים + חמצן >>> דו-תחמוצת הפחמן + מים + אנרגיה.

ה־CO2 שנוצר ומשתחרר מתאי החיות, נישא על ידי דם החיות, מגיע לריאותיהם, נפלט החוצה בעת נשיפתם ומצטרף לאוויר.

בראייה כוללת על כל שהתרחש בעת תהליך התפרקות הגופה, הרי שחלק ניכר ממנה התנדף וחזר לאטמוספרה בצורת אדי מים, ורוב רובם של האטומים ושל המולקולות האורגניות שבגופה הפכו לגזים ובעיקר לדו־תחמוצת הפחמן.

כדאי להדגיש כי מעט מאוד הפרשות נותרו בשטח והפכו למינרלים המפרים את הקרקע. שאר העצמות היבשות והחומר הלא אורגני התבלו, התפרקו והפכו לעפר, כשהשטח עצמו נשאר נקי ופורח כמו לא היה שם כלב מת מעולם.

עד כאן נראה כי הכול מתנהג כשורה, הכול צפוי — כך פועל הטבע וכך זה צריך להיות!

***

בשלב זה של התעמקות בנושאים שהובאו עד כה, התחלתי להבין כי יש כאן הרבה יותר מ"כך פועל הטבע וכך זה צריך להיות".

הפנמתי שאין פה רק ביולוגיה, כימיה ופיזיקה, אלא גם שמש, אטמוספרה, סביבה, מִגוון חיות ומִגוון התנהגויות וטכניקות.

ואם כן, אזי כיצד הכול משתלב יחדיו באופן כה מופלא? הן מעורבים כאן יחד יותר מדי גורמים שמאפשרים לתהליך הזה, החוזר על עצמו מאז שחר החיים, לקרות באופן סטטיסטי!

להערכתי, הסיכוי הסטטיסטי שהדברים יתקיימו בסדר שתואר (תמיד באותו סדר ובכל מקום בעולם!) הוא אפס מוחלט.

כעת התחלתי לחשוד שקיים משהו אינטליגנטי מאוד שעומד מאחורי טבע הדברים.

אכן, הכלב נעלם, אבל האם בזה נגמר סיפורו?

לא ולא! זהו רק הפתיח לתחילתו של מסע חיים מופלא אשר ילך וייחשף בין דפי ספר זה.