טיידלנדס

טיידלנדס, סאסקס, ערב חג אמצע-הקיץ, יוני 1648

הכנסייה נראתה אפורה על רקע שמיים שצבעם אפור חיוור יותר, ומגדל הפעמון היה כהה על רקע העננים הכהים ממנו. האישה הצעירה שמעה את הרחש הקלוש של חלוקי האבן שהגיע עם בוא הגאות, הלחש חלף במישורי הבוץ ושב ונסוג מהחוף כמסנן לו דבר-מה.

זה היה שיא הקיץ, ערבו של חג אמצע-הקיץ, נקודת השיא של השנה כולה, ואף שהלילה היה חמים אחזה בה צמרמורת, שכן היא הגיעה הנה כדי לפגוש ברוח רפאים. בלילה הזה יצאו המתים להתהלך — בלילה הזה ובימי הקדושים שלהם. אבל היא לא האמינה שלבעלה השיכור והאלים יש קדוש כלשהו שמשגיח עליו. היא לא הצליחה להעלות על דעתה עיניים מלאכיות שילוו אותו במסלול שיעבור מהים אל בית השיכר ושוב אל הים. היא לא ידעה אם ברח, אם מת או אם נכפה עליו להפוך למלח בצי שהתפרק מנאמנותו למלך, בגד בו וכעת הפליג תחת דגלו המורד של הפרלמנט. אם תראה את בעלה אז תדע לבטח שאכן מת, ותוכל להכריז על עצמה אלמנה ולראות בעצמה אישה חופשייה. לא היה לה ספק שאם הוא אכן טבע, רוחו תגיע לשם, תגיח נוטפת מים מבין ערפילי בית הקברות בלובן הלילה של חג אמצע-הקיץ, כשבוהק צהבהב מכיוון מערב מעיד על השמש הממאנת לשקוע. הכול חרג ממקומו ומזמנו בערבו של חג אמצע-הקיץ הזה, על הירח המלא שזורח בו. שמש שאיננה שוקעת, מלוכה שאיננה רוגעת, תבל מופרעת: מלך שנכלא, מורדים שתפסו את השלטון וירח חיוור, לבן כגולגולת בין צעיפי עננים אפורים מתנופפים.

היא חשבה שאם תפגוש ברוחו של בעלה מרחפת כמו ערפילי ים בין עצי טקסוס אפלים, תשמח כפי שלא שמחה מאז ילדותה. אם טבע, הרי היא חופשייה. לא היה לה ספק שאם הוא נמנה עם המתים המהלכים היא תפגוש בו, מכיוון שניחנה ביכולת הראייה — כמו אימהּ לפניה, כמו סבתה לפניהן, ועוד אחורה במרוצת הדורות, כל נשות משפחתה שחיו כאן מאז ומתמיד באדמות הגאות של החוף הסקסוני.

על מרפסת הכנסייה ניצבו משני צידי הכניסה ספסלי עץ ישנים עשויים מקורות מעוותות של אוניות. היא הידקה את הרדיד סביב כתפיה והתיישבה, המתינה שהירח, שהסתתר פה ושם מאחורי העננים הנפרמים אלה מאלה, יגיע לשיא גובהו בשעת חצות, מעל לגג הכנסייה. היא נשענה לאחור על האבנים הקרות. בת עשרים ושבע ותשושה כבת שישים. עיניה היו עצומות. היא החלה לשקוע בשינה.

חריקת השער שהוביל לחצר הכנסייה וקול צעדים נחפזים על שביל חלוקי הנחל של בית הקברות העירו אותה באחת והיא מיהרה לקום על רגליה. היא לא האמינה שרוחו של בעלה תופיע בשעה מוקדמת — בחייו הוא נהג תמיד לאחר, בכל הזדמנות — אבל אם הוא כאן, היא מוכרחה לשוחח איתו. היא ירדה בקוצר נשימה במדרגות של מרפסת הכנסייה, וחישלה את עצמה לקראת המפגש עם הרוח — תהיה אשר תהיה — שהתקדמה לעברה מחשכת בית הקברות, נישאת על הבל פיו המלחשש של הים הגואה והקרב. היא הריחה את המלח באוויר והרגישה אותו קרב, אולי ספוג מי ים, אצות אולי משתרכות אחריו — ואז הגיע מעבר לפינת המרפסת איש צעיר, שנרתע בשל פניה החיוורות וקרא: "אלוהים ישמור! האם את מן העולם הזה או מהעולם הבא? דברי!"

לרגע, מפאת ההלם, היא נאלמה כליל. היא עמדה דוממת מאוד ולטשה בו מבט, כאילו תצליח לראות דרכו בעיניים מצומצמות, מנסה לראות מעבר ליכולתה הגשמית. אולי הוא אחד מהלא-מתים: לא טבוע, לא תלוי, מהלך לו בלילה זה — הלילה שלהם — לאור הירח של חג אמצע-הקיץ — הירח שלהם. הוא היה יפה כנסיך בני פיות מסיפור אגדה, שערו הארוך הכהה אסוף על עורפו ועיניו כהות על רקע פנים חיוורות. מאחורי גבה היא הצליבה את אגודליה עם אצבעותיה לשם הגנה, שלא יפתה אותה, שלא יחטוף אותה, שלא ישבור את ליבה הלורד הצעיר הזה מהממלכה האחרת, מהעולם הבא.

"דברי!" הוא התנשם. "מי את? מה את? חיזיון?"

"לא, לא!" היא השיבה לו. "אני אישה, אישה בשר ודם, אחותו של איש המעבורת, אלמנתו של זכארי הדייג הנעדר."

זמן רב אחרי הלילה הזה היא עוד תזכור שהדבר הראשון שאמרה לו היה שהיא אישה בשר ודם, אישה נשואה, אלמנה, מעוגנת בעולם הזה באמצעות גבר.

"מי? מה?" הוא דרש לדעת. הוא היה זר: השמות האלה לא אמרו לו דבר, אף שכל אדם מהטיידלנדס היה מזהה אותם בִּן רגע.

"מי אתה?" מעילו הכהה, הגזור להפליא, והתחרה סביב צווארו העידו עליו שהוא בן אצולה. "מה אתה עושה כאן, אדוני?" היא הציצה מאחוריו וחיפשה את המשרתים שלו, את שומר ראשו.

חצר בית הקברות הריקה השתרעה באפלה המטרידה משהו לכיוון החומה שנבנתה משברים של אבני צור ובהקה כעת באור הירח, כאילו האבנים נשטפו ונותרו רטובות. העצים העבותים סביב רכנו ממעל, והטילו צל אפל על האדמה החשוכה ממילא. לא היה מה לראות כאן, רק צללי המצבות על אניצי הדשא הכמושים, החרמשיים, ולא היה מה לשמוע, חוץ מאנחתה הרכה של הגאות העולה תחת הירח המלא.

"אסור שיראו אותי," הוא מלמל.

"אין איש שיראה אותך כאן." הביטול המפתיע שהשמיעה נוכח הפחד שלו גרם לו להביט פעם נוספת בפניה הסגלגלות, בעיניה האפורות הכהות: אישה יפה כאיקונין של המדונה, אבל מראהָ מרופט כאן, תחת האור הקלוש שכמו לא היה מן העולם הזה, במטפחת הבלויה שהסתירה את שערה, בבגדיה המהוהים, שצורתם כשק.

"מה את עושה כאן בשעה מאוחרת כל-כך?" הוא שאל בחשדנות.

"הגעתי להתפלל." היא לא תספר לזר הזה שהכול יודעים שאלמנה שתמתין בחצר הכנסייה בערבו של חג אמצע-הקיץ, תפגוש שם את רוחו של בעלה המת.

"להתפלל?" הוא חזר אחריה. "יברך אותך האל על המחשבה הזאת. אם כך, בואי ניכנס. אתפלל איתך."

הוא סובב את ידית הטבעת הכבדה של הדלת ותפס את המוט כשזה התרומם בצד השני, כך שלא הספיק להשמיע קול. הוא הוביל אותם אל תוך הכנסייה הדוממת, חרישי כגנב. היא היססה, אבל הוא המתין לה והחזיק את הדלת פתוחה למענה ולא אמר אף מילה נוספת, והיא נאלצה ללכת בעקבותיו. כשסגר אחריהם את הדלת הוארה הכנסייה רק באור העמום מחלונות הוויטראז' הישנים, זהב וארד על רצפות האבן. צליל הים הגואה נותר מאחור.

"תשאיר את הדלת פתוחה," היא אמרה בנימה לחוצה. "חשוך כאן כל-כך."

הוא פתח את הדלת כדי סדק ופס של אור ירח חיוור נמתח לאורך המעבר עד לכפות רגליהם.

"למה הגעת הנה?" היא שאלה אותו. "אתה ג'נטלמן מלונדון?" לא היה הסבר אחר לצווארונו הנקי ולמגפי העור הטובים שלרגליו, לצרור הקטן שנשא ולתבונה החמימה שהקרינו פניו.

"אינני יכול לומר."

היא חשבה שהוא ודאי אחד מאותם סוכנים המסיירים ברחבי המדינה ומחפשים מתגייסים לשורות התומכים בפרלמנט או במלך, אבל איש מהם מעולם לא הגיע לסילְסי איילנד, והוא היה בגפו, ללא מלווים או אפילו סוסים, כאילו נפל לכאן מן השמיים כמו מחולל סערה שהוצנח מהעננים כדי להרע לבני תמותה, נכון לנשוב שוב עם סופת קיץ.

"האם אתה מבריח, אדוני?"

צחוקו הקצר, שנקטע ברגע ששמע את הדהודו המטריד בכנסייה הריקה מאדם, שלל את הסברה הזו.

"אם כך מה כן?"

"אסור לך לספר לאיש שראית אותי."

"וגם לך אסור לספר עליי," השיבה לו.

"את יכולה לשמור סוד?"

היא נאנחה והבל פיה התענן באוויר המעופש והקר. "אלוהים יודע שאני שומרת סודות רבים."

הוא היסס כאילו אינו יודע אם הוא מעז לבטוח בה או לא. "את שייכת לאמונה החדשה?" שאל.

"אני לא מבינה בזה הרבה," היא אמרה בזהירות. "אני מתפללת כמו שכוהן הדת אומר לי להתפלל."

"אני שייך לאמונה הישנה, האמונה האמיתית," הוא התוודה בלחש. "הזמינו אותי הנה, אבל האנשים שהייתי אמור לפגוש אינם והבית שלהם, שהייתי אמור להיות בטוח בו, מסוגר וחשוך. אני מוכרח להתחבא הלילה, ואם לא אצליח לפגוש אותם אני מוכרח לחזור ללונדון בדרך כלשהי."

אלינור לטשה בו מבט כאילו הוא אכן אצילי מקרב בני הפיות, מסוכן לאישה בת תמותה. "אתה אומר שאתה כומר, אדוני?"

הוא הנהן כאילו אינו בוטח במילים.

"שנשלח מצרפת לקיים את טקסי המינות עם תומכים בסתר של האפיפיור?"

הוא עיווה את פניו. "זה מה שהאויבים שלנו היו אומרים. אני הייתי אומר שאני משרת את המאמינים האמיתיים באנגליה, ושאני נאמן למלך שנמשח למלוכה."

היא הנידה בראשה לשלילה, כאילו אינה מבינה. מלחמת האזרחים קרבה עד צ'יצ'סטר, עשרה קילומטרים צפונה מהם, והעיירה הקטנה נפלה בתום מצור מהיר של כוחות הפרלמנט.

"כל הכמרים הוסגרו כשצ'יצ'סטר נפלה," היא הזהירה אותו. "אפילו הבישוף ברח מכאן. כולם בסביבה הזאת תומכים בפרלמנט."

"אבל את לא?"

היא משכה בכתפיה. "אף אחד מהם לא עשה שום דבר בשבילי או בשביל אלה שקרובים לי. אבל אחי בצבא, והוא מאוד נאמן להם."

"אבל את לא תסגירי אותי?"

היא היססה. "אתה נשבע שאתה לא צרפתי?"

"אני אנגלי מבטן ומלידה. ונאמן לארצי."

"אבל אתה מרגל עבור המלך?"

"אני נאמן למלך צ'ארלס, שנמשח לתפקידו," הוא השיב לה. "כפי שראוי שכל אנגלי יהיה."

היא הנידה בראשה לשלילה, כאילו עבורה מילים גדולות היו חסרות משמעות. המלך הודח מכיסאו, שלטונו הצטמק לבני ביתו, וחצרו שכנה כעת בטירת קָריסְבּרוּק הקטנה, באי ווייט. אלינור לא הכירה אף אדם שיצהיר על נאמנותו למלך כזה, שהשית על ארצו מלחמה במשך שש שנים ארוכות.

"התכוונת לשהות בפְּרַיוֹרי, בביתו של הלורד, אדוני?"

