כ”א מחשבות על ממלכתיות ישראלית

 

גרשון הכהן ממלכתיות: מונח מפתח בהשקפת העולם של בן־גוריון

בשנה האחרונה זכה המונח "ממלכתיות" לשימוש נפוץ בשיח הפוליטי הישראלי, אך ראוי לעמוד על ההבדל בין משמעותו בשימוש שקבע לו בן־גוריון ובין השימוש הרווח בו בשיח העכשווי. עיקר ההבדל מתמצה בהבחנה בין ממלכתיות בתפיסה רחבה, בהקשרה הייחודי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולא רק דמוקרטית, ובין ממלכתיות בתפיסה צרה המתכנסת לדרישה של ציות לשלטון החוק, לטוהר המידות, להתנהלות פוליטית הגונה ולהתמסרות ל"טוב הכללי". השימוש של בן־גוריון במונח היה ייחודי למורשת ישראל, ובשל כך גם המומחים למדע המדינה לא מצאו לו מקבילה בגישות המוכרות לסדרי מנהל ציבורי ומדינה.1

הצורך הראשוני של בן־גוריון בכינון מונח הממלכתיות נבע מתביעה בלתי מתפשרת לאחדות ישראל גם לנוכח מחלוקות קשות, ותביעה זו הופנתה אל כלל העם.2 ואולם, מבחינת התנהלות ההנהגה נועדה הפנייה אל הממלכתיות כערך לשרת צורך חיוני לא פחות של ההנהגה כסמכות ריבונית: סמכות הנדרשת לבסס את מקור ההצדקה להכרעות מנהיגותיות קשות במתח הישראלי המתמיד שבין חלום יהודי ציוני, המתואר בהכרזת העצמאות במילים "שאיפת הדורות לגאולת ישראל", ובין ניהול מדינה מודרנית. מדובר בחזון המכוון לפעולותיה של מדינת ישראל באופן החורג מחובותיה הרגילות של מדינה מערבית מתוקנת. על החריגות הזאת חזר ועמד בן־גוריון בדיבורו ובכתיבתו לאחר הקמת המדינה: "מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של עם ישראל [...] ועם תקומת המדינה לא הוגשם חזון הגאולה כי העם היהודי ברובו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית, היא רק המכשיר והאמצעי לגאולתו".3

הדרישה לממלכתיות ביקשה לסמן להנהגה ולמשרתי הציבור את חובת ההתמסרות לתכלית לאומית נשגבת המבקשת ביטוי במבחן המעשה היומי. בהיבט זה הממלכתיות כהכוונה של חזון־על מעניקה למשרתי הציבור מעין נקודת תיווך בין שמיים לארץ, מעין מצפן לניווט במציאות מורכבת ורווית מתחים. מתוקף זה דרש בן־גוריון לפרק את הפלמ"ח ולסגור את החינוך הנפרד של זרם העובדים. הוא תבע מאמץ חסר תקדים, העומד מעל שיקולי ניהול רציונליים, לממש את חובתה של המדינה היהודית לקיבוץ גלויות, ומכאן ביסס את התביעה להביא את העולים מעיראק כולם בבת אחת למרות מחסור חמור במשאבים ולמרות היעדר מענה שלם בכל הנוגע לשיכונם ולהזנתם. בהשראת הממלכתיות גם הצדיק בן־גוריון את דחיית הדרישה לכונן חוקה, בטענה שאל לו למיעוט היהודי הנמצא לפי שעה בארץ לקבוע חוקה שתחסום בעתיד את כוח ההשפעה והשינוי שיחוללו המוני העולים. בהיבט זה הממלכתיות של בן־גוריון הייתה דרישה לנאמנות לסיפור־העל של האומה היהודית בכל פעולותיה של מדינת ישראל בתהליך ביסוסה והתפתחותה.

