רעיה לפי חוזה

"הם בחיים לא יאמינו לנו." טביטה אחזה בידו של איידן ויצאה מתוך המכונית, פיה נפער בזמן שהתבוננה באורחים שניצבו על מדרגות הכנסיה העתיקה והמפוארת כתהלוכה של טווסים נוצצים.

"למה לא?" איידן לא נראה מוטרד כלל, מנופף בעליצות לעבר צמד פרצופים מוכרים בתוך הקהל.

"הם לא יאמינו לנו," אמרה טביטה שוב, לאחר שהתנשמה ארוכות, "בגלל שאני לא נראית כמו אשת חברה."

"תודה לאל על כך," הפטיר איידן. "בכל מקרה, את לא אשת חברה; את רק מעמידה פנים שאת החברה שלי. כך שאם זו נחמה, אז מותר לך להראות קצת סקס אפיל. הם יחשבו שאת החברה האחרונה והפרועה שלי לפני שאחליט להתיישב לחיים מהוגנים."

"הם יידעו ישר מה קורה," טענה טביטה, מסרבת להאמין שזה יהיה כל-כך פשוט. "איידן, אני רקדנית, לא שחקנית. למה הסכמתי לזה, לעזאזל?"

"לא היתה לך ברירה," הזכיר איידן לפני שהספיקה לחזור למכונית. הם התחילו לצעוד, הגם שלאט, לעבר הקהל המכונס במקום. "אני מילאתי את תפקיד הארוס הנאמן במסיבת המחזור שלך בתמורה לכך שתלווי אותי לחתונה של הדודנית שלי. זה מאוד פשוט."

"לא," אמרה טביטה ומשכה בידו של איידן כדי שיאט קצת. "פשוט זה להגיד למשפחה שלך שאתה הומוסקסואל. זו המאה העשרים-ואחת, למען השם; זה כבר לא פשע!"

"נסי להגיד את זה לאבא שלי. באמת, טביטה, ככה זה הכי טוב, ואל תדאגי לשניה בגלל שאינך מתאימה לתפקיד – את נראית נפלא."

"באדיבות כרטיס האשראי שלך," נזפה טביטה. "לא היית צריך לבזבז כל-כך הרבה כסף, איידן."

"זה היה בחצי מחיר; בכל מקרה, לא הייתי חולם אפילו להשליך אותך לגוב האריות של המשפחה שלי בלי שמלה ונעלי מעצבים. נו, באמת, טביטה, תנסי להנות. את אוהבת חתונות!"

לאחר שהחליקה אל הספסל ובחנה את הטקס, טביטה הניחה לעיניה הירוקות כירקן לבחון את הקהילה, ולמרות שהתקשתה להודות בכך, הרי שהיא שמחה על ההון הקטן שהוציאו על לבושה. מה שנראה הולם למגוון החתונות בהן השתתפה במהלך השנה, לא היה מתקבל כאן בברכה.

השמלה שלה היתה מציאה אמיתית, בד שיפון דקיק שהיה בהתאמה כמעט מושלמת לשיער הטיציאני שלה, שאותו אספה היום לאחור, אבל אפשרה לו לגלוש על כתפיה. שפתיה וציפורניה היו צבועות בצבע ארגמן שתאם את הסנדלים הגבוהים שלה ואת תיקה המכוסה חרוזים, וטביטה הרגישה כמו מיליון דולר. טביטה לא היתה מעלה בדעתה את הצבעים האלו בדרך כלל, עם התלתלים האדומים הארוכים שלה ועורה הבהיר, אבל הפעם הזבנית לא שיקרה; הכל התאים להפליא.

האורחים שהתכנסו בכנסיה העמוסה נטפו כסף וסגנון – לפחות ברובם. אבל היו שם כמה טעויות אופנתיות נוראות שאפילו טביטה הבחינה בהן – תולדה של ארנק תפוח מדי וחוסר התייחסות לטעם הטוב. איידן התענג על כך והראה לה כל אחד ואחד, ועשה זאת בקול רם מדי.

