חיילי האנרכיה 2: הקוצר

פרק 1

דבון היום

כשקנינו את המוסד הפסיכיאטרי הישן של סנדלנד — בניין מחריד, גותי ושומם למראה ששכן בפאתי סנדלנד ואחוזת ברינטון — הגענו למסקנה שהשם של העסק החדש שלנו, מועדון הלילה, ברור מאליו.

המקלט.

לאף אחד מאיתנו לא היה בית יציב כשגדלנו. הילדות שלנו הוכתמה בתערובת של התעללות, הזנחה והורות גרועה בכלליות. למעט מאוד אנשים היה באמת אכפת מאיתנו.

רק אחרי שצוותי בתי הספר שבהם למדנו החליטו שהם לא יכולים להתמודד עם ההתנהגות הלא שגרתית שלנו יותר, ושלחו אותנו ליחידת הכוונת התלמידים, מצאנו זה את זה.

מצאנו בית ואחוות אחים זה בזה. היינו ילדים שהמערכת לא רצתה לבזבז עליהם זמן או אנרגייה. בחורים שהיו כתם על החברה. הנערים האבודים, אבל בלי פיטר פן והחרא מהאגדות, אלא יותר בסגנון הסרט נשיכות קטנות של קיפר סאת'רלנד וג'ייסון פטריק.

הסיפור שלנו היה קודר.

עתידנו לא ברור.

עד שהחלטנו לקחת את העניינים לידיים ויצרנו את סוג העתיד שרצינו.

כזה שנוכל לשלוט בו.

מקלט הוא מין מקום מסתור וביטחון מהעולם, או שזה מה שמקלט אמור להיות, אבל עבורנו פירושו גם חופש. מקום שלנו, כללים משלנו ואהבנו את זה.

המקלט שלנו שימש אותנו כבית וכעסק. כולנו גרנו בקומה העליונה — אדם, קולטון, טיילר, וויל ואני. אה, וטייסון, הרוטוויילר שלנו. המקום היה גדול מספיק כדי שלא נחיה אחד בתחת של השני, ועדיין קרוב מספיק שנוכל לעמוד כתף אל כתף בהתראה של רגע אם נצטרך.

אתם מבינים, חיילים, חיילי רחוב כמונו, תמיד עבדו כיחידה. פגעת באחד — פגעת בכולם. זה היה המוטו שלנו וחיינו לפיו בכל יום.

באשר לצד העסקי, ניהלנו את המועדון שלנו בשתי הקומות התחתונות. קומת הקרקע הייתה מיועדת לבליינים מהזרם המרכזי. קהל הווניל, כפי שקולטון אהב לקרוא להם.

שכרנו די־ג'יי מקומי, בר המשקאות היה מגוון והאווירה הייתה תמיד מחשמלת.

הקומה הראשונה הייתה המקום שבו התרחשה הפעילות האמיתית, והיא הייתה שמורה לאורחים בלעדיים.

חדרי הנושא שלנו הפכו לאגדיים בסנדלנד ובאחוזת ברינטון. הם היו מסוג האגדות ששמחנו מאוד לתדלק ולהרחיב עליהן כדי לשמור על עניין גבוה.

כל פרסום הוא פרסום טוב, נכון?

הלילה הוטלה עליי המשימה לפקח על קומת הקרקע. וויל וקולטון שובצו לקומה הראשונה וטיילר היה בלילה חופשי, אם כי רוב הסיכויים שהוא ימצא את עצמו בחדר פרטי או בצרות כלשהן בשלב מסוים של הלילה.

הייתה לנו אבטחה טובה מאוד על המקום, אבל לא אהבנו להישאר אדישים בכל הקשור לעסק שלנו. רצינו שיראו אותנו. שהאורחים ידעו שהחיילים נוכחים במקום. בדרך זו יכולנו ליירט כל בעיה בהתראה של רגע, ולוודא שכולם ידעו שאנחנו לא מקבלים חרא מאף אחד.

לא שהיה צורך בתזכורת הזאת.

ואיפה היה אדם, המנהיג המוצהר שלנו והפסיכופת המקומי?

הוא פשוט הודיע שהוא לוקח כמה ימי חופש.

