היתום האחרון

1 תחזיק לי את הוודקה

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאוואן שתה וודקה על גבי קרחון.

אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נסע לקרחון במטרה ברורה לשתות וודקה.

ולא סתם קרחון, אלא לאנגיוּקוּל, הקרחון אדיר הממדים הקרוב ביותר לבירת איסלנד. 1,500 מטרים מעל פני הים, האוויר היה כה קר שאוואן יכול היה לחוש בו זולג בין שיניו, אפילו בתוך הפופ־אפ בר שהיה מחומם באח מבוערת.

נדרש ניווט די מסובך כדי להגיע לכאן. טיסת המשך מריקיאוויק ואחריה מסע על פני הטונדרה ברכב שטח שהתנדנד כל כך, עד שאוואן הרגיש כאילו הקרביים שלו מסתחררים במייבש כביסה תעשייתי.

הוא הגיע לנקודת הציון המדויקת – N64.565653° 20.024822°W – לפני עשרים דקות, והיה לו די זמן לנער את קצות האצבעות כדי להחזיר להן את התחושה, וללגום לגימה ראשונה מהארגז המיוחד של וודקה שהוכנה בעבודת יד. השם של הוודקה, ״רֵייקה״, נגזר ממילה שמשמעותה ״עשן״, והיא הייתה מבוססת על שעורה ומעושרת במים שסוננו דרך סלע במעיין געשי בן ארבעת אלפים שנה, והפכו אותה לנוזל הטהור ביותר על פני כדור הארץ.

הבר, באמצע שום מקום, היה לא יותר ממבנה עץ פשוט עשוי מקורות עץ. לוחות שחמט בלויים מרוב שימוש על השולחנות. רביעייה של איסלנדים מוצקים בחולצות כדורגל. חלונות גדולים צופים למרחבים אדירים של טונדרה לבנה ומסנוורת. בובות של ציפורי תוכי־ים הציצו ממדפי הבקבוקים.

אוואן לגם לגימה נוספת מהמהדורה המוגבלת שכדי לטעום אותה הוא חצה כמעט 6,500 קילומטרים. המשקה היה חלקלק, משיי, בטעם ורדים ולבנדר, עם שמץ של שעורה בקצה הלגימה. הוא הניח את הכוס הקטנה, שנחצבה מקרח הקרחון, על הדלפק, והיא נמחצה מייד תחת מרפקו של אחד הכדורגלנים, שרכן בשיכרות כדי לתפוס את מותניה של תיירת. אוואן נאנח באיפוק ואסף מהדלפק את שיירי הקרח. אף שהצעירים היו פרועים ויהירים וחצו את הגבול הסביר של אלכוהול בדם, הוא הרגיש שהם אינם צעירים נוראים. אבל הם היו בדרך להיות כאלה – אלא אם מישהו יתקן את דרכם.

מצידו השני של אוואן התרברב פנסיונר בעל סנטר מוארך וצר באוזני קבוצה של סטודנטיות אוסטרליות קולניות וכל מי שהיה בטווח שמיעה, שהוא חבר בצוות הוויקינגים, היחידה המיוחדת של משטרת איסלנד, צוות המוכר בשם ״סיֵירְסוויט רייקיסְלוגרֶגוּלסטיוֹראנס״. הוא היה גבר נאה, שהיה בשיאו לפני כמה שנים ועתה התבשם בזוהר תשומת ליבן של הצעירות.

האוסטרליות היו עליזות ומשועשעות, והתאמצו ללמוד ממנו איך לבטא את המילים באיסלנדית. הן היו חטובות, החיוכים שלהן היו יפים וצחוקן נדיב, והן האזינו בתשומת לב, שמחות על חברתו המפתיעה.

״... אין לנו צבא סדיר,״ סיפר להן השוטר לשעבר באנגלית כמעט מושלמת. ״לכן אנחנו קו ההגנה האחרון בכל הקשור לסכנת מוות.״

אוואן רכן קדימה ואותת לברמן למזוג לו שוט נוסף. בעוד השוט נמזג לנגד עיניו, כדורגלן נוסף חטף את הכוסית מתחת לבקבוק והטיח אותה בכוח בדלפק.