"אינני רשאי לספר לך מי היו אמורים להסתיר אותי. זה לא הסוד שלי, לא לי הרשות לגלות אותו."

היא השמיעה קול שקט של חוסר סבלנות נוכח הסודיות המופרזת שנקט. הקהילה של סילסי איילנד הייתה קטנה מאוד — מאה משפחות, לא יותר. היא הכירה כל אחת ואחת מהן. היה ברור לחלוטין שרק אדון האחוזה היה מציע מקום מסתור לכומר תומך האפיפיור, שהוא גם מרגל מלוכני. רק בפריורי, הבית הגדול היחיד באי, היו מיטה ומצעים שיכולים להתאים לאדון כזה. רק אדון האחוזה, סר וויליאם פּיצ'י, היה מעלה על דעתו לתמוך במלך מובס. כל אריסיו תמכו בפרלמנט ובחופש מהמיסים הכבדים שהטילו עליהם המלך והלורדים שלו. והיא חשבה שאופייני לסר וויליאם להציע הצעה מסוכנת כל-כך ואז, ברשלנות כזאת, לא לקיים אותה ולהעמיד את האורח הסודי בסכנת חיים. אם תומכי הפרלמנט היו תופסים את הצעיר הזה, הם היו תולים אותו באשמת ריגול.

"מישהו יודע שאתה כאן?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "ניגשתי אל הבית שאמרו לי להגיע אליו, והכול היה חשוך ונעול. אמרו לי להקיש נקישה מסוימת על דלת הגן, אבל אף אחד לא בא לפתוח. ראיתי את מגדל הפעמון מעל לצמרות העצים, לכן באתי לחכות כאן בתקווה שאם עכשיו כולם שם ישנים, אחר כך יפתחו לי. לא ידעתי לאן עוד אוכל ללכת. אני לא מכיר את המקום הזה. הגעתי באונייה עם הגאות, והמקום נראה כמו שממה של ים ובוץ שנמתחים קילומטרים על גבי קילומטרים. אפילו מפה אין לי!"

"אה, אין מפה," היא אמרה לו.

הוא נראה מזועזע. "אין מפה? למה לא מיפו את המקום הזה?"

"אנחנו באזור הטיידלנדס," היא אמרה לו. "רצועת חלוקי הנחל שמול הנמל, וגם הנמל עצמו, משתנים עם כל סערה. אנשי צ'יצ'סטר קוראים לזה 'נָמֵל נודד'. הים פולש אל השדות ומסיג לאחור את האדמה. התעלות מוצפות והופכות לאגמים חדשים. שום דבר לעולם לא נשאר כמו שהוא די זמן בשביל שיוכלו למדוד אותו. זה הטיידלנדס: חצי גאות, חצי אדמה, חסר תועלת, משתרע במערב עד לניו פורסט ובמזרח עד לצוקים הלבנים."

"האם כוהן הדת של הכנסייה הזאת נמנה עם האנשים החדשים?"

"הוא כאן כבר שנים ועושה מה שאומרים לו. עכשיו הוא מקבל הוראות מהפרלמנט החדש. הוא עדיין לא צבע בלבן את הקירות או שבר חלונות. אבל הוא סילק את הפסלים, הוא הציב את המזבח בנקודת ההצטלבות של הכנסייה והוא מתפלל באנגלית. הוא אמר שהמלך הנרי הטוב שחרר אותנו מרומא לפני מאה שנה, והמלך צ'ארלס הזה רוצה להחזיר אותנו אחורה, אבל לא יכול. שהוא הובס. שהוא גמור ושהפרלמנט ניצח במלחמה שלו במלך."

פניו של הזר קדרו מכעס. "הם לא ניצחו," התעקש. "הם לעולם לא ינצחו. הם לא יכולים לנצח. זה עוד לא נגמר."

היא השתתקה. היא חשבה שמבחינתו של המלך הסיפור נגמר מזמן, שהוא כלוא, אשתו נמלטה לצרפת והותירה מאחור שניים מילדיהם הצעירים. ובנו, הנסיך, ברח להולנד. "כן, אדוני."

"האם הוא יסגיר אותי, כוהן הדת הזה?"

"אני חושבת שלא תהיה לו ברירה."

"האם יש כאן עוד אנשים שמחזיקים באמונה הישנה? בסתר? באי הזה?"

היא פרשה את זרועותיה לצדדים כדי להמחיש לו את בורותה. הוא ראה שכפות ידיה שרוטות ומצולקות משריוני הלובסטרים והסרטנים ומהחוט המחוספס ששימש להתקנת רשתות הדייגים.

"אני לא יודעת מה אנשים מסתירים בליבם," אמרה. "בצ'יצ'סטר היו תומכים רבים של המלך, חלקם גם תמכו באפיפיור, אבל הם נהרגו או ברחו. אני לא מכירה אף אחד, להוציא גברת זקנה אחת או שתיים, שזוכר את האמונה הישנה. רוב האנשים הם כמו אחי: אנשים אדוקים. אחי לחם בצבא החדש בפיקודו של הגנרל. הגנרל קרומוול, ככה קוראים לו. שמעת עליו?"

"כן, שמעתי עליו," הוא אמר בקול קודר. הוא השתהה לרגע, והרהר לעומק. "האם אני יכול להגיע הלילה לצ'יצ'סטר?"

היא הנידה בראשה לשלילה. "תכף תגיע הגאות, והלילה היא תהיה גבוהה, כי זה ערב חג אמצע-הקיץ. עד הבוקר לא יהיה אפשר לחצות את ההגבהה שמובילה לדרך לצ'יצסטר, ובבוקר יראו אותך. הסירה שלך לא תחזור לקחת אותך?"

"לא."

"אם כן תיאלץ להסתתר עד לשפל מחר בערב, ולחצות את ההגבהה בשעת בין הערביים. לא תוכל להיעזר במעבורת. אחי ממונה עליה, והוא יעצור אותך ברגע שיראה אותך."

"איך הוא ידע שאני קוואליר תומך המלך?"

חיוך נפרש על פניה והאיר אותן. "אדוני, אף אחד בסילסי איילנד לא נראה כמוך! אפילו סר וויליאם לא כזה מהודר."

הוא הסמיק. "טוב, אם אני נאלץ להישאר באי, איפה אוכל להסתתר?"

היא הרהרה בכך לרגע. "אתה יכול לישון בצריף של בעלי עד מחר בערב," הציעה לו. "זה המקום היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו. הוא לא נוח. הוא שמר שם את הרשתות שלו ואת כלי החרס שלו. אבל הוא נעדר כבר חודשים ואיש לעולם לא נכנס לשם. אני יכולה להביא לך אוכל ומים בבוקר. וכשיעלה הבוקר אולי תוכל לגשת לפריורי, שנמצא ממש שם. אתה יכול ללכת בפרטיות ולבקש לפגוש את מנהל משק הבית. הלורד לא נמצא בבית כרגע, אבל מנהל משק הבית אולי יקבל אותך. אני לא יודעת. אני לא יודעת במה הם מאמינים. אני לא יודעת."

הוא הרכין את ראשו לאות תודה. "שאלוהים יברך אותך," הוא אמר. "אני חושב שאלוהים ודאי שלח אותך להושיע אותי."

"קודם אראה לך את צריף הרשתות ואחר כך תברך אותי שאני מרשה לך לישון שם, הוא לא מתאים לאנשים כמוך. הוא מסריח מדגים ישנים."

"אין לי מקום אחר," הוא אמר בפשטות. "את המושיעה שלי. שנתפלל יחד?"

"לא," היא אמרה חד וחלק. "כדאי שנביא אותך למקום מסתור. אני לא חושבת שמישהו עוד יגיע הנה בשעה כזאת, אבל אין לדעת. יש אנשים שאוהבים לחשוב שהם מאוד אדוקים. הם עלולים להגיע להתפלל עם שחר."

"את הגעת הנה להתפלל," הוא הזכיר לה. "האם את אדוקה? האם את אחת מאותם מאמינים אדוקים?"

היא הסמיקה בשל השקר שסיפרה. "לא באמת," הודתה.

"אם כן למה הגעת הנה?"

"זה לא משנה."

הוא התעלם מהמבוכה שלה, והניח שהגיעה לפגוש מאהב או איזה עניין כפרי אחר שאיננו יאה. "איפה צריף הרשתות, והבית שלך?"

"בקצה הנמל, ליד בית המעבורת, מעבר לרייף, מול הטחנה."

"הרייף?"

"הברואד רייף," אמרה. "נחל. נחל רחב הזורם ישר אל הנמל. הוא זז עם הגאות והשפל, אבל לעולם לא מתייבש. עכשיו הוא בגאות. הקיץ היה גשום כל-כך והמעבר המוגבה לא התייבש כבר שבועות."

"המעבורת של אחיך חוצה את הרייף בגאות?"

"ויש את המעבר, שנחשף בזמנים של שפל, למי שרוצה לחצות בהליכה."

"אני לא רוצה לסכן אותך. אני אסתדר אם תכווני אותי. אין צורך שתובילי אותי."

"לא תסתדר. הנמל הוא כמו מבוך של שבילים. יש בו בריכות ותעלות עמוקות," היא הסבירה. "הים חודר פנימה מהר יותר מסוס דוהר, והוא מציף את השטח מהר יותר מכפי שתוכל לרוץ. אפשר לשקוע בבוץ או שהשביל שתלך עליו ייקטע, ואתה יכול למצוא את עצמך לכוד עם מים מכל עבר. יש חולות טובעניים שאי אפשר לראות עד שאתה כבר שקוע בתוכם ולא יכול להיחלץ מהם. רק אנחנו, שנולדנו וגדלנו כאן, יכולים לחצות את הבוץ. אני איאלץ לקחת אותך לשם."

הוא הנהן. "אלוהים יברך אותך על כך. הוא בוודאי שלח אותך כדי שתובילי אותי."

היא הביטה בו במבט ספקני, כאילו אלוהים לא הפגין כלפיה נדיבות בחייה. "שנצא עכשיו? ייקח לנו זמן לחצות."

"נצא," החליט. "באיזה שם אקרא לך? אני האב ג'יימס."

תואר הכמורה הרתיע אותה. "אני לא יכולה לקרוא לך ככה! קל יותר כבר לפנות לשוטרים ולבקש שיעצרו אותי בזה הרגע! מה שמך האמיתי?"

"את יכולה לקרוא לי ג'יימס."

היא משכה קלות בכתפיה כאילו נפגעה מהחשאיות שנקט. "אני נושאת את שמו של בעלי," אמרה. "אנשים קוראים לי הרעיה ריקי."

"ואיך אני אקרא לך?"

"תקרא לי ככה," היא אמרה בחוצפה. "אתה לא אומר לי את שמך האמיתי. למה שאגלה לך את שמי?"

היא הפנתה את גבה אל פניו המופתעות, יצאה אל מחוץ לכנסייה והמתינה לו בסבלנות בשעה שהשתחווה עמוקות מול המזבח, כרע על ברך אחת והניח את ידו על הקרקע. היא שמעה אותו לוחש תפילה לשלומו ולשלומה ולשלום כל מי שמשרת את האמונה האמיתית הלילה באנגליה, לשלום המלך במקום שביו האכזרי ולשלום הנסיך שבמדינה אחרת.

"בעלי נעדר," העירה כשהצטרף אליה בדלת. "הוא נעדר כבר יותר מחצי שנה."

"שאלוהים יברך אותו, וישמור עלייך," הוא אמר וסימן צלב מעל לראשה. היא מעולם לא ראתה את המחווה הזאת בעבר, ולא ידעה שעליה להרכין את ראשה ולהצטלב בעצמה. איש לא הצטלב בפומבי באנגליה כבר כמעט מאה שנים. המנהג אבד בקרב בני העם, ואלה שעדיין השתייכו לכנסייה הקתולית הקפידו להסתיר את אמונתם.

"תודה," אמרה במבוכה.

"יש לך ילדים?"

היא פתחה את הדלת הכבדה שהובילה אל המרפסת והשקיפה החוצה כדי לוודא שבית הקברות נטוש, ואז סימנה לו בידה לבוא בעקבותיה. הם צעדו זה אחר זה בין קברים שמצבותיהם כוסו בשכבה עבה של אזוב וחזזית, עד שבקושי היה אפשר להבחין בכיתוב עליהן.

"שניים עדיין חיים," אמרה אל מעבר לכתפה. "אני מודה עליהם לאלוהים. הבת שלי בת שלוש-עשרה והבן שלי בן שתים-עשרה."

"האם הבן שלך דג במקום אביו?"

"גם הסירה איננה," אמרה, כאילו זה צערה הגדול ביותר. "לכן אנחנו יכולים לדוג רק בחכה מהחוף."

"אדוננו קרא אליו את הדייג לפני שקרא לכל השאר," הוא אמר ברוך.

