ורד אדום, ורד לבן + נעורים
איילינג ג'אנג
₪ 39.00
תקציר
איילינג ג׳אנג היא גאונה שלא מן העולם הזה באי שיין-יונג, סופר
איילינג ג׳אנג לכאורה מרושעת ומרירה, אולם למעשה היא רואה אנשים בצלילות רבה ומלאת חמלה
סטנלי קוואן, במאי הסרט ורד אדום, ורד לבן
גֶ’ן־בָּאוֹ הוא איש משפחה למופת, בן מסור לאימו ואיש עבודה מוכשר וחרוץ, ממש ״לפי הספר״. אולם כשהוא פוגש באשתו המפונקת והסוערת של חברו, הוא אינו מצליח לעמוד בפני קסמיה, והעקרונות המוסריים שדבק בהם באדיקות עד כה, נכנעים לתשוקה וליצר.
ר’וּ־ליָאנְג הוא גבר צעיר העושה את צעדיו הראשונים בעולם המבוגרים. הוא מתגורר בביתו עם הוריו ואחיו אך בז להם וסולד מתרבותם הפשוטה וההמונית. הוא רוצה בכל מאודו להשתייך לתרבות אחרת, מתוחכמת ומערבית. כשנקרית בדרכו צעירה ממוצא אירופי, התשוקה להתנתק משורשיו ולצייר לעצמו עתיד שונה מהצפוי לו, מקבלת פנים ממשיות.
בספר זה תמצאו שני סיפורים קצרים מאת איילינג ג׳אנג, סופרת מן המוערכות והאהובות בסין. בשניהם עוסקת ג׳אנג בזוגיות לא מתפקדת, בדינמיקות משפחתיות ובהתנגשות תרבותית בין סין למערב, ועושה זאת בסגנונה האירוני, שמקפל בתוכו בתחכום רבדים של תמימות, איפוק, אופל וחושניות. בעולמות הספרותיים של איילינג ג׳אנג אין דמויות גדולות מהחיים, אלא אנשים שגרתיים ויומיומיים שגם במציאות שמרנית ונוקשה אינם נואשים מלנסות וללכוד רגעים גנובים של אושר ותשוקה.
על המחברת:
איילינג ג’אנג (1920) – ילידת שנגחאי, סין. מסאית, סופרת ותסריטאית. ג׳אנג הייתה מוכרת בתור פמיניסטית נועזת ופורצת דרך בחברה הסינית השמרנית. ביצירותיה, היא הרבתה לעסוק בחיי היומיום בשנגחאי בשנות ה-40 של המאה ה-20. איילינג ג׳אנג התגוררה ויצרה בארצות הברית עד מותה שם ב-1995. ורד אדום, ורד לבן ונעורים הן יצירותיה הראשונות הרואות אור בעברית.
על המתרגמת:
דנה שם אור– (1990) נולדה ומתגוררת בתל אביב. סופרת ומתרגמת מסינית, איטלקית וצרפתית. דוקטורנטית בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר שני בחוג לפילוסופיה מודרנית באקול נורמל סופרייר בפריז.
ספרות קלאסית, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 122
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: לוקוס
ספרות קלאסית, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 122
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: לוקוס
פרק ראשון
שתי נשים יש לו לגֶ‘ן־בָּאוֹ בחייו. לאחת הוא קורא הוורד הלבן, ולשנייה — הוורד האדום. האחת היא רעיה ללא דופי, ואילו השנייה — אשת אהבים מלאת תשוקה. מאז ומתמיד נהג האדם הממוצע להבחין בין שני סוגי הנשים הללו.
אולי לכל גבר יש בחייו שתי נשים כאלו, לפחות שתיים... אם הגבר מתחתן עם הוורד האדום, בחלוף הזמן הופך בעיניו האדום לכתם דם שהותיר יתוש שנמעך על הקיר, ואילו הוורד הלבן נותר לבן כ“אור הירח אל מול מיטתו“.1 ואם הוא מתחתן עם הוורד הלבן, אט־אט הופך בעיניו הלבן לגרגיר אורז מעיק הנדבק לבגדו, ואילו הוורד האדום הוא כנקודת חן ארגמנית על לוח ליבו. במקרה של ג‘ן־באו, בכל אופן, לא כך היו פני הדברים... ג‘ן־באו הוא אדם עקבי ורציונלי, אדם שדבק בבחירותיו באדיקות. אפשר לומר שהוא מגלם במידה רבה את הגבר הסיני המודרני האידאלי. כל אימת שהוא ניצב מול מצב חסר פשר, הוא מנתח אותו בראשו, הופך בו והופך בו, עד שהוא מוצא דרך לצקת בו היגיון, ואז, הפלא ופלא — הסדר מושב על כנו!