אוואן נעץ את עיניו בשלולית הוודקה שעל הדלפק, בין כפות ידיו. הוא נשא את עיניו אל הברמן, בלונדיני נורדי חיוור.

״אתה מוכן לדבר איתם?״ אמר אוואן. ״או שאני?״

הברמן משך בכתפיו. ״הם ארבעה. ואנחנו במקום הנידח הזה. אין מה לעשות.״

״טוב,״ אמר אוואן. ״זה לא לגמרי נכון.״

הברמן מזג לו שוט נוסף והפעם הגן על הכוסית. ״אמריקני?״ הוא שאל. ״בשביל מה באת לאיסלנד? עסקים? לראות לווייתנים?״

אוואן הרים את הכוסית. ״בשביל זה.״

״טסת עד לכאן בשביל זה?״ פיו של הברמן נפער מעט באי אמון. ״בשביל וודקה?״

למה לא? חשב אוואן.

הוא הגיע לשלב בחייו שבו הוא יכול סוף סוף להתפנק בעינוגים קטנים. הילדות שלו הייתה, בלשון המעטה, סוערת. הוא הושלך ממקום למקום, עבר בסדרה של בתי אומנה, ובגיל שתים עשרה נתלש מכל מה שנותר בו צל דמיון לחיים רגילים, והוכשר להיות מתנקש. "פרויקט x", המיזם הממשלתי שהממשלה לעולם לא תודה בקיומו, נועד להפוך אותו לכלי נשק שניתן להקריב, כזה שיוכל לבצע משימות הנוגדות את החוק הבינלאומי. ה״יתומים״ אומנו בנפרד, למשימות יחידניות – בלי עמיתים, בלי תמיכה, בלי גיבוי. אלמלא ג׳ק ג׳ונס, המפעיל של אוואן ששימש לו דמות אב, התוכנית הייתה בוודאי מצליחה לחסל את האנושיות שבו. כבר מההתחלה ג׳ק לימד אותו שהחלק הקשה הוא לא להפוך אותו לרוצח. החלק הקשה הוא להקפיד שיישאר אנושי. השילוב בין שני הדחפים הסותרים האלה היה האתגר הגדול בחייו של אוואן.

אחרי עשור וקצת שבהן ביצע חיסולים לא רשמיים ברחבי תבל, אוואן נעלם מהתוכנית ובו זמנית גם איבד את ג׳ק. מאז הוא התמסר להישארות מתחת לרדאר, ובו בזמן לשימוש בכישוריו כדי לעזור לאחרים שהיו חסרי אונים ממש כפי שהיה הוא עצמו בילדותו – משימות לא בתשלום, שאותן הוא ביצע בדמותו של ״האיש משומקום״.

כעת הוא נהנה מהפסקה בין משימות. הדבר הכי קרוב בחייו לעמיתה או לבת משפחה היה האקרית בת שש עשרה בשם ג׳ואי מוראלס, והיא יצאה לחופשה בלתי מוגבלת בזמן כדי לבחון את עצמאותה – או מה שזה לא יהיה. בניגוד לכל אחד מההרגלים שהיו טבועים בו, אוואן הצליח ליצור קשר אישי, גם אם לא לגמרי יציב, עם תובעת מחוזית בשם מִיה הול, עד כדי כך שחודשיים קודם לכן הוא היה לצידה בעת שהבהילו אותה לניתוח מסכן חיים, שהותיר אותה חסרת הכרה ובלי צפי ברור להתאוששות. בנה בן העשר, פיטר, עוד אחד מהבודדים המובחרים שאוואן חש כלפיו קרבה אנושית, היה נתון כעת בידיהם הטובות של אחיה וגיסתה של מיה. בגלל היעדרן של השתיים, ג׳ואי ומיה, הייתה לוס אנג׳לס בעיני אוואן שקטה מספיק כדי לגלות את הבדידות העזה שיש בחֵירות.

