הקרתן הנצחי

<

הֶר קוֹבְּלֶר מחליט להיות פאן־אירופאי

כָּל זְמַן שֶׁלֹא זָכִית בּוֹ,

בַּצִּוִּוּי שֶׁל "מוּת וְהְיֵה!"

רַק נוֹדֵד קוֹדֵר הַיִית פֹּה,

בָּעוֹלָם־שֶׁל־חֹשֶׁךְ זֶה.

* בית אחרון מתוך השיר "אֹשֶׁר כִּסּוּפִים" מאת יוהן וולפגנג פון גתה (1832-1749), מתוך הקובץ "הדיוואן המערב־מזרחי". מובא כאן בתרגום בנימין קלאר, בתוך: משירי גתה, הוצאת קרית ספר, ירושלים, ת"ש, עמ' 30. מקור הציטוט אינו מופיע במקור (כל ההערות מאת המתרגמת).

1

באמצע ספטמבר 1929 הרוויח הֶר אַלְפוֹנְס קוֹבְּלֶר, המתגורר בשֵלִינְגשטראסה, שש מאות רייכסמארק. מעטים האנשים שיכולים לתאר לעצמם סכום גדול כזה.

גם הר קובְּלר מעולם לא הרוויח כל כך הרבה כסף בבת אחת, אך הפעם המזל האיר לו פנים. המזל שלח לו קריצה, ולפתע נעשה הילוכו של הר קובְּלר גמיש יותר. בפינת שלינגשטראסה, בחנות של פְראוּ שטאנצִינְגֶּר הזקנה והטובה, הוא קנה לעצמו חפיסת סיגריות בשמונה פפניג, יבוא ישיר ממקדוניה. אלה היו חביבות עליו מאוד כי התעלו על כל סיגריה אחרת בארומה העדינה שלהן.

"ישו, מריה ויוסף!" קראה פראו שטאנצינגר ההגונה, שמאז מות אחותה הרווקה ישבה בודדה בין מוצרי הטבק וכלי העישון שלה ונראתה כאילו היא מצטמקת מיום ליום — "ממתי אתה מעשן סיגריות בשמונה פפניג, הר קובְּלר? מאיפה לך כל הכסף הזה? אדוני הרג מישהו, או שאולי התפייס עם זמרת האופרה המלכותית?"

"לא," אמר הר קובְּלר. "רק מכרתי סוף־סוף את הגרוטאה."

הגרוטאה הייתה מכונית שחוקה עם מנוע שישה צילינדרים, קבריולה עם מושב מתקפל. 84 אלף קילומטרים כבר היו מאחוריה, כשלושים פנצ'רים ושתי תאונות כמעט קטלניות. מדובר היה בקשישה.

אף על פי כן מצא קובְּלר קונה: בעל חנות גבינות מרוזנהיים בשם פּוֹרְטשִׁינגֶּר, איש גבוה, שמן ונוח להתלהב. הוא שילם מקדמה של שלוש מאות רייכסמארק עוד באמצע אוגוסט והבטיח שיבוא לאסוף את הקשישה באמצע ספטמבר לכל המאוחר, ואז יביא במזומן את שש מאות הרייכסמארק הנותרים. עד כדי כך היה נרגש ונרעש מההזדמנות לרכוש רכב בזיל הזול.

ועל כן גם עמד בדיבורו. באמצע ספטמבר הוא הופיע בשלינגשטראסה בשעה המדויקת שנקבעה, והודיע לקובְּלר על בואו. הוא בא מלווה בידידו אדם מַאוּרֶר, שהביא עימו במיוחד מרוזנהיים משום שראה בו מומחה, שכן עוד ב־1925 היה ידידו אדם בעליו של אופנוע קל ופטור ממס. עוד יצוין כי רק יומיים קודם לכן קיבל הר פורטשינגר רשיון נהיגה, ומכיוון שלא הייתה בו ולו טיפת יהירות, היה ברי ומובן לו שטרם רכש ידיעה מספקת ברזי המנוע.

המומחה בחן היטב את הקבריולה, ומיד גאתה ההתלהבות גם בקרבו. "זה מושב מתקפל!" קרא. "מושב מתקפל נפלא! מושב מתקפל עם ריפוד! מושב מתקפל ראוי לשמו! תקנה, אל תהיה חמור!"

