ליל השטן 2: מחבוא

פרק 1: קאי

הגשם דמה ללילה. אתה יכול להיות שונה בחשכה, מתחת לעננים.

אני לא יודע בוודאות מה זה היה. אולי המחסור באור השמש והאופן שבו חושינו האחרים מתחדדים, או המעטה המעודן המסתיר דברים מעינינו, יש דברים שמתקבל על הדעת לעשות רק בזמנים מסוימים. לנער מעל כתפיך את הז'קט ולהפשיל שרוולים. למזוג וודקה ולהתרווח בכיסא. לצחוק עם חברים ולצרוח מול משחק כדורסל המשודר בטלוויזיה.

ללכת אחרי בחורה שזיינת בעיניים במשך שעה אל השירותים בפאב, ולזכות בהנהון המעיד על אישור מהחברים שלך כשאתה יוצא משם.

נסו לעשות את זה במהלך היום עם מתמחה במשרד.

לא שאי פעם רציתי את החופש להתענג על דבר כזה ממילא. דברים היו מיוחדים יותר כשהיו נדירים.

אבל בכל בוקר, כשהשמש זרחה, הבטן שלי התפתלה מבפנים בציפייה.

שעת בין הערביים שוב התקרבה. טלטלתי את המסכה שלי שאחזתי בידי לצד הגוף, נעמדתי במישורת שבראש המדרגות בקומה השנייה, והבטתי ברִיקה היושבת במכוניתה. ראשה היה מורכן, פניה נראו באור שקרן מהטלפון הנייד שלה, למרות הגשם שניתך בחלון כשהקלידה.

נדתי בראשי והלסתות שלי התכווצו. היא לא מקשיבה.

הבטתי בארוסה של החבר הכי טוב שלי מסיימת להקליד. האור שבקע מהטלפון שלה נעלם והיא פתחה את דלת המכונית, יצאה ממנה ופתחה בריצה נמרצת בגשם הסוחף. עיניי נעו וסרקו אותה. ראש מורכן ועיניים מושפלות. המפתחות נמחצים באגרופה הקמוץ. זרועותיה מסוככות על ראשה מפני הגשם ומגבילות את טווח הראייה שלה.

לחלוטין בלתי מודעת לסביבתה. הקורבן המושלם.

אחזתי ברצועה בגב המסכה, מתחתי אותה והחלקתי את המסכה על ראשי. חלקה הפנימי התהדק בחיבוק עז על כל קימור בפניי. העולם סביבי התכווץ כאילו הבטתי דרך מנהרה, וכל מה שיכולתי לראות היה רק מה שניצב ממש מולי.

חום התפשט במורד צווארי, מחלחל לעומק חזי. נשמתי נשימה קרירה, עמוקה וארוכה, והרגשתי את ליבי הולם, נעשה רעב.

לפתע, כאילו היה שם מפל בסמטה בחוץ, הגשם מילא את חלל הדּוֹג'וֹ, ודלת מתכת כבדה נטרקה בקומה התחתונה.

"הלו?" היא קראה.

הלב שלי שקע לבטני ועצמתי את עיניי, מתענג על התחושה. צליל קולה הדהד בבניין הריק, אבל נשארתי נטוע במישורת החשוכה, ממתין שתמצא אותי.

"קאי?" שמעתי אותה צועקת בחלל הגדול.

נסוגותי והרמתי את הברדס של הסווטשרט השחור שלי, כיסיתי את פניי והבטתי למטה מעבר למעקה.

"הלו?" היא שאלה שוב, ביתר בהילות. "קאי, אתה כאן?"

תחילה ראיתי את שיערה הבלונדיני. זה הדבר הראשון שמבחינים בריקה. בפנטהאוז השחור שלה, בדוג'ו השחור הזה, בסמטה השחורה שבחוץ, ברחוב השחור… היא תמיד בלטה.