אשה גבוהה להפליא עם כובע רחב תיתורה במיוחד בחרה להתיישב לפני טביטה, דבר שהרס כל אפשרות לחזות במתרחש לפנים. אבל למרות המבטים הביקורתיים שלה ושל איידן גם יחד, לא היה רמז לטעות כלשהי בלבוש של היצור עוצר הנשימה הזה. נראה שהגובה לא הפריע לאשה, אם לשפוט לפי נעלי העקב הדקיקות שנעלה לכפות רגליה הענוגות. נו, טוב, חשבה טביטה, ודאי נחמד להיות בעלת ביטחון עצמי כזה.

רק כאשר האשה הסתובבה כדי לבחון את תהלוכת הכלה, רק אז החלה טביטה לזהותה. איימי דלייר היתה אחת מדוגמניות העל של אוסטרליה ואם לשפוט לפי הדברים שנכתבו עליה בירחונים הנוצצים שטביטה בלעה בלהט, הרי שהיא עמדה בפני פרסום בינלאומי. לפתע השיפון והארגמן שכה שימחו אותה לפני כמה רגעים נראו חסרי צבע בהשוואה לאשה המרהיבה הזו.

האורגן החל לנגן את "מארש הכלה" וכולם קמו, כל העיניים מופנות לעבר הכלה שנכנסה לכנסיה והחלה לצעוד לאורך המעבר. כל העיניים, מלבד עיניה של טביטה. היא ראתה הקיץ יותר כלות מצלם חתונות. במקום, איזה עניין מוזר משך אותה אל איימי דלייר. היא היתה יפהפיה אמיתית – עוצרת נשימה. לא היה קמט או כתם שיפגמו בשלמות עורה, והאיפור שלה הדגיש את עיניה התכולות.

"סליחה." קול עמוק החזיר אותה אל המתרחש סביבה. "אני חייב לעבור."

הקול היה עמוק וחושני, וכאשר סובבה את ראשה, טביטה חישלה את עצמה לקראת האכזבה שיסבו לה פניו, מן-הסתם. הם ודאי שייכים לגבר שמנמן כבן חמישים, שעושה בזמנו החופשי קריינות לפרסומות. אבל לא היה שום-דבר מאכזב בפנים שפגשו אותה. אם איימי דלייר היתה התגלמות השלמות הנשית, הרי שעתה ניצבה בפני טביטה הגרסה הגברית של אותה שלמות. שיער שחור מוברש הרחק מפנים יהירים, ועצמות לחיים גבוהות אילצו אותה להביט בעיניים הכהות ביותר שראתה מעודה. ממבט ראשון נראו שחורות, אבל מקרוב יותר נראו כחולות כהות, ממוסגרות על ידי ריסים שחורים ועבותים. הניחוח המשכר של מי הגילוח והטיפוח הגברי העידו על כך שזה עתה התגלח, אבל צל הזקן על לסתו החזקה העלו חזיונות של טקילה ובנדנות, עולם שהיה רחוק עד כמה שאפשר מהחליפה היקרה שלבש. הוא נראה מרגש וגברי – חייתי, למעשה. כאילו כל הטיפוח והכסף לא יצליחו לקחת ממנו את התמצית הראשונית והארצית שלו.

"כמובן." היא בלעה את הרוק בעצבנות והדפה את רגליה פנימה בניסיון לאפשר לו לעבור – אבל התיק שלה חסם את דרכו, כשרגלו של איידן תקועה ברצועה. איידן, שקוע לגמרי בחתונה, לא היה מודע לבעיות שיצר.

"מצטער." ההתנצלות שלו היתה עניין של נימוס בלבד, בדיוק כפי שמצפים מאדם שמפלס את דרכו קדימה – כמו בסרטים, בהם אנשים מגיעים עם הגלידה הנוטפת שלהם ואת צריכה להרים רגליים ולמחוץ את עצמך לתוך המושב כדי לאפשר להם לעבור. אלא שהאלים מהסוג הזה לא מגיעים אף-פעם לסרטים אליהם טביטה הולכת – לפחות לא מחוץ למסך עצמו – והרגע הזה כמו נמשך לעד.

כדי לא ליפול, הוא נאלץ לייצב את עצמו לרגע בעזרת זרועה החשופה של טביטה, בזמן שדילג מעל התיק הקטן. המעברים היו צפופים באופן בלתי נסבל, כל-אחד מהם עמוס עד תום באורחים. ידו נגעה בבשרה וטביטה עצרה את נשימתה; שתי נקודות של צבע התלקחו בלחייה הצבועות בקפידה כאשר חלף על פניה, ריחו ממלא את נחיריה.