משמאלו השוטר האיסלנדי המשיך. ״... צניחה ואבטחת נמלים, כאלה דברים. סמים וחומרי נפץ.״

״חומרי נפץ,״ חזרה אחריו בהתפעלות אחת האוסטרליות. ״מדליק.״

״תחשבי עליי כעל ג׳יימס בונד אמיתי,״ המשיך השוטר. ״רק יותר קשוח.״

״יותר קשוח מבונד?״

מצידו האחר של אוואן צעקו הכדורגלנים, ״סקוֹל!״ והקישו את הכוסיות שלהם זו בזו כשהם מלקקים את שלוליות הוודקה והקרח מכפות ידיהם. גבר מבוגר יותר הוביל את אשתו על פני החבורה הפרועה, ואלה מצידם צעקו קריאות גנאי. הגדול מבין הארבעה, גבר אדום פנים ומרושל, חבט בכתפו של הבעל והפיל אותו לרצפה.

הדבר גרם לאוואן להפנות אליהם את מלוא תשומת ליבו.

האיש הגדול היה לבוש במכנסיים עם שלייקעס – אידיאלי עבור מי שרוצה לאחוז בו. מפרק ידו של האחר היה נתון בתחבושת אלסטית נוחה לשימוש. מאז ומעולם אוואן אהב שאנשים עם פה גדול מגיעים ארוזים באופן שמקל להכות אותם. לאיש שגנב את השוט של אוואן היה עגיל מתכת שטוח בשפה, בגודל של מטבע, שעליו הוטבע סימן עתיק. חלפו כמה עשורים מאז שאוואן רענן את הידע שלו בנוגע לרוּנות איסלנדיות, אבל הוא חשב שמדובר בסמל שנועד לספק הגנה בקרב. לגבר הרביעי היו משקפיים בעלי מסגרת טיטניום נוקשה, אידיאליים להטבעה בבשר הרך שסביב ארובות העיניים.

מאחר שהיה לחוץ בין שתי הקבוצות, אוואן התכנס עוד יותר בתוך עצמו ולגם לגימה נוספת. הוא אהב לשתות.

אבל לא אהב שתיינים.

״מה הדבר המצחיק ביותר שראית במסגרת העבודה שלך?״ האוסטרליות הצטופפו כעת סביב השוטר ועודדו אותו לדבר.

״כשהשותף שלי, רָייפן, ירה לעצמו בטעות בכף הרגל בזמן שהשתין. בול דרך קצה הנעל!״

כולם צחקו.

סבב המשקאות הבא הוגש לגברות – תערובת מבחילה גדושה סוכר, עם אשכולית אדומה, תמצית סמבוק שחור, סודה ומעל זה עגבניית שרי. זה נראה כמו סלט בכוס.

הלהג המשיך. ״ומה הדבר המפחיד ביותר שראית?״

השוטר הנכבד העביר את ידו בשערו המאפיר. ״ובכן, אני יכול לספר לכן, אבל אז...״

בזמן שהאוסטרליות צחקו והתחננו בפניו, אוואן עצם את עיניו ודגם שוב את הרייקה המובחרת. היא הייתה חלקה באופן בלתי סביר, עם סיומת קצרה שהותירה רמז מהדהד של ארז חרפרף.

הוא התפעל מהוודקה. חומרי גלם, שעברו תהליך מפרך, זוקקו וסוננו עד שהתוצאה הפכה למהות הטהורה ביותר.

כשהיה ילדון שדוף, אוואן עבר בעצמו תהליכים דומים. לחימה בידיים חשופות, פריצה לרשתות, לחימת ״אסקרינה״ פיליפינית, לוחמה פסיכולוגית וטקטיקות הישרדות, התחמקות, התנגדות והימלטות. הוא עבר אימונים מפרכים כדי להפוך ליותר ממה שניתן היה לדמיין נוכח המקום העלוב שממנו הגיע.

כפי שג׳ק נהג לומר לו, ״יהלום הוא לא יותר מגוש פחם שיודע לעמוד בלחץ.״

במפגן של שעשוע תוקפני אחד הכדורגלנים חבט באגרופו בדלפק והעיף מאפרה מזכוכית שחלפה ליד לחיו של אוואן והתנפצה למרגלותיו.