הנחתי את ידי על מעקה הפלדה החלוד, נטעתי את רגליי בסורגים והבטתי בה פוסעת לאיטה למטה, אל תוך החדר הראשי, כשהיא לוחצת על מתגי החשמל שעל הקיר. אך דבר לא קרה. האור לא נדלק.

היא הנידה את ראשה ימינה ושמאלה, נראית דרוכה לפתע, ולאחר מכן חזרה ושלחה את ידה אל המתגים, כיבתה והדליקה שוב.

כלום.

החזה שלה התרומם וצנח במהירות, והיא הידקה את אחיזתה ברצועת התיק שלה בשיא הערנות.

התאמצתי לא לחייך, ועקבתי אחריה בראש מוטה. מוטב שאחשוף את עצמי. מוטב שאשחק באופן הוגן, שהיא תדע שאני כאן, ושהיא מוגנת.

אך ככל שהמתנתי יותר והמשכתי להסתתר בשקט, כך היא נראתה יותר מתוחה. וכשהעמיקה יותר אל תוך החדר למטה, לא יכולתי שלא לרצות להרגיש את הרגע. היא הייתה מבולבלת. מפוחדת. מהוססת. היא לא ידעה שאני כאן. ממש מעליה. לא ידעה שממש עכשיו עיניי עוקבות אחריה. לא ידעה שאני יכול לרוץ לעברה, לתפוס אותה ולהפיל אותה לרצפה עוד לפני שהיא תדע מה קרה.

לא רציתי להפחיד אותה, אבל זה מה שעשיתי. כוח ושליטה היו ממכרים. לא רציתי לאהוב את התחושה, זה החליא אותי.

זה הפך אותי לדיימון.

התחלתי להתנשם בכבדות, כשאני מהדק את אגרופי סביב המעקה, ואט־אט התחלתי גם אני לפחד.

זה לא היה נורמלי.

"אני יודעת שאתה כאן," היא אמרה והביטה סביב בגבות מכווצות. אבל העיקשות בעיניה הייתה מאולצת, ואני חייכתי מאחורי המסכה שלי.

הטישירט האפורה והארוכה שלה נשמטה מכתפה, וגשם נצץ על חזה וצווארה.

בחוץ הכה מבול במרידיאן סיטי, ובשעה הזאת של הלילה — ובשכונה הזאת — הרחובות היו ריקים. איש לא ישמע אותה. וקרוב לוודאי שאיש לא ראה אותה נכנסת אל הבניין.

ועל פי האופן שבו היא החלה לסגת לאט אל מחוץ לחדר החשוך, נראה היה שהיא בדיוק התחילה להבין זאת.

התקדמתי צעד.

הרצפה העשויה סורגי מתכת חרקה וראשה זינק שמאלה בעקבות הצליל.

עיניה ננעצו בעיניי. המשכתי להביט בה והלכתי לעבר המדרגות.

"קאי?" היא שאלה.

למה הוא לא עונה לי? ודאי תהתה. למה הוא עוטה את המסכה שלו? למה האורות כבויים? בגלל הסערה? מה קורה?

אבל לא אמרתי דבר בעודי הולך לאט לעבר דמותה הקטנה והיפה, שהלכה ונעשתה מוגדרת יותר ככל שהתקרבתי. קווצות שיער רטובות שלא הבחנתי בהן קודם נדבקו לחזה, ועגילי היהלום הצמודים, שמייקל קנה לה בחג המולד האחרון, נצצו על אוזניה. קצות שדיה הזדקרו מבעד לחולצתה.

עיניה הכחולות הביטו בי בחשש. "אני יודעת שזה אתה."

גיחכתי מאחורי המסכה. גופה הנוקשה בגד בדבריה מלאי הביטחון. באמת?

הקפתי אותה לאט, הולך וסוגר עליה, בזמן שהיא נשארה דוממת בעקשנות. את בטוחה שזה אני? אולי אני לא קאי, נכון? אולי פשוט לקחתי את המסכה שלו. או אולי קניתי מסכה דומה בדיוק לזו שלו.