והחמור קנה אותה מיד, כאילו שש מאות הרייכסמארק הנותרים היו עניין של מה בכך, ובעוד קובְּלר וידא שהשטרות לא מזויפים, הוא נפרד ממנו במילים: "טוב, הר קובְּלר, אם יזדמן לך להגיע פעם לרוזנהיים, תבוא לבקר. אשתי תשמח, אתה חייב לספר לה את הסיפור על הכומר שהסתובב עם בחורות צעירות כמו חתול רחוב מיוחם. אשתי אפילו יותר ליברלית ממני. הַייל!"

לאחר מכן התיישבו שני האדונים מרוזנהיים בקבריולה ונסעו בחזרה לרוזנהיים במצב רוח מרומם, או לפחות זו הייתה תוכניתם.

"הגרוטאה הזאת נוסעת יפה," אמר המומחה. הם חצו את הכיכר שמחוץ לתחנת הרכבת.

"באמת נחמד יותר לנסוע בקבריולה משלך ולא ברכבת המסריחה," אמר הר פורטשינגר. מרוב סיפוק ועליצות כבר לא הקפיד על שפה נקייה.

הם חצו עוד כיכר, את מריאנפלאץ.

"תסגרו את האגזוז!" צעק עליהם שוטר.

"הוא כבר סגור!" שאג הר פורטשינגר, והמומחה הוסיף כי האגזוז יודע לפתוח את הפה בעצמו ומדבר יפה מאוד, ושימותו הקנאים.

כעבור חמישה קילומטרים התגלה הפנצ'ר הראשון. הם נאלצו להחליף את הגלגל הקדמי השמאלי. "זה קורה לקבריולטים הכי טובים," אמר המומחה. כעבור עוד שעה התחיל הוונטילטור לזמר כמו עפרוני, וממש לפני שהגיעו לרוזנהיים התהפכה הקבריולה בגלל שבר באחד הצירים, שעה קלה לאחר שכל הבלמים שבקו חיים. שני האדונים עפו החוצה בקשת גדולה, אך מכוח נס כלשהו יצאו בלא פגע, ואילו הקבריולה הייתה לעיי חורבות מעלות עשן.

"העיקר שלא קרה לנו כלום," אמר המומחה.

אבל פורטשינגר רץ בזעם אל עורך הדין הקרוב. עורך הדין פטר את הסוגיה במשיכת כתפיים. "הרכישה התבצעה כחוק," הוא אמר. "היית צריך לקבל מידע מדויק יותר על הביצועים של הקבריולה לפני שסגרת את העסקה. תירגע, הר פורטשינגר, בסך הכול רימו אותך, אין מה לעשות!"

2

בזמנו, כשהגרוטאה עוד הייתה טרייה מהמפעל, היא נרכשה בידי זמרת באופרה המלכותית, זו שפראו שטאנצינגר חשדה כי היא מחזיקה את הר קובלר בתור מאהב בתשלום. אם כי זה לא היה מדויק. אכן, הר קובלר מאוד מצא חן בעיניה ממבט ראשון; הדבר אירע בבית העסק "האחים בֵּר", כלומר, באותה חנות שבה זמרת האופרה קנתה לעצמה את הגרוטאה כשהגיעה טרייה מהמפעל.

אם כן, קובלר היה אורח קבוע בביתה מתחילת אוקטובר ועד סוף אוגוסט, אלא שמן ההיבט הפיננסי הייתה זו מערכת יחסים אפלטונית לגמרי. הוא אכל, שתה והתרחץ אצלה, אך מעולם לא לקח ממנה ולו מארק אחד. היא גם מעולם לא הייתה מציעה לו דבר כגון זה, שכן הייתה גברת משכילה ומכובדת, לשעבר זמרת באופרה המלכותית, שמאז המהפכה1 המשיכה לשיר רק באירועי צדקה. את כל פעילות הצדקה הזו היא יכלה להרשות לעצמה ללא חשש, משום שבין היתר הייתה בבעלותה וילה יפה ובחזיתה גינה בגודל של פארק. אך היא לא שאבה סיפוק מהעובדה שעשרה חדרים עמדו אך ורק לרשותה, שכן בלילות פחדה מפני בעלה המנוח, קונסול של כבוד מדנמרק. זמן קצר לפני מלחמת העולם התדפק הבעל על שערי שמים בשל דלקת חריפה במעי העיוור והוריש לה את כל הונו, שנאמד בהרבה מאוד הון. היא התאבלה עליו מעומק ליבה, ורק ב־1918, בראשית שנות הארבעים לחייה, שוב חשה השתוקקות לגבר כלשהו. ב־1927 כבר יכלה להביט לאחור על חצי מאה.

לקובלר, לעומת זאת, מלאו ב־1929 27 אביבים בלבד, הוא לא היה משכיל במיוחד ולא הפגין הידור ניכר. נוסף על כך, הוא תמיד היה קצר רוח למדי — לכן גם אצל "האחים בֵּר" בקושי החזיק מעמד חורף שלם, אף שאחד הבֵּרים תמיד אמר: "אתה איש מכירות ממולח, קובלר היקר!"

והרי קובלר ידע דבר או שניים על עסקי המכוניות, אבל היו לו הגחמות שלו, שלאורך זמן היו בלתי נסלחות בעיני הבֵּר השני. כך לדוגמה, בין השאר, הוא יצא לנסיעות מבחן מתמשכות עם נשים שהזמין לשם במיוחד ודאג להסתיר זאת. הנשים האלה היו צצות לעיני שני הבֵּרים בביטחון עצמי מופרז, כאילו יכלו לקנות אוטובוס שלם אם רק נחה עליהן הרוח. אלא שפעם אחת זיהה הבֵּר השני את אחת הנשים כפרוצה, ולפנות ערב, כאשר חזר הר קובלר מנסיעת המבחן שלו שמח וטוב לב, אותו בֵּר כבר חיכה לו מחוץ לחנות, פתח את דלת המכונית בתנופה ורחרח את פנים הלימוזינה. "אתה יוצא לנסיעות מבחן מאוד משונות, קובלר היקר," הוא אמר בזדוניות. וכך, בין שמרצון ובין שבעל כורחו, נאלץ קובלר היקר ללכת לדרכו. אמנם מטבע הדברים לא התאפשר לו לשכור חנות משלו, ולכן עיסוקו במסחר כלי רכב היה מוגבל, אך לכל הפחות היה אדון לעצמו. עם זאת, הוא הצליח לשפר את מעמדו החברתי רק במאמץ רב ורק משום שהיה מיודד עם הזמרת ההיא מהאופרה המלכותית. לפעמים הדבר הרגיז אותו מאוד.

הידידות לא נמשכה זמן רב. בסוף אוגוסט היא התפוררה משתי סיבות. למרבה החלחלה, פתאום החלה זמרת האופרה המלכותית להזדקן בקצב מואץ. זו הייתה אחת הסיבות. אולם הסיבה המכרעת הייתה קשורה בחילוקי דעות עסקיים.

מעשה שהיה כך היה: זמרת האופרה המלכותית ביקשה מקובלר להיפטר מהקבריולה ההרוסה שלה עם המושב המתקפל במחיר טוב ככל האפשר. וכאשר הר פורטשינגר מסר לקובלר את התשלום הראשון בסך שלוש מאות רייכסמארק, עשה קובלר מעשה פרחחי והעביר לזמרת האופרה המלכותית חמישים רייכסמארק בלבד, ותגובתה הייתה כה נסערת שהיא אף איימה בתביעה. אולם בסוף החליטה שלא לתבוע, מחשש ששמה יופיע בעיתונים. דבר כזה לא יכלה להרשות לעצמה, שכן הייתה מיודדת עם אשת פקיד בכיר במשרד התרבות, שגם טיפחה אמונה כוזבת בכישרון השירה של עצמה. לפיכך הסתפקה זמרת האופרה המלכותית בלכתוב לקובלר שלה שהוא פשוט נוכל, שהיא מאוכזבת ממנו ושבכוונתה לא להתעסק עוד עם בריות מסוגו. ואז היא כתבה לו מכתב נוסף, ובו הסבירה שאהבה אינה נקרעת בקלות כמו נייר משי, כי אצל האישה תמיד נותר שמץ קטן של רגש שאינו ניתן לסילוק. קובלר אמר לעצמו: אחרי הכול, אני אדם טוב — וטלפן אליה. הם נפגשו לארוחת ערב במסעדה.