"כן," אמרה. "אבל השאיר את הסירה לפחות."

חוסר יראת הכבוד שלה הצחיק אותו. כשהסתובבה וצחקה איתו הוא ראה שוב את החמימות הקורנת של חיוכה, שהיה כה רב עוצמה ומאיר עד שג'יימס רצה לאחוז בידה ולגרום לה לחייך אליו עוד.

"אתה מבין, הסירה חשובה כל-כך."

"אני אכן מבין," הוא אמר ולפת את רצועות התרמיל שנשא כדי למנוע מכפות ידיו להתפתות. "איך את מסתדרת בלי הסירה ובלי בעלך?"

"בקושי," היא ענתה בקצרה.

כשהגיעו אל החומה הנמוכה בקצה בית הקברות, חומה העשויה משברים של אבני צור, היא משכה מעלה את חצאיתה החומה ואת הסינר העשוי מבד גס והניפה את רגליה מעל לגדר, גמישה כילד. הוא טיפס אחריה וגילה שהוא ניצב על החוף, במשעול קטן שרוחבו לא עלה על שביל עיזים, שמשני צדדיו סוגרים עליו שיחי עוזרר קוצניים שנפגשים מעליו כחופה, לפיכך שניהם היו למעשה סמויים מהעין בתוך מנהרה של עלים עבים וענפים קוצניים ומפותלים. היא הלכה לפניו, הרכינה ראש ועטפה את מרפקיה ברדיד, צעדה בנעליה בעלות סוליית העץ והתאימה את צעדיה למסלול המשתנה תדיר של השביל הצר. קול הים הלך והתחזק בשעה שמיהרה לרדת במורד הגדה ופתאום הם ניצבו בשטח פתוח, מואר בירח גחמני בשמיים החיוורים, על חוף מרוצף חלוקי אבן לבנים. על הגדה מאחוריהם התנשא עץ אלון גדול ששורשיו רעדו מתוך הבוץ וענפיו התנועעו ברוח וקדו עמוקות אל החוף. מולם השתרעה הביצה: מים עומדים, סוללות חול, שלוליות של זרמים, בוצה, איי צמחייה ותעלת מים רחבה ומפותלת שממנה מתפצלים פלגי סחופת שגאו ולחכו את הבוץ, פורחים בגלים קטנים שנשברו למרגלותיהם.

"ביצת עֲבָרוֹת," הודיעה לו חגיגית.

"לא אמרת שקוראים למקום הזה 'נָמֵל נודד'?"

"ככה מכנים אותה בצ'יצ'סטר, כי היא נודדת. הם לא יודעים אף פעם היכן נמצאים האיים, הם לא יודעים אף פעם איפה נמצאות השוניות. הנהרות משנים את תוואי הזרימה שלהם מדי סערה. אבל אנחנו, שחיים על הביצה ומכירים את כל השינויים בה ומשנים את מסלולי ההליכה שלנו בהתאם למצבי הרוח שלה ושונאים אותה כמו ששונאים נוגשׂ קשוח — אנחנו קוראים לה 'ביצת עֲבָרוֹת'."

"בגלל הציפורים? אֲבָרוֹת? ביצת בעלי כנף?"

"בגלל הבוץ: עֶבְרָה," אמרה לו. "אם אתה דורך במקום לא נכון הבוץ לופת אותך ואתה מתבוסס בו עד שהים בא ולוקח אותך ואתה טובע ספוג בעברה וזעם על מר גורלך. ואם אתה משתחרר אתה מצחין לכל החיים וכולם סולדים ממך וכועסים עליך."

"גרת פה תמיד?" שאל אותה ותמה על המרירות בקולה.

"הו, כן," ענתה. "אני מהביצה. אני כפותה אליה כמו אריס לאדון שמזניח אותו, ואין לי שום אפשרות לעזוב. אני רעיה לגבר נעלם ואיני יכולה להינשא, ואני אחות לאיש המעבורת והוא לעולם לא ישיט אותי אל היבשת וישלח אותי לחופשי."

"האם כל החוף הוא כזה?" שאל וחשב על הנחיתה שלו על החוף, כשהקברניט ניווט את דרכם בחשכה, חוצה שוניות ואזורי מים רדודים. "כולו לא בטוח כל-כך?"

"טיידלנדס," אישרה. "לא ים ולא חוף. לא רטוב ולא יבש, ואף אחד לעולם לא עוזב."

"תוכלי לעזוב. תהיה לי אונייה," הוא אמר בקלילות. "כשאסיים את מעשיי כאן, אשוט בחזרה לצרפת. אוכל להעביר אותך לשם."

היא הסתובבה להביט בו ושוב הפתיעה אותו, הפעם בחומרתה. "אני מתפללת לאלוהים שהייתי יכולה," אמרה. "אבל לעולם לא אעזוב את הילדים שלי. ומלבד זאת, אני מבועתת ממים עמוקים."

היא צעדה לפניו, גורסת תחת כפות רגליה את חלוקי האבן שנערמו בין הגדה לבין הבוץ, היכן שלשונות המים חדרו אל פנים היבשת. שחף שעצר לנוח הסתחרר לפניהם והשמיע קריאה מפחידה והוא צעד בעקבות צלליתה על חלוקים ובוץ ובולי עצים שנישאו במים, מאזין ללחש העקבי אי-שם לימינו באפלה, קולו של הים שהלך כל העת וקרב אליהם, הציף את גדות הבוצה, הטביע את הקנים, הוסיף ללא הרף לחדור עוד ועוד פנימה.

היא מיהרה במעלה גדה אחרת אל שביל שטיפס מעלה מעל לסימן הגאות והוא צעד בעקבותיה בינות לשיחי אוּלֶקְס אירופי, במקום שבו פרחי נר הלילה החווירו מצבע ובהקו בכסף במקום בזהב, אבל הוא עדיין הריח את ניחוח הדבש שלהם שעמד באוויר. קרוב אליו נשף ינשוף והבהיל אותו כשהבחין בו, אפל בתוך האפלה, נישא משם על כנפיים רחבות ודוממות.

הם צעדו זמן רב כל-כך עד שהתרמיל על כתפו הכביד עליו והוא הרגיש כאילו הוא בתוך חלום, מתחקה אחר עקבי העץ של נעליה, אחרי שולי חצאיתה המרובבים בבוץ, חוצה עולם שאיבד משמעות וצבע, במשעול מתפתל בשממה. הוא התעשת ולחש תפילת "אווה מריה" כדי להזכיר לעצמו שנפל בחלקו הכבוד להפיץ את דבר האל ולשאת את הכלים יקרי הערך הנחוצים לקיום מיסה ודמי כופר לשחרורו של מלך. הוא שמח שהוטל עליו לבוסס בדרך הבוצית בחוף שדרכיו לא נודעות.

הים חלחל עוד אל תוך היבשה כאילו אינו יודע גבול. הוא ראה את המים מתגנבים דרך העצים שהתנשאו מעל המים וכיסו את החלוקים שלרגליהם, ובצידה האחר של הגדה ראה את התעלות ואת הבריכות מתמלאות מים וזורמות בחזרה אל פנים הארץ, כאילו זה היה, כפי שאמרה, מקום שאינו ים ואינו יבשה אלא ארץ בפני עצמה שנובעת וזורמת עם הגאות. הוא הבין שכבר זמן-מה הוא שומע רחש משונה כאילו מעל קול המים המלחכים את החוף, כקולו המהביל של סיר עצום ממדים, כמו קומקום מבעבע.

"מה זה? מה הרעש הזה?" הוא לחש לה ועצר בעדה ביד אחת שהניח על כתפה. "את שומעת את זה? רעש נורא! מוזר, כאילו המים רותחים."

היא עצרה בלי כל חשש והצביעה אל מרכז המים הנעים. "אה, זה. תראה, שם רחוק בביצה, אתה רואה את הבועות?"

"אני לא רואה שום דבר, רק גלים. שאלוהים יעזור לנו! מה זה? זה נשמע כמו מעיין."

"זאת הבאר המבעבעת," אמרה.

הוא היה מבועת לחלוטין. "מה זה? מה זה?"

"אף אחד לא יודע," אמרה באדישות. "זה מקום במרכז הביצה שכשהים פוגש בו, הוא רותח. זה קורה בכל גאות, לכן אנחנו לא מתייחסים לזה. לפעמים יש איזה זר שמתעניין בה. מישהו אמר לאחי שזו כנראה מערה מתחת לביצה, והבועות עולות מתוכה כשמי הים ממלאים אותה. אבל אף אחד לא יודע. אף אחד אף פעם לא ראה."

"זה נשמע כמו סיר מבעבע!" מוזרותו של הקול החרידה אותו. "כאילו הגיהינום רותח ועולה על גדותיו!"

"כן, זה כנראה מפחיד." נראה שאותה זה לא עניין.

"איך זה נראה כשהים נסוג?" שאל בסקרנות. "האם האדמה חמה?"

"אף אחד לא ראה את המקום הזה בשפל," היא חזרה על דבריה בקוצר רוח. "אי אפשר ללכת לשם. אתה תשקע והביצה תלפות אותך ולא תאפשר לך לזוז עד שתטבע בגאות הבאה. אולי זאת באמת מערה — ואתה תיפול פנימה. מי יודע? אולי באמת יש שם מערה שמתמלאת במים מהים. המים שנובעים וזורמים מתחת לכל העולם. אולי זה סוף העולם, מסתתר לו שם בביצת העברות, ואנחנו חיים פה על סף הגיהינום כבר שנים."

"אבל הרעש?"

"אפשר להפליג לשם בסירה," הציעה לו. "זה מבעבע כמו קלחת ורוחש בעוצמה. לפעמים הרעש חזק כל-כך עד שבְלַילה שקט מאוד אפשר לשמוע אותו גם בחצר הכנסייה."

"אפשר להפליג לשם לראות את זה?"

"טוב, אני לא הייתי עושה את זה," היא חידדה. "אבל זה אפשרי, אם אין לך שום דבר אחר לעשות."

הוא הניח שלא היה ולוּ יום אחד בחייה שבו לא היה לה משהו לעשות.

היא הסתובבה והחלה לצעוד שוב. לא היה לה עניין ברחש המאיים שהלך וגבר ככל שהגדה התעקלה לעבר הנמל ודעך כאשר רחקו ממנו.

"למדת פעם בבית הספר?" הוא שאל וניסה לדמיין את חייה, את החיים כאן בנוף השומם הזה, בּוּרה כמו פרח. הוא האריך את צעדיו והתהלך לצידה עם התרחבות השביל.

"כמה שנים. אני יודעת לקרוא ואני יודעת לכתוב. אימא שלי לימדה אותי את ספר המתכונים שלה, ועל הצמחים ואת המיומנויות שלה."

"היא הייתה טבחית?"

"עשבונאית. מרפאה. עכשיו אני עושה את העבודה שלה."

"האם מישהו דיבר איתך פעם על האמונה הישנה? האם מישהו לימד אותך את התפילות?"

היא משכה בכתפיה. "סבתא שלי העדיפה את המסורות הישנות. כשהייתי ילדה היה כומר נודד שלפעמים מגיע אל הכפר ומקשיב בסתר לווידויים. כמה מהזקנים עדיין מתפללים את התפילות הישנות."

"אני רוצה להתפלל איתך כשנגיע לצריף הרשתות."

הוא הבחין בצל חיוכה. "כדאי לך להתפלל לארוחת בוקר," אמרה לו. "אנחנו לא אוכלים פה היטב."

השביל הצטמצם שוב והם חזרו לצעוד זה אחר זה, והקוצים צרו עליהם מכל עבר. אי-שם ביערות שלשמאלו הוא שמע שירה של זמיר, מנקבת את שמי הלילה החיוורים.

הוא חשב שמעולם לא סייר בנוף משונה כל-כך בחברה זרה כל-כך. ייעודו לקח אותו למסעות בכל רחבי אנגליה והוא נדד מבית עשיר למשנהו, הקשיב לווידויים וקיים מיסות, לרוב בסתר, אבל תמיד בנינוחות. מראהו הכהה והנאה שירת אותו היטב. העשירות שבגברות הממלכה גיפפו אותו תמיד ואבותיהן ואחיהן חלקו לו כבוד על שסיכן את חייו למען אמונתו. לא נערה יפהפייה אחת ולא שתיים נפלו מולו על ברכיהן והתוודו שחלמו עליו חלומות טורדי מנוחה. הוא נשא נדרים בפני האל ודעתו מעולם לא הוסחה. הוא היה גבר צעיר, בסך הכול בן עשרים ושתיים, ושמח על ההזדמנות להעמיד למבחן את אמונותיו הקנאיות, ובמובן מסוים את יושרו.

