חוטאים אנונימיים

1

רורי

“קוראים לי רורי קרטר ואני עושה דברים רעים.״ הרוח חוטפת את המילים משפתיי ונושאת אותן הרחק מקצה הצוק אל עבר הים הסוער.

אני אוהבת לעשות את זה לפעמים. להגיד את זה בקול רק כדי להרגיש את הטעם של האמת.

אני לא פושעת. אני פשוט עושה דברים רעים. דברים מפוקפקים. דברים מכעיסים, נקמניים. לא הייתי כזאת פעם, אבל עכשיו יש כתם על הנשמה שלי, כתם אפל ועיקש כל כך שאין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לקרצף אותו מעליי. אז אני לא טורחת לנסות יותר. במקום זה, אני מתוודה.

אני מתקרבת עוד צעד לקצה, עוצרת את הנשימה שלי בזמן שחלוקי האבן מתפזרים תחת נעלי הספורט שלי ונעלמים לתוך האוקיינוס האטלנטי הסוער למטה. הרוח צווחת כמו זאב, כאילו מזהירה אותי מפני הסערה המתקרבת. מכאן למעלה, אני רואה אותה מאיימת באופק, צבעיה האפורים והשחורים רובצים בגובה נמוך מעל הים.

צחוק מריר בוקע ממני. זה היה אמור לקרות מאז ומתמיד. שאני אעמוד על שולי הצוק הגבוה ביותר במדרון השטן ואחשוב מחשבות אובדניות. וזה אירוני, כי לראשונה מזה שלוש שנים, אני עושה משהו חיובי. מעשה נדיב של הקרבה עצמית שאף אדם שפוי לא היה עושה אלמלא היה נואש.

אני מסובבת את הטבעת סביב אצבעי ובולעת את המחנק בגרוני.

אם הייתי רוצה... לקפוץ. איך ארגיש? האם זה יכאב? האם הכול ישחיר? אני לא מאמינה באלוהים, בגן עדן או בגיהינום, אבל אני שואלת את עצמי — האם אמשיך לצרוח וידוי כשאצלול לתוך המים בניסיון אחרון להציל את נשמתי?

אני קופצת את האגרופים שלי ותוחבת אותם לכיסי הקפוצ׳ון, מרימה את כף רגלי ומקרבת אותה אל הקצה עד שאין מתחתיה דבר מלבד אוויר.

אדרנלין מתפשט בגופי ולרגע אני עוצמת עיניים ומוציאה לשון, טועמת את המלח, הלחות והסכנה. אני מאפשרת לרוח להשתלט על גופי.

האם זה הדבר הכי קרוב לחופש שאחווה אי פעם?

ואז אני מרגישה עוד משהו. סמיך ומריר.

“את מקווה ליפול או לעוף?״

אה, דרור.

עיניי נפקחות ואני מתרחקת מהקצה, מרגישה כמו תלמידה סוררת שנתפסה עושה משהו שהיא לא אמורה לעשות.

בעקבות הקול, אני מסובבת את ראשי, הלב שלי הולם ועיניי ננעצות בגבר.

הוא עומד במרחק של פחות מכמה מטרים. חליפה יוקרתית ועצמות לחיים חדות, לפי מה שאני רואה מהפרופיל שלו. דמותו מתחדדת כשהוא תוחב סיגריה אל בין שפתיו ושואף אוויר עמוקות.

עשן. זה הטעם שהרגשתי.

הוא מביט אל הים כאילו לא אמר שום דבר. אולי הוא לא אמר. אלוהים, כמה זמן הוא כבר כאן? ומאיפה הוא בא? אני מלקקת את שפתיי הצרובות ממזג האוויר ומביטה אל הכביש מאחוריי שמשתרע במקביל לבית הקברות. מכונית ספורט שחורה חונה עקום, גלגליה הקדמיים עולים על שולי מצבה ישנה.

ההלם הראשוני נחלש מעט ומפנה מקום לעוד תחושה. בהלה. האדם האחרון שאיתו אני אמורה לעמוד על קצה צוק הוא גבר שחונה ככה. כי אם אין לו כבוד למתים, ברור שאין לו כבוד גם לחיים.

אולי הוא מלאך המוות?

אני פורצת בצחוק בגלל המחשבה המטופשת.

עיניי חוזרות אליו. טוב, הוא באמת לבוש כולו בשחור. חליפה יקרה למראה במקום גלימה, וסיגריה במקום מגל. קצה הסיגריה זוהר באדום על רקע השמיים הקודרים כשהוא שואף שוב עמוקות.

אני מכניסה תלתל סורר מתחת לכובע הסוודר שלי ומהדקת את הקשירה מתחת לסנטר. כדאי שאלך. לא רק מפני שהגבר הזה מפחיד אותי, אלא כי האוזניים והעיניים של אלברטו מגיעות לכל מקום. מקס, המלווה שלי, לא מלשן, אבל הוא יחזור בכל רגע ו —

“כי אם את מקווה ליפול...״ הוא פוסע צעד נחוש אל הקצה והלב שלי מזנק בגרון. יש לו ביטחון של מישהו שמציץ מעל שולי בריכת שחייה ולא לתוך ים סוער במרחק חמש מאות מטרים מתחת. "יש לך דרך ארוכה למטה.“

לדחוף אותו.

המחשבה מתרוצצת בראשי, לא רצויה ולא הולמת, והלוואי שיכולתי לשפוך עליה חומצה. מה נסגר איתי? במקום לחשוב מחשבות רעילות, אני אמורה להגיד לו לצעוד אחורנית או לתפוס בזרועו כי זה מה שהאצבעות שלי משתוקקות לעשות. אבל אני לא עושה את זה. אולי זה הפחד שמקפיא לי את הדם בעורקים או אולי הסקרנות האפלה שרודפת את נשמתי, אבל אני נשארת שקטה וללא ניע.

אני מביטה בסיפוק חולני בקצות נעלי העור שעומדות על הקצה. לא רק שהגבר הזה לא מכבד את המתים, הוא לא מכבד את המוות. כי אם הוא יפסע חצי צעד קדימה או שמשב רוח פתאומי ינשוב לכיוון הלא נכון, הוא... ייעלם.

אני נדרכת. הדופק שלי פועם ברקות בקול רם עד שהוא מחריש את שאגת הרוח.

מה אעשה אם ייפול?

השאלה נוטשת את ראשי באותה מהירות שבה הגיעה. מובן שאני כבר יודעת מה אעשה. אחצה את בית הקברות, אקיף את הכנסייה ואיכנס לתא הטלפון האהוב עליי בצד השני של הכביש. ובמקום להתקשר למשמר החופים, אתקשר למספר שאני מכירה טוב יותר מאשר המספר שלי ואודה שלא עשיתי שום דבר כדי לעזור.

כי זה מה שחוטאים כפייתיים עושים.

רק כשהוא סוף־סוף צועד לאחור, אני מבינה שעצרתי את הנשימה. אני פולטת את האוויר מריאותיי ונושמת לרווחה כי אני מרגישה הקלה ולא אכזבה. זה אומר שהמחשבות הרעילות שלי לא ניצחו הפעם.

אני מעיפה מבט אל הפרופיל שלו בדיוק כשהוא שואף בפעם האחרונה מהסיגריה שלו ומשליך אותה אל הים. ואז הוא מסתובב ומישיר מבט לתוך עיניי, כאילו הוא יודע בדיוק איפה למצוא אותן.

ליבי מתכווץ.

וואו, פלקון. הוא יפה תואר.

עיניים ירוקות חודרות ולסת מרובעת וחדה כמו עצמות לחייו. זה כל מה שהמוח המטושטש שלי מצליח לקלוט לפני שהוא מופיע לידי וגבו עכשיו מול האופק הקודר.

נשימתי נעשית רדודה. הוא קרוב מדי. קרוב בצורה מסוכנת ועכשיו אני מרגישה שוב כאילו כף רגלי על הקצה. אני עומדת לידו, כתף אל כתף, ומנסה לא לזוז. מנסה לא לנשום בכבדות או להתנועע יותר מדי. מנסה להתעלם מהאופן שבו לחץ זרועו שורף אותי דרך מעיל הגשם שלי או אדי הסיגריה משתלבים בריח האלון של האפטרשייב שלו וגורמים לפטמות שלי להתקשות.

הוא משתופף כדי להתקרב לאוזני ואני נדרכת.

"התאבדות היא חטא,“ הוא אומר בצרידות וזיפיו מתחככים בלחיים שלי. "אבל המקום הזה מעורר בנו רצון להשליך את עצמנו מעבר לקצה, לא?“

ואז הוא מסתלק. נעלי העור שלו רומסות את החצץ בדרך למכוניתו.

החזה שלי עולה ויורד כשליבי נאבק לזכור את הקצב הטבעי שלו.

אני עומדת שם קפואה ומביטה אל הים, עד שאני שומעת את רעש המנוע וצווחת הצמיגים. ואז בנשיפה רועדת אני שוקעת על ברכיי אל הבוץ.

מי הוא לעזאזל ומה... קרה כאן?

כשפעימות הלב שלי מאיטות והאדרנלין מאבד את עוצמתו, המוח שלי מפנה מקום לתובנות אחרות. למשל, מה השעה. אה, והעובדה שקפוא כאן. אני מביטה בשעון שלי וממלמלת קללה. מקס אוסף אותי מחזית הכנסייה העתיקה בעוד פחות משלוש דקות ואם אני רוצה לעשות את שיחת הטלפון הקבועה שלי, אני צריכה להתאפס על עצמי.

אני מפנה את גבי לשולי הצוק ולמשיכה המסוכנת שיש בו ופוסעת בשביל שופע צמחייה שחוצה את בית הקברות. אני עוברת את הכנסייה וחוצה את הכביש, מצקצקת למראה סימני הצמיגים השחורים על האספלט ונכנסת לתא הטלפון ליד תחנת האוטובוס.

אני תוחבת את השפופרת בין הכתף והלחי ומחייגת את המספר.

הקו מצלצל שלוש פעמים ואז עובר לתא הקולי.

"הגעתם לחוטאים אנונימיים,“ נשמע קול רובוטי של אישה. "אנא השאירו את החטא שלכם לאחר הצפצוף.“

אחרי הצפצוף הארוך, אני נושמת עמוק ונותנת לנשמה שלי לדמם.