נעצרתי מאחוריה, וניסיתי להסדיר את הנשימה למרות הלמות ליבי. יכולתי לחוש אותה. את האנרגיה בין החזה שלי לגב שלה.

היא הייתה צריכה להסתובב. היא הייתה צריכה להכין את עצמה לסכנה כפי שלימדתי אותה. היא חשבה שזה משחק?

"תפסיק עם זה," היא נבחה והפנתה את ראשה מספיק כדי שאוכל לראות את שפתיה נעות. "זה לא מצחיק."

לא, זה לא היה מצחיק. מייקל הסתלק — נסע ללילה מחוץ לעיר — וויל ודאי יצא להשתכר באיזשהו מקום. היינו רק שנינו.

ולפי האופן שבו הבטן המחורבנת שלי התהפכה באותו רגע, זה לא היה מצחיק, או טוב או נכון — איך שכל הזמן הייתי צריך לדחוף את עצמי מעבר לקצה כדי להרגיש מעט יותר בשליטה.

לא טוב עד כמה שלא רציתי להפסיק.

לפתי אותה, כרכתי את זרועותיי סביבה וטמנתי את אפי מתחת לאוזנה. הבושם שלה הכביד על עפעפיי, וכשהידקתי את אחיזתי והצמדתי את גופה אל גופי, שמעתי אותה מתנשפת. "זה רק אנחנו, מפלצת קטנה," נהמתי. "בדיוק כמו שרציתי, ויש לנו את כל הלילה."

"קאי!" היא צעקה ומשכה בזרועותיי.

"מי זה קאי?"

היא התפתלה, התנגדה לאחיזתי ונאבקה. "אני מכירה אותך כבר. את הגובה שלך, את מבנה הגוף שלך, את הריח שלך…"

"באמת?" שאלתי. "את יודעת איך אני מרגיש, אה?"

טמנתי את פניי עטויות המסכה בצווארה, והידקתי את זרועותיי סביבה. רכושני. מאיים. התנשפתי ולחשתי, "אני מתגעגע אל התיכוניסטית הקטנה שהיית, ריקה."

גנחתי, והתנהגתי כאילו אני אוהב להרגיש כיצד היא מתפתלת עליי. "לא התחצפת אליי בכלל."

היא עצרה, וחוץ מנשימתה כל חלק בגופה קפא. החזה שלה שקע והיא החלה לרעוד תחת זרועותיי.

הצלחתי להפחיד אותה.

מישהו קרוב לנו אמר פעם בדיוק את המילים האלה, מישהו שהפחיד אותה, וכעת היא לא הייתה בטוחה אם הוא אני או לא. דיימון נעלם בשנה שעברה והוא יכול להיות בכל מקום, נכון, ריקה?

"חיכיתי לזה הרבה זמן," אמרתי ושמעתי את הרעם מתנפץ בחוץ. "תפשטי את החרא הזה." הפשלתי את חולצתה, חשפתי את הגופייה שלה, והיא פלטה צרחה. "אני פאקינג רוצה לראות אותך."

מתנשפת, היא התרחקה והניפה מעליי את זרועותיה. היא נסוגה מייד — התגובה הראשונה שלימדתי אותה לבצע כשמישהו לופת אותה מאחור — אבל ידעתי מה היא עומדת לעשות, והזזתי את כף רגלי האחורית.

בחייך, ריקה!

ואז, לפתע, היא צנחה, כל כובד משקל גופה חמק מבין זרועותיי היישר לרצפה.

כמעט צחקתי. היא חשבה במהירות. יופי.

אבל המשכתי בתקיפה. היא זחלה על ידיה וברכיה, מתכוננת לברוח במהירות, ואני הסתערתי ולפתי אותה בקרסול.

"לאן את חושבת שאת הולכת?" הקנטתי.

היא התהפכה ובעטה במסכה שלי, ואני נסוגותי וצחקתי. "הו, אלוהים, הולך להיות כיף איתך. אני פאקינג לא יכול לחכות."