ג‘ן־באו בנה לעצמו קריירה בדרך המקובלת. הוא נסע למערב כדי ללמוד שם באחת האוניברסיטאות וקיבל הכשרה מקצועית במפעל. לא רק שהיה תלמיד מחונן, הוא גם היה בעל מוסר עבודה גבוה ומימן את לימודיו בכוחות עצמו בלבד. עם השנים הוא סלל את דרכו בחברה מערבית ותיקה לייצור טקסטיל, והתמנה שם לתפקיד מכובד. גם אשתו בוגרת אוניברסיטה, ומוצאה ממשפחה טובה. היא יפה ונעימת הליכות, אבל לעולם אינה מתרועעת עם אנשים. לזוג ילדה אחת בת תשע. היא אמנם רכה בשנים, אבל ג‘ן־באו כבר החל לחסוך בשבילה כסף ללימודים באוניברסיטה.
אפשר בהחלט לומר שג‘ן־באו נוהג במסירות רבה כלפי סובביו: אין איש המתחשב באמו כמותו; אין איש הדואג לעתידו של אחיו הקטן כמותו; אין איש העובד ביעילות ובקפדנות כמותו; אין איש הנוהג בחבריו בנאמנות וברוחב לב כמותו — הכול יהיה מוכן להקריב למענם. כזה הוא ג‘ן־באו: בכל דבר שהוא עושה הוא משקיע את כל כולו! הוא אינו מאמין בגלגול הבא, אבל אילו היה גלגול כזה — הוא ללא ספק היה שב לעולם וחוזר בשמו החדש על אותם החיים בדיוק.
בטלנים עשירים, מהפכנים וחובבי אמנות צעירים לועגים לא אחת לאורח חייו הפשוט של ג‘ן־באו, ועם זאת הם מגלים כלפיו סלחנות מה, משום שרכש אותו במערב. ג‘ן־באו אינו גבוה, אבל הוא חסון וזריז בתנועותיו. לפניו גוון חום־צהבהב והוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה. בלעדי המשקפיים היו פניו של ג‘ן־באו רגילות למראה, נטולות כל ייחוד. יציבתו, לעומת זאת, מרשימה בהחלט. כשהוא מדבר — ואם אינו מתבדח — הוא משיב בחדות בלי ללכת סחור־סחור. הוא מסוג האנשים שדי במבט אחד חטוף בעיניהם כדי לעמוד על יושרם ועל כוונותיהם הטובות; ועוד קודם לעיניים — אפילו מבט חטוף בדגם המשקפיים שלו עשוי לרמוז על החומר שממנו קורץ.
ג‘ן־באו נולד למשפחה דלת אמצעים. אלמלא נאבק לעשות לעצמו שם, סביר להניח שהיה עובד מאחורי דלפק של חנות ומעביר את רוב ימיו בקרב חבורה של בורים. לא זו בלבד שלא כך קרה, אלא שמיום שחזר ג‘ן־באו לסין והחל לעשות עסקים הוא ניצב בליבו השוקק של העולם. הוא היה אדם חופשי בדעותיו ונהנה מחופש רב בקרב חוג משפחתו — חופש שבשום אופן לא היה עניין של מה בכך. אבל חייו של האדם הממוצע, ואולי גם של האדם שמעל הממוצע, הם אחרי הכול כמו “מניפת פריחת האפרסק“.2 אם אתה מטיח במשהו את ראשך — דם ניתז על המניפה שלך. בתוספת כמה משיחות מכחול, כתמי הדם יכולים להידמות לפריחת אפרסקים... אמנם המניפה של ג‘ן־באו עדיין הייתה חלקה, אך כבר היו לו מברשת טבולה בדיו, חלון מואר ושולחן נקי. כל שנותר לו היה להתחיל לצייר...
אף שהמניפה של ג‘ן־באו הייתה כאמור חלקה, היו בה צללים עמומים — מעין חריטות קטנות של דמויות נשים, לבושות בשמלות מסורתיות בצבע סגלגל, כמו אלה המופיעות לעיתים על גבי ניירות כתיבה עתיקים. לפני שג‘ן־באו הכיר את אשתו ואת האישה שהיה מאהבהּ, היו בחייו שתי נשים אחרות, חסרות חשיבות.
הראשונה הייתה זונה מפריז.
* * *ג‘ן־באו למד ייצור טקסטיל בבית ספר באדינבורו. תלמידים עניים שמתגוררים דרך קבע בארצות זרות אינם זוכים לראות הרבה ממה שסביבם. כל מה שג‘ן־באו זכר מבריטניה היה הרכבת התחתית, הכרוב הלבן שהִרבה לאכול שם, הערפל האפרורי והגרגרנות המתמדת שלו. בכל אותה תקופה הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לפקוד מופעי בידור. רק בשובו לשנגחאי הוא צפה לראשונה באופרה רוסית.
למרות חסרון הכיס שלו הוא הצליח קיץ אחד לחסוך די כסף לטיול באירופה. כשהגיע לפריז כל רצונו היה, מטבע הדברים, להתוודע לסטיות ולצדדים האפלים של הפריזאים, אבל לא היה לו שום חבר מקומי שהיה מעורה בחיי הלילה, להדריכו ברזי העיר. אולם לג‘ן־באו ממילא לא היה די כסף להתחבר עם אנשים מהסוג הזה, וגם עניין אמיתי בחבר כזה לא היה לו. הוא העדיף להיכנס למקומות בילוי לבדו, למרות חששו שיבזבז בהם יותר מדי כסף או ייפול קורבן לרמאים.