הוא התעלם מהם. האינסטינקט גרם לו להביט בטלפון הלווייני שלו, הטלפון המתוחכם והמאובטח במיוחד שהוא לקח איתו לכל מקום. התשלום היחידי שנהג לבקש מכל אדם שהוא עזר לו בדמותו של האיש משומקום, היה שאותו אדם ימסור את מספר הטלפון שלו שאינו ניתן לאיתור – 1-855-2-NOWHERE – לאדם אחר הזקוק לעזרה. הוא מעולם לא ידע מתי הטלפון יצלצל, באיזה מצב של חיים או מוות עלול המצלצל להיות, או מה הוא יידרש לעשות כדי לעזור לו. הדבר הקבוע היחיד היה השאלה הראשונה שהוא שאל בכל פעם שענה: האם אתה זקוק לעזרתי?

על הטלפון המגושם לא נראה סימן לשיחות שלא נענו.

משמאלו השוטר התכונן לפצוח בסיפור חדש. ״... שמעתן על הבריכות הגיאו־תרמיות?״

״כמובן! המעיינות הטבעיים. ממש עכשיו חזרנו מהלגונה הכחולה. אלוהים, איזה צבע! והערפל הזה.״

״טוב, יש ספא פחות מוכר במרחק שעה משם, ממזרח לאָקוּרֵיירי. אנחנו מאוד גאים ברמת הפשע הנמוכה שם, אבל היו פושעים שניצלו את הרצון הטוב שלנו והשתמשו בנו כדי להעביר סחורות מהאיחוד האירופי לצפון־אמריקה. מת׳. כמויות גדולות שהגיעו מדרזדן.״

אוואן רכן לעבר הבר והידק את אצבעותיו סביב הכוסית שלו. הקרח המעוגל היה דביק.

״אז עם השקיעה קראו לנו לשדה לבָּה במיוָואטֵן. הקיטור היה סמיך כמו וילונות. מים גועשים, לוהטים מתחת לאדמה. מראה ששובר את הלב מרוב יופי.״ השוטר לשעבר השתתק לרגע. ״הכחול הזה של הקרח, צבע שאי אפשר להאמין שאלוהים ברא. אנחנו מגיעים לשם ו...״

אחת הצעירות רכנה והתקרבה אליו. ״ומה קרה?״

״על המים הכחולים כחולים האלה, כמו משיחת מכחול, צף פס אדום בעובי הזרוע שלי. נכנסתי למים והתקרבתי אליו. חתרתי בידיים ועקבתי אחרי הדם כמו כריש. ואז ראיתי את זה. מתנדנד בצמוד לקיר של לבה. שקוע במים. הראש בזווית בלתי אפשרית מבחינה אנטומית.״ השוטר קיפל את אצבעותיו והציב אותן על הדלפק. ״רוב הגרון היה כבר משוסף. הבחור בטח נאבק בטירוף.״

״מי זה היה?״ שאלה צעירה אחרת, משתנקת מרוב התרגשות.

״ברון סמים גרמני. זה שהקים את כל העסק.״

״אז מי... מי הרג אותו?״

בצידו השני של אוואן הכדורגלנים רקעו כעת ברגליהם ודקלמו שיר שתיינים. אבל אוזנו הייתה כרויה לסיפור שסיפר החבר לשעבר ביחידית העילית האיסלנדית.

״אתן מאמינות באגדות?״ שאל השוטר.

הבחורות הביטו בו בעיניים מזוגגות.

״היה פעם מתנקש מטעם הממשלה שנודע בשם ׳יתום X׳,״ הוא המשיך. ״תחשבו עליו כמו על הזאב הרע. כנראה אמריקני, אולי בריטי. איש לא יודע מי הוא. איש מעולם לא גילה. אולי הוא אפילו לא היה קיים. אולי הוא רק שם שנלחש באוזני אנשים רעים כדי להבטיח שהם לא יישנו טוב בלילה.״

״אתה חושב שהוא היה קיים באמת?״

״ראיתי מה הוא יכול לעשות.״

״ברון הסמים הגרמני?״

״וחמישה מעמיתיו, שנמצאו במצבי פירוק שונים באסם למרגלות הרי נומפייג׳. בבית המסתור שלהם. הטבח...״ השוטר נענע את ראשו. ״תאם את מספר המתים השנתי שלנו בכל העשור שקדם לו. איש לא ראה את המתנקש מגיע או עוזב. שום טביעת רגליים, שום סימן צמיגים. שום עד ראייה. אומרים שכך הוא זכה לכינוי שלו. הכינוי האחר שלו.״

״מהו?״ האוסטרליות היו שבויות בסיפור. הן רכנו קדימה וסובבו את קשיות השתייה בכוסות המשקה שלהן.