יבבה חמקה ממנה כשזחלה לאחור, דחפה את עצמה ונעמדה שוב על רגליה. היא הסתובבה, פחד נראה בבירור על פניה, והיא פרצה בריצה לעבר המלתחות. כנראה לעבר היציאה בחלקו האחורי של הבניין.

רדפתי אחריה ואחזתי בחולצתה, וכל גופי בער.

פאק. הרגשתי קילוח זיעה מחליק מטה על עורפי.

זה רק משחק. לא אפגע בה. כמו תופסת או מחבואים ששיחקנו בילדות. ידענו שלא יקרה לנו שום דבר רע אם ניתפס, ולא נגרום כל נזק כשאנחנו רודפים, אך למרות זאת, הפחד הלא רציונלי ריגש אותנו. זה מה שאהבתי. זה כל מה שזה היה. זה לא היה אמיתי.

סובבתי אותה, כשאני חובק אותה ביד אחת, ובידי השנייה כופפתי את הברך שלה והרמתי אותה מהרצפה. היא הניפה את הברך השנייה אבל הספקתי לפתל את האגן לפני שהמכה נחתה בין רגליי. הפכתי אותה שוב והשלכתי את שנינו אל הרצפה, כשאני מעליה.

"לא!" היא זעקה. גופה התפרע תחתיי ואני התמקמתי בכוח בין רגליה, הרמתי את מפרקי כפות ידיה מעל לראשה והצמדתי אותם זה לזה. היא נאבקה באחיזתי אבל זרועותיה החלו לרעוד וכוחה נחלש.

הפסקתי לזוז והשפלתי את מבטי. לדיימון ולי יש עיניים כהות ושיער כהה, אף ששיערו כמעט שחור. היא לא תוכל להבחין בהבדל תחת האפלה ששררה סביבנו.

אבל היא יכולה לחוש אותי. אוחז אותה, מצמיד אותה בכוח, מאיים עליה… ממש כמוהו.

אט־אט הנמכתי את ראשי אל שדיה, מרחף סנטימטר מעל עורה, והיא הפסיקה להיאבק. היא התנשפה כל כך חזק, שנשמע כאילו היא עוברת התקף אסטמה.

כשהרמתי את מבטי אליה וראיתי את גופה מתעצב בהתאם לגופי ואת ידיה הכבולות מעליה בחוסר אונים, הבחנתי שהיא בוכה. היא ידעה שזהו זה. איש לא יעצור אותי, איש לא ישמע אותה צורחת, משוגע במסכה שיכול לפגוע בה, להרוג אותה, והוא יעשה את זה במשך כל הלילה.

לעזאזל. משכתי לאחור את הברדס והסרתי את המסכה בזעם. "חתיכת תינוקת דפוקה!" שאגתי, והטחתי את ידי ברצפה לצד ראשה. "תורידי אותי ממך!" תחבתי את פניי אל מול פניה. "עכשיו! קדימה!"

היא נהמה, פניה הלכו והאדימו, והיא זינקה מעלה וכרכה את זרועה סביב עורפי. היא מחצה אותי בנעילת ראש, שלחה את ידה השנייה אל מתחת לזרועה, ותחבה אצבע ואגודל בעיניי.

זה לא היה הרבה, אבל זה גרם לי להרפות מאחיזתי מספיק זמן כדי שהיא תחבוט בי בצד ראשי, וכשנסוגותי, היא התאמצה להזדקף, חטפה את התיק שלה ונופפה בו לעבר ראשי.

"אוף," רטנתי ומשכתי אותו מידיה.

אבל היא זינקה במהירות על רגליה, רצה אל הקיר, חטפה את אחת מחרבות הקדוֹ, ונעמדה נכונה בתנוחה, בידית במבוק מונפת.

