ההיסטוריה הקצרה של המלחמה

חיל אוויר הוא דבר יקר מאוד. כטב"מים מאפשרים למדינות קטנות גישה זולה מאוד לתעופה טקטית ולנשק מונחה מדויק, וכך הן יכולות להשמיד ציוד יקר הרבה יותר של אויביהן, כגון טנקים ומערכות הגנה אווירית.

מייקל קופמן, אנליסט צבאי, על מלחמת נַגורנו־קַרבּאך ב־12020.

תמיד יש עוד מלחמה לנתח, ואני עשיתי כמה וכמה ניתוחים כאלה בשעתי. אבל זה ספר מסוג אחר. הוא עוסק בשאלות כמו איך המלחמה בכללותה מתנהלת, למה אנחנו יוצאים למלחמות ואפילו איך אפשר להפסיק אותן. במדינות רבות, דעת הציבור פונה סוף־סוף נגד המלחמה בתור דרך לפתור בעיות, אבל כמעט כל מדינה עדיין מחזיקה בצבא, אף שבעיני רוב תושביה, הסיכוי שיהיה עליה להפעיל אותו קלוש מאוד.

התקדמנו יפה. זה 75 שנה שאף מעצמה גדולה לא נלחמה במישרין במעצמה אחרת — פרק הזמן הארוך ביותר בלי מלחמה גדולה באלפי השנים האחרונות. קורה שמעצמה מנהלת מלחמה באמצעות שליח או תוקפת מדינות קטנות וחלשות יחסית, אבל כלֵי הנשק של המעצמות נעשו הרסניים כל כך עד שהן נמנעות שוב ושוב ממלחמה גלויה זו עם זו, למרות כמה משברים מפחידים.

יתר על כן, מחיר המלחמה באובדן חיי אדם ובחורבן ערים צנח בתלילות מאז 1945, אז נהרגו יותר ממיליון בני אדם בממוצע בכל חודש. בשנות ה־70 של המאה העשרים ירד המספר הזה למיליון בשנה, ועכשיו הוא עומד על כמה מאות אלפים בשנה — פחות ממספר ההרוגים בתאונות דרכים. ואכן, חוץ מאזורים של סכסוכים כרוניים בדרום־מערב אסיה וביבשת אפריקה מתנהלת כיום רק מלחמה גדולה אחת — או אף אחת, אם תסתיים המלחמה באוקראינה עד שהספר הזה יראה אור.

יש גם ארגונים וחוקים בינלאומיים, שכמעט כולם הוקמו ונחקקו אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לצמצם את סכנת המלחמה ולהגביל את השפעתה על אזרחים, והם נחלו כמה הצלחות. התקשורת מזינה אותנו כל העת בתצלומי מלחמה חדשים, כי ידוע לכול שנסתכל עליהם בעל כורחנו, אבל בדרך כלל מקורם באותם מקומות מעטים עצמם. למרות האירועים הדרמטיים שמתרחשים מפעם לפעם, כמו המלחמה באוקראינה, זוהי כנראה התקופה השלווה בתולדות העולם.

אבל כלי הנשק עודם קיימים, והם קטלניים יותר מאי־פעם. במטות הכלליים עדיין מכינים תוכניות מלחמה. הצבאות עדיין מאמנים את חייליהם להרוג — ובימינו ביתר הקפדה — ותקציבי ההגנה אפילו גדלו ברוב המדינות בעשר השנים האחרונות. אפילו בימים אלה של שגשוג ושלום חסר תקדים, המלחמה נתפסת כאפשרות קיימת הן בעיני החיילים, הן בעיני הדיפלומטים. וימים קשים עומדים בפתח.

האשמה מוטלת על מאתיים שנות התיעוש ההמוני והילולת הריבוי — גידול של פי שמונה באוכלוסייה — ואת החשבון הזה נתקשה מאוד לשלם. האקלים כבר הולך וחורג מן היציבות שאפיינה אותו ב־10,000 השנים האחרונות, שבהן צמחה התרבות שלנו, ולא יהיה קל לייצב אותו לפני שיעבור את סף העלייה בשתי מעלות ויתחיל להשתולל באמת.

גם אם נצליח למנוע את האסון הזה, אסור לשכוח את פעולתם המעוכבת של גזי החממה שכבר נפלטו לאטמוספרה, אבל עדיין אינם משפיעים במלוא העוצמה על האקלים, ואת השפעתן של הפליטות האחרות, שהן מחויבות המציאות גם אם ננקוט כיום את הצעדים הקיצוניים ביותר למעבר מדלק מאובנים למקורות אנרגיה אחרים. כל אלה יחוללו התחממות שדי בה לפגוע בייצור המזון בעולם, בייחוד באזורים הטרופיים והסובטרופיים.