איידן הסתובב באותו רגע, חיוך של זיהוי על פניו כאשר בירך את הזר בתנועת שפתיים. הכלה חלפה ולא היתה לו ברירה אלא לעמוד בין טביטה ואיידן בזמן שהתהלוכה עברה.

כל-כך לאט.

קרוב לוודאי שזה היה עניין של שניות.

זה נראה כמו נצח.

מעולם לא חשה מודעות כזו – כל הריכוז שלה היה ממוקד בהתרחשות זו. עורה צרב בזמן שעמדה לצדו, כל עצב בגופה עמד דום, מודע בכאב לקרבה שלו. אבל כל זה הסתיים עד מהרה; התהלוכה חלפה, מאפשרת לו לחמוק אל הספסל לפנים ולטביטה לנשום.

הוא התיישב במקום השמור לצד איימי, וידה שהונחה מיד על ידו העידה על כך ששמחה לראותו.

טביטה פלטה אנחת אכזבה בזמן שנזפה בעצמה בו זמנית על תגובת היתר שלה. טוב, למה ציפית? שאלה את עצמה. שמישהו עוצר נשימה כזה יגיע הנה לבד?

אלא שהיא לא דיברה על איימי.

"נאספים יקרים..."

הקהילה השתתקה כאשר הטקס החל, אבל הוא לא עניין את טביטה. במקום, היא ריכזה את כל מעייניה במראהו הנפלא של הגבר שישב הישר לפניה. שערו השחור היה גזוז היטב ושחור לגמרי, בלי אפילו רמז לאפור. הוא נגע מעדנות בעורף שזוף, חזק ועבות, והחליפה היתה גזורה להפליא מעל כתפיו הרחבות. כאשר קמו לשיר את ההמנון הראשון, טביטה בהתה בו, מהופנטת, עיניה מבליחות בלי בושה. למרות גובהה, איימי נראתה כמעט זעירה לצד בן זוגה; הוא היה גבוה מאוד. לא פלא שיכלה לנעול עקבים כל-כך גבוהים בחברתו.

"אל תחשבי על זה אפילו," לחש איידן באוזנה בזמן שהקהילה שרה בלהט.

"על מה אתה מדבר?" טביטה הסמיקה, מחזירה את תשומת לבה אל ספר השירים שהחזיקה בידה.

זה לא עבד. "את צריכה להיות בעמוד ארבעים-וחמש, טב," אמר איידן. "זה, יקירתי, אחי זאבייר."

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר."

אבל איידן הכיר אותה יותר מדי טוב מכדי ללכת שולל אחר ההכחשה. "את יודעת בדיוק על מי אני מדבר, טביטה, ותשמעי לי – הוא ימחץ אותך בכף ידו."

טביטה מצמצה כאשר שמעה את הביטוי. "כלומר?"

"זה הכל. זאבייר אולי חלומי לעין, אבל הוא חדשות רעות."

ראשיהם הצטופפו מעל ספר השירים והם דיברו בלחש, אבל לא היה בזה די כדי למנוע מאנשים להביט בהם בתוכחה. "אז טוב שאני לא מעוניינת," שרקה טביטה.

איידן בחן אותה בעיניים יודעות. "איך שאת רוצה, אבל אל תגידי שלא הזהרתי אותך."

היא זייפה את השיר, עיניה נמשכות ללא הרף אל הגבר הנהדר שהיה קרוב אליה באופן כל-כך מכאיב. למרות הסלידה שלה מחתונות, זו הפכה להיות תענוג צרוף; אפילו ההמתנה האינסופית עד שהזוג הצעיר חתם בספר הפכה לפנטזיה נפלאה. מעולם לא הרגישה כזו משיכה גופנית למישהו – מישהו שלא ידעה עליו דבר. הוא היה בלתי מושג, כמובן. הרבה מעל לליגה שלה.

למרות מחאותיה, טביטה נאלצה להודות שיש יתרונות להתחככות עם העשירים. היא לא עמדה צמאה ומשועממת בזמן שהצלם עשה את עבודתו במשך שעות. במקום, אוהל קטן הוקם בגנים הבוטניים של מלבורן ושולחנות עמוסים פירות ושמפניה הוצעו לבאים בזמן שבני משפחה התערבבו באורחים ונעלמו כאשר הצלם קרא להם למלא את חובתם.

