1 הצבעות
כתיבת קיץ 2023 – פרוייקט קב’ “ספרים?”
מבחר כותבות
₪ 0.00
תקציר
“כתיבת קיץ”
פרויקט סיפורי מקור של קבוצת הפייסבוק ‘ספרים?’ אוגוסט 2023
₪ 0.00
“כתיבת קיץ”
פרויקט סיפורי מקור של קבוצת הפייסבוק ‘ספרים?’ אוגוסט 2023
כתיבת קיץ
פרויקט סיפורי מקור, קבוצת 'ספרים?' 2023
עריכה: אורלי יעקובי, גלי אחיטוב, ליאןר מאלי , לילי דאי, קרן אבו, קרן לנדסמן.
הגהה: אורלי יעקובי, מורן פרידמן, נופר שגיא, שני כפרה.
כריכה: עיינה גולדשטיין
הפקה: אלה גורדון
© הזכויות לסיפורים שמורות למחברות ולמחברים
תוכן
ה פאב של פנדורה
במקום שאיש אינו יודע איך להגיע אליו אבל כל מי שזקוק לו מוצא אותו, יש פאב עריכה: קרן לנדסמן אזהרות תוכן: טרנספוביה, כאב, אבל תגיות נוספות: Hurt/Comfort רגשי אורך: 3032 מילים
כשנוודי השינה טרוטי העיניים נכנסים לפאב שלה, באותה שעת לילה עמוקה שבה מחוגי השעון מזדחלים לאיטם בין הספרות שלוש לארבע, פנדורה עומדת מאחורי דלפק הבר שלה ומחייכת אליהם. חיוך שהוא עיקול דקיק וחיוור כמו חרמש הירח שמשוטט באפילת הלילה שבחוץ.
פז היא הראשונה שנכנסת הלילה לבר, אחת הקבועות.
במבט ראשון היא נראית כאישה צעירה יחסית עד ששמים לב לקמטי הצחוק והעייפות שמקשטים את עיניה כמו קורים דקיקים ולקווי המרירות שמושכים את שולי פיה מטה. היא מתקרבת בתנועות איטיות וזהירות כאילו שהרצפה זרועה באינספור סכינים קטנות וחדות ופולטת אנחת רווחה שקטה כשהיא מתיישבת בכיסא הבודד בחדר.
„אז מה? אני הראשונה פה הלילה?“
פנדורה מהנהנת ומציבה לפניה כוס גדולה ורבועה ומוזגת לתוכה נוזל זהוב שמרחשש כמו חשמל סטטי.
ופז אומרת, „ככה זה, על כל יום טוב יש שבעה של כאב,“ וצוחקת מעט, „מזמן לא ראיתי את יוסי. הוא יגיע בקרוב?“
„הוא גמר.“ פנדורה אומרת ומשיכה להבריק את הכוסות.
על פניה של פז מצטיירת לרגע הבעה קלה של קנאה שמפשירה להשלמה מרה, „ממזר בר מזל“.
פעמון הדלת מדנדנן ברכות ולצדה של פז צומח עוד כיסא.
*
רק רגע אחד. נדרש רק שבריר שניה אחד שבו הגוף והתודעה בגדו בו והוא פיספס את ההזדמנות האחרונה שלו.
כשעוז יורד מהמזרון הוא יודע שזהו. כל החלומות שהתחילו כשעוז ראה את אביו מתפוצץ מגאווה בזמן שצפו ביחד באריק זהבי זוכה במדליה אולימפית, אבדו והתנפצו סביבו כמו אינספור זכוכיות חדות. הוא נאלץ להתאפק בכל כוחו לא להתחיל לבכות מול כל המתחרים מהנבחרת והמאמנים. ועוז גם לא יכול היה להתפרץ מולם כמו הילד הסוער והפראי שהיה לפני שהג'ודו נכנס לחייו.