אדם רצה לבלות זמן איכות עם החברה שלו, ליב, אחרי החרא ששניהם עברו לאחרונה. לא התווכחנו. היינו בטוחים שנצליח להחזיק את המבצר שלם ויציב בימים שהם יהיו מחוץ לעיר. אדם הבטיח לנו שהם לא יהיו רחוקים, ואם משהו קורה, להתקשר אליו מייד. הוא שנא להיות מחוץ לתמונה והיה בעצם פריק של שליטה. כולנו היינו פריקים של שליטה בדרכנו, אבל הוא לקח את העניין קצת יותר רחוק.

עמדתי בצד הבר, נקודה אסטרטגית מעולה כדי להשגיח על החדר, וסימנתי לברמן, ג'ואל, שיביא לי עוד כוס קולה. וויל וקולטון נהגו לשתות בירה או ג'ק דניאלס בזמן שהם איישו את הקומה הראשונה, אבל אני העדפתי לשמור על ראש צלול.

תמיד הייתי בתפקיד וככה העדפתי את זה.

התבוננתי באורות המהבהבים על רחבת הריקודים ומרצדים מעל ראשי האנשים בזמן שהם רוקדים ונתקלים זה בזה. המוני גופים קופצים באותו הקצב. עברה בי צמרמורת מהידיעה שמכל המועדונים באזור, האנשים האלה בחרו לבלות את מוצאי שבת שלהם איתנו.

המועדון שלנו היה מטורף, ותחושת הגאווה שעלתה בי גרמה לי להזדקף בעוד כמה סנטימטרים בזמן שלגמתי מהמשקה שלי והבטתי סביב.

הוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי והנחתי אותו על הבר מולי. אין שיחות שלא נענו ואין הודעות. סימן טוב. צוות האבטחה נהג לשמור על קשר זה עם זה באמצעות מכשירי קשר ככל שהלילה נמשך, אבל אנחנו העדפנו להשתמש בטלפונים שלנו. זה היה פרטי יותר.

לפעמים היה לנו משהו להגיד זה לזה, ולא רצינו שאף אחד אחר ידע עליו. בתור החיילים של אחוזת ברינטון שמרנו את הקלפים שלנו קרוב לחזה. נדרש הרבה כדי להרוויח את האמון שלנו, וסמכנו על מעט מאוד אנשים.

למרות אווירת המסיבה סביבי, הרגשתי מין מתיחות מעצבנת. הייתי בכוננות גבוהה, מוכן לתקוף בהתראה של רגע כי משהו הלילה נתן לי תחושה לא תקינה. החוש השישי שלי רמז על סופה שעמדה להתפרץ. אל תשאלו אותי איך ידעתי, הייתה לי פשוט תחושת בטן לגבי דברים כאלה. תמיד.

התפקיד שלי היה להתמודד עם החרא הזה ולהרחיק אותו מהלקוחות כדי שיעזבו את המועדון שלנו ברקיע השביעי תוך שהם מספרים לכולם איזה לילה מוצלח היה להם אצלנו. אחרי הכול, פרסום מפה לאוזן היה הפרסום הטוב ביותר שיכולנו לקבל.

בחנתי במבטי את החדר וחסמתי את הקצב היציב של המוזיקה שאוכל להתרכז בשיחות שהתנהלו סביבי. מדהים מה אפשר לקלוט משיחות סרק. כשהאלכוהול זרם לתוך האנשים, המגננות שלהם ירדו, ותשע פעמים מתוך עשר הם סיפרו את האמת. הרבה מהמטרות בקו העבודה שלנו אותרו באמצעות ציתותים לשיחות.

למרות המתח שהרגשתי, נראה שהכול התנהל בצורה חלקה, ועדיין, לא הצלחתי להירגע. הכנסתי את הטלפון שלי לכיס והחלטתי לבדוק עם ראש האבטחה שלנו, גאז, מה קורה בשאר אזורי המועדון. נדחקתי בין מסת הגופים שרקדו בצפיפות עד שהגעתי לגרם המדרגות שהוביל לקומה הראשונה. הנהנתי אל גאז כלאחר יד ושאלתי, "הכול בסדר?"

"כן, עד לפני רגע," הוא ענה והרים את מבטו לעבר הקומה הראשונה. "אבל כרגע ראיתי את וויל וקולטון נכנסים לאחד החדרים הפרטיים. אני חושב שיש צרות בדרך."

עם סיום המשפט שלו, הטלפון שלי רטט בכיס. שלפתי אותו כדי לראות הודעה מקולטון.

קולטון: אנחנו צריכים אותך. חדר פרטי מספר שלוש. עכשיו.