לילה אחד בפריז הוא הלך לאכול ארוחת ערב מוקדם מהרגיל, כי לא היה לו כל דבר אחר לעשות. בתום הארוחה הוא חזר ברגל לדירתו, ששכנה ברחוב צדדי באזור מרוחק ממרכז העיר. “כל החברים שלי בטח חושבים שבאמת ראיתי את פריז,“ הוא חשב לעצמו במרירות.
אורות הרחוב כבר דלקו באותה שעה, אולם השמש עדיין נראתה בשמיים. מרגע לרגע היא צנחה עוד ועוד מטה, והוסיפה לצנוח עוד — נופלת על גגות בנייני הבטון, מתמידה בשקיעתה. חלקיהם המוארים של הגגות בהקו כל כך, עד שנראה היה כאילו התפוגגו באוויר. ג‘ן־באו הוסיף ללכת, שקוע ברחמים עצמיים. צלילי פסנתר בקעו מאחד הבתים — יד אחת בלבד לחצה לאט ובנוקשות על הקלידים וניגנה מזמורים של חג המולד. המזמורים הללו נשמעים עליזים בתקופת החגים, אבל זו לא הייתה תקופת החגים. זו הייתה שעת אחר הצהריים ברחוב שקט ומואר ביום קיץ. התזמון היה שגוי לחלוטין! ג‘ן־באו הרגיש שהוא לכוד בתוך חלום חסר פשר. מבלי שידע מדוע, אותן מלודיות עליזות שנוגנו ביד אחת הטריפו את דעתו.
הוא הגביר את קצב הליכתו. כף ידו, שהייתה תחובה בכיס מכנסיו, החלה להזיע. הוא המשיך ללכת מהר רגעים מספר, עד שהבחין באישה שצעדה מולו לאט, לבושה בשמלה שחורה. היא סובבה קלות את ראשה ושלחה בו מבט חטוף. מתחת לשמלת התחרה שלה בצבצה תחתונית אדומה. ג‘ן־באו אהב תחתוניות בצבע אדום. הוא לא שיער שבאזור שומם כזה יהיו נשים מהסוג הזה — ובית מלון קטן.
בחלוף שנים, בכל פעם שג‘ן־באו סיפר את הסיפור לחבריו, קולו היה עוטה גוון משועשע ועגמומי קמעה. “לפני שהגעתי לפריז עוד הייתי בתול!“ נהג לומר, “אני באמת חייב לחזור לשם יום אחד, לזכר הימים ההם...“ זיכרון ההתנסות המינית הראשונה אמור להיות רומנטי, אבל משום מה ג‘ן־באו לא זכר מהתנסותו הראשונה שום דבר רומנטי, אלא רק את החלקים הלא נעימים... ידוע שלאנשים מהמערב יש ריח גוף חזק מזה של הסינים — והבחורה הזאת שבילה איתה פשוט לא חדלה לרגע לדאוג בעניין הריח שלה! כל כך הרבה פעמים הוא ראה אותה מרימה את זרועה בתנועה מודעת למחצה ומרחרחת שם כדי לבדוק שהכול כשורה. הדאגה שלה הייתה במקומה: בגדיה היו ספוגים לחלוטין בבושם זול באזור בית השחי... ללא ספק, בושם זול מהול בריח גוף חזק וזיעה מצחינה זה שילוב בלתי נשכח.
עם הריח שלה ג‘ן־באו הצליח איכשהו להתמודד, אבל בלתי נסבלת בעליל עבורו הייתה הדאגה המתמדת שלה לגביו. הוא זכר איך אחרי שיצאה מהמקלחת, לבושה בבגדים תחתונים בלבד, היא הרימה את זרועה מעלה, השעינה אותה על הדלת והרכינה את ראשה. היא חייכה אליו, וג‘ן־באו ידע שבלי משים היא הריחה שוב את בית השחי שלה. איך לעזאזל הרשה לעצמו להוציא כסף על אישה כמותה? אישה ברמה כל כך נחותה! ועוד לחשוב שהוא הוציא עליה כסף בלי שיהיה האדון שלה... מחצית השעה שבילה במחיצתה הייתה בלי ספק החוויה המשפילה ביותר בחייו.