למרות הרגשות המכוערים שהציפו וביישו אותו עוז רצה להתנהג בכבוד אבל ידע שהוא לא יכול. ומה שהכאיב יותר מהכל זה שלא היה לעוז צל של ספק שאם המצב היה הפוך, דניאל היה ניגש אליו בכל הלבביות הבלתי נסבלת שלו, נותן לו טפיחה הגונה על השכם ומפרגן לו בחיוך כן ומרתיח על העליה לגמר. זה לא שלדניאל לא הגיעה ההזדמנות הזו. והוא ניצח ביושר והוא היה צעיר ומוכשר וכל הקריירה שלו עוד הייתה לפניו.
אך ההפסד צרב מדי. הוא רצה להשתולל ולצעוק בקולי קולות עד שיגמר לו הגרון על כמה העולם לא הוגן ומאכזב וקשוח, על זה שהכל יכול להתרסק בכזו קלות.
במקום זאת הוא הסתלק משם, עוצר רק כדי להעיף מעליו את חולצת החליפה הכבדה והמטונפת מזיעה ולאסוף את התיק שלו ממושבי האצטדיון.
הנהיגה הביתה התעמעמה לו בערפל התשישות שירדה עליו לאחר שסופת הרגשות דעכה מעט. הוא לא ידע איך הוא יצליח להגיד לאבא שלו שהוא פורש מג'ודו.
אבא שלו, שתמיד היה שם עבורו ונסע איתו כל שבוע לווינגייט ולקח אותו לכל התחרויות, ותמיד חיכה לו אחרי תחרויות קשות עם אוכל שהוא אוהב ואוזן קשובה. עוז ידע שאבא שלו בטח יאשים את עצמו, שמכיוון שהוא לא היה שם, מכיוון שהוא לא ליווה אותו יותר, עוז הפסיד.
אבל זה לא היה רק זה.
זה היה גם רצף של הגרלות גרועות עבורו בתחרויות הארציות, ושבאולימפיאדה הבאה עוד ארבע שנים הוא כבר יהיה כמעט בן שלושים, וזה היה זה שכמו בכל מקום שהיו בו בני אדם היו גם פוליטיקות קטנוניות שהוא אף פעם לא ידע להסתדר איתן.
ולא היה לו מושג איך הוא אפילו יתחיל להסביר את כל זה וכאב הראש הלך והתעצם.
כשהגיע הביתה הוא התיישב רק לרגע על הספה כדי לקחת אדוויל וללגום מים קרים, וכשהתעורר שכמותיו וצווארו כאבו הן מהתנוחה הלא נוחה שנרדם בה והן מהנפילה הגרועה בקרב מול דניאל, וסביבו שרר חושך עמוק של אמצע הלילה.
מוחו המנומנם צייר מולו דלת עץ שעליה מגולף פרפר וסביבו אותיות יווניות. היא נראית לו מוכרת במעורפל, ממש על הקיר מתחת למדף המדליות והגביעים, במקום שבו אין, ומעולם לא הייתה דלת.
ישנוני, עוז ניגש אליה, בציפייה שהדלת תתפוגג מקרוב, ומועד לתוך חדר שלשבריר שניה נראה לו כמו מבוך מראות שמשהו בו חסר הגיון, כיוון שחלק מההשתקפויות מראות את החדר ריק וחלקן מראות אותו מלא. לאחר רגע הסחרחורת חולפת, ועל אף שעוז לא מזהה את המקום שבו הוא נמצא, מרגיש לו שהוא כבר ביקר שם פעם ושכח. מבטו נמשך אל הקיר מאחורי הבר שבו קבוע הכד היפיפה והמפואר ביותר שעוז ראה בחייו. תחתיו מסודרות שורות בקבוקים צבעוניים ומעוטרים, והחדר כולו מואר בזוהר שמשווה לשערן של שתי הנשים ליד דלפק הבר הילה זוהרת בלבן ואדום.