לא הגבתי להודעה. פניי נותרו חסרות הבעה כשסגרתי את ההודעה והחלקתי את הטלפון בחזרה לכיסי. עיניו החטטניות של גאז לא היו צריכות לראות את הפרטים. הוא היה מאבטח טוב ואיש ניקיון אפילו טוב יותר בעת הצורך, אבל הוא לא היה חייל. הוא לעולם לא יהיה. ולפי העקצוצים שהרגשתי על עורי בציפייה למה שאמצא בחדר ההוא, ידעתי שזה יהיה עסק של החיילים. אולי בכל זאת אצליח להוציא חלק מהתוקפנות הכלואה שלי?

"הכול בסדר, חבר?" גאז שאל, והייאוש להיכלל במעגל המידע בער בעיניו.

"הכול בסדר." טפחתי לו על הכתף והתחלתי לעלות במדרגות. "אלו רק עסקים שאני צריך לטפל בהם. אין לך מה לדאוג."

הוא הזדעף והסתובב לעברי בזמן שעליתי. האינסטינקט שלו ללכת אחריי היה חזק, ומהבעת פניו המבולבלות והאופן שבו גופו רעד פתאום, הבנתי שהוא עמד לעלות איתי במדרגות. הוא רצה להיות מעורב במה שקורה.

"תישאר במקומך," אמרתי במטרה להקדים את כוונותיו, והחוויתי לעבר הקהל למטה. "אנחנו צריכים את העיניים והאוזניים שלך כאן." הוא הנהן, אבל לא השתכנע. הוא נראה מובס.

"אתה איש האבטחה הטוב ביותר שיש לנו כאן," ליטפתי לו את האגו. "אם לא תהיה כאן לשמור על המקום, הכול יכול ללכת לעזאזל."

הוא חייך וגלגל לאחור את כתפיו במטרה להראות עד כמה הוא חושב שההצהרה הזו נכונה.

וזו הסיבה לכך שהוא לעולם לא יהיה חייל. היה קל מדי לתמרן אותו.

"אתה צודק, דבון, חבר. אישאר כאן כדי לשמור על המועדון בשבילך. אתה יכול לסמוך עליי." הוא שילב את זרועותיו, הנהן בביטחון וחייך. לא טרחתי להגיב. עשיתי את העבודה שלי ונגמרו לי המחמאות. היה לו מזל שהוא הוציא ממני מחמאה כלשהי מלכתחילה.

הגעתי לקומה הראשונה, שם המסדרון היה שקט יותר. הדלתות לאורך המסדרון הובילו לחוויות שהותאמו לאורחים האקסקלוסיביים יותר שלנו. מספר אנשים הלכו לאיטם להרפתקה הבאה שהלילה הציע, אבל אני נשארתי ממוקד, לא יצרתי קשר עין וצעדתי חדור מטרה לעבר חדר פרטי מספר שלוש.

החדרים הפרטיים הושכרו על ידי האורחים שלנו — בדרך כלל זוגות או קבוצות קטנות. זכרתי ששלושה מתוך ארבעת החדרים הוזמנו הערב. חדר אחד למסיבת יום הולדת עשרים ואחת של לקוח קבוע, חדר שני לזוג שהגיע לכאן בכל סוף שבוע ולעיתים קרובות השתמש בחדר המשותף, אבל מדי פעם אהב לפרוש לחדר פרטי, וחדר שלישי לאורח חדש.

זה היה בחור שהגיע אלינו עם המלצות מושלמות ושעבר בדיקה יסודית אצלנו, או ככה חשבנו, לפחות. נראה שמישהו צריך ללמוד לקח, תזכורת לכך שניסיון לרמות אותנו רק יוביל לכך שנעקור את עיניו.

לפני שפתחתי את הדלת, הצצתי מעבר לכתפי כדי לוודא שאף אחד לא עומד מאחוריי. לא רציתי שמישהו נוסף יהיה עֵד למה שעמדתי לראות בחדר הזה. אחרי שראיתי שהמסדרון ריק, נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת במהירות.

בתוך החדר הייתה נערה בלונדינית שנראתה בתחילת שנות העשרים לחייה. היא שכבה שרועה על המיטה, מסטולית לגמרי. עיניה היו פקוחות, אבל היא לא התמקדה בשום דבר, אישוניה היו מקובעים ומורחבים, בוהים בנקודה על הקיר מולה.

