לב רעב – אחרי השקיעה

הם ישבו על החישובים. זה נהיה הדבר שהם עושים במוצאי שבת, אחרי שהילדים נרדמים.

אז נוריד גם את ההתעמלות קרקע של לירי, היא אמרה. הדף היה מולה. טבלה, עם שתי עמודות.

זה ישבור לה את הלב, הוא אמר.

אין ברירה, היא אמרה.

אי אפשר לעבור לפעם בשבועיים? הוא שאל.

הם לא מסכימים, היא ענתה.

אז בואי נקצץ משהו אחר, הוא אמר.

מה? תהיה קונקרטי, היא אמרה. ונקשה עם העט על הדף.

לא יודע, הוא אמר. פתחו איזה סופּר חדש. באזור תעשייה. תמיד בהתחלה הם מורידים מחירים כדי למשוך לקוחות.

ואז אחרי חודש הם מעלים, היא אמרה. זה לא משהו שאתה יכול לבנות עליו.

אבל —

זה בדיוק מה שהביא אותנו למצב הזה, מוֹש, החשיבה לטווח קצר. זה מה שדופק אותנו. זה מה שתמיד דפק אותנו.

לא סגרנו שלא מאשימים אחד את השני?

אני לא מאשימה אותך, מוש, זה שנינו ככה. זאת בדיוק הבעיה. זאת תמיד היתה הבעיה.

אבל מה נגיד ללירי? איך נסביר לה שפתאום היא לא יכולה ללכת לחוג?

תמצא כבר משהו להגיד לה. אתה טוב בזה.

למה אני זה שצריך להגיד לה? למה תמיד את מפילה את זה עליי?

*