מלבד הריח המבחיל שנדף מאותה אישה, היה בה עוד משהו שג‘ן־באו מעולם לא שכח: כשהיא שבה ולבשה את בגדיה היא הרימה את שמלתה עד מעל הראש, אבל כששמלתה הייתה בקו הכתפיים היא נעצרה פתאום כאילו נזכרה בדבר מה. ג‘ן־באו הביט בה באותם רגעים דרך המראה. השיער הזהוב המקורזל שלה נשאב כולו אל תוך השמלה, ורק פרצופה הכחוש היה גלוי: היו לה עיניים כחולות — או ליתר דיוק כחולות־אפרפרות, כצבע העיגולים הכהים שהקיפו את עיניה — אבל פתאום נראו לו אישוניה שקופים להחריד, כמו צמד גולות; הפרצוף שלה היה רציני וגברי והיה בו משהו מתכתי מעט, פרצוף של לוחם מזמנים קדומים... המראה שלה ערער את ג‘ן־באו כליל, ונשימתו נעתקה.
השמש עוד עמדה בשמיים כשהוא יצא מבית המלון, ועל מרצפות הרחוב נמתחו צלליהם העקומים של העצים. גם במראה הזה היה משהו בלתי טבעי — כמעט מעורר אימה.
בחייו הבוגרים אהב ג‘ן־באו להיפגש עם זונות מטונפות. ככל שבאו ממעמד נמוך יותר, כך יכול היה לחוש טוב יותר את טעמן הארצי... לאחר שלמד כיצד להשיג מהזונות את מבוקשו, הוא היה נזכר לפעמים באותו לילה בפריז, איך נהג בטיפשות בהתנסות המינית הראשונה שלו! אך מאז אותו לילה הפך ג‘ן־באו לאדון של עולמו: הוא החליט לברוא לעצמו עולם “צודק“, ולשאת אותו איתו באשר ילך. באותו עולם מיניאטורי — הוא היה השליט המוחלט.
* * *ג‘ן־באו גר בבריטניה תקופה ארוכה. הוא קיבל משכורת חודשית עבור עבודת ההתמחות שלו במפעל, ונוסף על כך מצא לעצמו כל מיני עבודות קטנות. אחרי שהצליח להתבסס כלכלית במידת מה, היה לו קל יותר ליצור חברויות עם נשים. הוא היה אדם הגון למדי, ורצה להכיר מישהי טובה ולהפסיק להתרועע עם זונות. אלא שהוא היה עסוק מאוד ולא היה בידו די פנאי להשקיע בחיזורים. לכן העדיף להכיר מישהי ישירה ויוזמת באופייה.
הבחורות הסיניות באדינבורו היו מעטות. בכיתה של ג‘ן־באו היו שתיים. ג‘ן־באו לא אהב את התנהלותן, שהייתה מאופקת וחסודה מדי לטעמו. אולי בימינו הכנסיות משמשות מעין זירה חברתית מלאה אנשים מעניינים ובכללם בחורות מקסימות ויפות למדי, אבל לפני עשר שנים לא כך היו הדברים. הבחורות שביקרו אז בכנסיות היו רחוקות בהחלט מכל חביבוּת — ואולי יצאו מכלל זה הבחורות שהיגרו מסין, שניכרה בהן שמחת חיים מסוימת. ואם היו בהן סיניות ממוצא מעורב — על אחת כמה וכמה... אלו היו שובות לב ממש.
יום אחד הכיר ג‘ן־באו בחורה בשם מֵי־גוּי, שפירושו ורד. היא הייתה האהבה הראשונה שלו, ועל כן לימים הוא בחר להמשיל את שתי הנשים החשובות בחייו לוורדים. אביה של מיי־גוי היה איש עסקים בריטי מכובד שהתגורר שנים רבות בדרום סין. הוא התאהב קשות בבחורה מגואנגדונג, התחתן איתה בחופזה וחזר איתה לבריטניה. אשתו קרוב לוודאי עוד חיה איתו באותו בית עד היום, אבל היא בקושי יוצאת מחדרה ואינה מתרועעת עם אנשים.
מיי־גוי למדה בבית ספר אנגלי. מכיוון שלא הייתה ממוצא בריטי לחלוטין, אלא מצד אביה בלבד, היא נטתה להתנהג כבריטית אפילו יותר מהבריטים עצמם. התלמידים הבריטים שג‘ן־באו הכיר הפגינו בדרך כלל נינוחות ואדישות מסוימת, וכשסוגיה חשובה עלתה על הפרק אדישותם בלטה אף יותר. ג‘ן־באו לא הצליח להבין אם מיי־גוי באמת התאהבה בו, אבל אין כל ספק שהוא נשבה בקסמה. שניהם אהבו לעשות דברים קצביים יחד: הם בילו את ערבי השבת שלהם על רחבת הריקודים, קופצים מאולם אחד למשנהו; וכשלא היו על רחבת הריקודים אלא סתם ישבו באיזה מקום ודיברו, דעתה של מיי־גוי הייתה תמיד קצת מוסחת. לפעמים, כשישבו ליד שולחן בבית קפה, היא הייתה מניחה עליו ערמת גפרורים ומנסה לייצב מעליהם כוס, ועל ג‘ן־באו הוטלה המשימה לוודא שהכוס לא תיפול. כזו הייתה מיי־גוי: תמיד בארשת פנים רצינית, כשלמעשה היא משתעשעת.