היא נשמה נשימות רגילות ושטחיות, וזרועותיה היו רפויות, מונחות ברישול משני צידי ראשה. הרגליים שלה היו סגורות וקצה השמלה שלה משוך מטה, אבל מבחינה מהירה של החדר וארס השנאה הטהור על פניהם של וויל וקולטון, ניחשתי שהיא לא הייתה במצב הזה כשהם התפרצו לכאן קודם לכן.

קולטון הצמיד גבר לרצפה. הוא ישב על גבו וסובב את ידיו לאחור כדי להחזיק אותו יציב. הבחור שכב עם הפנים לצד, נשם במאמץ וברעש, ובהה בי.

וויל כרע ברך לידם, וככל הנראה היה באמצע החקירה הייחודית שלו לפני שנכנסתי. שניהם היו טעונים לגמרי ומוכנים להכות בחוזקה.

חייכתי כי ידעתי שלבחור הזה לא היה מושג מזוין מה יקרה לו בתוך כמה רגעים.

היינו הציידים, האריות, והוא כרגע שוטט לתוך המאורה שלנו.

הדלת מאחוריי נפתחה קצת. טיילר נכנס מהמרווח הצר וסגר את הדלת במהירות כמוני, כדי שאף אחד בחוץ לא יוכל להציץ פנימה.

"מישהו יכול להגיד לי מה קורה כאן, לעזאזל?" טיילר סינן, נעמד לידי ושילב את זרועותיו על חזהו. ידעתי שהוא מרגיש כמוני. הוא היה להוט להראות לטרף שלנו את מעמד הטורפים שיש לנו בג'ונגל הזה. הוא רק חיכה לתירוץ כדי לעורר את אש הגיהינום בחדר הזה.

"קיבלנו אזהרה מאורח אחר," קולטון אמר וחשף את שיניו בעודו בוהה בחתיכת החרא שמתחתיו. "הוא סיפר שראה את הנערה בולעת מילים ומועדת בכל צעד שעשתה. נראה שרומיאו שלנו רצה לגרום לאחרים לחשוב שהוא עושה את הדבר ההגון ומביא אותה לכאן לנוח. אבל הגינות היא הדבר הרחוק ביותר ממוחו של המזדיין הזה. נכון, חבר? היו לך תוכניות ממש דפוקות, הא? גם לא צריך להיות גאון כדי לנחש מי סימם אותה. ממזר."

קולטון השתמש ביד אחת כדי להחזיק את מפרקי ידיו של הבחור ובשנייה כדי לתפוס בכוח חלק משערו. הוא משך את ראשו לאחור ואז הטיח אותו בחוזקה על רצפת העץ.

ידעתי שהיינו צריכים להניח פה בטון. אומנם העץ גרם לו ליילל ולקלל, אבל בטון היה מעלף את חתיכת החרא הזה במקום.

"הוא ישלם על זה. הלילה נדאג לכך שהוא יקבל את מה שמגיע לו," אמרתי.

לא היה לי צורך במידע נוסף. העובדה שהוא נכנס לכאן והשתין על כל החוקים שלנו הייתה סיבה מספקת כדי לפרק לו את הצורה, אבל הוא גם פגע באישה? באורחת של המקלט? זה רק הוסיף לו מנה נוספת של נקמה בסגנון החיילים.

"הגענו לכאן בדיוק בזמן, לא שזה משנה משהו," וויל אמר ועיניו לא זזו מהבחור המרותק לרצפה. "היה לה מזל. כמה דקות מאוחר יותר, והוא היה אונס אותה. נכון, חרא קטן ומלוכלך שכמוך?" וויל נשען ליד פניו וירק עליו. הבחור עצם את עיניו ולא ענה.

"הכנסת משהו למשקה המחורבן שלה, נכון?" אמרתי בזעם והרגשתי את השדים בתוכי מתעוררים. ידעתי את התשובה לכך, אבל המשכתי בכל מקרה. "סיממת אותה והבאת אותה לכאן מתוך מחשבה שתוכל לעשות לה מה שתרצה. באמת חשבת שתוכל להיכנס למועדון שלנו ולהשתין על כל החוקים שלנו? חשבת שתוכל לפגוע באישה בלי תוצאות?" כרעתי ליד וויל ונענעתי את ראשי. הבחור לא הביט בי.

אני מניח שהוא חשב שהשתיקה תועיל לו במצב הזה, אבל השתיקה שלו רק עצבנה אותי יותר. "אני מציע לך לדבר, כי ממש ברגעים אלה אני ממציא כל מיני תרחישים חולניים בראש שלי, וכולם מציגים את האופן שבו אגרום לך לשלם על מה שעשית. אין לי ספק שעשית את זה בעבר."

קולטון הרחיב את נחיריו ולקח את המושכות.

"אתה יודע מי אנחנו או שיש לך משאלת מוות מזוינת?" קולטון, הג'וקר שלנו, כבר לא היה הליצן. הוא טבע בתוך האפלה שלו. נקמה נטפה מכל נקבובית בגופו. הוא התנשף ואחז בבחור, מוכן לקרוע אותו לגזרים.

"אני לא חושב שאכפת לו," וויל העיר במטרה ללבות את האש. "הוא חושב שאי אפשר לגעת בו. זו הסיבה לכך שהוא לא מדבר, הוא חושב על דרך יציאה."

קולטון צקצק באוזנו של הבחור וגיחך בסדיסטיות תוך כדי שהוא סובב את מפרקי ידיו, גורם לבחור ליילל בכאב חנוק.

"כדאי מאוד שיהיה לך אכפת," קולטון לחש. "ואתה בהחלט צריך להתחיל לפחד כי אנחנו עומדים להראות לך מה אנחנו עושים לגברים שלא מצייתים לחוקים שלנו. גברים שחושבים שהם יכולים לזיין אותנו. גברים שפוגעים בחפים מפשע."

טיילר התקרב וקולטון נעמד. בעזרתו של וויל, קולטון אחז את הבחור מתחת לזרועותיו ומשך אותו מהרצפה למצב עמידה. הוא אחז בחוזקה את זרועותיו של הבחור, משך את מרפקיו לאחור אל מאחורי גבו והחזיק אותו יציב במקום.

לאחר שהבחור היה מרותק לחלוטין, טיילר הושיט את ידיו לכיסי מכנסיו של הבחור, הוציא משם את הארנק והמפתחות והכניס אותם לכיס שלו לפני ששלף גם את הטלפון הנייד של האידיוט, הקיש עליו כדי להפעיל אותו והתחיל לגלול במסך.

"קחו אותו לבית התפילה," אמרתי להם. היינו צריכים להעביר את החרא הזה ממקום העסק שלנו למקום שבו הנקמה יכלה להתבצע בדיוק כמו שרצינו.

קמתי וצעדתי לעבר המיטה. הנערה שכבה שם, חסרת מודעות לחלוטין לכל המתרחש סביבה. הושטתי אליה בעדינות את ידי והברשתי את השיער הבלונדיני הארוך מפניה.

היה לה מזל הלילה. תודה לאל.

התפללתי שהיא תתעורר בלי שום זיכרון של מה שקרה בחדר הזה, או מה יכול היה לקרות.

"לבקש מגאז שייקח אותה מכאן?" וויל שאל והנדתי את ראשי לשלילה.

"לא, טיילר וקולטון ייקחו את חתיכת החרא הזאת לבית התפילה ויחכו לנו שם. אתה יכול לעזור לי להעלות אותה לקומה העליונה ולמקם אותה באחד החדרים שלנו." לא התכוונתי להעביר אותה לאחריותו של מישהו אחר. היא הייתה במצב פגיע ורגיש, וזו הייתה האחריות שלנו לוודא שהיא בטוחה עכשיו.

"נצטרך להתקשר לאדם ולהודיע לו מה קורה," טיילר ציין וכולנו הנהנו בהסכמה.

"אתקשר אליו אחר כך," אמרתי בעודי מתכופף להרים את הנערה בזרועותיי.

"צריך שמישהו ישגיח עליה. אתה יודע, למקרה שמשהו יקרה." וויל הצהיר והלך לפתוח לי את הדלת.

"אבקש מפיי לעזוב את עמדת הקבלה, אבל אסור שאף אחד אחר ידע. גם לא גאז או מישהו אחר מצוות האבטחה. אף אחד. זה נשאר בינינו." הסתובבתי עם הבחורה בזרועותיי ונעמדתי מול קולטון, טיילר והזין הסוטה שהרכין את ראשו וקילל תחת שפמו מאחוריי. "תדאגו לכך שאף אחד לא יראה אותו. רדו במדרגות האחוריות אל בית התפילה והשתמשו בכניסה האחורית." לא רציתי שמישהו ישים לב למתרחש, ולמזלנו היו בבניין מסדרונות נסתרים שאיש לא הכיר. אידיאלי לטיפול במצבים כאלה.