הוא הובטח לכנסייה מאז ילדותו, ומוריו הכשירו אותו ושימשו לו מקור השראה ואז שלחו אותו אל העולם לתור בסתר, לפגוש מלוכניים אחרים ולחלוק את תוכניותיהם, לעבור מארמון נצור אחד למשנהו, להעביר כספים מהמלכה הגולה, תוכניות מהמלך הכלוא, הבטחות מהנסיך. הוא פקד כמה מקומות מסוכנים ומבהילים — לן בגומחות כמרים, הסתתר במרתפים, קיים מיסות בעליות גג ובאורוות — אבל מעולם לא עבר עליו יום ללא מפלט, לבדו בחוף לא נודע, ומעולם לא צעד בעקבותיה של אישה פשוטה שביטחונו היה מופקד כולו בידיה המיובלות.

הוא גישש אחר צלב הזהב שענד מתחת לחולצת הפשתן העדינה והטובה שלבש, ולפת את צורתו המשונה. בשמץ של אמונה טפלה הוא שלח מבט אל הבוץ שמתחת לרגליה, כמוודא שהיא אכן מטביעה עקבות כבת תמותה. אמנם הוא הבחין בסימניהן החדים של נעלי העץ שנעלה, ואף-על-פי-כן הצטלב, במחשבה שהיא מורת דרך שמימית בחבל ארץ נטול יראת שמיים, וכי רק בזכות אמונתו לא חש עצמו אבוד לחלוטין כשהוא חוצה את עולמם של יסודות עתיקים: מים, אוויר ואדמה.

הם הוסיפו ללכת בדממה כשעה, ואז היא הסתובבה בתנועה חדה ומיהרה לטפס על גדת הנמל והוא ראה — קווי מתאר כהים על רקע השמיים הכהים — סככה רעועה שקירותיה עשויים מקליפות עץ ממולאות בבוץ יבש וקנים מהביצה משמשים לה כסכך. הדבר דמה לדבר-מה שנטרף בים ונפלט לחוף עם הגאות. היא נשענה על דלתו העקומה של הצריף והדלת חרקה כשנפתחה.

"צריף הרשתות," הכריזה.

בפנים שררה עלטה גמורה. מקור האור היחיד היה הירח, שאלומותיו בהקו קלות כשהסתננו דרך חרכי הקירות.

"יש לך נר?"

"רק בבית. אי אפשר להדליק כאן אור. יראו אותו מטחנת הקמח, בצד השני של הביצה. תצטרך לשבת בחושך, אבל השחר יעלה בקרוב ואני אביא לך ארוחת בוקר ומעט שיכר."

"האם הבית שלך קרוב?" הוא חשש להישאר לבדו בחשכה.

"ממש בהמשך הגדה. ובקרוב יהיה אור," היא הרגיעה אותו. "אני אחזור כשאוכל. אני צריכה להבעיר אש ולהביא מים. אני צריכה להעיר את הילדים ולתת להם ארוחת בוקר. ואז, כשיצאו לענייני היום, אחזור. אתה יכול לשבת כאן על הרשתות. אתה יכול לישון."

היא אחזה בידו — הוא נגע בעור המחוספס של כף ידה המצולקת — משכה אותה עד שכרע ואז החליקה את ידו על ערמת הרשתות הסבוכה והקשה. "הרשתות הישנות. הן לא טובות מספיק בשבילך, אבל אני לא יודעת לאן עוד תוכל ללכת."

"מובן שהן מספיק טובות בשבילי," הוא הרגיע אותה, בקול להוט ולא משכנע. "אני לא יודע מה הייתי עושה אלמלא פגשתי אותך. הייתי ישן ביער והגלים הרוחשים היו שוטפים אותי משם." הוא ניסה לצחוק. היא לא צחקה.

"אם תשמע מישהו מגיע, או אם מישהו ינסה לפתוח את הדלת, אתה יכול לברוח דרך הקיר האחורי. אנחנו על סף התעלה, אתה יכול להתגלגל למטה ישר לתוכה. אם תרוץ ימינה לאורך הגדה היא תוביל אותך אל פנים הארץ אל המעבורת ואל המעבר המוגבה. אם תרוץ שמאלה, היא תוביל אותך ליערות. אבל אף אחד לא מגיע הנה אף פעם, אף אחד לא אמור לבוא."

הוא הנהן, אבל בחושך היא לא ראתה זאת.

"אני יודעת שהמקום לא יאה," אמרה באי-נוחות.

"אני אסיר תודה עליו. אני אסיר תודה לך," הוא אמר. הוא שם לב שהוא עדיין אוחז בידה ואז הצמיד אותה לשפתיו. היא משכה מייד את ידה, והוא הסמיק בחושך על הטיפשות בשל המחווה שאותה היא ודאי לא הכירה. הגברות העשירות בבתי המקלט שהגיע אליהם היו מורגלות בנשיקות. הן נהגו להושיט לו את ידיהן הלבנות בעודן מגביהות את המניפות אל עיניהן כדי להסתיר את לחייהן הסמוקות. לפעמים הן היו יורדות על ברכיהן בתוך קציפות המשי שלבשו ומנשקות את ידו, מצמידות אותה אל לחייהן הלחות בכפרה על איזה חטא פעוט ערך.

"סלחי לי," ניסה להסביר לה. "פשוט התכוונתי לומר שאני יודע שזה חסד גדול. אלוהים ינצור אותך על מה שעשית למעני."

"אביא לך דייסה," היא אמרה בזעף. הוא שמעה אותה נסוגה אל הפתח וראה אלומה של אור ירח כשנפתחה הדלת. "זה לא הרבה."

"רק אם יש לך מספיק," הוא אמר וידע שלעולם אין בביתה די מזון. היא תחסוך מפיה כדי להכניס אוכל לפיו.

היא סגרה את הדלת בשקט והוא גישש אחר ערמת הרשתות ומשך כדי לפרוש אותן מעט. לצד להקת זבובים ישנוניים, התנועה העלתה בחדר ריח רע של דגים ישנים וצחנת בוץ מהנמל. הוא חרק שיניים כדי להחניק את הסלידה שהרגיש והתיישב. הוא הרים את רגליו הנתונות במגפיים והתעטף בשכמייה שלבש, תוהה אם יש עכברושים במקום. הוא גילה שלמרות עייפותו הרבה, הוא לא מסוגל לשאת את השכיבה על הרשתות המסריחות. הוא גער בעצמו על טיפשותו, על היותו כומר בלתי כשיר לתפקידו, נטול חוכמה או ניסיון, נער מטופש שנשלח למלא משימה רצינית בזמנים סוערים. הוא פחד להיכשל, בפרט עכשיו, כשהרבה כל-כך תלוי בו. היו וידויים שהמתינו שיאזין להם, סודות שחיכו שינצור בליבו ועמוק בראשו המתינה תוכנית לשחרור המלך. הוא חשש שחסרים לו הן האומץ והן הנחישות להוציא את התוכנית אל הפועל והוא עמד להתפלל שיעלה בידו לשמש שליח חזק, מרגל טוב, ובדיוק אז התחוור לו שטעה: זה לא היה הפחד להיכשל אלא פחד של ילד, שמפחד מהכול: מעכברושים בצריף הרשתות, מהבאר המבעבעת בחוץ ואי-שם מעבר לה כל צבאותיו חדורי הנקם של קרומוול ומבטו האפל של הרודן.

הוא ישב בחשכה והמתין.

אלינור היססה מחוץ לדלת הצריף והטתה אוזן כדי לשמוע אותו מתנועע בפנים בחושך, כאילו הוא איזו חיה משונה שלכדה. כשהשתרר שקט היא פנתה לאחור ומיהרה לאורך הגדה אל המקום שבו ניצב הקוטג' הקטן שלה מול הביצה, מבנה חד-קומתי מכוסה בסכך קנים, ריבוע נטוע בתוך גן צמחים קטן שגודר בעצים שנשאו המים.

בתוך הקוטג' שלה הכול בוודאי נשאר בדיוק כפי שהניחה אותו בצאתה, גחלי האש בתנור, מכוסות במכסה חרס, האותות שצוירו באפר כדי להגן מפני דלקה, הילדים במיטתם באחת מפינות החדר, סיר הדייסה על הכירה, מכוסה כדי לשמור על התבשיל מפני העכברושים, והתרנגולות בפינתן, מקרקרות בישנוניות כשהאוויר הקר, נושא ניחוחות של בוץ ומלח, חדר עימה לחלל.

היא לקחה דלי שניצב סמוך לאח ויצאה החוצה, אל פנים הארץ, לאורך קו החוף, אל המקום שבו הגאות ליחכה בבוץ ובעשב הגבוה. היא טיפסה במעלה הגדה וירדה בצידה האחר במדרגות מאולתרות שנחצבו בקרקע, אל בריכת המים המתוקים העמוקה. היא נאחזה בעמוד עץ שחוק כדי למלא את הדלי, ואז סחבה את המשא המתיז לכל עבר בחזרה אל הקוטג'. היא מזגה קערת מים והניחה אותה על השולחן, פשטה את השכמייה שעטתה ושטפה את פניה ואת ידיה בסבון אפור שהכינה בעצמה משומן מהחי — בפרט הקפידה לשפשף את אצבעותיה, מודעת עד כאב לכך שהכומר הצמיד אותן לשפתיו ובוודאי שאף את ריח הדגים, העשן, הזיעה והלכלוך שדבקו בהן במשך חיים שלמים.

היא ניגבה את ידיה במטלית בד ולזמן קצר ישבה ובהתה בעד הדלת הפתוחה בשמיים — שהיו חיוורים לאורך כל אותו לילה לבן — בעת שהם התבהרו לאיטם. היא שאלה את עצמה מדוע — היות שלא עלה בידה לפגוש רוח רפאים — היא מרגישה כה מכושפת.

היא טלטלה את ראשה לשלילה כמבקשת למשוך עצמה בחזרה ממחוזות הצללים, ואז קמה ממקומה, כרעה מול האש, אחזה בסמרטוט והסירה את מכסה החרס מעל לגחלים. בגב ידה האחרת היא מחקה את הסימנים שצוירו באפר הקר. היא הזינה את האש הבוערת במרכזו של האפר בזרדים קטנים ואז בעצים נוספים וכשהאש אחזה בהם היא הציבה בתוכה את סיר הברזל בעל שלוש הרגליים, הוסיפה לו מים מהדלי וערבבה את פתיתי שיבולת השועל הספוגים שבתוכו, עד שהעיסה רתחה אט-אט.

הילדים, במיטה אחת, דבקו בשנתם חרף רעשי ההכנה. היא נאלצה להעיר אותם, ונגעה בכל אחד מהם בכתפו. בתה חייכה אליה בשנתה והתהפכה בפניה אל קיר העץ המחוספס, אבל הילד התיישב ושאל: "כבר בוקר?"

היא רכנה לחבק אותו וטמנה את פניה בצווארו החמים. הוא הדיף את הריח שהדיף תמיד, מתוק כגור כלבים. "כן," אמרה. "הגיע הזמן לקום."

"אבא בבית?"

"לא," אמרה ביובש. השאלה המתמדת כבר לא העירה בה שום מדקרת צער על בנה. "לא היום. תתלבש."

רוב התיישב בצייתנות על קצה המזרן ולבש את הז'קט שלו מעל לכותונת הלילה מבד. הוא משך למעלה את מכנסי הברך שלו וקשר אותם לז'קט בשרוכים. היום יֵצא לעבודה ברגליים חשופות ויחף. תפקידו היה להבריח עורבים בחוות הטחנה אחרי הלימודים שהתקיימו בבוקר. הוא התיישב ליד השולחן והיא מזגה לו דייסה לקערה.

"אין בייקון?" שאל.

"לא היום."

הוא נטל כף והחל לאכול, כשהוא נושף על כל כף שעמד להכניס לפיו ויונק אותה פנימה בקול. היא נתנה לו ספל מלא בשיכר דל באלכוהול. אף אחד בביצת העברות לא שתה את המים. היא ניגשה שוב למיטה, התיישבה בקצה ונגעה בכתפה של בתה.

אליס התהפכה אליה ופקחה את עיניה הכחולות הכהות והביטה באימה כאילו הייתה חלק מחלום רדוף. "יצאת?" שאלה.

אלינור הופתעה. "חשבתי שישנת."

"שמעתי אותך נכנסת." הילדה נאנחה כאילו תכף תירדם שוב. "בחלום שלי."

"על מה חלמת?"

"חלמתי שפגשת חתול בחצר הכנסייה."

שתיהן היו ממוקדות מאוד. "באיזה צבע?"

"שחור," אמרה הנערה.

"מה קרה?"

"כלום. זה הכול. נעמדת מולו והוא ראה אותך."

אלינור הרהרה בדברים, וחזתה בהם בעיני החוזה שלה. "הוא ראה אותי?"

"הוא ראה אותך, הוא ראה הכול."

אלינור הנהנה. "אל תגידי על זה שום דבר," אמרה.