"פֶּטֶר," אמרה זמרת האופרה המלכותית. פרט לכך היא שתקה במשך רבע השעה הראשונה. אמנם שמו הפרטי של קובלר לא היה פטר אלא אלפונס, אבל "פטר נשמע יותר טוב," כמו שחזרה וטענה זמרת האופרה המלכותית. גם הוא העדיף את השם פטר, בייחוד כשהגתה אותו זמרת האופרה המלכותית, כי אז לפחות אפשר היה לחשוב שהם נמצאים בשיקגו. הוא לא העריץ את אמריקה, אבל רחש לה כבוד. "שם יודעים לעשות עסקים!" כך נהג לומר.

במסעדה התנגנה מוזיקה שקטה, וזמרת האופרה המלכותית שוב התרככה. "אני רוצה לסלוח לך על הכול, דרלינג, אתה יכול להשאיר אצלך את הקבריולה כמה שתרצה," וחייכה אליו מעין חיוך.

אלא שהדרלינג שלה חשב: רק עכשיו אני שם לב כמה היא כבר הזדקנה. אחר כך לקח אותה הביתה, אבל לא נכנס איתה פנימה.

זמרת האופרה המלכותית צנחה אל הספה ונאנחה: "אני רוצה את הקבריולה שלי בחזרה!" ולפתע הרגישה שבעלה המנוח עומד מאחוריה. "אל תסתכל עליי ככה!" היא צעקה.

"סלחי לי, אבל יש לך דליות ברגליים!" אמר הקונסול של כבוד לשעבר, ואז שב ונאסף אל אבותיו.

3

במרחק שתי פינות מאותה פינה בשלינגשטראסה התגורר קובלר בחדר מרוהט בקומה השנייה משמאל אצל פראו פֵּרְצל אחת, וינאית בת דורה של זמרת האופרה המלכותית. גם היא הייתה אלמנה, אך מלבד זאת לא היה כל בסיס להשוואה בין השתיים. פראו פֵּרְצל, בין השאר, מעולם לא פחדה מבעלה המנוח, ורק מפעם לפעם חלמה על מתאבקים בזירה. פעם, בחלום, השתחווה בפניה מתאבק שנראה דומה מאוד לקובלר, ואמר: "השנה היא 1904. אנא ממך, יוזֵפין, החזיקי לי אצבעות! עכשיו הגיע הזמן לזכות באליפות העולם, נפקנית שכמוך!"

היא רחשה חיבה לקובלר מפני שאהבה, בין השאר, את קולו הערב, עד כדי כך שהניחה לו לאחר בתשלומי השכירות במשך שבועיים ואף למעלה מכך. בייחוד אהבה את עורפו, וכאשר הפנה לה את הגב, היא הייתה מרוצה עד מאוד.

לעיתים קרובות התלוננה על כאבים. הרופא אמר שהיא סובלת ממַּתֶּנֶת, רופא שני אמר שיש לה כליה נודדת, ורופא שלישי אמר שעליה להשגיח על מערכת העיכול שלה. היא לא סיפרה מה אמר הרופא הרביעי. היא אהבה ללכת לרופאים, גסי רוח ומנומסים כאחד.

אחרי הכול, גם בעלה המנוח עסק ברפואה, הוא היה רופא נשים בווינה. הוא נולד למשפחת מצביעי המפלגה הנוצרית־סוציאלית,2 משפחה מכובדת ומעט מטומטמת שהספיקה להוריש לו שישה בתים במרוצת השנים שקדמו למלחמה, אחד מהם בפראג. היא, לעומת זאת, לא הביאה לנישואיהם דבר פרט לשליש טחנת רוח בבְּרֵשָׁה שבצפון איטליה, אך הוא גער בה על כך רק פעם אחת ויחידה. סבתה הייתה ילידת מילנו.

הדוקטור פֵּרְצל, שנולד בשנת 1907 להולדת המושיע, היה לקורבן של מקצועו כאשר נדבק בזיהום מגופה של אחת המטופלות שלו. כשניתח אותה כדי לגלות מה גרם למותה, הוא נהג בסכין המנתחים בחוסר זהירות וגרם לעצמו חתך עמוק, כל זאת משום ששוב הגיע שיכור לעבודה. וכולם אמרו שאילולא היה שתיין לעת מצוא, היה זוכה לעתיד מזהיר.