מיי־גוי גידלה בביתה קנרית, ובכל פעם שהקנרית זימרה חשבה מיי־גוי שהיא קוראת לה. “כן, ציפור?“ היא הייתה משיבה מיד ונעמדת על קצות אצבעותיה כשידיה שלובות מאחורי גבה. פניה החיוורות היו מוארכות, לא מעוגלות כפני ילדה, אם כי ברגעים שהסתכלה אל תוך כלוב הציפור היא נראתה ילדותית עד מאוד: עיניה היו פעורות לרווחה וחלקן הלבן התגוון לכחלחל — כאילו השתקף במבטה צבעם הכחול העמוק של השמיים.
אף על פי שמיי־גוי הייתה בחורה רגילה לחלוטין, הילדותיות שבה לא תמיד אפשרה לעמוד על כוונותיה. לא אחת, כמו הקנרית שלה, היא הייתה מרימה את קולה סתם כך, בלי לכוון אותו לאיש.
החצאית של מיי־גוי הגיעה עד קו הברכיים וחשפה רגליים דקות ושבריריות, עדינות כמו רגלי עץ של בובה בחלון ראווה. עורה גם הוא נראה כמו עץ נוצץ שהוברק בלכה. התספורת שלה הייתה קצרה מאוד וחשפה את עורפה. ללא כל שיער שהגן על העורף או שרוול שחיפה על הזרוע, מיי־גוי נראתה חשופה לחלוטין, נטולת הגנות. דיבורה היה משולח רסן, והיא אפשרה לכל אחד לנסות להתקרב אל גופה ולנצל אותה לרעה. אף בחברתו של ג‘ן־באו היא התנהגה בשחרור מוחלט ולא הקפידה לשמור על מרחק נאות ביניהם. הוא תלה זאת בתמימות שלה, אבל כשראה אותה מתנהגת כך עם אחרים היא נראתה לו פתאום קצת טיפשה — ולפעמים אפילו משוגעת... במערב היו הרבה בחורות כמוה, אבל בסין בחורה שמתנהגת כך לא הייתה מתקבלת בעין יפה. אילו נשא אותה ג‘ן־באו לאישה והיה חוזר איתה לסין, היה זה בפירוש בזבוז מוחלט של משאבים ואנרגיה, מעשה בלתי משתלם בעליל, גם לא לטווח רחוק.
* * *ערב אחד הסיע ג‘ן־באו את מיי־גוי בחזרה לביתה, כפי שעשה לעיתים תכופות, אבל בפעם הזאת הרגשתו הייתה שונה מבעבר, כי הוא עמד לעזוב את בריטניה: אם הוא רצה לומר לה משהו, היה עליו לעשות זאת באותו הערב. אבל בסופו של דבר הוא לא אמר לה כלום...
הבית של מיי־גוי היה מרוחק מהעיר. בעת הנסיעה, הערפל ומשב הרוח הקליל טפחו על פניהם בעדינות, כאבקה. גם שיחתם נישאה לה בקלילות בין מגוון נושאים, כדרכן של שיחות חולין בריטיות בלתי מחייבות. בעת שדיברו מיי־גוי כבר ידעה שאיבדה אותו. זמן קצר לפני שהגיעו לביתה אחזה בה סערת רגשות והיא ביקשה ממנו לעצור בשולי הדרך.
“אני לא רוצה שהמשפחה שלי תראה אותנו נפרדים,“ היא אמרה.
“גם מולם הייתי מנשק אותך,“ הוא חייך וכרך את זרועו סביב כתפה, והניח לה לטמון את פניה בבית החזה שלו.
המכונית המשיכה לנסוע, חלפה על פני הבית של מיי־גוי ונעצרה כמה מטרים אחריו. ג‘ן־באו החליק את ידו מתחת למעיל הקטיפה של מיי־גוי והצמיד אותה אליו. השמלה שלה הייתה מקושטת כולה בפייטים דוקרניים ומעוטרת בפרח קטיפה. ג‘ן־באו יכול היה לחוש בגוף הצעיר, הלהוט והערני כל כך, שכמעט זינק אליו בתשוקה מתוך השמלה. הוא נישק את מיי־גוי. דמעות החלו לזלוג במורד לחייה בלי הפוגה, עד אשר איש מהם לא ידע עוד של מי מהם היו הדמעות.
מחוץ למכונית שרר ערפל לח, ללא גבול. ריקנותו של הערפל כילתה כל שביב כוח שהיה בשניים — וכל שיכלו לעשות היה להתחבק. מיי־גוי נצמדה אל ג‘ן־באו בחוזקה, טמנה את ראשה בצווארו ושינתה ללא הרף את תנוחתה בניסיון להיטמע בתוך גופו, להיות חלק ממנו... הלהט שלה ערער אותו לחלוטין. בחלומותיו הפרועים ביותר לא העלה על דעתו שמיי־גוי אוהבת אותו עד כדי כך, במידה כזו שיוכל לעשות בה כל מה שירצה... אבל במחשבה שנייה... לא, הוא לא יכול לעשות זאת — מיי־גוי הייתה בחורה טובה, אחרי הכול. זה לא יהיה הוגן מצידו לנהוג בה כך.