הנערה חייכה. "ברור שלא." היא הסירה מעליה את השמיכות וקמה, התייצבה מלוא גובהה ליד כתפה של אימה, שערה הבהיר קלוע בצמה שהשתלשלה במורד גבה, עורה חיוור כפי שנפוץ בקרב הסקסונים. היא הסתובבה אל ערמת הבגדים שלמרגלות המיטה ושלפה ממנה את חצאיתה העשויה מלֶבֶד צמר, ששוליה התקשו מבוץ יבש, ואת חולצת הטלאים. היא התיישבה על הדרגש שלה סמוך לשולחן, שטפה את פניה ואת ידיה ואז נטלה את הקערה לדלת ורוקנה אותה על הצמחים שבחוץ.

אלינור התיישבה על הדרגש שלה לצד ילדיה וספקה כפיים. "אבינו, מודים אנו בפניך על לחם יומנו," אמרה בשקט. "שמור אותנו מהחטא לעולמי עד. אמן."

"אמן," חזרו הילדים במקהלה ואלינור הגישה מנות לבתה ולעצמה, והותירה מנה בסיר.

"אני יכול לקבל את זה?" שאל רוב.

"לא," אמרה אלינור.

הוא הדף לאחור את הדרגש וכרע על הרצפה לקבל את ברכתה. היא הניחה את ידה על תלתליו הסבוכים ואמרה: "שאלוהים יברך אותך, בני."

בלי מילה נוספת נטל רוב את כובעו מהוו שמאחורי הדלת, חבש אותו על ראשו ופתח את הדלת. קריאות השחפים ואוויר הבוקר המלוח מילאו את החדר האפל. הוא יצא החוצה וטרק את הדלת מאחוריו.

"הוא יגיע מוקדם לבית הספר," העירה אליס. "הוא שוב ישחק כדורגל מול הדלת של הכנסייה."

"אני יודעת," השיבה אלינור.

"את נראית מוזר," אמרה הנערה לאימה. "אחרת."

אלינור הפנתה את פניה אל בתה וחייכה. "באיזה מובן?" שאלה. "אני בדיוק כמו שהייתי אתמול."

אליס הבחינה בהונאה לפי האופן שבו הושפלו עפעפיה של אימה מעל לעיניה. "את נראית כמו שנראית בחלום שלי. לאן הלכת?"

אלינור אספה את הקערות הריקות וערמה אותן על השולחן. "הלכתי לכנסייה להתפלל למען אביך."

הנערה הנהנה. היא ידעה היטב שזה היה יום אמצע-הקיץ. "וראית אותו?" שאלה בקול מהוסה.

אלינור הנידה בראשה לשלילה. "כלום."

"אם כך אולי הוא עדיין בחיים? אם לא ראית אותו, אז הוא לא מת. ייתכן שהוא עוד יחזור הביתה."

"או שאין לי את מתת הראייה."

"אולי. אולי פגשת חתול שחור והוא באמת ראה אותך."

אלינור חייכה. "אל תדברי על זה," הזכירה לבתה. היא חשבה על הכומר, שממתין לדייסה בצריף הרשתות. היא תהתה אם באמת ראה אותה, כמו החתול השחור בחלום של בתה.

הנערה העבירה את אצבעותיה בשיער הבהיר הסמיך, הסיטה אותו לאחור מפניה ואז חבשה את כובעה מעל למקלעת המוזהבת. היא התיישבה ונעלה מגפיים. "הלוואי שהיינו יודעים," אמרה ברוגז. "אני לא מתגעגעת אליו, אבל הייתי רוצה לדעת שאני יכולה להפסיק לחפש אותו. וזה לא הוגן כלפי רוב."

"אני יודעת," אמרה אלינור. "בכל פעם שמגיעה אונייה אל הרציף של טחנת הקמח אני שואלת עליו, אבל הם לא אומרים כלום."

הנערה הרימה מגף ותחבה את אצבעה בחור בסוליה. "אני מצטערת, אימא, אבל אני צריכה מגפיים חדשים. אלה כבר מחוררים בבהונות ובסוליה."

אלינור הביטה בגפות הנעליים המוטלאות ובסוליות המתוקנות. "בפעם הבאה שיהיה לי כסף, בפעם הבאה שאלך לשוק," הבטיחה.

"על כל פנים, לפני החורף." הנערה משכה את המגפיים הבלויים על רגליה. "יכול להיות שהערב אביא הביתה ארנב. פרשתי אתמול מלכודת."

"לא בשדות של סר וויליאם..."

"לא במקום ששומר האחוזה מגיע אליו," אמרה הנערה בשובבות.

"תביאי אותו הביתה ואני אבשל אותו," הבטיחה אלינור וחשבה על הפה הנוסף שתצטרך להאכיל אם הכומר לא יעזוב עד השפל של הערב.

הנערה כרעה מול אימה ואלינור הניחה את ידה על עורפה הרך. "שיברך אותך אלוהים וישמור אותך מכל רע," אמרה וחשבה על יופייה הצעיר של בתה ועל הטוחן ואנשיו שליוו אותה במבטיהם כשחצתה את החצר תוך שהם מתבדחים על הבעל שיהיה לה בתוך כמה שנים.

הנערה חייכה אל אימה כמנחשת את פחדיה. "אני יכולה לדאוג לעצמי," אמרה בעדינות ויצאה כשהיא מגרשת את התרנגולות מהפתח אל מחוץ לשער כדי שינקרו עד שימצאו את דרכן אל קו החוף.

אלינור המתינה עד שקול הצעדים על החלוקים דעך כשבתה הרחיקה עוד לאורך החוף אל המעבורת החוצה את הנחל. רק כשלא שמעה עוד דבר מבחוץ פרט לקריאותיהם של עופות המים היא גרפה את הדייסה החמה אל קערה נוספת — קערתו של בעלה הנעדר — לקחה את כף העץ המגולפת שלו ואת ספל העץ שלו, שאותו מילאה בשיכר ונשאה אותם לאורך הגדה, אל צריף הרשתות.

היא נקשה על הדלת ונכנסה, מרכינה את ראשה תחת המשקוף הסדוק. הוא ישן, איבריו פרושים על הרשתות ושכמיית הצמר הטובה שלו פרושה תחתיו, שערו המתולתל היפהפה היה סתור על פניו. היא הבחינה בחיוורונו ובריסיו הארוכים והכהים, בכוחם של גופו הישן, של בית החזה והזרועות ובאורך של רגליו הנתונות במגפי רכיבה יקרים. כולם היו מבינים מייד שהוא זר, חריג בנוף האי הדל השוכן לחופה הדרומי של אנגליה. ממבט אחד כולם יכולים להבין שהוא מהאצולה. הוא לא היה במקומו הטבעי, שרוע על הרשתות המצחינות בצריף המט לנפול, בדיוק כפי שהיא יכלה להיות לא במקומה בין בדי המשי והבשמים של חצר המלוכה, בימים עברו, כשעוד הייתה למלך חצר מלוכה בלונדון.

היא חשבה שזה יהיה חסר כבוד להעיר אותו, אבל הקערה המתקררת בין ידיה הזכירה לה שאם תשאיר את הדייסה לידו והוא יתעורר וימצא אותה קרה וגושית, תתקוף אותו בחילה. לכן כרעה, הניחה את ספל השיכר על הרצפה וטלטלה קלות את קצה מגפו.

ריסיו רפרפו מייד והוא פקח את עיניו ובתוך רגע זינק על רגליו. "אה! רעיה," אמר.

היא הרימה את הקערה ואת הספל עם השיכר. "דייסה," אמרה. "אני יודעת שזה לא מספיק טוב בשבילך."

"זה מגיע ממך, וזה מגיע מאלוהים, ואני אסיר תודה," השיב לה. הוא הניח את הקערה ואת הכף ואת הספל על הרצפה, כרע ואמר בלחש ארוך ומלא חן מילים בלטינית. אלינור, שלא ידעה מה לעשות, הרכינה את ראשה ולחשה "אמן" כשסיים, אף שכוהן הדת אמר לה — לכולם — שאלוהים לא דובר לטינית, שאלוהים דובר אנגלית ושיש לפנות אליו באנגלית ושכל דבר אחר הוא הונאה ומינות ולעג אפיפיורי לאמת של הבשורה.

הוא ישב ברגליים משוכלות על הרשתות, כאילו אינן שורצות מזיקים ואכל את הדייסה כמו אדם רעב. הוא גירד את קערת העץ בכף העץ ורוקן את ספל השיכר כולו.

"צר לי, אין עוד," אמרה באי-נוחות. "אבל אם עדיין תהיה כאן בזמן ארוחת הערב אביא לך מרק דגים."

"זה היה טוב מאוד. הייתי רעב," אמר. "אני אסיר תודה לך על שאת חולקת איתי את האוכל שלכם. אני מקווה שלא חסכת מפיכם כדי להאכיל אותי."

היא חשה דקירת אשמה קצרה בגלל בנה, שהיה יכול לאכול יותר בארוחת הבוקר. "לא," אמרה. "ואולי הבת שלי תביא הביתה קצת בשר לארוחת הערב."

הוא צמצם את עיניו כמנסה להעלות בעיני רוחו יומן ולבדוק אם מדובר באיזה יום קדוש או צום שעליו לקיים. הוא חייך. "היום יום יוחנן הקדוש. אשמח לאכול היטב, אבל אם לא יהיה הרבה אני מבקש ממך בכל לשון לקחת את הבשר לעצמך ולילדים. את משרתת אותי ואת האל שירות גדול בכך שאת מסתירה אותי כאן. אני לא רוצה שתרעבו. אני רגיל לכך."

פניה אורו והיא צחקה, והוא שוב נדהם למראה השינוי הפתאומי שחל בה. "מוכנה להתערב שאני רגילה לכך יותר ממך!"

הוא נאלץ לעצור בעד עצמו שלא לגעת בלחייה המחייכת. "את צודקת," הסכים איתה. "אני צם מבחירה, כחלק מהאמונה שלי."

"חשבתי שאראה לך את הדרך לפריורי הבוקר," הציעה לו. "אולי תרצה לבדוק אם מנהל משק הבית נמצא, תראה אם יסכים להלין אותך שם."

"אשמח לעזרתך. אשמח לפגוש אותו. נחזור באותה הדרך שבאנו?"

"כן," אמרה.

"אם כן אנסה למצוא את דרכי לבד. אלך לבד. לא אסכן אותך."

"זאת הביצה," הזכירה לו. "אני חייבת להדריך אותך. אני יכולה ללכת לפניך, כדי שלא יראו אותנו הולכים יחד."

הוא הנהן. "את מוכרחה לשמור מרחק."

"בסדר גמור."

הם דממו לרגע. "תשבי?" הזמין אותה. "תשבי ותדברי איתי?"

היא היססה. "אני חייבת ללכת לעבודתי."

"רק לרגע?" הוא תהה על מעשיו, על שהוא מבקש את חברתה כשעליו לנצל את הבדידות לתפילה.

היא צנחה על הרצפה, תוחבת את כפות רגליה מתחת לחצאית הצמר הגסה שלבשה. החדר היה אפלולי ועמדו בו ריחות מלח ואצות ורמז דק לצחנת בוץ הביצה. הרצפה הייתה עשויה מאדמה כבושה, הרשתות נערמו כלאחר יד זו על זו, מלכודות הלובסטרים נרקבו לאיטן על תכולת האצות הישנות והצדפים שבתוכן.

"מה היית אמורה לעשות, אלמלא הייתי מעכב אותך?" הוא שאל.

"הבוקר הייתי מנכשת את העשבים בגן, מנקה את הבית, קוטפת צמחי מרפא, לייבוש או לזיקוק, בטח טווה. אחר הצהריים אלך לביתו של אחי במעבורת כדי להשרות את השעורה במבשלת הבירה בשביל השיכר שלנו. מהשמרים אכין לחם. לפעמים אני עובדת בחוות הטחנה — במחלבה או במאפייה — או שאני מנכשת עשבי פרא או חופרת או קוצרת, תלוי בעונה." היא משכה בכתפיה. ניכר שהמשימות היו רבות מכפי שביכולתה למנות. "מפני שהיום יום אמצע-הקיץ אקטוף שוב צמחים בערב, גם מהגינה שלי וגם כאלה שאני מגדלת בבית המעבורת, ואזקק אותם במזקקה שבבית המעבורת. לפעמים באים לקרוא לי, כדי ליילד או לטפל בחולי. לפעמים בערב אני הולכת לכנסייה. טוב לשבת, ולו לרגע."

"את בוודאי בודדה."

"לא — אף שאני מתגעגעת לאימא שלי," הודתה.

"את לא מתגעגעת לבעלך?"

"אני שמחה שנפטרתי ממנו," היא אמרה בפשטות. "למעט אובדן הסירה."