ממלכתיות: מסגרת ערכית לאיזון מתחים

בנקודת המוצא של מונח הממלכתיות של בן־גוריון ושל אופני יישומה מצויה תפיסת עולם מקיפה להדרכת מעשה ההנהגה ברמה הלאומית. תפיסה זו מניחה שמנהיגות מעשית גם ברמה הלאומית, וגם ברמה הבירוקרטית, מתנהלת בניווט של מתחים בלתי פתורים. עבודת האדריכל, למשל, יכולה להדגים כיצד אבחון המתחים והרעיון לאיזון ביניהם מציבים את נקודת ההתחלה להמשך עבודת התכנון. כזה הוא לדוגמה המתח בין השאיפה לבנות בית כמחסה סגור ומוגן מפגעי האקלים ומן הסכנות ובין השאיפה ליצור חיבור רציף ופתוח בין החלל הפנימי של המבנה ובין המרחב שמחוץ לו. גם לאחר שעוצבה נקודת האיזון, המענה משמר את תודעת המתח הבסיסי כמחולל את התוצאה האדריכלית. שלא כמו באדריכלות, הגישה הניהולית המכנית נוטה לצפות ממנהל לפתור את המתחים אחת ולתמיד. ואולם, גישתו של בן־גוריון הפוכה לחלוטין: היא רואה במתחים כוח מניע, כאשר המתחים הבלתי פתורים, שהאדם והחברה מתנהלים בצִלם, מעצבים את בסיס זהותם.

תודעת המתחים הרווחים בחברה ובמדינה, נחוצה בשיטת המנהל הציבורי של בן־גוריון כמצפן משותף לא רק להנהגה הבכירה, אלא גם כאמצעי הכוונה לעבודתם של משרתי הציבור. הממלכתיות הישראלית מבטאת בהיבט זה את המסגרת המכוונת לאיזון בהתנהלות במתח המתמיד בין הקמת המדינה כפרויקט מוסדי סדור ומוגדר, המאופיין באמות מידה אוניברסליות, ובין ראיית המדינה כאמצעי בתהליך גאולה נבואי השואף לאינסוף. "מדינת ישראל", הסביר בן־גוריון, "היא מדינה ככל המדינות, ובאותו זמן שונה מכל המדינות [...] היא לא מדינה לתושביה — אלא לעם היהודי כולו".4 מדברים אלו ברור מדוע לשיטתו של בן־גוריון, מדינת ישראל כאמצעי למימוש חזון אינסופי תמשיך להיות "מדינה שבדרך" גם לאחר הקמתה.

המתחים המכוננים את זהותה של מדינת ישראל

מדינת ישראל הוקמה מתוך מערכת מתחים ייחודית, שכוננה את המפעל הציוני מראשיתו, ובן־גוריון הגדיר אותה עוד בשנים שלפני הקמת המדינה: מצד אחד, הוא הבליט את תכלית המדינה כמפעל גאולה ייחודי לעם היהודי, ומן הצד האחר הוא לא זנח את חובתו לכינון מדינה מתוקנת המאופיינת באמות מידה אוניברסליות. עוד בטרם הקמת המדינה, בנאומו לחברי ההסתדרות ב־1944, הדגיש בן־גוריון: "מדינה יהודית אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים [...] ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שוויון גמור ומוחלט, פוליטי אזרחי ולאומי לכל תושביה ואזרחיה". בדבריו אף הרחיק לכת ואמר: "במדינה יהודית יתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה אם יהיה ראוי לכך". עם זאת, הוא הבהיר היטב: "משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה — אלא בתפקיד שיוצג למדינה: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה ולמען תושביה, אלא מדינה ייעודה להעלות המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת".5

דברים אלו מדגימים את השיטה שאני מבקש לתאר. מצד אחד, בן־גוריון מתחייב בהם למדינה דמוקרטית שוויונית לכלל אזרחיה, ומן הצד האחר הוא אינו מוותר על היותה של המדינה עצמה יהודית ביסוד ייעודה, בלי תלות במספר אזרחיה היהודים, כלומר המדינה עצמה תהיה יהודית מכוח ייעודה ותכליתה היהודיים. במבט לוגי מדובר בשתי מגמות תפיסתיות וערכיות בלתי מתיישבות, אולם לבן־גוריון לא היה כל קושי להחזיק בשתיהן בעת ובעונה אחת וליישמן בחיי המעשה.