טביטה נטלה כוס שמפניה וחייכה בזמן שהוצגה בפני הוריו של איידן. למרות התיאורים הקודרים של איידן, טביטה התרשמה מיד מאמו של איידן, מרג'רי, שנטפה זוהר ועושר.

"חתונה מלבבת, לא? למרות שאני לא כל-כך בטוחה שהשמלה של סימון מתאימה. אני באמת חושבת ששסעים כל-כך גבוהים אינם מתאימים לכנסיה. מה דעתך, ג'רמי, יקירי?"

ג'רמי צ'יימברס לא היה נינוח כאשתו. עיניו השחורות היו זהירות כעיניו של זאבייר, פניו היהירים חמורי סבר ובלתי מתפשרים כמו פניו של בנו האהוב. "לי היא נראתה בדיוק כמו כל הכלות האחרות שראיתי השנה," ענה בקול, כלל לא מוטרד שמא ישמעו אותו.

"אני מכירה את ההרגשה," גנחה טביטה ומיד התחרטה על האמירה. "גם אני הייתי ביותר מדי חתונות הקיץ," הסבירה, לוגמת מהשמפניה שלה. כאשר מבטו החמור של ג'רמי סב אליה, היא הצטערה על שבכלל פצתה את פיה לדבר, אבל ג'רמי חייך.

"מה את אומרת," אמר בזעף. "בכמה חתונות היית?"

"עשר," הגזימה טביטה, ואז עשתה חישוב מהיר. "טוב, שש, לכל הפחות," הוסיפה וגלגלה עיניים. "נראה שכל החברות שלי החליטו לזנק למים בבת-אחת."

"וזו רק ההתחלה," אמר ג'רמי בידענות. "בשנים הבאות נצטרך ללכת להטבלות, ולפני שנדע מה קורה, כל הילדים של החברים מתחתנים והכל מתחיל מחדש. מרג'רי אוהבת חתונות, שלא כמוני, והיא מרגישה חובה להשתתף בכולן – ולא משנה עד כמה קרובי המשפחה רחוקים. ואם מדברים על זה, אני חושב שכדאי שאלך לדבר עם כמה. היה נעים לפגוש אותך, טביטה." הוא ביקש ללחוץ את ידה, אבל באמצע התנועה נמלך בדעתו ובמקום זאת נשק לה על לחיה להפתעתו של איידן.

"אלוהים, נראה לי שהצלחת – אבא שלי לא מחבב אף-אחד בדרך כלל."

"הוא נראה מקסים," נזפה טביטה. "אני לא מאמינה איזה דברים נוראים אמרת עליו."

"הוא מקסים אם אתה הבן הנכון – ואם מדברים על החמור..."

"זאבייר!" קראה מרג'רי ונשקה לו בחמימות על לחיו. "חשבתי שלא תספיק להגיע לכנסיה. איפה היית?"

"איפה את חושבת שהייתי?" טביטה הבחינה בכך שהיוהרה שלו התרככה מעט כאשר פנה אל אמו. "עבדתי."

"אבל זה יום שבת," מחתה מרג'רי. "לא שזה הפריע לך אי-פעם, זאבייר. אבל מספיק לדבר על עבודה – אני, אישית, מתכוונת להנות היום. האם הכרת את טביטה, חברתו של איידן, אה..." השתיקה היתה קצרצרה, אבל מרג'רי התעשתה.

איידן לגם מהמשקה שלו, חומק ממבטה של טביטה. רק מבטו של זאבייר נותר נעוץ בה ביציבות.

"לרגע, בכנסיה." הוא הושיט את ידו והיא לחצה אותה, מבחינה בלהט וחוזק אחיזתו.

"איפה לוסי?" שאלה מרג'רי.

"איימי," תיקן זאבייר, "מתקנת את האיפור שלה."

"נערה מקסימה," אמרה מרג'רי בחמימות. "היא תהיה כלה יפהפיה."

"כתמיד, מעודנת כמו מקל בראש," נאנח זאבייר.

"טוב, איזו ברירה יש לי? יש לי שני בנים בשנות השלושים שלהם," אמרה כשעיניה נעוצות בטביטה, "ואין אפילו רמז לחתונה באופק, שלא לדבר על נכדים. סימון בקושי בת עשרים; לא פלא שכרמלה מחייכת מאוזן לאוזן."

"היא מחייכת ככה מפני שסימון הצליחה למצוא לה חתן עשיר מספיק שיוציא אותם מהחובות שלהם – לא בגלל אושרה האינסופי של בתה."

"אויש!" מרג'רי נופפה באצבעה לעברו. "יציאה מחובות מבטיחה אושר אינסופי."

"עבורך, אולי," התיז זאבייר. "בכל מקרה, בהתחשב בכך שאפילו לא זכרת את שמה של איימי, אני חושב שזה רק מראה מה המניעים שלך. תשכחי מזה."

"אביך יהיה כל-כך גאה."

טביטה נהנתה מהשיחה. היא אהבה את הדין-ודברים שהוחלפו בין האם ובנה, ואפילו זאבייר לא נראה כל-כך מפחיד מול מרג'רי העליזה. אבל כאשר הזכירה את אביו, נראה היה לפתע שהטמפרטורה סביבם יורדת והתשובה הקלילה שטביטה חיכתה לה לא באה. זאבייר צ'יימברס, התגלמות הביטחון העצמי, נראה לפתע אילם.

"באמת, זאבייר," אמרה מרג'רי ובקולה נימת דחיפות. "זו משאלתו היקרה ביותר של אביך."

"מהי המשאלה היקרה ביותר של אביך?" כל העיניים הופנו כאשר איימי הגיעה. מדהימה, עוצרת נשימה, מדיפה ניחוח יקר, היא נעמדה לצד זאבייר וכרכה סביבו זרוע אחת. אבל זאבייר כמעט לא התייחס לנוכחותה. "מה החמצתי, יקירי?" התעקשה איימי בנהמה גרונית.

"כלום," אמר זאבייר בקול אפל, יורה באמו מבט מתרה. "לפחות שום-דבר שצריך להדאיג אותך, איימי." הוא השתחרר מאחיזתה ונד בראשו לעבר הצלם שעמד בשולי הסצנה. "אני חושב שקוראים לנו."

למרות שזה עתה בדקה את האיפור שלה, איימי הוציאה מתיקה ראי והחלה למשוח את שפתיה.

"טביטה, בואי," אמר איידן, אבל טביטה נענעה בראשה.

"לך אתה. אני לא משפחה."

"מה זה קשור? בואי."

אבל טביטה התעקשה. איכשהו, נראה לה שגוי להנציח את השקר. "הצלם אמר רק משפחה. אנא, איידן, אל תגרום לי להרגיש יותר גרוע."

"את תהיי בסדר לבדך במשך חמש דקות?"

"איידן, למען השם, לך כבר. הם מחכים."

היא לגמה מהמשקה שלה וצפתה בהם כאשר התייצבו לצילום; קל היה לראות לאיזה צד כולם שייכים. בני משפחת צ'יימברס הזכירו לטביטה משפחת מפיה – כל החליפות היו כהות יותר, כל הגברים גבוהים יותר, שערם גזוז בצורה קצת יותר מטופחת משל האחרים. השילוב הקטלני של כסף ומאגר גנים מושלם – רק איידן לא התאים כל-כך לתמונה. תווי פניו היו עדינים יותר, המחוות שלו רחבות יותר משל קרובי המשפחה קפוצי השפה שלו. זאבייר התבלט גם הוא. אם בני משפחת צ'יימברס היו חבורה מפחידה של גברים, הרי שזאבייר עמד בפסגה – גבוה יותר, כהה יותר, ואם לשפוט לפי האופן בו כולם התייחסו אליו ביראת כבוד, הרי שהיה גם החזק מכולם.

"אז גם את הוגלית לתפקיד עומדת מן הצד?"

מבוהלת, טביטה הסתובבה, ורק אז התחוור לה שאיימי אינה ביניהם.

"עוד קצת מוקדם מכדי לשלב אותי באלבומי התמונות של המשפחה," אמרה טביטה בקלילות, נדהמת מכך שמישהי כל-כך מפורסמת בוחרת לדבר אתה.