"הוא לא נהג בך יפה?" הוא לפת את ידיו בחיקו כדי שלא יניח את ידו על ידיה שהיו נתונות זו בזו. הוא חשב שהאיש הוא ודאי מפלצת אם פגע באישה כזו — ומה עשה בנדון כוהן הדת מהכנסייה, מדוע אחיה לא הגן עליה?

אבל היא הנידה בראשה לשלילה. "לא רע יותר מרבים אחרים. מעולם לא התלוננתי על כך. אבל הוא אכל הרבה, והיה צריך לעבוד הרבה בשבילו. היה מעייף להיות אשתו, מתיש. אבל בלעדיו יש לנו מעט מאוד כסף ומעט דרכים להרוויח כסף ואין לנו שום אפשרות לחסוך. אני חוששת לבת שלי — היא עובדת מדי יום בחוות הטחנה — כי היא יפה כל-כך. היא מוכרחה להתחתן בתוך שנתיים-שלוש ואני לא יודעת היכן אמצא לה נדוניה. ואני חוששת לבן שלי, שגדל ואפילו את סירת הדיג של אביו לא יוכל לרשת. אני מניחה שהוא יקבל את המעבורת אחרי אחי, אבל זה יקרה בעוד שנים, ואז מדובר בחיים קשים. אני לא יודעת מה יעלה בגורלו של אף אחד מהם." היא הנידה את ראשה כאילו השאלות הללו טורדות את מנוחתה לעיתים קרובות. "וגם מה יעלה בגורלי. שאלוהים ישמור אותנו מקיבוץ נדבות."

"את לא יכולה לקבץ נדבות," הוא אמר בתדהמה. "לא ייתכן שתידרדרי לקיבוץ נדבות."

"טוב, אנחנו לוקחים בהשאלה," הודתה והוא הבין מצל חיוכה שכוונתה שהם צדים ללא רשות באדמותיו של סר וויליאם.

"אם מדובר רק בארנבים, אלוהים לא אוסר לשאול," הא אמר לה, וזכה בתמורה בניצוץ קונדסי בעיניה. "אבל אתם חייבים להיזהר..."

"אנחנו נזהרים," אמרה. "ולסר וויליאם אכפת רק מהצבאים והפסיונים שלו. אולי בדרך כלשהי נקנה סירה. אולי הזמנים ישתפרו."

"יש לך גבר שייקח את מקומו של בעלך?" שאל, וחשב עליה ממתינה למישהו בכנסייה בערבו של חג אמצע-הקיץ.

הוא נדהם מהסלידה שהפגינה כשהפנתה ממנו את ראשה. הוא פגש דוכסיות שהיו גאוותניות פחות ממנה.

"לעולם לא אינשא שוב."

"אפילו לא בשביל סירה?" חייך.

"אף אחד עם סירה לא ייקח אותי עם שני ילדים," ציינה. "שלושה פיות להאכיל."

"האם בתך דומה לך?" הוא שאל, וחשב שהיא ודאי יפה כמו נסיכה באגדה, כמו נסיכה בתחפושת.

"לא ממש," היא השיבה בחיוך. "יש לה תקוות גדולות, היא מקשיבה לדוד שלה, חושבת שכל אחד יכול להיות כל דבר, שהעולם פרוש בפניה, שהכול השתנה. היא תומכת לחלוטין בפרלמנט ובעם. אני לא מאשימה אותה. נשאר לי רק לקוות לטוב יותר בשבילה, ובשביל רוב."

"הבן שלך?"

פניה הקרינו חמימות כשאמרה את שמו. "הוא נולד להיות מרפא. הוא קיבל את המתת של אימי. מינקות הוא הסתובב איתי בגינת צמחי המרפא, למד את שמות הצמחים ומה הם יכולים לעשות. לימדתי אותו להשתמש בהם ולפעמים הוא מתלווה אליי במקרי מחלות או מוות. אם רק הייתי יכולה להשאיר אותו בבית הספר כדי שילמד מספרים! אדם משכיל ובעל מומחיות יכול להתפרנס יפה בקרב אנשים שיש להם כסף, אולי בעיירה." היא משכה בכתפיה. "לא כאן. משלמים לי במזון ופרוטות בשביל הצמחים, והמטופלים שלי כולם עניים. בני האצולה היחידים שאני מטפלת בהם הם מהפריורי. טיפלתי בגבירת האחוזה לפני שמתה, ולפני כמה חודשים ריפאתי את בנה. פעמיים בשנה אני מגיעה למזקקה, מציידת אותה ומסדרת, אבל כשהאדון חולה הוא מזעיק את הרופא של צ'יצ'סטר."

"האם את אשת ידע?" שאל אותה. "אילו דברים את יודעת לעשות?"

"אך ורק צמחי מרפא וריפוי," היא השיבה בזהירות. היא הניחה שהוא לא ידע דבר על השונות והדקויות שבין מרפאים המשתמשים בתרופות טבעיות ואלה העוסקים באומנויות אפלות ומסוגלים לגרום לכפר שלם לחלות. "אני מיילדת. פעם היה לי רישיון, כשהבישוף היה בארמונו והיה יכול להנפיק רישיון כזה — לפני שהוציאו אותו משם בכוח והבריחו אותו מכאן. אני יודעת לעקור שן ולהחזיר עצם למקומה, להסיר יבלת ולרפא כיב — אבל זה הכול. אני מרפאה ומוצאת דברים אבודים."

"אותי מצאת," אמר.

"היית אבוד?"

"אני חושב שאנגליה היא שאבודה," הוא אמר ברצינות. "אנחנו לא יכולים להחזיר את המלך שלנו לכיסאו, אנחנו לא יכולים לבחור איך לעבוד את אלוהים. אנחנו לא יכולים לרומם את הפרלמנט מעל לכול. אנחנו לא יכולים להכריז מלחמה על מלך שאלוהים מינה אותו כדי למשול בנו."

"אני לא מבינה בזה."

הוא היסס. "אתמול בלילה אמרת שאחיך תומך בפרלמנט?"

"הוא ברח כדי להילחם והיה נשאר עם 'צבא הדגם החדש', אבל כשאבא שלי מת הוא נאלץ לחזור הביתה כדי לשמור על זכותו על המעבורת. המשפחה שלנו מחזיקה בזכויות על המעבורת כבר דורות ואנחנו אריסים של בית המעבורת."

"זאת הדרך היחידה לחצות אל היבשת? הדוברה של אחיך?"

"זאת לא דוברה," תיקנה אותו. "זה דומה יותר לרפסודה קשורה לחבל שעובר לרוחבו של ברואד רייף," אמרה. "הנחל זורם בין סילסי ליבשת. הוא לא עמוק — בשפל אפשר לחצות אותו. המעבר המוגבה מרוצף באבנים כדי לא להיתקע בבוץ. אחי משגיח על המעבר ומשיט אנשים שלא רוצים להרטיב את הרגליים ונשים שהולכות לשוק ונושאות את הצמר שטוו או סחורות אחרות, ובגאות גם את בעלי העגלות או את סר וויליאם שמעמיס על המעבורת את הסוסים והכרכרה שלו כשהמים עמוקים מדי."

"האם הוא חותר כדי להשיט אנשים מצד לצד?"

היא הנידה בראשה לשלילה. "הוא מושך בחבל. זאת כמו רפסודה גדולה, גשר צף שגדול מספיק בשביל להכיל עגלה. בגאות בינונית הזרם חזק מאוד. המעבורת קשורה בחרטום ובירכתיים לחבל שמתוח בגובה כדי שלא ייסחף עם הגאות אל הביצה ואז אל הים."

הוא ראה שהיא החווירה מעצם המחשבה על כך. "תמיד פחדת מהמים?" שאל בסקרנות. "כשאת חיה כאן, על החוף?"

"בת של משיט מעבורת ואשתו של דייג." היא חייכה. "אני יודעת שזה מטופש, אבל תמיד הייתי מבועתת מהמים."

"אם כן איך תדוגי כשתשיגי סירה משלך?" שאל אותה.

היא חייכה ומשכה קלות בכתפיה, קמה על רגליה ואספה את הקערה ואת הספל. "אצטרך לאזור אומץ," אמרה. "אני יודעת לחתור ולהשליך רשת, והילדים יכולים לעזור לי. לעולם לא אצא לים או למים העמוקים. אישאר בתוך גבולות הנמל. ואז, אם הצד שלך ינצח והמלך יחזור למקומו והכנסייה תחזור לשליטת האפיפיור, אוכל למכור דגים בשוק ומבית לבית בכל ימי הצום."

"אשלח לך כסף לסירה כשאגיע הביתה," הוא הבטיח.

היא חייכה כאילו זו הייתה רק הבטחה ריקה. "איפה הבית שלך?"

הוא היסס, אבל רצה לומר לה את האמת ולסמוך עליה. "אני מתגורר בקולג' שלי בצרפת," אמר. "המשפחה שלי שלחה אותי לקולג' האנגלי בדוּאָה כשהייתי בן שתים-עשרה ונשארתי שם וקיבלתי על עצמי את נדרי הכמורה. כשפרצה המלחמה הם שמחו שאני במקום רחוק ובטוח. אבא שלי לחם נגד הפרלמנט והובס, הוא נפצע בקרב על נֵייזְבּי. כיום הוא ואימא שלי שוהים בגלות, עם המלכה בפריז, ואני כומר שהוכשר מחוץ לאנגליה ונשבע להגן עליה כדי להחזיר אנשים לאמונה האמיתית."

"זה לא מסוכן מאוד להגיע לאנגליה?"

הוא היסס. העונש בעוון ריגול היה מוות, והעונש בעוון מינות היה מוות. הקולג' שלו התגאה בהיסטוריית הקדושים המעונים שלו והקפיד להציב נרות בוערים מול קיר שעליו נחרתו שמותיהם. כשהיה צעיר הוא התאווה להימנות עם המתים המקודשים. "הקולג' שלי שלח לאנגליה מרטירים רבים מאז המלך הנרי הפנה עורף לכנסייה האמיתית. הכנסייה השתנתה, בניגוד לרצונם של בני העם, לפני יותר ממאה שנה, אבל אנחנו מעולם לא השתנינו. אני צועד בדרך שהתוו קדושים רבים." הוא חייך נוכח מבטה התוהה. "בכנות, אני בוחר בכך. ויש בתי מקלט רבים וחברים רבים שיסייעו לי. אני יכול לחצות את הארץ כולה בלי לעזוב ולוּ לרגע שטחים קתוליים. אין לילה שבו לא אוכל להתפלל בקפלה מקודשת סודית. הפרלמנט הגזים בהתנגדותו למלך, והצבא אפילו עוד יותר מכך. זו ההזדמנות שלנו. בכל רחבי המדינה עיירות וכפרים מזדהים עם המלך ואומרים שהם רוצים שישוב לכס המלוכה. אנשים רוצים שלום, והם רוצים חופש דת."

"עד אז לא תחזור לקולג' שלך?" שאלה בספקנות, מתוך מחשבה שהיום הזה לא יגיע לעולם.

"לא. יש משהו, דבר גדול, שעליי לעשות לפני שאוכל לשוב הביתה." הוא נאבק בפיתוי לספר לה עוד.

היא ניחשה תכף ומייד. "אתה לא בדרכך אל האי ווייט?" לחשה לו. "לא אל המלך?"

שתיקתו אישרה לה שהיא צודקת.

"לפיכך את מבינה מדוע אסור שיראו אותך בחברתי," אמר. "ואני לעולם לא אספר שפגשתי אותך, שהסתרת אותי. יקרה מה שיקרה, יהיה אשר יהיה שיפקוד אותי — לעולם לא אסגיר אותך."

היא הנהנה בקדרות. "אם אתה רוצה ללכת אל הפריורי, עלינו לחצות את הביצה כל עוד הים בשפל. אנחנו יכולים לפגוש את מנהל משק הבית בזמן שהוא אוכל ארוחת בוקר ואם לא יסכים להסתיר אותך בבית, יישאר לנו די זמן לחזור דרך הביצה לפני שהגאות תהיה גבוהה מדי."

הוא קם ממקום מושבו על הרשתות, ניקה את הז'קט שלו ותלה את השכמייה על כתפיו. "אנחנו חוצים את הביצה?"

היא הנהנה שוב. "אנחנו לא אמורים לפגוש אף אחד. נדיר שאנשים מגיעים הנה. כשנגיע לפריורי נהיה בשביל של מנהרת השיחים. אם תיתקל שם במישהו תוכל פשוט לקפוץ מהגדה לתעלה ולהסתתר. אם תיאלץ לברוח, לך בעקבות קו התעלה והוא יוביל אותך אל פנים הארץ. תוכל להסתתר ביערות."

"ומה תעשי את?"

"אני אומר שבכלל לא ראיתי שאתה עוקב אחריי. שיצאתי לאסוף ביצי שחפיות." היא הסתובבה ופתחה את הדלת. "חכה פה."

פתאום, כמו הפגזה על האוויר הדומם, נשמעה התפוצצות של קול, אשד מים ואז צליל רועם ומחריד.

"מה זה?" שאל נסער והתייצב בתנוחת היכון כשידו נחה על הצרור היקר שנשא.

"זאת רק הטחנה," היא אמרה בנחת. "הם הפעילו את זרם המים שמפעיל את הגלגל ועכשיו אבני הריחיים טוחנות. ביום רגוע זה מרעיש."

הוא יצא בעקבותיה אל הבוקר הבוהק. גדות הבוץ ושלוליות המים נצצו כמו כסף מלוכלך ונמתחו עד קו האופק, מסמאות ומשונות. קול האבנים הטוחנות וצליל הנקישות עדיין נשמע ברקע, כאילו מישהו סוגר את שערי הברזל של הגיהינום על מדרכה מאבן.

"כל-כך רועש!" אמר.

"מתרגלים." היא הובילה אותם במורד הגדה לעבר שלוחה צרה של חלוקי אבן שנמתחה לתוך מי הרפש של הביצה ואז הצרה עוד בזרם המים הרדודים. הוא צעד לצידה, הצרור מוטל על גבו, העקבים של מגפי הרכיבה שלו שוקעים בעומק הטין ומשתחררים ממנו בצליל יניקה קל ואיום. פרץ מים געש פתאום בתעלה הרדודה שלצידו, והוא זינק בבהלה.

היא צחקה. "זה הזרם מהגלגל של טחנת המים."

"הכול כל-כך משונה כאן," אמר, מבויש על שנרתע מהמים שכעת זרמו לצידם בנוף שכל שאר רכיביו דוממים כל-כך. "הבית שלי בצפון. גבעות גבוהות, אזור של אדמות בור, מאוד יבש שם... מבחינתי זה כמו ארץ זרה, כמו ארצות השפלה."

"הטוחן פותח את שערי התעלה הסכורה של בריכת הטחנה, כדי שהמים יזרמו פנימה ויסובבו את הגלגל," הסבירה אלינור. "ואז המים זורמים אל הים."

"בכל שפל?" שאל אותה והתבונן בזרם שלצידם.

"הוא לא טוחן בכל פעם שיש גאות," אמרה. "לא צריך כל-כך הרבה קמח. אבל הוא מאחסן חיטה ושולח אותה ללונדון כשמשלמים לו יפה."

הוא שמע את הטינה בקולה. "את מתכוונת שהוא מרוויח מזה? הוא קונה את הדגן בזול ושולח אותו למכירה במחירים של לונדון?"

"הוא לא גרוע יותר מכל אחד אחר," אמרה. "אבל קשה לראות את אוניית החיטה מפליגה במפרשים מלאים כשלך עצמך אין כסף לרכוש כיכר, ואת לא יכולה להרוויח די כסף כדי לקנות קמח."

"האם האדון לא קובע את מחיר הכיכר? הוא אמור."

היא משכה בכתפיה. בעל אדמות טוב היה קובע את המחיר ומוודא שהשכר שהטוחן לוקח לכיסו הוא לא יותר מחופן חיטה. "סר וויליאם לא תמיד נמצא כאן. הוא בלונדון. סביר להניח שהוא לא יודע."

המסלול שצעדה בו היה סמוי מן העין מבחינתו, ככל שרחק מזרם הטחנה אל אזור גבוה יותר של אי חלוקים קטן ואז למשנהו, ששכנו בתוך רפש מימי ורך. מי הנמל שסביבם גרגרו ונסוגו לכל עבר, כל העת. לעיתים הם צעדו על קרקע קשיחה של לשונות חלוקים שבצד הפונה אל הים שכנו על שפת בריכה עמוקה, והוא הבחין בפנים בלהקות דגיגונים שהמים שנסוגו השאירו אחריהם. לפעמים צעדו על חול שהים הותיר בו תלמים והוא נזכר בסכנת החול הטובעני והקפיד לצעוד בעקבותיה. לעיתים קרובות חשב שלא ייתכן שהיא יודעת כיצד לעקוף מפרצונים עמוקים שנזרעו ברחבי הביצה ששלל מאפיינים שימשו בה בערבוביה. אבל היא פנתה אנה ואנה, מפלסת את דרכה, לעיתים בתוך מי הים, לעיתים בגדות משופעות עשביה, לעיתים על קו החוף הלא בטוח שעמודים שקועים עד מחציתם ושוברי גלים מכוסים בבוץ העידו שמישהו בנה עליו פעם סוללה וגידר שטח אדמה, אבל אז שב ואיבד אותה לים האדיש לכול.

כשפנתה לכיוון פנים הארץ אחרי שצעדו יותר משעה, הם נכנסו אל משעול מחופה בעצי עוזרר שדחקו בהם מכל צד. הוא הקפיד לצעוד הרחק מאחוריה כדי שיוכל להיעלם מעין ברגע שיראה מישהו מגיע או ישמע אותה מברכת מישהו לשלום בקול, אבל גם הקפיד להישאר די קרוב אליה כדי שיוכל ללכת בעקבותיה בשביל המתפתל שהוביל אותם אל גגותיו הגבוהים של הפריורי, שקצותיהם בצבצו מעל לעלוות העצים הסבוכה. השביל היה זרוע שיחים קוצניים והשרוולים שלו נתפסו בהם שוב ושוב. רק לעיתים נדירות צעד מישהו בשביל הזה: עוברי החווה העדיפו את הדרך הפתוחה, וכאשר המלך ישב על כסאו ונטה חסד לסר וויליאם, נהגו מבקרים נשואי פנים שהגיעו בכרכרותיהם מהיבשת לצלוח את המעבר המגובה בזמני שפל, להיכנס בשערים המעוטרים של בית האחוזה ולהיעצר מול דלת הכניסה כפולת הכנפיים, שלידה ניצבה שורת משרתים לבושי מדים שהשתחוו ברגע שנפתחו דלתות הכרכרה. אבל המשרתים לבושי המדים ברחו להצטרף לשורות "צבא הדגם החדש" ושום מבקרים נשואי פנים לא פקדו את המקום מאז פרצה המלחמה וסר וויליאם תמך בצד המפסיד.

האזור המיוער הסתיים והם ניצבו מול אחו של חיטה שנקצרה בצורה גרועה, מגודר בסבך שיחים. שניהם נחפזו לחצות את השטח הפתוח ולחסות בצל החומה הגבוהה, העשויה מאבני צור מסותתות, ששוליה ממוסגרים בלבנים אדומות. אלינור השתהתה כשידה נחה על ידית דלת העץ.

"האם זה בית המקלט שלך? האם מצפים לך? שאמסור למנהל משק הבית את שמך?"

"לכאן אכן קיוויתי להגיע," התוודה ג'יימס. "סר וויליאם אמר שיפגוש אותי כאן. אבל אני לא יודע אם מנהל משק הבית שלו עודכן על כך. ואני לא יודע אם בטוח עבורך להיכנס לשם ולומר עליי משהו. אולי מוטב שאיכנס לבד."

"יותר בטוח שתישאר כאן. אני יכולה לומר שפגשתי אותך במקרה ושהבאתי אותך אליו. חכה פה." היא הצביעה על ערמה מרושלת, שהוכנה מהעשב הדל שנקצר באחו שלחוף הים. "תסתתר מאחוריה ושלא יראו אותך. אם לא אחזור בתוך שעה סימן שמשהו השתבש וכדאי שתברח. תחזור לאורך קו החוף, אל תרד מהגדה. תוכל להסתתר עד לשפל הבא הערב, ואז לחצות את המעבר המוגבה בשעת בין הערביים."

"שישמור אותך האל," הוא אמר, מעט לחוץ. "לא מוצא חן בעיניי לשלוח אותך אל הסכנה. הלורד הבטיח לי שאהיה בטוח כאן. אני פשוט לא יודע אם הוא עדכן את מנהל משק הבית שלו."

"אם הוא ישלח אותי להוליך אותך שולל, להכניס אותך פנימה כדי שיעצור אותך — אני אסיר את הסינר שלי. ככה תדע," אמרה. "אם תראה אותי יוצאת כשהסינר בידי — תברח."

היא הייתה חיוורת מפחד, שפתיה מהודקות זו לזו בחוזקה. היא הסתובבה בלי לומר מילה נוספת ונכנסה בדלת שבחומה אל גינת המטבח. היא חלפה על פני הערוגות הקטנות של צמחי המרפא והירקות, ניגשה אל דלתו של מטבח הפריורי, חלצה את נעלי העץ שלה ונקשה על הדלת.

הטבחית פתחה את חציה העליון של הדלת, חייכה כשראתה מי בפתח, ואמרה: "היום אין לי צורך בדבר, רעיה. האדון לא בבית עד מחר ורק לו אני מכינה פשטידות צלופחים."

"הגעתי לפגוש את מר טיודלי," אמרה אלינור. "זה קשור לבן שלי."

"אין עבודה," אמרה הטבחית בבוטות, הסירה את המכסה מעל לסיר עצום ממדים וערבבה את תכולתו. "לא כשהעולם במצבו הנוכחי ואף אחד לא יודע מה יקרה בהמשך, ולאף אחד לא קורה שום דבר טוב, כשאין מלך והפרלמנט מורֵד והלורד בכל יום נוסע ללונדון וחוזר משם ומנסה להכניס להם קצת שכל בראש, אבל אף אחד לא מקשיב לאף אחד, רק לשטן בכבודו ובעצמו."

"אני יודעת," אמרה אלינור ונכנסה בעקבותיה אל המטבח החם. "ובכל זאת, אני מוכרחה לדבר איתו." היא הרגישה את הרעב מכווץ לה את הבטן כשניחוח תבשיל בקר עלה באפה. היא הידקה את שפתיה כדי לרסן את הריר שמילא את פיה. הטבחית הרימה ראש, מחתה בסינרה את פניה המיוזעות וצעקה למישהו בתוך הבית לבדוק אם מר טיודלי יכול לפגוש את הרעיה ריקי. אלינור המתינה ליד הדלת ושמעה את המשרתים שואלים אם אפשר להכניס אותה ואז תחב אחד מהם את ראשו אל המטבח ואמר, "את מוזמנת להיכנס, רעיה."

אלינור הלכה במסדרון בעקבות הנער, חלפה על פני המזווה והגיעה אל הדלת המעוטרת בגילופי עץ של חדרו של מנהל משק הבית. המשרת פתח את הדלת ואלינור נכנסה פנימה. מר טיודלי ישב לשולחן עגול שעמד על רגל אחת מרכזית וניירותיו פרושים לפניו. "הרעיה ריקי," אמר, כמעט בלי להרים את ראשו. "ביקשת לפגוש אותי?"

אלינור התכופפה קלות לפנים כמחוות נימוסים. "יום טוב, אדוני," אמרה. "אכן, ביקשתי."

הנער יצא וסגר אחריו את הדלת ומנהל משק הבית המתין שתבקש שיפטור אותה מתשלום שכר הדירה הרבעוני. כולם ידעו שאשתו של ריקי וילדיה חיים מן היד אל הפה, ולאף אחד לא הייתה אהדה יתרה לאשתו הזנוחה של שיכור.

"הייתי אתמול בלילה בכנסייה ופגשתי אדם שאמר לי ששמו ג'יימס," היא אמרה בשטף מבוהל של מילים. "האב ג'יימס. הבאתי אותו הנה. הוא ממתין ליד ערמת חציר באחו סיוורד."

"הבאת אותו אליי כדי שאעצור אותו, כומר מרדן?" שאל אותה מר טיודלי בקרירות והביט בה מעל לגגון שיצרו אצבעות שתי כפות ידיו, שהוצמדו פרושות אלה לאלה.

אלינור בלעה רוק, פיה היה יבש ומבטה קפוא. "כרצונך, אדוני. אני לא מבינה מימיני ומשמאלי בדברים האלה. הוא אמר שהוא רוצה להגיע הנה, והבאתי אותו, ואף אחד לא יודע על כך. אם הוא חבר של האדון, אז עליי לציית לו. אם הוא אויב, אז אני מדווחת לך עליו."

מר טיודלי חייך נוכח חרדתה וחיוורונה. "אם כך, את לא פועלת מתוך עיקרון? לא הצטרפת למפלגתו של אחיך, הרעיה ריקי? לא הפכת לאחת מאותן נשים מתנבאות ומטיפות? רוצה שיישרף על המוקד בעוון מינות? רוצה שייתלה ושסוסים יגררו את הגופה שלו בעוון בגידה?"

"אני לא מאחלת רע לְאיש," מיהרה אלינור לומר. "ואני מאמינה במה שמאמין אדוני. מה שיחשוב סר וויליאם לנכון. לא ממקומי לשפוט. אני לא רוצה לשפוט. הבאתי אותו אליך כדי שתוכל אתה לעשות את הדבר הנכון, מר טיודלי. הבאתי אותו אליך, כדי שתשפוט אתה."