חזרתי והתיישבתי על עקביי מושך את ידי מפניי, בודק אם אני מדמם. כלום. נאנחתי והרמתי אליה את עיניי, גופי הלך ונעשה קר ככל שהפחד עזב את עיניה והתחלף בכעס.

האדרנלין עדיין זרם באיבריי ואני התנשמתי עמוקות, ולפתע גופי היה כבד פי עשרה כשנעמדתי על רגליי.

"אני לא אוהבת שאורבים לי ככה!" היא פלטה. "זה אמור להיות מקום בטוח."

מצמצתי ונעצתי בה מבט נוזף. "אין שום מקום בטוח."

הלכתי לעבר המדרגות והסרתי את הסווטשרט בזמן שטיפסתי בהן. "את לא ערנית."

אספתי את בקבוק המים שהשארתי קודם ליד החלון. "אני עוקב אחרייך. כשהיית ברחוב, הפנים שלך היו תקועות בתוך הטלפון. ובקושי הצלחת להזיז אותי. את מבזבזת יותר מדי זמן בלהיות בפאניקה."

לגמתי מהמים, הייתי צמא מאוד, לא רק ממאמץ, אלא הרבה יותר מכך. יותר מדי מחשבה, דאגה ותחבולות. הייתי זקוק למים.

התגעגעתי ללילות ההם, לפני שנים, כשהרגשתי משוחרר. כשהיו לי חברים שיכולתי ללכת לאיבוד איתם.

צעדיה רקעו על המדרגות, וכשהבטתי החוצה מבעד לחלון, האורות החזקים של מרידיאן סיטי בצידו השני של הנהר, זהרו בחוזקה, בניגוד חריף לאפלה ששררה בצד הזה.

"הפנמתי כל דבר שלימדת אותי, "היא אמרה. "בטחתי בך, ואתה לא לקחת את זה ברצינות. עכשיו, אם דבר כזה יקרה שוב, אני כבר אתמודד."

"היית צריכה להתמודד הפעם! ואם זה לא הייתי אני? מה היה קורה לך?"

הצצתי עליה מגבוה, ראיתי את עיניה הכאובות מביטות מבעד לחלון, וחרטה החלה להתפתל בבטני. שנאתי לראות את המבט הזה. ריקה עברה מספיק, ורק ערערתי אותה שוב.

"אני חושבת שאהבת את זה," היא ענתה בשקט, עדיין מביטה החוצה מבעד לחלון. "אני חושבת שנהנית מזה."

ליבי החסיר פעימה, הסטתי ממנה את עיניי ועקבתי אחר מבטה אל מחוץ לחלון.

"אם הייתי נהנה מזה, לא הייתי מפסיק."

היא הרימה אליי את מבטה, ואני שמעתי מכונית חולפת למטה, ואת צמיגיה מתפלשים בגשם.

"אתה יודע, גם אני עקבתי אחריך," היא אמרה לי. "אתה שקט, אף אחד לא רואה איפה אתה אוכל או ישן…"

סובבתי את פקק בקבוק המים, ומכל הפלסטיק חרק באגרופי. ידעתי על מה היא מדברת. ידעתי שהייתי מרוחק.

אבל הייתי מוכרח לשמור הכול בפנים, אחרת הייתי מסתכן בכך שהדברים הלא נכונים היו חומקים החוצה. היה עדיף כך.

וזה החמיר בזמן האחרון. הכול היה דפוק. היא ומייקל היו כל כך שקועים זה בזו, ויל היה פיכח רק כמה שעות ביום. הייתי לבדי יותר מאי פעם.

"אתה כמו מכונה." היא שאפה ארוכות. "לא כמו דיימון. אי אפשר לקרוא אותך."

היא עצרה. "חוץ מעכשיו. חוץ מהזמנים שבהם אתה עוטה את המסכה שלך. אהבת את זה, נכון? זאת הפעם היחידה שאני רואה שאתה מרגיש משהו."