גופה של מיי־גוי בער כולו, כמַהּ למגעו, זינק אליו מתוך בגדיה — אבל ההחלטה הייתה בידיו: הוא היה אדון למעשיו.
בקור רוח השיב ג‘ן־באו את מיי־גוי לביתה, מופתע מהשליטה העצמית שגילה. לפני שנפרדו הוא חפן את פניה הלחות והרועדות מן הבכי. ריסיה המנצנצים, ספוגי הדמעות, רטטו בכף ידו כמו חרקים קטנים מעופפים. בחלוף שנים, כל אימת שחש צורך להתעודד ולשכנע את עצמו בצדקת דרכו, היה שב ונזכר בערב ההוא: “אם אז הצלחתי לשלוט בעצמי — עכשיו לא אצליח?!“
עם זאת, הגם שהתפעל מהתנהגותו באותו ערב, בתוך תוכו חש חרטה עמוקה: מבלי שהודה בכך בפני עצמו, הוא תמיד הצטער על שלא היה עם מיי־גוי... אף שבקושי שיתף אנשים בהיכרות שלו עימה, לא היה כמעט איש במעגל חבריו שלא התוודע למוניטין של ליוֹ סיָא־הוּי שיצא לו3 — לאותו חוסן שגילה אל מול קסמן של נשים יפות.
* * *ג‘ן־באו קיבל ציונים מעולים בלימודיו באוניברסיטה, ועוד לפני שהשלים את התואר הוצעה לו משרה בסניף המפעל הבריטי Great Beneficence, המתמחה בצביעה ואריגה. הוא החל לעבוד שם מיד עם שובו לשנגחאי. מכיוון שבית משפחתו היה במחוז ג‘יאַנְג וָאן — רחוק למדי מהמפעל — הוא התגורר תחילה אצל חברי משפחה ותיקים. אבל הפתרון הזה היה קצר מועד, משום שג‘ן־באו תכנן להביא את אחיו הצעיר, טוֹנְג דוּ־בָּאוֹ, לגור איתו בשנגחאי בסיום חטיבת הביניים שלו. ג‘ן־באו רצה שדוּ־בּאו ייגש לבחינות הקבלה לבית הספר הטכני שפעל בחסות המפעל שבו עבד. בימים הראשונים לבואו של דו־באו התגוררו השניים יחד בביתם של חברי משפחה, אבל עד מהרה היה עליהם למצוא פתרון אחר, כדי לא להכביד על מארחיהם. למרבה המזל, לג‘ן־באו נודע בדיוק כי חברו מתקופת לימודיו משכיר חדר בדירתו. החבר, וָאנְג שׁה־חוֹנְג, התגורר כמה שנים בחוץ לארץ וחזר לשנגחאי שנתיים לפני ג‘ן־באו. כעת הוא גר ברחוב פ‘וּ־קָאי־סֵן. השניים התדיינו ביניהם על סעיפי החוזה וחתמו הסכם שכירות.
ג‘ן־באו עבר לדירתו החדשה בתום יום עבודה ארוך, לאחר שקיעת החמה. הוא ואחיו עקבו יחד אחר הסבלים בשעה שהם הכניסו את החפצים לדירה. ואנג שה־חונג עמד באותה העת על מפתן הבית כשידיו לופתות את מותניו. אישה יצאה לפתע מאחד החדרים הפנימיים. היא בדיוק חפפה את ראשה: שערה היה מלא סבון, מקורזל ומזדקר כמו בלוריתו של פסל שיש יווני. “אל תשחרר את הסבלים,“ היא אמרה לשה־חונג, מחזיקה את שערה בשתי ידיה, “לפני שתוודא שהם שמים את כל הרהיטים והדברים שלהם במקום. אתה יודע טוב מאוד שאם נצטרך לבקש אחר כך עזרה מרב־המשרתים, הוא רק ימצא תירוצים — הוא לא עושה שום דבר מעבר לנדרש אם אין לו מצב רוח טוב.“
“הרשו לי להכיר ביניכם,“ אמר שה־חונג, “ג‘ן־באו. דו־באו. זאת אשתי... לא נפגשתם אף פעם, נכון?“
האישה שחררה את ידה הימנית משערה והושיטה אותה כדי ללחוץ יד לאורחים. לפתע היא הבחינה בשמפו שבין אצבעותיה ועצרה בעצמה. היא הנהנה וחייכה במקום זאת, וניגבה את היד בחלוק הרחצה. בתנועתה ניתזו טיפות קטנות של שמפו על כף היד של ג‘ן־באו. הוא לא ניגב אותן אלא הניח להן להתייבש מעצמן; הוא הרגיש כיצד עורו מתכווץ שם, כאילו שפתיים ינקו ממנו בעדינות.