רצינותה המבוהלת הניחה את דעתו. הוא קם על רגליו. "פעלת היטב." הוא הכניס יד לכיסו והוציא ממנה חופן מטבעות פני. הוא מנה תריסר מטבעות נחושת — שווי ערך לשילינג אחד — שכר עבודה של יומיים לפועלת חווה כמו אליס. "זה בשבילך," אמר לה. "על השירות שלך לאדונך, אף שלא ידעת מה רצונו ואת עדיין לא יודעת. על שבבורותך העמוקה שֵׁרַתְּ אותו היטב." הוא צחק לרגע. "על שעשית את הדבר הנכון, גם אם אינך יודעת מה את עושה, בורה כמו ציפור קטנה!"

אלינור לא הצליחה להתיק את עיניה מערמת המטבעות.

הוא שלח יד למגירה ושלף ממנה ארנק, התיר את השרוך והניח לצד הערמה מטבע כסף קטן. "תראי," אמר. "שילינג מכסף. בתמורה לשתיקתך. את אישה ענייה, אבל את לא טיפשה ואת לא הולכת רכיל. אף לא מילה על כך, רעיה. אין ביכולתי להדגיש די הצורך את חשיבות הדבר. אנחנו עדיין במלחמה, ואיש לא יודע ידו של מי תהיה על העליונה.

"אם מישהו ידבר על כך, מי שתסבול את הגרוע מכול תהיי את. לא אני אסבול — אני אכחיש, ואף אחד לא יאמין למילה שלך לעומת המילה שלי. לא הלורד יסבול, משום שהוא אפילו איננו בבית. וגם לא האיש שממתין לצד ערמת החציר — הוא יהיה הרחק מכאן, כי יברח כמו שארנבת בורחת מכלבי הציד. את תושלכי למים בעוון אמונה כוזבת, בעוון מעשים כוזבים, בעוון דיבור כוזב. את תואשמי בריגול, בבגידה, או לכל הפחות ברכילות. אותך ישליכו למימי הרייף ותטבעי מכובד חצאיותיך כשהגאות תעלה. האם את מבינה?"

"כן," קולה של אלינור קרקר מתוך גרונה החנוק מפחד. "כולי תפילה שזה לעולם לא יקרה. אני נשבעת שלא אומר מילה. כן, אדוני."

"אם כן אנחנו נאמר שבאת לדבר איתי היום כדי לבדוק אם יש לי עבודה בשביל בנך, ואני אמרתי לך שאתם יכולים לבוא שניכם לנכש את גינת צמחי המרפא, לקטוף את מה שיש לייבש במהלך הקיץ הקרוב ולסדר את המזקקה. ואנחנו נשלם לו ולך לפי התעריף הרגיל: שישה פני ליום לכל אחד. את המטבעות שאני נותן לך תנצלי בתבונה, אחד-אחד, ולעולם לא תספרי לאיש מהיכן הגיעו, ואת השילינג תשמרי ולעולם לא תספרי שקיבלת אותו ממני."

"כן, אדוני," אמרה שוב.

הוא הנהן. "ואני אוותר לך על שכר הדירה לרבעון זה."

הוא סובב את השולחן על צירו המרכזי עד שהמגרה המסומנת באות "R" ניצבה לפניו. הוא שלף ממנה את פנקס שכר הדירה של אלינור וסימן וי ליד שמה. "הנה."

"תודה," אמרה אלינור שוב, ונשימתה נעתקה מהקלה. "שאלוהים יברך אותך, אדוני."

"עכשיו את יכולה ללכת. תגידי לאיש שבאחו להיכנס בשקט דרך הדלת שממנה נכנסים האריסים ביום התשלום. את מבינה? תגידי לו לוודא שאף אחד לא רואה אותו. ואת ואני לעולם לא נדבר על כך יותר. ואת לא תאמרי על כך דבר לשום אדם."

"כן, אדוני," אמרה בפעם האחרונה, לקחה את הכסף בזריזות של גנב, טמנה את המטבעות בכיסה ובִן רגע יצאה מהחדר בדממה.

היא יצאה דרך הדלת הצדדית, שבה משתמשים בימי תשלום דמי האריסות, כדי לוודא שהיא לא נעולה, ואז חזרה אל גינת המטבח לאסוף את הנעליים ויצאה אל הגינה בעודה תוחבת את רגליה אל נעלי העץ ומשם אל האחו. אם מישהו ראה אותה, הוא היה חושב שהיא בוחרת במסלול הישיר ביותר בחזרה לביתה, בקצה המרוחק של הנמל. האב ג'יימס, שליווה אותה במבטו מאחורי ערמת החציר, ראה אותה מגיחה מדלת העץ הקטנה שבחומה, צועדת בצעד קל, ראשה זקור, סינרה כרוך סביב מותניה, חצאיתה מלטפת את הצמחים הגזומים ואגב כך מפיצה את ריח החציר ופירות האחו היבשים. ברגע שראה אותה, את החן הנינוח של צעדיה, ידע שהוא מוגן. שום יהודה איש קריות אינו מהלך כך. היא נראתה מוארת כקדושה בחלון ויטראז'.

"אני פה," אמר כשקרבה אל ערמת החציר.

"עליך להיכנס פנימה," אמרה, מתנשמת. "אתה מוגן. דרך הדלת שבחומה, זו שממנה יצאתי, ואז שמאלה דרך גינת המטבח. בקיר משמאל תראה דלת קטנה שמובילה לתוך הבית, היא עשויה מעץ אלון וצבועה בשחור. משם תיכנס. היא לא נעולה. החדר של מנהל משק הבית נמצא ממש שני צעדים ימינה במסדרון. החלון שלו משקיף אל גינת המטבח. הוא ממתין לך. שמו מר טיודלי."

"הוא לא... הוא לא היה... הוא לא סוחט אותך עכשיו?"

היא הנידה בראשה לשלילה. "הוא שילם לי," אמרה, רועדת מהקלה, "על שהבאתי אותך הנה. הוא בצד שלך. הוא שילם לי בתמורה לשתיקה שלי. אני עשירה לאין שיעור משהייתי מפני שפגשתי אותך."

הוא אחז בשתי ידיה. "וגם אני, מפני שפגשתי אותך," אמר.

רגע קל הם עמדו אחוזי ידיים, ואז הוא הניח לה. "שיברך אותך האל ויעזור לך לשגשג," אמר ברשמיות. "אתפלל למענך, וכשאשוב לצרפת אשלח לך כסף."

"אינך חייב לי דבר," אמרה לו. "ומר טיודלי כבר צייד אותי בשני שילינגים. שני שילינגים שלמים!"

הוא חשב על הסמינר שהתלמד בו, על צלחת הזהב המונחת על המזבח, על היהלומים ואבני החן המנצנצים על תיבות שרידי הקדושים, על הצלב העשוי מזהב שתלוי על שרשרת זהב סביב צווארו. הלילה יאכל מכלי כסף ויישן על הטובים שבמצעים, ומישהו יכבס את חולצתו ויצחצח את מגפיו. מחר או ביום שלאחר מכן הוא יפגוש את סר וויליאם ועם ההון שהוא נושא איתו בצרור הם יחכרו סירה וישחדו אנשים. ואילו האישה הזאת עולצת בשני שילינג שהרוויחה. "אתפלל למענך." הוא היסס. "באיזה שם עליי לנקוב בתפילותיי?"

היא חייכה. "אני אלינור. אלינור ריקי."

הוא הנהן. הוא לא מצא שום סיבה להוסיף לעכב אותה, אבל שם לב שאינו רוצה שתלך. "אתפלל למענך. ושתשיגי את הסירה שלך."

"אולי אשיג אותה," אמרה.

הם דיברו בעת ובעונה אחת ואז קטעו שניהם את דבריהם. "האם אי-פעם...?"

"אם תחזור הנה..."

"אני לא חושב שאחזור הנה," הודה. "עליי ללכת לאן ששולחים אותי."

"לא אחפש אותך," הבטיחה לו. "אני יודעת שהמקום הזה לא בשבילך."

"את..." הוא פתח ואמר, אבל לא היה שום דבר שהיה ביכולתו לומר.

"מה?" היא שאלה. סומק קל עלה בצווארה, ממש מעל לשמלה המחוספסת שאת הבד שממנו נתפרה היא טוותה בעצמה.

"לא ידעתי..." הוא התחיל לומר.

"מה?" שאלה בשקט. "מה לא ידעת?"

"לא ידעתי שיכולה להיות אישה כמוך, במקום כזה."

החיוך נפרש לאט, התחיל בעיניה האפורות הכהות ואז שפתיה התעקלו ובלחייה פרח אודם.

"שלום," אמרה פתאום, כאילו אחרי המילים האלה היא לא רוצה לשמוע שום מילה נוספת, ואז הסתובבה וחצתה את האחו לעבר הים, שם הגאות החלה לעלות כמו קו כהה על רקע שמיים מעוננים.

המילים שאמר — "אישה כמוך, במקום כזה" — חוללו רוממות נפש שליוותה אותה עוד ימים, בזמן שעסקה במלאכותיה בחום הקיץ: ניכוש עשבים שוטים בגן, גיזום צמחי מרפא וייבושם במזקקה של בית המעבורת, צעדה עד לכפר סילסי כדי לפגוש את אחת מנשות האיכרים שציפתה לילד ראשון אחרי זמן הקציר. בעלה, האיכר ג'ונסון, היה אמיד מכיוון שהיו לו אדמות משלו נוסף על אלה שחכר מהאחוזה, והוא שילם לאלינור שילינג מראש כדי שתבקר את אשתו מדי יום ראשון והבטיח לה שילינג נוסף כדי ליילד את האישה. היא צררה את שני השילינגים הכסופים בסמרטוט והסליקה אותו מתחת לאחת מאבני התנור. המילים "אישה כמוך, במקום כזה" התנגנו בראשה לאורך שעות היום הארוכות של עונת הקיץ. היא חשבה שכשיהיו לה שלושה שילינגים תוכל לדבר עם אחיה על רכישת סירה. "אישה כמוך, במקום כזה."

היא חזרה בינה לבין עצמה על המילים הללו לעיתים כה קרובות עד שכבר לא הייתה להן משמעות. איזו אישה היא אישה "כמוה"? מהו "מקום כזה", שהעובדה שהיא חיה בו נראתה לו בלתי הולמת? האם ייתכן שאמר שהמקום עצמו מעודן ושהיא לא מתאימה לו? אבל היא זכרה את מבטו החוּם על צווארון שמלתה, את החוֹם שהקרינו עיניו וידעה בדיוק למה התכוון, והמילים שימחו אותה שוב.

לא עלה על דעתה כלל שהוא הגה את המילים האלה בייסורים, שזה היה חטא עבורו לבטא אותן בקול, אפילו להעלות אותן על דעתו. היא הוטבלה לכנסייה שאפשרה לכוהני דת להינשא: כבר מאה שנים לא היו באנגליה מנזרים או כמרים שנדרו נדרי פרישות. היא לא הבינה שזה חטא עבורו אפילו להביט באישה, לא כל שכן ללחוש אליה בתשוקה. היא שמעה את המילים יוצאות מפיו בכוח כאילו הוא לא יכול שלא לומר אותן, אבל לא היה לה מושג שזה ייאלץ אותו להתוודות עליהן כשיחזור אל המנזר שלו. הוא ייאלץ להתוודות בפני האב המוודה שלו שחטא חטא חמור ביותר: הוא חש תשוקה.

היא עצמה לא ידעה מה היא מרגישה. היא נישאה בגיל צעיר וילדה שני ילדים, ומעולם לא חשה דבר חוץ מכאב. היא לא ידעה מה גורם לה ללחוש את המילים שלו כאילו היו תפילה או מדוע נשארו בראשה כמוזיקה שהתנגנה בה שוב ושוב.

בנה, רוב, חזר מעבודתו בהברחת עורבים כשבידו שכר של שלושה פני על עמל יומו, והבת, אליס, תרמה את משכורתה השבועית, שני שילינג ושישה פני. שניהם מסרו לה את משכורותיהם בלי להתלונן, כי ידעו שעל הסחורות שנקנות עבור משק הבית יש לשלם במזומן: צמר לטווייה, חמאה וגבינה משום שלא הייתה להם פרה, נקניק ושומן משום שלא היה להם חזיר, תשלום כדי לאפות לחם בתנור של טחנת הקמח ותשלום לטוחן עבור טחינת צרור חיטה. תשלום לפריורי על הזכות לאסוף עצים וביצי שחפיות מהחוף, קנס מפני שלא השתתפו בחפירת תעלות הנמל באביב שעבר. דמי האריסות במועד ומעשר לכנסייה מדי חודש. סוליות חדשות למגפיה של אליס.

"אני מתכוונת לקנות סירה," אמרה להם. "אם אצליח."