חוקה כמסמך משפטי מתקשה להכיל מתחים היכולים להוביל לסתירה הדדית, וגם משום כך נמנע בן־גוריון מכינונה: הוא ביקש דרך התנהלות של "גם וגם" באימוץ מגמות שמבחינה לוגית אינן עולות בקנה אחד. במילים אחרות, בן־גוריון ביקש להימנע מן ההכרח להכריע, כפי שהסביר בנאום למועצת מפא"י באפריל 1951: "יש במדינה ניגודים רוחניים וחברתיים כלכליים [...] לא הגיעה עדין שעת ההכרעה בשאלות הגדולות השנויות במחלוקת. וכל הרוצה באמת ובלב תמים בקיבוץ גלויות הלכה למעשה [...] חייב להטות שכם — נרכז קודם את העם בציון, נבטיח קיומו ושלומו, ובבוא הזמן יכריע במה שיש להכריע".6

אם כן, מתגלה כאן גישת יסוד במשנה סדורה חברתית ופוליטית המגולמת לא רק בפרקטיקה פרגמטית, אלא גם בגישה מטפיזית לראיית הגאולה כנתונה בתהליכי התהוות חומריים. בכך טמונה גם תפיסתו התאורטית והמעשית של בן־גוריון בכל הנוגע לתפקיד ההנהגה הלאומית הנבחנת ביכולתה לנווט מערכות מתחים, כאשר המתחים עצמם מתווים את מערכת הקואורדינטות שדרך וזהות לאומית מתעצבות דרכה. במילים פשוטות, מבחנו של המנהיג מתבטא ביצירת נקודת איזון לסנכרון המאפשר הימנעות מהכרעה סופית במתחים שלא רק שאינם בני פתרון, אלא אף מוטב שלא להביא בהם לידי הכרעה. מונח הממלכתיות משמש בהקשר הזה כמצפן לחוקה דינמית גמישה ופרגמטית מצד אחד המכוונת לחזון נצחי אידאלי מן הצד האחר.

ממלכתיות כפרקטיקה ניהולית

בן־גוריון הבין כי מדינה כישות דינמית, בוודאי המדינה היהודית, תתנהל תמיד בין מתחים. במונח הממלכתיות ביקש אפוא לפתוח פתח מילוט מקיבעון החוק והנהלים החוסמים את הגמישות הנחוצה למול אתגרים משתנים, ומשום כך תבע גם ממשרתי הציבור נאמנות שאינה רשמית גרידא: "עובדי המדינה יעצבו למעשה דמות המשטר. לא החוק אלא הביצוע הוא הקובע [...] הייעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת ישראל, לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה".7 בהקשר זה הייתה הממלכתיות בחירה בשיטת ניהול חלופית, המתאימה להבנתו לייחודה של מדינת ישראל, כמו העדפה של שיטת טיפול רפואי הומאופתי על פני טיפול קונבנציונלי.

רק במודל חשיבה הוליסטי ניתן להכיל, לדוגמה, את הניגוד המתקיים אצל בן־גוריון בשימוש בממלכתיות: פעם אחת כדי לדרוש מיהודים להשתחרר ממורשתם הגלותית החתרנית המחפשת איך לחמוק מחוקי המדינה, ופעם אחרת כדי לדרוש ממשרתי הציבור לפרש את החוק פירוש גמיש ולא בירוקרטי, מתוך נאמנות לשליחותם. בהצבת הממלכתיות כסוג של מצפן כיוון בן־גוריון לחובת הנאמנות לחזון נשגב המצוי מֵעבר לכאן ועכשיו.