הפניתי את ראשי וריככתי את מבטי. "את לא נמצאת איתי כל הזמן," התלוצצתי. לרגע נעצתי בה את מבטי ושנינו ידענו בדיוק על מה אני מדבר. היא לא ראתה אותי עם נשים. סומק קל התפשט בלחייה. היא שלחה לעברי חצי חיוך, ונטשה את קו החקירה שלה.

כחכחתי בגרוני והמשכתי הלאה. "את צריכה לעבוד על התקפות־הנגד שלך," אמרתי לה. "ועל המהירות שלך. אם את עוצרת, את נותנת ליריב שלך הזדמנות לתפוס אותך."

"ידעתי שאני בטוחה איתך."

"את לא," עניתי בתקיפות. "תמיד תניחי שאת בסכנה. ככה, אם מישהו חוץ ממייקל יתפוס אותך, הוא יחטוף את מה שמגיע לו."

היא שילבה את זרועותיה מעל חזה, ויכולתי להרגיש את עוגמת הנפש שלה. הבנתי אותה. היא לא רצתה לחיות כל חייה על המשמר. אבל היא כמעט לא נקטה באמצעי זהירות בסיסיים, ולא היה גבול לכמה שהיא עשויה להצטער על סיכונים לא מחושבים. מייקל לא היה תמיד בסביבה. אבל כשהוא נמצא, הוא לפחות היה איתה. עברו שבועות מאז שדיברתי איתו באמת.

"מה שלומו?" שאלתי אותה.

היא גלגלה את עיניה והבחנתי שמצב הרוח שלה משתנה ונעשה קליל יותר. "הוא רוצה לטוס לריו או משהו ולהתחתן."

"חשבתי שהחלטתם לחכות עד שתסיימי את הקולג'."

היא הנהנה ונאנחה. "כן, גם אני חשבתי ככה."

כיווצתי את עיניי לעומתה. אז מה קורה?

ההורים של מייקל וריקה ציפו לחתונה בת'אנדר ביי, ולמיטב ידיעתי, בני הזוג חיו עם זה בשלום. למעשה, מייקל היה מאוד נחרץ בדעתו לעשות מזה עניין גדול.

הוא רצה לראות אותה צועדת לעברו בכנסייה, לבושה בשמלה. אחרי הכול, הוא גדל במחשבה שהיא תינשא לאחיו. הוא התכוון להראות לכולם שהיא שלו.

ואז זה הכה בי.

דיימון.

"הוא פוחד שמסיבת חתונה גדולה תפתה את דיימון לחזור," ניחשתי.

ריקה הנהנה שוב בכובד ראש, כשהיא עדיין מביטה מבעד לחלון. "הוא חושב שאם נתחתן לא יקרה לי שום דבר רע. וכמה שיותר מהר — יותר טוב."

"הוא צודק," אמרתי לה. "חתונה — מאות אנשים, כשוויל ואני לצידו — האגו של דיימון לא יעמוד בזה. הוא לא יוכל לשמור מרחק."

"אף אחד לא ראה אותו או שמע ממנו כבר שנה."

כיווצתי את הלסת, וציפייה כיווצה את בטני. "כן, זה מה שמפחיד אותי."

לפני שנה דיימון רצה שריקה תסבול באופן לא יתואר. למעשה, כולנו רצינו בכך, אבל דיימון הלך עם זה קצת יותר מדי רחוק, וכשלא תמכנו בו, כולנו הפכנו לאויביו. הוא תקף אותנו, פגע בה ועזר לאחיו של מייקל, טרוור, לנסות להרוג אותה. מייקל היה מספיק חכם להניח שהכעס של דיימון עדיין לא התפוגג. אם היינו יודעים היכן הוא, זה היה דבר אחד, אבל הבלשים ששכרנו למצוא אותו ולפקוח עין על צעדיו, לא הצליחו לאתר אותו.

וזה הסביר למה מייקל רצה לנקוט אמצעים כדי להרחיק את ריקה מאור הזרקורים, וחתונה גדולה בביתנו המפואר שעל חוף הים, הייתה ממקמת אותה בדיוק במקום שכזה.