עוז מתיישב בכיסא הפנוי, עיניו עוקבות אחרי הברמנית כשידיה הזריזות שולפות בקבוקים שהדוגמאות המורכבות עליהם גורמות לעוז להרגיש שהוא כמעט יכול להבין מה יש בתוכם אם רק המילים שיכלו לתאר אותם לא היו חומקות לו שוב ושוב מקצה התודעה בדיוק כשניסה לאחוז בהן. פנדורה מגישה לו את הכוס הרבועה שמלאה בנוזל בגוון חלבי-לימוני וקולו של הפעמון מהדהד בחדר ולצידו צלילן של פסיעות מתקרבות.
*
שעתיים לפני הוא עוד צחק איתה על מה הם יעשו כשהם יהיו זקנים באמת, בחתונת היובל שלהם בעוד ארבע שנים. אחר כך הוא פשוט נפל כמו עץ כרות.
נעמי טילפנה למד“א, דיווחה היה קצר וענייני אך קולה רעד. כשמד“א הגיעו אחרי מה שהרגיש כמו אלפי נצחים, היא טילפנה גם לילדיהם ומאותו הרגע הכל נבלע לה לבליל נוזלי של זמן בתוך המהומה. בין הרופא שבישר בפנים נטולות רגש, לבירוקרטיה האדישה ונטולת הרחמים של המוות, לילדיה שנשענו עליה בדרכם כמו אפרוחים מבוהלים והמנחמים ששרצו בכל פינה ונטפו את אותה תערובת של של חוסר אונים מול הכאב החשוף, ונסיונות כנים אך צורבים לנחם את מה שאינו ניתן לנחמה.
וסוף סוף הבית התרוקן ודמם.
והערב ירד והירח עלה והלילה הלך והעמיק.
ונעמי לא ישנה, היא הסתובבה הלוך ושוב בביתה באי שקט, כשקול צעדיה מהדהדים את ריקנותו. מהמטבח לסלון, מהסלון למרפסת ושוב, רק לא להיכנס לחדר שבו, לצד התמונות המחוייכות שלהם עם הילדים והנכדים, הנוכחות הבלתי נסבלת של העדרו בערה כמו עצב חשוף.
ובכל זאת היה נדמה לה שעל הדלת במעבר שבין הסלון למרפסת הופיע תחריט מוכר לפני שהיא הובילה לחדר שלא היה מוכר לה, בעל תקרה גבוהה ואריחי טורקיז כהים שמחפים את הקירות, ודלפק בורדו רחב שמאחוריו עומדת בחורה עם שיער לבן ארוך שעל שפתיה חיוך קטן של הבנה, נטול אותם החמלה והרחמים המעושים שדקרו את נשמתה בשבוע הארוך שחלף עליה.
לרגע נעמי חושבת שהיא נרדמה למרות הכל, אבל הכאב הקל של ציפורניה המהודקות באגרופה אמיתי בהחלט, ולא רק זה אלא שהיא מבחינה פתאום שלצד הדלפק ניצבים שני כיסאות בגבם אליה וכיסא פנוי אחד שמופנה קלות לעברה.
כאילו מחכה לה.
ואישה שיכולה להיות בגיל של הבנות שלה צדה את עינה ואז מחווה לה בחיוך דק ובניד ראש ידידותי להתיישב.
כשנעמי מתיישבת על הכיסא הפנוי הברמנית ניגשת אליה ובידה בקבוק מעוטר וכוס, והנוזל הירוק כהה שמזכיר לה נורא את צבע העיניים והמבט החודר שלו מבעבע קלות כשהוא נמזג לכוס בקול שמזכיר לה את משיכות האף החנוקות שלה עצמה כשהיא ניסתה להעמיד פני חזקה עבור כולם במהלך השבעה.
וצל של זיכרון מתעורר בה פתאום, שבמקום הזה לא הכל רק על הכתפיים שלה והיא לא חייבת להמשיך וללבוש את המסכה של האמא והסבתא החזקה והחכמה שתמיד יודעת מה לעשות ואיך להתמודד תמיד. שפה היא יכולה להשיל מעצמה את מעטה הפלדה ולהרשות לעצמה להשבר מעט.
וברקע הפעמון מדנדן חרש.
*
„דבר כזה לא יהיה אצלי בבית, אתה שומע?!“ היומן הפתוח של דורון נח ביניהן על שולחן האוכל, מסגיר את הסודות שלה לאישה שעד אותה הרגע היא קראה לה אמא.
שאר המילים החליקו מעליה כמו טיפות גשם צורב והתמזגו בשיקשוק הכלים בכיור כשאביה העמיד פנים במטבח שהוא לא שומע כלום.
במשך כמעט חודש אחרי ה“אירוע“ שדורון השתדלה להדחיק כמיטב יכולתה, הכל היה כאילו כמעט כרגיל, חוץ מהשקט המתוח שרבץ בכבדות סביבה.
כשהיא חזרה הביתה המפתח שלה לא התאים יותר וליד הדלת היה קרטון קטן שבו היו זרוקים כמה מחפציה ועל הכל הונח פתק בכתב ידה של אימה, „בהמשך לשיחתנו האחרונה“.
דורון לקחה את הקרטון והלכה משם, כשהלב שלה קפוא מכאב.
חבר.ה הציע.ה לה לישון אצלו כמה ימים עד שתסתדר, ודורון הודתה למזלה הטוב שיש לה כרגע מקום לישון בו שהוא לא הרחוב ולא קריפ זר מהאינטרנט, אבל הריח שלה אחרי המקלחת הרגיש שגוי, והפיג'מה שהושאלה לה הרגישה קצרה מדי והדוקה מדי במקומות מסויימים ורופפת עד כאב באחרים, והזרות של המיטה הנפתחת שהוצעה למענה מרטה את עצביה בחוסר הנוחות שעוררה בה ואין ספור דאגות של מה יהיה ואיך היא תסתדר הציפו את תודעתה.
היא תמיד קיוותה שתצליח להסתתר עד שיהיה לה בית משלה וכסף משלה ואז היא תוכל להיות עצמה… ופתאום הכל מחניק לה מדי והיא חייבת רגע לצאת למרפסת לנשום קצת אוויר, ואיכשהו היא מתבלבלת בדרך למרפסת כי היא בטוחה שלמרות שהבית זר לה לא היה בו את החדר הזה, עם התקרה הגבוהה, והדלפק הארוך, והכיסאות הכחולים כהים, שמזכירים לה פתאום את אלו שרק הבוקר היא ישבה בהם בבית... שהוא כבר לא הבית שלה, לא עוד.
וברכיה של דורון לא נושאות אותה עוד כשמלוא משקל האירועים האחרונים מוטח בה והיא קורסת. היא בקושי קולטת את רחש הכיסא המוסט וכבר גבר צעיר ניצב לצידה ומושיט לה יד ידידותית לעזרה ודורון נאחזת בה כבקרש הצלה, עד שהיא מתיישבת בכיסא הפנוי לצידו.
האישה מאחורי הבר מביטה בה בעיניים שנדמות לשניה כמו בארות של צער אין סופי וחוכמת חיים, ודורון מרגישה שמעולם אף אחד לא באמת ראה אותה כמו ש... השם מחליק לתודעתה – פנדורה, ראתה אותה ברגע בודד אחד, ופנדורה מציבה לפניה כוס צרה וארוכה מלאה בנוזל ורוד תוסס עם ורידים כחולים שמסתחררים בו ומרחוק נשמעת חריקתה של הדלת מהולה בצילצול עדין, ביישני.
ההודעה לא הגיעה? שלחו לי שוב
צביקה גיא (בעלים מאומתים) –
מעולה 🙂