״׳האיש משומקום.׳ אומרים שהוא עזב את עולם הריגול, אבל הוא עדיין בסביבה. בין הצללים.״

״לא נכון,״ אמרה אחת הצעירות. ״זה לא יכול להיות.״

״יש לו מספר טלפון סודי. ככה לפחות מספרים. המספר מועבר מאדם לאדם, וכשמצלצלים הוא עונה: ׳האם אפשר לעזור לך?׳״

אוואן טלטל את ראשו. כמעט.

השוטר לשעבר פנה אליו. ״מה?״

״האם אפשר לעזור לך?״ חזר אוואן. ״זה נשמע... רכרוכי."

״האיש הזה הוא בדיוק ההפך מרכרוכי,״ אמר השוטר.

״נראה לי סביר יותר שהוא יגיד משהו יותר קשוח,״ אמר אוואן, ״כמו, ׳האם אתה זקוק לעזרתי?׳״

״טוב, בכל מקרה, הוא לא מישהו שאתה רוצה שירדוף אחריך.״

״איך הוא נראה?״ שאלה צעירה נוספת.

״לא משהו מיוחד,״ אמר השוטר וחזר בשמחה לשוחח עם החבורה. ״אין עליו כמעט מידע מודיעיני. גודל רגיל, מבנה גוף רגיל. סתם בחור רגיל, לא יפה במיוחד.״

הנשים היו חסרות נשימה.

השוטר המשיך. ״הוא מגיע לכל מקום, כך אומרים. מסוגל לעשות כל דבר. לא מפחד משום דבר.״

״אין אדם שלא מפחד משום דבר,״ אמר אוואן.

השוטר נעץ בו מבט מעוצבן. ״מה תייר כמוך יודע על גבר כזה, גבר שהרג סוחרי סמים, טרוריסטים, ראשי מדינות? ראיתי במו עיניי את ההרס שהוא השאיר.״

אוואן משך בכתפיו. הוא אותת לברמן למזוג לו כוסית נוספת. זו תהיה הכוסית האחרונה שלו. מחכה לו נסיעה ארוכה ומטלטלת בחזרה לעיר הבירה ואחריה טיסה ארוכה עוד יותר.

השוטר הצמיד את כפות ידיו ונשף לתוכן. ״אומרים שהוא חדר ישירות אל המטות של כמה מהאנשים הכי מפחידים בעולם. התייצב לבדו מול עשרים איש. וכשמזלזלים בו, הוא לא ממצמץ אפילו. הוא פשוט נועץ מבט בחזרה ואומר...״ השתיקה התיאטרלית התמשכה זמן רב מדי. ״אני נראה לכם כמו מישהו שאפשר להפחיד?״

אוואן כמעט נחנק באמצע לגימת הרֵייקה.

השוטר רכן לעברו. ״מה עכשיו?״

אוואן מחה את פיו. ״פשוט... זה לא קצר וקולע.״

״בסדר גמור, אדוני האמריקני עם הפה הגדול. מה לדעתך הוא היה אומר?״

לפני שאוואן הספיק לענות, הכדורגלן עם הפירסינג בשפה שאג משהו באוזני חברו, ואז רכן וחטף את הכוסית מידה של האוסטרלית הקרובה אליו. הוא הריק את תכולת הכוס במורד גרונו, הרחב כגזע עץ, ואז הטיח את הכוס ברצפה, כשהוא שואג בעוצמה שגרמה לשרירי צווארו לבלוט.

אוואן הסתובב על כיסא הבר שלו ופנה אל עבר הרביעייה. ״עכשיו,״ הוא אמר, ״אתם כבר מתחילים לבחון את הסבלנות שלי.״

הגבר השפיל אליו את מבטו. ״לא היינו רוצים לבחון את הסבלנות שלך.״ קולו היה צרוד מאלכוהול. הוא הניח את ידו על כתפו של אוואן ולחץ. ״מה עליי לעשות?״

״להתנצל בפניה,״ אמר אוואן. ״זה יספיק.״

האיש צחק צחוק יבשושי.