"לא אכפת לך מחתונה גדולה," הזכרתי לה. "את רק רוצה את מייקל. למה שלא תברחו, ותעשו את זה כמו שהוא רוצה?"

היא שתקה כמה רגעים ואז אמרה בשקט, כשעיניה במקום רחוק.

"לא." היא נדה בראשה. "בדיוק מאחורי סנט קיליאנ'ס, במקום שבו נגמר היער והצוקים הופכים לים. תחת שמי חצות…" היא הנהנה, חיוך יפיפה ועצוב עלה בשפתיה. "שם אתחתן עם מייקל."

בחנתי אותה, משתומם מהמבט המרוחק והחולמני בעיניה. כאילו היא ידעה תמיד שתינשא למייקל וכל חייה ראתה זאת בעיני רוחה.

"מה זה הבניין הזה?" ריקה החוותה בתנועת סנטר אל מעבר לחלון.

עקבתי אחר מבטה, אבל לא הייתי צריך להסתכל כדי לדעת על איזה בניין היא מדברת. הייתה סיבה לכך שבחרתי את המיקום הזה לדוג'ו שלנו.

הבטתי אל הזגוגית ובהיתי בבניין שהיה מעבר לכביש, הוא היה גבוה מהבניין שלנו בשלושים קומות בערך, והגשם ופנסי הרחוב השבורים הקדירו עוד יותר את האבן האפורה ממנה היה עשוי.

"האפיפיור," עניתי. "זה היה חתיכת מלון פעם. עדיין, בעצם."

האפיפיור ננטש לפני כמה שנים, ונבנה כשדובר על הקמת אצטדיון פוטבול כדי למשוך עוד תיירים למרידיאן סיטי, וכדרך להפיח רוח חיים בווייטהול, המחוז העירוני המוזנח שבו עמדנו עכשיו. לרוע המזל, האצטדיון לא הוקם, והאפיפיור פשט רגל אחרי מאמצים לשרוד.

סרקתי במבטי את החלונות הכהים, את צללי התריסים שבקושי נראו בתוך מאות החדרים שהיו כעת ריקים ושוממים. היה קשה לחשוב שבמקום גדול כזה אין עוד שמץ של חיים. בלתי אפשרי, למעשה. עיניי החשדניות הביטו בכל חלל אפל, אבל יכולתי לראות רק למרחק של סנטימטרים ספורים בחדר לפני שהאפלה כילתה את השאר.

"אני מרגישה כאילו מישהו מסתכל עלינו."

"אני יודע," הסכמתי וסרקתי כל חלון, בזה אחר זה.

מזווית עיני ראיתי אותה נרעדת, והרמתי את הסווטשרט שלי והושטתי לה אותו.

היא לקחה אותו וחייכה אליי כשהסתובבה בדרכה אל המדרגות. "נהיה קר. אני לא מאמינה שכבר אוקטובר. עוד מעט יגיע ליל השטן," אמרה בקול מתנגן ונשמעה נרגשת.

הנהנתי והלכתי אחריה.

אבל כששלחתי מבט נוסף לאחור, צינה הזדחלה במורד גופי מהמחשבה על מאה החדרים הריקים, רדופי הרוחות, במלון הנטוש שמעבר לכביש.

ועל ליל השטן, לפני זמן כה רב, כשילד שהיה פעם אני, רדף אחר ילדה שהייתה אולי כמו ריקה, במקום שאולי היה בדיוק המלון האפל הנשקף מבעד לחלון עכשיו.

אבל שלא כמו הלילה, הוא לא הפסיק.

הוא עשה משהו שאסור היה לו לעשות.

ירדתי במדרגות במרחק סנטימטרים ספורים מריקה, מתאים את צעדיי לשלה בתזמון מושלם, ונועץ את מבטי בשיערה מאחור.

היא לא הבחינה עד כמה הסכנה הייתה קרובה.