התוצאה, כמעט בוודאות, תהיה גלי פליטים גדולים הרבה יותר משראינו אי־פעם בעבר, מה שיאלץ את הממשלות בארצות היעד להחליט החלטות קשות — את מי להכניס ואת מי להשאיר בחוץ ואילו אמצעים לגיטימיים אפשר לנקוט לשם כך. ממשלות שמתקשות להאכיל את תושביהן נוטות שלא לשרוד, ולכן ייתכן שיהיו על פני כדור הארץ שטחים "חסרי ממשל" בכמה מן הארצות שייפגעו פגיעה קשה ביותר — תארו לכם עשר או עשרים מדינות כמו סומליה. ארצות שנהר גדול עובר בשטחן יתקשו להימנע ממלחמה, מפני שהמדינות שבמעלה הזרם יתפתו לנצל כמות גדולה יותר של מים לצורכי תושביהן.

התרחישים העתידיים האפשריים האלה, שלא מרבים לדון בהם בציבור, כבר מובאים בחשבון בדיונים האסטרטגיים של מתכננים בכירים במעצמות הצבאיות הגדולות. לא משום שהם מחפשים להם צרות, אלא מפני שבאחריותם המקצועית לחזות את המתרחש ולהתכונן לקראתו. לדעתם, צרות גדולות עומדות בפתח, ולא נוכל להתמודד איתן באמצעים שאינם צבאיים — על כל פנים איש כנראה לא ינסה להתמודד איתן אחרת. המלחמה בין מעצמות גדולות, מלחמה מהסוג שמיליונים נהרגים בה, לא מתה. היא שרויה בתרדמה, ובזמן האחרון מראה סימנים שהיא עלולה להקיץ.

אלה חדשות רעות, אבל זאת גם סיבה טובה לשוב ולבחון את תופעת המלחמה כולה. עד לפני מאה שנה בלבד — בערך עד אמצע מלחמת העולם הראשונה — נחשבה המלחמה בעיני כול לדבר טוב ואצילי (בתנאי שמנצחים). הגישה הזאת השתנתה בעקבות הטבח ההמוני של חיילים־אזרחים בחפירות ובשוחות, ומאז ואילך הציבור הקשוב סבור, ובצדק, שהמלחמה היא בעייתית. לא היה צריך להמתין לנשק הגרעיני כדי להגיע למסקנה הזאת.

אבל רובנו איננו יודעים מאין באה המלחמה ואיך היא מתנהלת באמת. הסיבה העיקרית היא החשש שלנו שבחינה מעמיקה מדי תערער את הכבוד ואת הכרת הטובה שאנחנו רוחשים כלפי מי שהקריבו את חייהם במלחמות של ארצנו. ואף על פי כן, עם כל הכבוד ל"נופלים" (והם ראויים לכינוי מוצלח יותר), נמשיך ונבחן את הסוגיות האלה.

לא נעסוק כאן בהיסטוריה צבאית במובן הרגיל, אף על פי שאני היסטוריון צבאי בהכשרתי והמחצית הראשונה של חיי עברה עלי בכל מיני סביבות צבאיות. הספר הזה הוא מחקר של המלחמה עצמה בתור מנהג ומסורת, בתור מוסד חברתי ופוליטי ובתור בעיה שיש לפתור.

טקטיקה, אסטרטגיה, דוקטרינה וטכנולוגיה אמנם ימלאו תפקיד בולט בספר הזה, כפי שביתור גופים הוא חלק בלתי נפרד מתולדות הניתוחים ברפואה, אבל הן לא יהיו המוקד העיקרי שלו. בני האדם שנאלצים לקבל עליהם את הדרישות המיוחדות במינן של מוסד המלחמה, בין מנהיגים ובין חיילים מן השורה, חייבים גם הם להיות חלק מן הסיפור. אבל בראש ובראשונה זהו ספר על השאלה למה אנחנו עושים זאת ואיך נוכל לחדול מכך עכשיו, כשהדבר מתבקש יותר מאי־פעם.

1. Robyn Dixon, “Drones owned the battlefield in Nagorno-Karabakh — and showed future of warfare”, Washington Post, 11 November 2020