חבריו התפרשו מאחוריו תוך שהם בועטים הצידה את כיסאות הבר כדי לפנות מקום.

אוואן נאנח. הוא הושיט את הכוסית שלו לשוטר. ״תחזיק לי את הוודקה.״

השוטר המופתע לקח את הכוסית, פיו פעור מעט.

אוואן הניח את ידיו על הדלפק ורכן לעבר הנשים האוסטרליות. ״תסלחו לי לרגע?״

בזווית העין הוא ראה את הכדורגלנים ובחן את האביזרים העומדים לרשותו.

השלייקעס האדומים היו עשויים חומר אלסטי חזק עם אבזמים ממתכת.

משקפי הטיטניום היו מונחים במקום נוח במורד גשר האף, כך שאפשר יהיה לדחוף אותם בכוח דרך הסחוסים.

התחבושת האלסטית ריחפה בחוסר תשומת לב, במרחק של בעיטה מסובבת אחת מחבטה עזה אל תוך הלסת הממתינה לה.

אוואן הרגיש את האחיזה בכתפו מתהדקת.

הוא לא הסיר את עיניו מידיו השלובות על קצה הדלפק. הוא אמד את החלל שהקיף אותו.

בקבוקים ריקים למחצה עמדו במרחק נגיעה, ליד ברזי הבירה.

הכיסא הגבוה שמאחוריו, מבנה יציב, רגליים עבות מספיק לנעיצה.

כתם של משקה שנשפך על הרצפה ממש מאחורי קרסוליו של האיש שהתקרב אליו יותר מדי.

״אני יודע שאתה חושב שאתה גדול,״ אמר אוואן חרש, ״והעובדה שאתה לא לבד ושאתה במגרש הביתי ממלאת אותך בביטחון.״

הוא נעמד.

אחת האוסטרליות מאחוריו צקצקה בעצבנות והשוטר שאף אוויר בחדות.

״אבל אני רוצה שתביט בי.״ אוואן הרים את מבטו ונעץ את עיניו בעיני האיש, תוך שהוא מחליק את רגלו הימנית בעדינות לאחור, כדי להישען עליה. ״תביט בי בתשומת לב ותשאל את עצמך...״

הוא בחן את האיש הגוהר מעליו, את עגיל הרוּנה שצף מעל לסנטרו כמו שפמפם קטן, קורא לו.

אוואן אמר, ״אני נראה לך מבוהל?״

*

הדיילת עם עגלת המשקאות נעצרה ליד מושב המעבר של אוואן. קודם לכן הוא ביקש שקית קרח כדי להניח על פרקי אצבעותיו.

היא חייכה חיוך עליז אך עייף. ״אפשר להציע לך משהו?״

״איזה סוגי וודקה יש לכם?״

היא מנתה אותם.

אוואן אמר, ״מים זה בסדר, תודה.״

כשמזגה, נשמע בכריזה הודעה כי בעוד ארבעים דקות הם יחלו בנחיתה לעבר שדה התעופה של לוס אנג׳לס, בשעת דמדומים. הדיילת הניחה את המשקה על המגש שלו, שאותו הוא קרצף בעוז במגבון אנטי בקטריאלי, לתדהמת שכנו למושב.

הדיילת החוותה בסנטרה לעבר השקית שהייתה צמודה לידו והייתה מלאה ברובה בקרח נמס. ״לקחת את זה?״

אוואן הסיר את השקית הנוטפת מים, וחשף חבורה מכוערת על פרקי שתי האצבעות האמצעיות בכף ידו השמאלית. האזור שסביבן היה נפוח וצבוע בצהוב־כחול, ומניפה של כלי דם שנשברו יצרה דוגמת פתית שלג לא מושלמת. כשמסר לה את שקית הקרח, עיניה נחו על הסימנים הכאובים.

״אלוהים ישמור, זה נראה נורא. מה זה?״

״אני חושב,״ הוא אמר, ״שזאת רוּנה איסלנדית להגנה בעת קרב.״