כאן מתגלה הפוטנציאל האינסופי של מושג הממלכתיות: הוא נועד לאפשר התנהלות דינמית במציאות המשתנה דרך קבע. אם מדינה היא קודם כול ישות משפטית, קשה להתמודד עם מציאות המשתנה בקצב הולך וגובר, שכן מערכת החוק והמשפט תהיה תמיד בפיגור מסוים לעומת המציאות. אם כל שנותר לעובד הציבור ולמנהיג הוא רק לכוון את החוק, הוא יתמודד שוב ושוב עם אתגרים חדשים בעזרת כלים לא רלוונטיים. כאן משתלב רעיון הממלכתיות כרעיון מאפשר ומכוון להסתגלות למציאות דינמית משתנה תדיר ולהתמודדות עמה על בסיס חזון המעניק מצפן עם הוראות ניווט. ביסוד רעיון הממלכתיות מונחת אפוא קוסמולוגיה המספרת שאין אפשרות לסדר את המציאות אחת ולתמיד ולנהל הכול בשגרה סדורה על מסילה יציבה ובציות למערכת חוק ברורה וקבועה.

אם אין ממשות לשאיפת המסילה היציבה, אז הראשונים הנוגעים במציאות ומגלים שהיא משתנה, חייבים להיות מצוידים בהרשאה לניווט עצמי ובמרחב החלטה מבוזר המסונכרן באמצעות מערכת קואורדינטות מושגית המשותפת לכלל בעלי הסמכויות. ואולם, משפטנים מתקשים לקבל את הגישה הזאת, ובשל חרדתם לאבדן השליטה הם יעשו הכול לשימור המערכת החוקית הסדורה. גישת מפא״י, עם "הפּשרה המפא"יניקית", העניקה קדימות עקרונית למי שפועלים במרחבי העשייה, והיא עשתה זאת מהבנת העומק של מצבי אי־ודאות שעל פי טבעם מטילים שיתוק על מי שמבקש הוראות ברורות ומוסמכות בגיבוי חוקי. אנשי החוק והסדר יגידו שכך נפתח פתח לאנרכיה, ושוב מזדקר כאן מונח הממלכתיות ככלי מכוון שבאמצעותו ניתן להגן מפני מה שנראה בעיני סדרני החוק כהידרדרות להתנהלות כאוטית עד כדי אנרכיה. ציות לקוד עמוק של ממלכתיות הוא ההגנה בפני מערכת של "איש הישר בעיניו יעשה", והדבר יכול לקרות רק בעזרת מצפן רעיוני משותף, שהוא ליבת תפקידו של רעיון הממלכתיות.

מפעלי העלייה בשירות הממלכתיות

פעולותיו של יעקב קדמי יכולות להדגים פעולה בהכוונת המצפן הממלכתי. בשנות השמונים של המאה הקודמת פעל קדמי כראש ארגון "נתיב" בהעלאת יהודי ברית המועצות למדינת ישראל. עם הגידול במספר היהודים שיצאו מגבולות ברית המועצות, זיהה קדמי כי רבים במחנה המעבר בווינה בוחרים להגר לארצות הברית. משהצליח לפעול מול שגרירות ארצות הברית במוסקווה להגבלת הגירת היהודים לארצות הברית, גילה כי בהשתדלות ארגונים יהודיים־אמריקניים מול שלטונות גרמניה, יהודים רבים משתקעים בה. על דעת עצמו החליט קדמי להעביר את מחנה המעבר מווינה לבודפשט ולבוקרשט, ובחסות "מסך הברזל" שעדיין התקיים בהן באותן שנים, נחסמה הגירת היהודים לגרמניה והם נאלצו להגיע למדינת ישראל. רק לאחר שהשיג את ההסכמה הסובייטית לשינוי שיטת ההתארגנות, עדכן את ראש הממשלה, יצחק שמיר, וקיבל את אישורו. בחינת התנהלותו של יעקב קדמי באמות המידה האוניברסליות של עקרונות מנהל ציבורי ונאמנות של משרתי ציבור יכולה להדגים את ביטויה הייחודי המעשי של הכוונת תודעת הממלכתיות. מומחי חוק ומשפט יתמהו באיזו סמכות החליט קדמי את החלטותיו העצמאיות? כיצד נטל לעצמו רשות לקבוע את גורלם של יהודי ברית המועצות וחסם את הגירתם לארצות הברית ולגרמניה? התשובה כרוכה בהכוונת המצפן הלאומי הטמון בערך הממלכתיות ובחופש ההחלטה שהוא מעניק למשרת הציבור בשעה שהוא מתמסר לייעוד המדינה.