וויל ואני יצאנו ראשונים מהחדר. גוננתי בזרועותיי על הבחורה מפני האורחים שהסתובבו בקומה בזמן שוויל התקשר לפיי, שאיישה את עמדת הקבלה לחדרים הקשוחים יותר שלנו, וביקש ממנה לפגוש אותנו בקומת המגורים. ראשי נותר מורכן בזמן שצעדתי לכיוון המדרגות. פסעתי בזהירות יתרה, נזהר על הבחורה בזרועותיי.

נתקלנו במצבים מחורבנים במועדון בעבר. היו גם דברים דפוקים שקרו לנו בחוץ, ברחובות. אבל אף אחד מעולם לא פגע בבחורה מתחת לקורת הגג שלנו. לקחנו את החרא הזה באופן אישי.

כשהגענו למפלס העליון, פניתי לחדר שלי. וויל פתח לי את הדלת כדי שאוכל להיכנס. השכבתי את הנערה על המיטה שלי וסידרתי לה את הידיים והרגליים כך שלא יתפסו לה השרירים. היא תתעורר עם מספיק כאב וייסורים, אין צורך שתסבול כאבים נוספים.

ברגע שווידאתי שנוח לה והיא בטוחה, הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס והתקשרתי לאדם.

"מה קרה?" הוא ענה לצלצול הראשון, טון קולו מספר שהיה כבר על הקצה.

"כרגע תפסנו בחור בחדר שלוש. הוא סימם בחורה ועמד לאנוס אותה —" לא הספקתי לסיים את המשפט כי אדם נכנס לדבריי.

"הוא הצליח? הוא פגע בה?" הוא סינן בייאוש ויכולתי לשמוע את ליב ברקע שואלת מה קורה, לעזאזל.

"לא. הגענו בזמן." אדם נשף וקילל. "איפה המזדיין נמצא עכשיו?"

"קולטון וטיילר לוקחים אותו לבית התפילה."

"והנערה?"

"וויל ואני הבאנו אותה לחדר שלי. היא עדיין מעולפת. פיי תישאר איתה בזמן שנסגור איתו חשבון למטה."

אדם השתהה בתשובה שנייה אחת לפני שהצהיר, "אנחנו בדרך. תגיד לפיי שהבחורה שתתה יותר מדי. אני לא רוצה שהיא תדע יותר מזה. ברגע שנגיע לשם, אוליביה תיקח פיקוד. ודבון?"

"כן?" שאלתי בדיוק כשפיי נכנסה לחדר ומשכה כיסא כדי לשבת ליד המיטה.

"תעביר אותו את שבעת מדורי גיהינום. אל תחכה שאגיע לשם כדי לעשות את העבודה שלך. אתה יודע מה אתה עושה ואני סומך עליך."

"אתה לא צריך לדאוג בקשר לזה," אמרתי וניתקתי את השיחה.

הנהנתי לעבר וויל. לא היה צורך לחזור על דבריו של אדם, הוא הכיר אותו טוב מספיק וידע כבר מה נאמר.

פניתי לפיי, "היא שתתה יותר מדי. זיהיתי אותה מאחוזת ברינטון והחלטתי להעלות אותה לכאן כדי שתישן עד שהשפעת האלכוהול תעבור. אם היא מתעוררת, צלצלי אליי. אני רוצה לדעת על כל בעיה שתצוץ. אדם וליב בדרך, וכשהם יגיעו, תוכלי ללכת הביתה. תודה על העזרה, פיי."

"הכול חלק מהעבודה." פיי ענתה והביטה על הבחורה במבט מלא רחמים לפני שהוציאה את הטלפון שלה מהכיס והקישה על המסך כאילו הכול כשורה.

"את לא מספרת על זה לאף אחד, שמעת אותי?" אמרתי בקול עמוק, אבל פיי אפילו לא הרימה את מבטה מהמסך.

היא רק חייכה ואמרה, "אני יודעת לעשות את העבודה שלי." ואז הידקה את שפתיה בחוזקה זו לזו, וחיקתה תנועת נעילת מפתח דמיוני על הפה שלה.

הבחורה הייתה בטוחה.

עכשיו, לעבודה הבאה שלנו — לגרום למזדיין לשלם על החרא שהעז לעשות בבית שלנו.