"ובשבילי קצת מאוחר מדי; אני חושבת שזה עתה נזרקתי."

"אוי."

"צ'יימברס הארור." יפחה נפלטה מפיה של איימי וטביטה התבוננה בה בהלם, רואה את הדמעות הזולגות על הפנים הכל-כך מפורסמים האלה. היא החניקה קריאה וניסתה לברוח, אבל הדשא הרך, בשילוב עם העקבים הגבוהים, לא אפשרו יציאה מכובדת וטביטה מצמצה כאשר ראתה אותה עוזבת.

"זו ההשפעה שיש לי על נשים," התיז זאבייר כאשר הצטרף אל טביטה. "הן לא מצליחות לברוח מספיק מהר."

"מה אמרת לה, לכל הרוחות?" שאלה טביטה למרות שידעה שזה לא עסקה.

"לא הרבה. פשוט הטעמתי שיהיה מטופש להוסיף אותה לאלבום המשפחתי כאשר היא לא תהיה בסביבה אפילו עד שיפתחו את הסרטים."

"זה נורא," התנשפה טביטה. "לא יכולת לגמור אתה בצורה מעודנת יותר?"

זאבייר משך בכתפיו. "תאמיני לי שניסיתי. אבל לרוע המזל היא לא רצתה לשמוע את הדברים או שאולי לא האמינה שגבר לא רוצה אותה."

טביטה הגניבה לעברו מבט וידעה שזה ודאי ההסבר הראשון. זאבייר ניחן באותה יוהרה נטולת מאמץ שהיתה ודאי תוצר טבעי של יופי כזה. וזה מה שהיה: יפהפה, אב-טיפוס מושלם שבהשוואה לו כל האחרים היו העתקים חיוורים. לא פלא שאיימי לא רצתה לשמוע שזה נגמר. ידיעת השלמות הזו, ולו לזמן קצר, מבטיחה התמכרות של חיים שלמים.

דומה שכלל לא הוטרד ממבטה והוא עמד במנוחה בזמן שטביטה בחנה אותו. רק כאשר התחוור לה שהשהות התארכה למעלה מן המידה ושהיא בוהה בו, רק אז היא הסמיקה ומיד חזרה אל השיחה שניהלו. היא כעסה על עצמה על שנתפסה כך, והבוז בקולה לא היה מאומץ. אף שהיה עוצר נשימה, הרי שהיופי היה רדוד לגמרי ומוטב לה לזכור עובדה זו.

"טוב, אני חושבת שהתייחסת אליה בצורה מבחילה."

הוא הרים גבה. "וואו, את מתרגזת בקלות, לא? אני מניח, אם כך, שצבע השיער לא יצא מבקבוק." הוא הרים קווצת תלתלים והעמיד פנים שהוא בוחן אותם בזמן שטביטה עמדה ובערה מתרעומת. לפתע הוא היה קרוב, קרוב מדי לטעמה, בריכות עיניו הכהות כל-כך סמוכות עד שיכלה לראות את הנקודות הכחולות שהבריקו בהן.

"כמובן שלא." היא הסירה מעליה את ידו והרגישה כיצד שערה נשמט על כתפיה. מגע ידו על ידה היה חשמלי, והיא הרגישה שסומק מכסה את חזה, עושה את דרכו לאורך צווארה הארוך והדקיק כדי לפגוש את הלהט הבוער בלחייה. "אני לא יודעת למה שמישהי תסבול אותך."

"אני יכול לענות לך על זה."

טביטה נענעה בראשה, נרגזת. "זו לא היתה שאלה; זו היתה הצהרה. רק בגלל שאתה עשיר ונאה אתה חושב שאתה יכול להתייחס אל נשים..." קולה גווע כאשר התחוור לה שהוא צוחק – צוחק ממנה.

"אז אני נאה?"

טביטה נחרה בבוז ומיד התחרטה על כך; הקול הבלתי מכובד לא עשה צדק עם השמלה שלה. "אתה יודע את זה טוב מאוד ואתה חושב שיש לך רשיון לפגוע באנשים."

"בהתחשב בעובדה שרק עכשיו נפגשנו..." הוא הציץ בשעון הזהב הכבד שלו, עיניו מצטמצמות בעודו עושה זאת "...לפני כשעה, אז נראה שהצלחת לגבש דעה מאוד נמהרת לגבי, ולפי הארס בקולך, אני מאמין שדעתך אינה טובה. אני יכול לשאול למה?"

היא עמדה שם, מנסה למצוא תשובה. למה התגובה שלה אליו היתה כל-כך אלימה? למה היא כעסה עליו על שזרק את איימי בלי לחשוב פעמיים שעה שלא ידעה דבר אודות הנסיבות שהובילו לפרידה הזו ביניהם? "אני פשוט לא אוהבת לראות אנשים נפגעים," אמרה לבסוף אף שידעה שהתשובה אינה מלאה.

"איימי לא נפגעה," ענה בכעס. "היא קיבלה בדיוק מה שרצתה ממני: תמונתה נמרחה בכל מדורי החברה של העיתונים וכרטיס כניסה מהיר לפרסום. באשר לעשיר ונאה – אני חושב שגם היא ראויה לתארים אלה."

"היא כן נפגעה," התעקשה טביטה אבל זאבייר משך בכתפיו בנונשלנטיות.

"אולי," הסכים זאבייר, אבל כל ניצוץ של ניצחון בלבה של טביטה נמחץ כאשר הוא המשיך לדבר, חיוך ציני מותח את שפתיו המלאות. "אחרי-הכל, היא איבדה את המאהב הטוב ביותר שהיה לה מעודה."

"אתה מגעיל," התיזה טביטה, לחייה בוערות בזמן שמוחה פיזז בראותו חזיונות מסוכנים שלפתע הציפו את ראשה.

"דובר אמת. תראי, עשינו חיים כל זמן שזה נמשך. איימי רצתה יותר, ואני לא הייתי מוכן לספק את הסחורה." הוא צחק ביבושת. "הדשא קצת רטוב כאן מכדי לכרוע ברך."

"היא רצתה להתחתן?"

זאבייר הנהן.

"אבל זה עוד יותר גרוע." טביטה נחרדה באמת. "היא אוהבת אותך ואתה גמרת אתה ככה?"

אבל זאבייר נענע בראשו. "מי דיבר על אהבה?" הוא ראה את המבוכה בעיניה ודומה שהדבר שעשע אותו. "את חושבת שאיימי אהבה אותי?"

"אחרת למה רצתה להתחתן אתך?"

"נו, באמת, טביטה – לא ייתכן שאת כל-כך נאיבית! בדיוק בגלל אותה סיבה שאת נמצאת כאן עם אחי: כסף ומעמד. למה לתת לפרט כל-כך קטן כמו אהבה לעמוד בדרכה של עסקה טובה?"

"אבל אני לא נמצאת עם איידן בגלל הכסף שלו." היא נדהמה מכך שחשב כך.

"בבקשה," אמר.

"זה נכון," השיבה בזעם, אבל זאבייר לא הקשיב.

"מצטערת שזה לקח לי כל-כך הרבה זמן, מר צ'יימברס." מלצרית מיהרה אליו עם כוס של קרח ובקבוק מים מינרליים בידה.

"הבקבוק יספיק." הוא גמע ממנו ארוכות וטביטה חיפשה את איידן. לבסוף ראתה אותו ונאנקה בינה לבינה. הכלה פטפטה אתו עכשיו, ופירוש הדבר שהוא לא ייחלץ לעזרתה; היא תצטרך לעמוד בזה בגבורה.

"אז מה אתה עושה?"

"סליחה?"

"למחייתך." סבלנותה החלה לאזול לפתע. "כלומר, אני מניחה שאתה עובד."

מצחו התחשר קמטים לפני שענה. "אני עובד בעסק המשפחתי; חשבתי שאת יודעת לפחות את זה."

טביטה הקדירה פנים; נראה שהיו דברים רבים שלא עברה עליהם עם איידן, והרזומה של אחיו היה אחד מהם. ובכל זאת, היא ניסתה לתקן את המצב. "נכון! איידן הזכיר את זה, כמובן. אני חסרת תוחלת כאשר מדובר בשמות ופרטים מהסוג הזה."

"אז איך פגשת את אחי?"

"במסיבה."

"טוב, בטח לא בעבודה, לא?" הוא שלח לעברו חיוך זהיר וציני מאוד. "שנינו יודעים את ההשפעה שיש למילה הגסה הזו על אחי."

"איידן עובד," אמרה טביטה בנשכנות. "הוא אמן מוכשר מאוד."

"כן, הוא אמן, זה בטוח." עיניו הכהות של זאבייר בחנו את הקהל ושניהם ראו את איידן שותה מהכוס שלו ונוטל עוד שני משקאות ממגש חולף. "מסור ביותר," הטעים זאבייר. "אז, מה את עושה למחייתך?"

טביטה בלעה את הרוק. בדרך כלל אהבה להגיד ממה היא מתפרנסת, אהבה את התגובה שהדבר עורר אצל אנשים, אבל איכשהו, היא לא יכלה לראות את פניו של זאבייר מופזים אור והערצה ברגע שתגיד מהו מקצועה. "אני רוקדת."

הוא שתק, לא אמר מילה אחת, אבל עיניו דיברו בזמן שבחנו את גופה וגבה אחת הורמה במחווה מלעיגה וסקרנית בזמן שהיא הסמיקה תחת מבטו.

"לא ריקודים מהסוג הזה," התרגזה. "אני עובדת על הבמה."

"ריקוד קלאסי?" שאל בנימת קול סנובית.

"קצת," גמגמה טביטה. "אבל בעיקר ריקוד מודרני. מדי פעם בפעם אני אפילו עושה גרסה של הקאן-קאן." המרירות בקולה היתה ברורה, אפילו באוזניה, והיא מצמצה בהפתעה נוכח ההודאה.

רמז לחיוך הופיע על שפתיו ועיניו בחנו את רגליה הארוכות. "האם אני שומע נימת תסכול של רקדנית לא ממוצה?"

"אולי." טביטה משכה בכתפיה. לעזאזל, למה היא מרגישה ככה? למה מבט מצמית אחד שלו הופך אותה לנערת מקהלה? "אבל, לידיעתך, אני מצטיינת במה שאני עושה," התלהטה טביטה. "אתה אולי מזלזל במה שאחיך ואני עושים לפרנסתנו, אבל אתה לא צריך ללבוש חליפה כדי לעבוד ולהרוויח את לחמך. אנחנו מעניקים המון עונג לאנשים."

"אני בטוח בזה." שוב, העיניים הכהות האלה בחנו את גופה ושוב טביטה בעטה בעצמה מנטלית על הדברים שאמרה.

מתוך מבוכה, טביטה כילתה את המשקה שלה וקיבלה משקה נוסף ממגש של מלצר חולף. אבל עיניו הכהות של זאבייר לא משו ממנה, הופכות כל משימה לקשה במיוחד.

"אל תדאגי." הוא חייך אליה בפעם הראשונה, אבל בדיוק כאשר טביטה החלה להירגע, קולו החותך גרם לשער עורפה לסמור. "כלומר, ברגע שתהיה טבעת על אצבעך, תוכלי לתלות את נעלי הריקוד שלך לתמיד."

עיניה הירוקות הבליחו בזעם נוכח הדברים שלו. "אני רוצה שתדע שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי. אם אתה חושב שאני יוצאת עם איידן מתוך שאיפה להיכנס לתוך המשפחה המקסימה הזו" – היא חייכה בציניות – "אז אתה טועה ובגדול."

התגובה העזה שלה להצהרתו לא הצליחה לשנות במאום את הבעת פניו, והוא עמד שם, רגוע ומעצבן, בזמן שטביטה רשפה בחרון.

"עוד נראה," אמר בקול אפל. "אבל משהו אומר לי שאני לא אופתע לטובה."

איידן הופיע באותו רגע, לא חש במתח הרוחש ביניהם. "זאבייר, נכון שהיא נפלאה?" הוא הצמיד את טביטה אליו בזמן שנשק ללחיה.

"נפלאה," התיז זאבייר, חיוכו מפריך את האיום בעיניו. "ועכשיו, תסלחו לי?" הוא נד בראשו לעברה בזמן שטביטה עמדה שם בשתיקה. "היה נעים להכיר אותך."

לא בדיוק נעים, חשבה טביטה כאשר התרחק, אבל אין ספק שזו היתה חוויה; הבעיה היחידה היתה שהיא לא ידעה להחליט אם היא רוצה לחזור על החוויה הזו.