גברת ואנג חזרה לחדר הרחצה, וג‘ן־באו שב לפקח על הסבלים. בזמן שהורה להם היכן להניח את המיטה ואת השידה, ליבו סער: הוא המשיך לחוש בשפתיים קטנות המוצצות את כף ידו. הוא הלך אל חדר הרחצה לשטוף את ידיו ובדרכו נדדו מחשבותיו בלי משים אל גברת ואנג. הוא כבר שמע עליה בעבר: היא הייתה סינית מסינגפור שהתגוררה מעבר לים, ובעת לימודיה בלונדון יצא לה שם של נערת מסיבות. היא נישאה לוואנג שה־חונג בלונדון באותה עת שג‘ן־באו התגורר בעיר, אך מכיוון שג‘ן־באו היה עסוק מדי הוא לא הגיע לטקס החתונה. לראות אותה כעת במציאות היה טוב בהרבה מלשמוע עליה: מתחת לשערה מלא הקצף, המפוסל בשמפו, התגלה לו פרצוף קטן בצבע חום־זהבהב. עור פניה היה חלק ובריא, מבריק ומתוח עד כדי כך שעיניה נראו אף הן מורמות בקצותיהן, כמו עיניים משורטטות של סולנית באופרה. על גופה נח ברפיון חלוק פסים שלבשה ללא חגורה. מבעד לפסיו השחורים הדהויים אפשר היה לנחש את מתאר גופה. כל חלקה בחלוק חיה ונשמה. אנשים נוהגים לומר שבגדים מסורתיים בעלי שרוולים רחבים אינם יכולים להעיד על קימוריה היפים של אישה. במקרה של גברת שה־חונג זה לא היה מדויק...
ג‘ן־באו פתח את ברז הכיור. המים לא היו חמים דיים, אף שדוד החימום של הבניין ללא ספק פעל. המים התפתלו להם בצינור כתולעת, נעו בין חום לקור, כל פרודת מים זכתה בחיים משלה. ג‘ן־באו עצמו לא ידע לאילו כיוונים התפתלו מחשבותיו באותה השעה.
ואנג שה־חונג שמע את ג‘ן־באו בחדר הרחצה של האורחים, פותח וסוגר את ברז המים. הוא הלך לשם ואמר לו, “אתה צריך להתקלח? אין טעם שתפתח ותסגור שוב ושוב את הברז. המים החמים לא זורמים טוב בצינור הזה. זאת בעיה של הבניין. אם אתה רוצה להתקלח, תשתמש בחדר הרחצה שלנו.“
“אין צורך, אין צורך,“ פלט ג‘ן־באו, “אשתך לא חופפת שם עכשיו את הראש?“
“היא בטח כבר סיימה,“ אמר שה־חונג, “אני הולך לבדוק.“
“באמת אין צורך,“ התעקש ג‘ן־באו, אבל שה־חונג כבר הלך אל אשתו.
“כמעט סיימתי,“ היא אמרה לשה־חונג, “תגיד לאָה־מָא שתחמם בשבילו את הדוד“.4
בחלוף כמה רגעים קרא שה־חונג לג‘ן־באו וביקש ממנו לקחת את המגבת, הסבון והבגדים הנקיים שלו ולבוא איתו לחדר הרחצה. גברת ואנג עדיין הייתה שם, וסירקה את שערה מול המראה. השיער שלה היה נפוח ומתולתל בשל החומר המיוחד שמרחה עליו קודם לכן, והיא התקשתה לסרקו ולהורידו מטה. אדי המים התפשטו בחדר ורוח הלילה הצוננת פרצה פנימה דרך החלון הפתוח לרווחה. כמה משערותיה של ג‘יאו־רוּי, שנשרו מראשה והיו פזורות על הרצפה, התקבצו להן והתרוממו קלות באוויר, כצילה של רוח רפאים.
ג‘ן־באו עמד על יד הדלת, בידו המגבת, והביט בשערות שנערמו על הרצפה, מוארות באור המנורה הבוהקת. אי־נחת אחזה בו. הנשים שנמשך אליהן היו נשים עם להט, משוחררות בהשוואה למקובל — נשים שמוטב שלא יתחתן איתן. האישה בבית הזה כבר הייתה נשואה — ועוד לחבר שלו. לפחות ממנה לא נשקפה לו סכנה, הוא חשב לעצמו — ועם זאת... רק להסתכל על השערות שלה! הן מצויות בכל מקום! היא עצמה בכל מקום, חוצבת את דרכה אל תוך ליבו החצוי.
שה־חונג ואשתו עמדו בחדר הרחצה ודיברו, אבל ג‘ן־באו לא הצליח לשמוע מילה ממה שאמרו, מפני שזרם המים היה חזק מדי. כשהתמלא האמבט יצאו השניים, כדי שג‘ן־באו יוכל להתרחץ. כשיצא מהאמבט הוא התכופף והחל לאסוף כמה מהשערות המתולתלות שהיו פזורות על מרצפות הקרמיקה, ומולל אותן לכדי כדור קטן. השערות היו צהובות בקצותיהן ונראו לו לא בריאות. כשהחזיק בהן נדמה היה לו שהוא מחזיק בחוט דקיק שיש בכוחו להעביר חשמל. ג‘ן־באו תחב את גוש השערות אל כיס מכנסיו והותיר את ידו בתוך הכיס לכמה רגעים, חש איך גופו מתחמם מהתרגשות... אבל איזו מין התנהגות פתטית! הוא גער בעצמו לפתע, מיהר להוציא את היד מהכיס והשליך בעדינות את השערות אל תוך הפח.