פרדיננד פֵּרְצל, בנם היחיד, נאלץ ללמוד באקדמיה הצבאית מפני שבתיכון לא היו לו שאיפות גדולות. לאחר מכן הוא שירת בצבא האימפריה האוסטרו־הונגרית בתפקיד סגן בכיר, ואף עלה בידו לבלות את מלחמת העולם בחיי הוללות בבסיס אספקה עורפי. אך לאחר שאוסטרו־הונגריה הימרה על כל הקופה והפסידה, וגם הוא עצמו התחיל להפסיד את כל הירושה שציפתה לו, את ששת הבתים ואת שליש טחנת הרוח, הוא שקל את צעדיו וחדל מלהתהולל. במקום זאת הוא רק קפץ אגרופים, חרק שיניים והתבונן בבעלי מטבע חוץ יוצאים למסע הוללות משל עצמם. הוא מצא עבודה משרדית לאחר שנפטר מחיי השחיתות שסיגל לעצמו בזמן התגוששות העמים הגדולה, נעשה אנטישמי ונישא לפקידת המשרד פרידה קְלוֹבַץ', בלונדינית עם שתי רגליים שמאליות. עיוותים קטנים שכאלה היו מעוררים בו כמיהה מלנכולית מאז ימיו בבסיס האספקה.

אימו, לעומת זאת, כעסה מאוד על נישואיו מפני שתמיד קיוותה שנַנד'ל שלה יתחתן עם נערה הגונה ממשפחה עשירה להחריד. פקידה שכירה לא הייתה אישיות נטולת רבב בעיניה, בייחוד לא בתור כלה. לפיכך מעולם לא קראה לה בשם אחר מלבד "הטיפוס הזה", "החזירה", "הבהמה" וכיוצא באלה.

וככל שעונייה גבר, כן הקפידה להדגיש את שיוכה המעמדי, או במילים אחרות: ככל שהיטיבה לחוש בתבוסתה החומרית, כן התוודעה לעליונותה הרוחנית. אותה עליונות רוחנית הייתה בראש ובראשונה תערובת של בורות ושל צרות המוחין הטבעית של בורגנים בני המעמד הבינוני. כמו שאר בני מינה, היא לא שנאה לא את הפושעים במדים ולא את הפושעים בלבוש אזרחי, את אלה שרימו אותה באמצעות המלחמה, האינפלציה, הדפלציה וייצוב ערך המטבע — היא שנאה רק את הפרולטריון, משום שחשבה, בלי שהייתה מוכנה להודות בכך, שהעתיד נמצא בידיו של המעמד הזה. היא החלה לקנא בפרולטריון, אך הכחישה זאת מכול וכול. היא רחשה לו טינה עמוקה, וחשה פגיעה ברגשותיה הקדושים ביותר בכל פעם שראתה פועל שיכול להרשות לעצמו כוס בירה. מאמר מערכת דמוקרטי בעיתון היה גורם לה להשתולל מזעם. ב־1 במאי כבר כמעט יצאה מדעתה.3

רק פעם אחת, במשך שמונה שנים בלבד, לקחה לה מאהב, מורה לאמנות בבית הספר הריאלי ברובע השמיני. הוא תמיד היה עצבני, ותמיד יצא בהצהרות מוזרות, כמו למשל: "מי זה כבר הצייר הזה, טיציאן? סתם עוד איטלקי אחד משריץ ולדות!" בסופו של דבר, יום אחד הוא השתגע לגמרי, כמו שאפשר היה לצפות. זה התחיל בצורך מוגזם בניקיון. הוא גילח את כל גופו, גזר בקפידה את שערות הנחיריים הקטנות והחליף בגדים עשר פעמים ביום, אף על פי שהייתה ברשותו רק חליפה אחת. אחר כך היה לוקח איתו מטלית אבק לכל מקום ומאבק כל מה שנקרה בדרכו, את פנסי הרחוב, את המדרכה, את החשמלית, את בסיס האנדרטה לזכר מריה תרזה — ובסוף התעקש להסיר את כל האבק מהאוויר. ובכך זה נגמר.