בפסח תש"י, בכינוס בעין חרוד שייוחד לאתגרי השעה, הסביר בן־גוריון את משמעותו של חזון קיבוץ הגלויות ואת אופן ביטויו בסדר היום המעשי של מדינת ישראל. וכך אמר:

לא ביטחון ולא פיתוח הארץ הם עיקרה של המדינה. הם אינם אלא תנאים חיוניים, מוכרחים לעיקר. כי לא ככל המדינות מדינת ישראל, היא לא קמה כאשר קמו מדינות אחרות — אין דוגמה בהיסטוריה לתקומת מדינת ישראל. ייחוד תקומתה הוא פרי ייחוד ייעודה [...] קיבוץ גלויות הוא משאתה וייעודה ושליחותה של מדינת ישראל. בלי ייעוד זה, היא מתרוקנת מתכנה ההיסטורי ומתכחשת לעם היהודי בימינו, בדורות שקדמו לנו ובדורות שיבואו.8

על פי דברים אלו, בנקודת המוצא לניהול סדר היום הממלכתי של מדינת ישראל מצויה ההבנה שמושגי יסוד יהודיים־ציוניים, כמו קיבוץ גלויות ועלייה, מגלמים בהוויית המעשה היומי את מובהקות הייחוד והייעוד של עבודת המדינה בכל ממדיה.

כמו מונח הממלכתיות, גם המונח קיבוץ גלויות, כחזון נבואי וכתכלית לפעולה מדינתית, אינו ניתן לתרגום למערכת המושגים האוניברסלית. בתרגומו למושג אוניברסלי, כמו הגירה, אובדת היכולת להבין את התופעה של מדינת ישראל על מכלול חובותיה ואתגריה. בין שנתפוס את חזון קיבוץ הגלויות כחזון תנ"כי ודתי ובין שנתפוס אותו רק בממד הלאומי, חתירה למימושו נדרשת לכוח הפעולה המאורגן של המדינה בגילומו בתקציב הממשלה, בתכנית העבודה הממשלתית ומעל לכול — בתודעתם של משרתי הציבור. חזון נבואי המעוגן ביסוד זהותה של מדינת ישראל מייצג ייחודיות תקדימית, אנומליה מדינתית בכל אמת מידה אוניברסלית מוכרת, ואת האנומליה הזאת ביקש בן־גוריון להסדיר במונח הממלכתיות.

לסיכום, ניתן לתאר את הצורך במונח הממלכתיות שטבע בן־גוריון כפי שהוא מתבטא בשני תפקידים:

להעניק למנהיגי מדינת ישראל תאוריה פוליטית מכוונת כדי להתנהל כהלכה במערכת המתחים הייחודית למדינה בלי להידרש להכרעה סופית באמצעות חוקה. במובן זה, הממלכתיות היא המצפן המכוון את ההנהגה בהתנהלותה בסבך המתחים הרוחני והחומרי בשאיפה ליצירתה של נקודת איזון מעשית. להעניק למשרתי הציבור בממסד הישראלי מצפן ערכי לקבלת החלטות בשדה הפעולה הציבורי־לאומי, באופן שיאפשר להם סמכות לניווט עצמאי בפער הדינמי הבלתי פתור בסבך המתחים בין חזון למציאות.

גרשון הכהן

יליד ישראל, לחם במלחמת יום הכיפורים כחייל חי"ר בסיני ובמערב התעלה. במהלך הפסקת האש עבר לחיל השריון ושימש בכל תפקידי הפיקוד, בהם מפקד חטיבה 7. פיקד על פינוי גוש קטיף בשנת 2005 כמפקד אוגדה. במארס 2006 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כמפקד המכללות הצבאיות, בהן המכללה לביטחון לאומי. בשנת 2010 מונה למפקד הגיס המטכ"לי, וביוני 2015 השתחרר משירות סדיר. בוגר תואר ראשון ושני בפילוסופיה ובספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים.