פרק 1
סברינה גאלו
אני נשענת על מעקה הספינה, נותנת לנתזי המלח הקר להכות בפניי. זאת הדרך היחידה להצטנן על הסיפון הלוהט. השיער שלי ייראה נורא, אבל לא אכפת לי.
אני מתעלמת בכוונה מאילסה מרקוב שמשחקת בקוביות למרגלות התורן עם קבוצה של אוכפים. כמוני, אילסה מעמידה פנים שהיא לא שמה לב שעם כל תנודה של הספינה, החצאית שלי מתרוממת עוד קצת במעלה ירכיי. נפרדנו אתמול בלילה.
היא אמרה שזה מפני שהיא מסיימת את הלימודים. היא תצטרף אל אחותה נב במוסקבה, בזמן שאני אישאר תקועה בבית הספר עוד שלוש שנים. שתינו יודעות שזו לא הסיבה האמיתית.
בפעם האחרונה שרבנו היא אמרה, “אני לא חושבת שאת בנויה למערכת יחסים.“
זה כאב. מבחינה טכנית, מעולם לא היינו במערכת יחסים, אבל היינו ביחד לסירוגין לאורך כל השנה, וחוץ מזה באמת חיבבתי אותה.
אילסה היא אחת מהאוכפות הבודדות והסטודנטית היחידה שיכולה להפיל אותי על התחת באימוני הקרבות. בגללה היה לי פנס בעין שכיסה חצי מהפנים שלי ונראיתי כמו פנטום האופרה. אני אוהבת לחשוב על הקרב הזה כעל הדייט הראשון שלנו.
עכשיו היא גוזלת כל דולר שיש לארצ'י בכיס. היא זורקת את הקוביות טוב כל כך, שארצ'י ממלמל משהו על קוביות מזויפות. אילסה נועצת בו מבט שמשתיק אותו במהירות. אילסה הייתה מוכנה לחתוך לעצמה את הזרת ולא לרמות. אני קוראת לה דיאנה, לא רק מפני שהיא נראית כמו וונדר־וומן, אלא מפני שכללי המוסר שלה נוקשים ואיתנים, כמו שריון של אמזונה.
אני לא יודעת אם היא אוהבת את הכינוי הזה. אילסה לא תמיד אוהבת את הבדיחות שלי, קרוב לוודאי שזו סיבה נוספת שהביאה לפרידה שלנו. אני לא שולטת במה שיוצא לי מהפה. ככל שהסיטואציה גרועה יותר, כך אני חושבת שהיא מצחיקה יותר. אבא שלי אומר שקיבלתי את התכונה הזאת מדודה אאידה.
אף אחד עדיין לא חנק אותה, אם כי היו כאלה שניסו. אני לא בטוחה שלי יהיה כזה מזל. לא בורכתי בעליזות ובשמחה של דודתי. למעשה, ברגע זה יש לי מצב רוח רע.
חצי מבני הדודים שלי מסיימים את הלימודים עם אילסה, או שכבר סיימו. מיילס איננו. ליאו ואנה עוזבים.
אני שונאת להיות הצעירה ביותר. התרגשתי לבוא לקינגמייקרס, אבל קשה לראות את בני הדודים שלי ממשיכים בחיים שלהם בעולם האמיתי. הקנאה בוערת בי.
החוקים הנוקשים של האי מעצבנים אותי, שלא לדבר על שיעורי הבית המשפילים ועל המבחנים שלא מפסיקים. החלק הטוב ביותר של השנה היה כשגנבנו את הסירה של הנשיא, בשביל טיול לא מאושר לקזחסטן. אני מחייכת חצי חיוך כשאני נזכרת בלילה אחד שנהניתי מכל הלב.
הלילה שבו פגשתי את אדריק פטרוב. כבר אז הכרתי את שמו הטוב. אדריק הוא אגדה בקינגמייקרס. הוא הקים את צוות הזאבים שלו עוד לפני שסיים את הלימודים, חבורת סטודנטים חסרי רחמים, שאפילו המרצים פחדו מהם.
הוא שמר עליי בהרפתקה הקטנה שהייתה לנו. אני לא חושבת שפירוש הדבר שאני חייבת להחזיר לו טובה, אחרי הכול, עזרתי לחלץ את הדוד שלו מהכלא, אז יישרנו את ההדורים ואף יותר מזה.
אדריק אמר לי לפגוש אותו על המזח בדוברובניק ביום האחרון ללימודים.
קשה לי להחליט מה יהיה מהנה יותר, להסתובב עם הילד הרע של רוסיה, או לאכזב אותו.
לרוע המזל, הסירה הזאת מגיעה למקום אחד בלבד, אז אין לי הרבה אפשרויות, אלא אם אקפוץ מהמעקה ואעבור את הקילומטר האחרון בשחייה.
אולי הוא אפילו לא מחכה לי. גברים לא תמיד מקיימים את ההבטחות שלהם.
אני לא יהירה מספיק לחשוב שהוא חלם עליי בארבעת החודשים האחרונים, בזמן שהייתי לכודה באי הקטן הזה, באמצע שום מקום. יכול להיות שהוא אפילו לא זוכר שאחז חזק כל כך במפרק כף היד שלי והשאיר חבורה בצורה של האגודל שלו.
‘אנחנו בהחלט נתראה שוב. פשוט, מתוך נימוס, הצעתי לך לבחור את הזמן והמקום'.
כאילו הייתי חלק מצוות הזאבים שלו.
כאילו היה עליי לציית.
הוא לא מכיר אותי טוב כל כך.
אני אפילו לא אוהבת גברים.
אדריק גבר או חיה?
אני מחייכת וחוככת בדעתי איך לבחון אותו. נותרה לפחות עוד שעה לפני שאראה אם הוא יופיע.
נדמה שהדרך חזרה אל החוף נמשכת לנצח. הסטודנטים הקמלים בשמש פושטים את התלבושת האחידה, משאירים כפתור פתוח בחולצה וגרביים מפוזרים על פני כל הסיפון.
התלבושת שלי במצב נורא. היא בלויה, כי השיעורים שלנו מתקיימים בכל מקום, רק לא בכיתה. קליעה למטרה, לחימה, טכניקות עינויים, התגנבות והסתננות.
שולי החצאית המשובצת שלי מלוכלכים מאוד, מוכתמים בכתמים של משהו כהה, גריז או דם ישן. הגרביים שלי כבר מזמן איבדו את האלסטיות שלהם ותלויים מסביב לקרסוליים שלי. אני רוצה לשרוף אותם ואולי זה מה שכדאי לי לעשות כשאחזור הביתה. אני נשבעת שהתלבושת הזאת לא תשרוד עוד שלוש שנים.
“למה את זועפת כל כך?“ שואלת קארה, שנשענת על המעקה עם מחברת תחובה מתחת לבית השחי שלה.
זו לא מחברת של בית הספר. קארה תמיד משרבטת משהו. היא רוצה להיות סופרת. אני חושדת שהיא באה לקינגמייקרס רק כדי להשיג חומרים לרומן שלה. אין לה מוח קרימינלי, אבל זה לא משנה, כי אחותה אנה היא היורשת.
קארה כהה כמו שאנה בהירה. עם עיניה הגדולות והעצובות ופניה החיוורות והמחודדות, היא נראית כמו ילדת רפאים ויקטוריאנית. זה הולם את האחוזה הגותית שבה גדלה, שאני כמעט בטוחה שהיא רדופת רוחות.
“נמאס לי מהבגדים האלה,“ אני אומרת לה.
התלבושת האחידה של קארה נראית מושלמת. היא היחידה על הסיפון שלא מזיעה כמו חזיר. הסטודנטים האיריים נראים כמו לובסטרים שהרגע נשלפו מהסיר.
“לא חם לך?“ אני שואלת.
“ניצחון הרוח על החומר.“ היא אומרת בשלווה ומפנה את פניה אל הרוח.
נראה אפילו שלנשיא לא נוח עם החליפה הכהה שלו והזקן העבות. הוא בטח התרגז שעליו לעלות על הסירה המובילה אל החוף ביחד איתנו, פשוטי העם. השמועה על היאכטה הפרטית שלו התפשטה. הסודות שלו דלפו. אי אפשר להסתיר דבר בעולם המאפיה, אלא אם כל מי שיודע את הסוד, כבר מת.
הוגו הגדול והרע קיבל מכה על היד. עכשיו עליו להעמיד פנים שהוא מתנהג יפה. אם משפחת הוגו לא הייתה עשירה יותר מאלוהים בעצמו, היו מפטרים אותו מבית הספר ותוקעים לו סכין בגב כמתנת פרישה.
אני יודעת טוב מאוד שהוא לא השתנה באמת. הוא עומד בצילו של התורן הראשי ומסתכל עליי בעיני החיפושית השחורות שלו.
אני מחזירה לו מבט.
גברים מסתכלים עליי בצורה כזאת מאז שהייתי בת אחת־עשרה. זה לא מטריד אותי. תאוותם היא החולשה שלהם והכוח שלי.
“אני מתעבת אותו,“ ממלמלת קארה.
מילים קשות מבת דודתי העדינה. אני לא מתאפקת ומתגרה בה.
“אני לא יודעת. הוא די חתיך בשביל איש זקן.“
זה נכון. הגיל לא הפחית מגובהו, או הקהה את תווי פניו השטניים.
“סברינה!“ פונה אליי קארה נגעלת. “הוא אבא של הדיון!“
“אז? הוא לא אבא שלי.“
“הוא זיין סטודנטית!“
“הלוואי.“
קארה מנערת את ראשה ומסרבת לחייך.
אני משנה טקטיקה. אני מהנהנת לכיוון הדיון גריי ומגייסת את הקול הנמוך והמרמז שלי, “אם את דואגת כל כך להדיון המסכן והלא חוקי, למה את לא יושבת איתו?“
הדיון כבר מוקף באנה, ליאו ובן הדוד שלנו קיילב. המקום היחיד שאפשר לשבת עליו הוא הברכיים שלו.
קארה מבינה את הרמז, והלחיים שלה מאדימות כמו עגבנייה.
“אל תקראי לו לא חוקי.“
“סליחה.“ אני מרכינה ראש בהתנצלות. “התכוונתי לממזר.“
עכשיו היא באמת כועסת ומפרקי אצבעותיה האוחזים במחברת שלה מלבינים.
בהיותה אשת מילים, קארה יורה את התשובה שלה כמו חץ, ישר ללב שלי.
“אל תוציאי עליי את העצבים שלך, רק מפני שאילסה זרקה אותך.“
לפעמים אני רוצה שיכניסו לי אגרוף לפנים. לפעמים אני דוחקת באנשים שיעשו את זה. אני צוחקת לנוכח ההצלחה שלי.
“את מתנהגת היום כמו כלבה קטנה ועצבנית, נכון? את בטח ממש מחבבת את הדיון.“
“אויש, תסתמי.“ אומרת קארה ומסתלקת.
נמאס לה ממני. בדיוק כמו אילסה. כולם חושבים שהם רוצים את סברינה, אבל מינון גבוה הוא כמו רעל.
קארה מתיישבת ליד אנה ולחייה עדיין סמוקות. אנה שולחת לעברי מבט חד מבין זרועותיו הנוחות של ליאו.
אני קורצת לה.
עם הקעקועים הרבים, השיער הבלונדיני הבהיר ומצבי הרוח שלה, אנה היא בדיוק הטיפוס שלי. למזלו של ליאו, אני צעירה יותר. אם הייתי בגיל שלהם, לא הייתי מחמיצה הזדמנות להתחיל עם אנה, כמו איזו כלבה קטנה. אין מה לדאוג, אנחנו בנות דודות רק מקשר נישואין. כאן זה לא משחקי הכס. מצד שני, מי יודע מה יפתה אותי? ככל שמשהו לא אמור להיות שלי, ככה אני רוצה אותו יותר.
מצב הרוח שלי משתפר מעט אחרי שדיכאתי את קארה. אני בוהה במים הכחולים הכהים. לבסוף, אני מבחינה בשחפים שחגים מעל ובמפרשים הלבנים המבשרים על דוברובניק המתקרבת. בעוד עשר דקות, הגגות הייחודיים של העיר העתיקה בגוון חלודה, יתגלו לעין.
הרציף עמוס באנשים וקשה לראות אם אדריק נמצא ביניהם. אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי גם ככה. בכל זאת, הלב שלי מאיץ את פעימותיו ונדמה לי שהריח החריף של הדלק והמלח מבטיח שמשהו מרגש עומד להתרחש היום.
אני חוטפת את תיק הגב שלי ומעיפה אותו על הכתף. יש לי בתוכו בגדים להחלפה, ליתר ביטחון.
בזמן שאנחנו מסתדרים בתור לקראת הירידה מהסירה, אילסה מתקרבת אליי, מעיפה את רעמת שערה השחור לאחור ואומרת בצורה ישירה, “אני מקווה שאת לא כועסת, ואם אי פעם תגיעי למוסקבה, תבואי לבקר אותי.“
היא מושיטה לי יד עם ציפורניים כסוסות ובלי לק, משהו שתמיד הערכתי כשהחליקה את האצבעות האלה לתוכי.
“אל תלחצי את היד שלי, סתומה.“ אני מושכת אותה לחיבוק.
אני מניחה את הלחי שלי על הצוואר שלה, שואפת את ריחו הנקי של סבון הכביסה השזור בריח אבקת שריפה. אילסה קיבלה את הציון הגבוה ביותר בבחינות הקליעה למטרה.
היא משיבה לי בחיבוק ומשאירה לרגע את ידה על גבי, לפני שהיא משחררת אותי.
“נתראה, ילדה,“ היא אומרת רק כדי לעצבן אותי.
אני מחייכת. זה הדבר הכי קרוב להבעת חיבה, שאי פעם הפגינה כלפיי.
“בהצלחה,“ אני מאחלת לה.
אילסה עומדת לקבל את תפקיד הסגנית של אחותה, סידור חסר תקדים במאפיה הרוסית. משפחת מרקוב שולטת באחד הפלחים העשירים במוסקבה, או כך לפחות היה לפני שהחלונות הגבוהים קרסו. יש מלחמת אזרחים בקרב הברטווה. מי יודע מי יתפוס את השליטה כשהאבק ישקע.
אני יורדת אל המזח, אבל לא רואה את אדריק פטרוב בשום מקום.
יותר טוב. אני בטוחה שאימא שלי כבר רוצה לראות אותי בחזרה בשיקגו.
אני נאנחת, לא מתרגשת לקראת הטיסה הארוכה הביתה והקיץ הארוך עוד יותר שמצפה לי. אבא שלי יתיש אותי, אחרי שהרחיב את האימפריה שלו מסן פרנסיסקו ועד לניו יורק.
אני מניחה שזו גם האימפריה שלי. אני היורשת שלו, אבל לפעמים אני חושבת שאחי הקטן, דמיאן, מתאים לתפקיד הרבה יותר ממני. משפחת גאלו עברה לעסקים חוקיים. הייתי צריכה להשיג את רישיון הקבלן שלי במקום ללמוד בקינגמייקרס. זה בוודאי היה משמח את אימא שלי יותר.
היא דואגת לי. כולם דואגים לי. הם רוצים שאישאר בבית, ככה אהיה מוגנת יותר.
מוגנת זה משעמם. מוגנת פירושו להיות אזוקה בשלשלאות מסביב לרגליים.
נולדתי וגדלתי בשיקגו ובקושי ראיתי עולם. חופשות לא נחשבות, אתרי נופש ומלונות הם כמו לולי תינוקות לתיירים. חשבתי שקינגמייקרס יספק אותי, אבל הוא כמו עוד כלא, מנותק עוד יותר מכל דבר מעניין.
אנה לא מסכימה איתי.
“אתגעגע לקינגמייקרס,“ היא נאנחת ויורדת מהסירה בפעם האחרונה.
“אני לא!“ צוהל ליאו.
“אתה תתגעגע ועוד איך,“ אומרת אנה, בטוחה שהיא מכירה את ליאו טוב יותר מליאו בעצמו.
איש הצוות זורק את המזוודה שלי חזק כל כך על הסיפון שהיא כמעט קופצת למים.
“היי!“ אני צועקת עליו. “אימא שלך הפילה אותך על הראש?“
הוא צועק משהו בקרואטית.
“למה את תמיד מחמירה את המצב?“ צוחק עליי ליאו.
אני מרימה את המזוודה, אבל אחד הגלגלים התרופף ומסרב להסתובב.
“בן זונה,“ אני ממלמלת ומחפשת את איש הצוות כדי להעניש אותו בחומרה.
“בואי כבר.“ אנה מושכת בידי וגוררת אותי אחריה. “אין לנו זמן בשביל זה.“
קארה וקיילב כבר מחכים לנו בקצה המזח, המזוודות שלהם היו בין המזוודות הראשונות שהורדו מהסיפון.
אני הולכת בעקבות בני הדודים שלי לעבר תחנת המוניות ומשתרכת מאחור, ההבטחה שיקרה היום משהו מסעיר לא מתממשת. לפני שאני מספיקה לחצות את הרחבה המרוצפת בין המזח לתור המוניות החבוטות, דוקאטי שחור נעצר מולי בחריקת בלמים ומפזר סביבנו עשן. האגזוז העשוי מכרום שנוצץ בשמש, והאופנוע פולט חום כמו יצור חי.
דוקאטי סופרלג'רה וי־4, האופנוע הכי מהיר שמייצרים כיום. חברת דוקאטי ייצרה רק חמש מאות כאלה, ומעולם לא באמת ראיתי אחד כזה באופן אישי.
העיניים שלי משוטטות על שלדת סיבי הפחמן המבריקה, והמנוע משמיע נהמה חרישית שמרעידה את עצמותיי. הוא פשוט יפהפה. הרוכב מושך את הקסדה שלו ומנער את רעמת שערו שנדבקה לו לראש. הוא יותר שזוף מהפעם האחרונה שראיתי אותו וכמעט שחום כמוני. הוא מרים את פניו, ועיניו הכחולות הצרות, בהירות כמו של האסקי, ננעצות בעיניי.
זרועותיו החשופות מכוסות באבק מהנסיעה ברחובות המרוצפים באבנים קטנות, ושבילי זיעה חורצים בהן תלמים. היד האוחזת בקסדה מלאה בחתכים על מפרקי האצבעות.
אדריק פטרוב בכבודו ובעצמו.
“איחרת,“ אני אומרת לו.
“הייתי אומר שהגעתי בדיוק בזמן.“
האנגלית שלו ללא רבב, חיתוך הדיבור הגברי במבטא הסלאבי שלו, מורגש בסופי המילים.
אדריק זורק את ראשו לכיוון ליאו ואנה. “טוב לראות אתכם.“
אי אפשר לנחש שאדריק הזדקק לעזרתנו לא מזמן. אני בספק אם הוא היה מודה בכך.
יהיר כמו תמיד, הוא מרחיק את שערו השחור מפניו ופולט חום כמו האופנוע שלו. הוא לא גבוה כמו ליאו, אבל גופו רחב יותר ודחוס, דבר שגורם לוורידים שעל גב כף ידו לבלוט.
כמו מנוע האופנוע שלא כבה, אדריק גם הוא חסר סבלנות.
“את באה או לא?“
אני רוצה להגיד לא, רק כדי למחוק את החיוך שעל פניו, אבל אני לא יכולה להוריד את העיניים שלי מהאופנוע. אם לא תחמוד, הוא דיבר אמיתי, אני הולכת היישר לגיהינום.
“אם היא לא תבוא, אני אבוא,“ אומר קיילב ומרייר על הדוקאטי.
המוח שלי מריץ חישובים מהירים.
“אני באה,“ אני דוחפת את המזוודה שלי אל קארה, שחייבת לתפוס אותה במהירות כדי שלא תתהפך בגלל הגלגל הרופף. “תיקחי אותה אליי הביתה, טוב?“
קארה מעבירה את מבטה בין אדריק וביני. הרעיון הזה לא מוצא חן בעיניה.
“מה אני אמור להגיד לאבא שלך?“ שואל ליאו.
“תגיד לו שאעלה על הטיסה של מחר.“
ליאו משלב את ידיו על החזה וחוסם את דרכי. “אם תסתבכי בצרות —“
“אוי, תחסוך ממני,“ אני מתפרצת. “אחרי השנה שהייתה לך!“
ליאו מחייך, מודע היטב להיותו צבוע. “בסדר. אני אקח לך את המזוודה, אל תיתני לקארה לסחוב אותה.“
קארה מעבירה לו את המזוודה. והם רצים לעבר מונית חונה, אנה מתמהמהת לרגע ושולחת לעברי מבט מזהיר. אני מסובבת לה את גבי. אני שונאת שהם מתנהגים אליי כמו תינוקת. נותרתי לבדי עם אדריק ונדמה שהאוויר סמיך כמו דבש.
“מה התוכנית?“ אני שואלת אותו.
אדריק סוקר אותי מכף רגל ועד ראש ומבחין בתלבושת האחידה שהוא בטח זוכר טוב ממני. רמז קל לחיוך עולה על שפתיו.
“את רעבה?“ הוא נוהם.
קולו נמוך ומחוספס. אני יכולה להריח את חום גופו, שמתערבב עם ריח המלח מהאוקיינוס והעשן הנפלט מאגזוז המנוע. קצה הלשון שלו משפשף את הנקודה החדה של השן החותכת שלו, בעודו מחכה לתגובתי, בעיניים מכווצות לשני חריצים מפאת השמש המסנוורת על המים.
“תמיד.“
“הזמנתי לנו שולחן בקוקו.“
הוא מנסה להרשים אותי. קוקו הוא מקום פלצני, בדרום מזרח אירופה. מפואר מספיק שאפילו הילדים הרעים של המאפיה מתקשים להשיג בו מקום.
“תעלי,“ אומר אדריק ומושיט לי את הקסדה שלו.
אלוהים, הייתי שמחה להזדיין על המושב הזה. אבל גם לפורעי חוק יש קווים שהם לא מוכנים לחצות.
“אני לא יושבת מאחור.“
הוא זועף. “אז תיהני מההליכה.“
אני מסתובבת וצועדת לכיוון מלון ארטמיס. אדריק מסתכל עליי ובטח חושב שאני רק מאיימת.
אני לא.
שורה של טוסטוסים ואופנועים חונה על שפת המדרכה. אני סורקת את השורה ומחפשת את האפשרות הטובה ביותר.
קוואסקי אדום מבריק בולט כמו סוס מרוץ בין סוסי פוני. הוא לא דומה אפילו במעט לאופנוע של אדריק, אבל הוא קטן יותר ובטח נוסע מהר יותר ברחובות הצרים מימי הביניים של העיר העתיקה. כל עוד רוכב עליו הרוכב הנכון.
אני מוציאה את הסכין שלי מהכיס ושולפת את הלהב. תוך שניות ספורות, אני פותחת את מכסה מערכת ההצתה ומחברת את החוטים שמתחתיו. אני מהדקת את המצמד ומחכה לניצוץ שמעיר את המנוע בשאגה לחיים. בלי להעיף מבט לאחור על אדריק, אני דוהרת במורד הרחוב. הרוח מעיפה את שערי לאחור. המנוע הפועם בין רגליי מרטיט את גופי עד לקצות האצבעות בידיים וברגליים.
אני ממש אוהבת את ההרגשה הזאת.
עברו שמונה חודשים ארוכים מאז רכבתי על אופנוע, גרוע מחיי רווקות.
האופנוע מעורר אותי לחיים, והדם גועש בעורקיי. הוא מצית בגופי כל תא עצב, עד שכל אבן ברחוב בולטת בחדות גבוהה, ואני שומעת את צעקות מוכרי הדגים בשוק הפתוח בכיכר גונדוליצ'בה. אני מריחה את הריח המגרה של פטריות הכמהין ושמן הזית, בעודי חולפת במהירות על פני חנות היין והגבינות, גליגורה.
ביליתי רק יום אחד בדוברובניק בספטמבר, אבל אם יש דבר משותף לי ולאבי, זה זיכרון לפרטים. אני לא רק יפה — כל מה שאני רואה, נצרב במוחי. אני זוכרת כל רחוב שהלכתי בו וכל חנות שעברתי לידה בלילה לפני שעליתי על הסירה לקינגמייקרס.
אני יודעת בדיוק איפה ממוקמת מסעדת קוקו ואיך להגיע אליה.
בעצם, יכול להיות שאני מכירה מסלול מהיר יותר מזה שבו נוסע אדריק.
אני נמנעת מהציר הראשי של פלאקה סטרדון שעמוס בתיירים, בתי קפה על המדרכות ועגלות עמוסות בסחורה זולה, ופונה בחדות ימינה דרך סמטה ובעוד כמה פיתולים דרך רחובות מגורים צרים. האופנוע של אדריק מיילל כשהוא נוסע במהירות אחריי. הוא מנסה להשיג אותי.
אין ספק שהאופנוע שלו מהיר יותר. אם היינו במסלול מרוצים, הוא היה עוקף אותי בקלות.
אבל אנחנו לא על המסלול. הצורך לעצור בכל רגע ולהמשיך בנסיעה והניווט בין הרחובות הצרים, מקנים יתרון לאופנוע הקל והנמרץ שלי. אני מצפה להשאיר מאחוריי אבק.
אני מעיפה מבט מעבר לכתף שלי ורואה את אדריק רכון על האופנוע ומצמצם את המרחק בינינו.
הוא נוהג במכונה הזאת כמו מקצוען, חותך בפינות בדיוק כירורגי ומתקרב אליי.
לא רק שאדריק יודע לרכוב, הוא יודע להתחרות.
מרוץ מסתכם בסופו של דבר בשמירה על קו המרוץ הנכון. זו אסטרטגיה. זו הסיבה שהמוחות הכי טובים מנצחים אחרי מאות הקפות. צריך להאט לשבריר שנייה בכל פנייה ולהקפיד שכל הקפה תהיה מושלמת יותר מזו שקדמה לה.
אני נכנסת לסיבובים במהירות המרבית ושומרת ככל שניתן על המסלול הקצר ביותר.
האופנוע של אדריק גדול יותר וצריך להאט בפניות, אבל הוא מחשב את הזווית כמו איזה פיתגורס, משטח את העקומה וחוזר לרכוב בקו ישר, ברגע שהדוקאטי מצליח לנצל את מלוא עוצמת המנוע שלו.
אדריק מקריב את מהירות הכניסה, עבור מהירות היציאה. זו משוואה מתמטית. אני יודעת את זה, ונראה שגם הוא יודע. אני מאיצה בכיכר הקטנה, רוכנת נמוך כל כך שהברכיים החשופות שלי כמעט מגרדות את הרצפה והשיער שלי מנגב את האבק.
אני זו שהתחלתי את המרוץ הזה ואין לי ספק שגם אנצח בו. האופנוע שלי נשמע כמו מכסחת דשא בהשוואה לשאגת האריה שמשמיע הדוקאטי. אני מתרוממת מהמושב, מעמידה פנים שבכוונתי לבצע פנייה ימינה ולצאת מהכיכר, אבל במקום זה יוצאת שמאלה ונדחקת בין משאית משלוחים לפיאט. נהג המשאית מצפצף ונהג הפיאט צועק דרך החלון. אני מהמהמת בניצחון ומתרחקת מאדריק.
מאחר שאני לא לגמרי מכירה את האזור, אני מוצאת את עצמי נוסעת על גרם מדרגות צר כל כך שהכידון של האופנוע משפשף את קירות הגבס משני הצדדים. זה מזיק לבלם הזעזועים, אבל למי אכפת, זה לא האופנוע שלי.
אני כמעט מתנגשת באישה זקנה במטפחת פרחונית, שצורחת בבהלה.
“סליחה!“ אני צועקת לה בעליזות.
היא מנופפת באגרופה ומתחילה לטפס במדרגות בצעדים מתנדנדים, עם סל בידה ובתוכו לחם וזר פרחים רעננים. אדריק נאלץ לעצור בקצה גרם המדרגות ולצפות בה עולה במדרגות במאמץ רב.
אני צוחקת צחוק פראי ועוברת דרך שער בוזה, בזמן שדיילת במדים צועקת משהו בקרואטית.
אדריק לא ישיג אותי עכשיו.
אני עוברת מתחת לקרוניות הכתומות שעולות לראש ההר. יכולנו לעלות על קרונית, אבל אני מעדיפה לטפס במעלה הדרך המתפתלת הזאת עם האופנוע, ששואג במעלה הגבעות הים תיכוניות, עם האוקיינוס השטוח והמנצנץ שמתחתיי.
ענני אבק מיתמרים מאחוריי כמו עשן. אני מאיצה יותר ויותר, פזיזה ונרגשת, רודפת אחרי הסנוניות שחולפות על פניי. אני כבר לא מתחרה באדריק, אני מאתגרת את הקול שאומר לי להאט לפני שאפנה בסיבוב ואצנח מהצוק, או אתנגש באוטובוס התיירים שמגיע מהכיוון הנגדי.
ההיגיון אף פעם לא גובר על הדחף לרצות עוד.
אין מלאך על הכתף שלי, רק השטן שלוחש, מהר יותר, מהר יותר... תעופי!
אני מגיעה לפסגה. אין דרך מולי, רק נוף מהמם של הנמל והעיר העתיקה במבנה של סהר, הרחק למרגלותיי. סצנת הסרט האהובה עליי בכל הזמנים היא כשתלמה ולואיז מזנקות עם המכונית שלהן משפת הגרנד קניון. מעולם לא ראיתי דבר יפה יותר מהמכונית הכחולה שמרחפת באוויר.
אין לי כוונה למות מזקנה בעודי שוכבת במיטה. הזיכרון האחרון שלי יהיה משהו יפה כל כך, שהוא יהדהד עד אינסוף. זה יקרה יום אחד, אבל לא היום.
אני מובילה את האופנוע לחצר מוצלת, קרוב לכניסה למסעדה, שהדלתות הכפולות שלה מחופות בגגון מיושן, עליו חרוט שם המסעדה באותיות מזהב.
אני עוצרת קרוב לאיש שירות החניה.
“אחנה אותו בעצמי,“ אני אומרת לו, בתקווה שלא יבחין בחור שנפער במקום שבו היה אמור להיות מתג ההצתה.
בעודי מחנה את האופנוע במקום המיועד, עולים בי חששות. אני מסתכלת על החוטים המלופפים, שקצותיהם מחוברים יחד. אני מוציאה את הסכין שלי מהכיס וחותכת אותם. אני צועדת אל המארחת מאובקת ומזיעה, וכבר מתחילה לתכנן איך אשיג שולחן.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.