* * *ג‘ן־באו חזר עם הסבון והמגבת לחדרו. דו־באו היה שם, ועסק בפריקת המזוודה שלו.
“איזה מין בן אדם גר פה קודם?!“ התרעם דו־באו, “תראה את זה, מתחת לכיסא — ושם מתחת לשטיח — הכול מלא חורים של סיגריות! אה, וגם את הכתם הזה מתחת לשולחן אי אפשר להוריד. אדון ואנג לא יאשים אותנו בזה?“
“ודאי שלא. הם בטח כבר יודעים על הכתמים. חוץ מזה, אנחנו מכירים עוד מבית הספר. באמת נראה לך שהוא יהיה קטנוני כמוך?“ שאל ג‘ן־באו ופרץ בצחוק.
דו־באו השתתק, ולאחר זמן מה שאל: “אתה מכיר את מי שגר כאן קודם?“
“שם המשפחה שלו הוא סוּן, נראה לי. גם הוא חזר מאנגליה והוא מלמד באוניברסיטה... למה אתה שואל?“
דו־באו צחקק קלות לפני שענה. “המשרת והאָה־מא נכנסו בשביל להתקין לנו את הווילון בדיוק רגע לפני שנכנסת, ושמעתי אותם מתלחששים. הם אמרו שהם לא יודעים כמה זמן נוכל להישאר כאן, או משהו בסגנון, ואז הם אמרו ש... נו, שאדון ואנג בטח גירש את הדייר שגר פה לפנינו. לפי מה שהבנתי, אדון ואנג היה אמור לנסוע לסינגפור לעסקים שלו לפני הרבה זמן, אבל אז קרה משהו והוא פחד להשאיר את הדייר לבד בדירה עם אשתו, אז הוא חיכה חודשיים עם הנסיעה, עד שגם הדייר נסע.“
“מספיק עם זה!“ צעק ג‘ן־באו, “איך אתה מאמין לשטויות האלה? ואתה כבר אמור לדעת שהדבר הראשון שאסור לך לעשות כשאתה מתארח בבית של אנשים זה לצותת למשרתים שלהם או לדבר איתם על ענייני המשפחה. זה רק מביא צרות!“
דו־באו שתק ולא אמר עוד מילה בנושא.
כעבור זמן קצר הזמינה אותם האָה־מא להצטרף לארוחת הערב, והשניים יצאו יחד מהחדר. האוכל בבית משפחת ואנג היה בעל ניחוח דרום־מזרח אסייתי. על השולחן הונחו מטעמים סיניים שהוכנו בסגנון מערבי, והמנה העיקרית הייתה כבש בקארי. בצלחת של גברת ואנג היו רק פרוסה צנומה של לחם קלוי וחתיכת נקניק. היא אפילו הסירה מהנקניק את השומן ונתנה אותו לבעלה.
“לגברת ואנג יש תיאבון דל כל כך?“ שאל ג‘ן־באו בחיוך.
“היא פוחדת להשמין,“ אמר שה־חונג.
“נו באמת!“ ג‘ן־באו עטה על פניו ארשת המומה, “גברת ואנג נראית בסדר גמור בדיוק כמו שהיא. אין עליה אפילו טיפת שומן אחת מיותרת.“
“בזמן האחרון נפטרתי מחמישה קילו מיותרים, אז אני הרבה יותר רזה ממה שהייתי,“ היא אמרה.
“אה, כן?“ שה־חונג רכן מעליה וצבט את לחְייה, “הרבה יותר רזה? אז מה זה?“
אשתו נעצה בו מבט חמור. “זה הכבש שאכלתי בשנה שעברה.“
כל הסועדים פרצו בצחוק גדול.
אף שהייתה זו הפגישה הראשונה של גברת ואנג עם האחים טונג, ואף שהיא הייתה המארחת, היא לא טרחה להחליף את בגדיה לכבוד הארוחה. היא עדיין הייתה לבושה בחלוק הרחצה שלה, ושערה עדיין לא התייבש. היא כרכה מעליו ברישול מגבת לבנה, ובין גבותיה נצצה טיפת מים מבהיקה כגביש. התנהגותה המשוחררת של גברת ואנג הייתה בהחלט משונה בעיני דו־באו, שגדל כל חייו בכפר. אפילו ג‘ן־באו חשב שהיא התנהגה באופן חריג למדי, אם כי שובה לב. במשך כל הארוחה היא שאלה שאלות והייתה קשובה מאוד לאורחיה. היא אולי לא התנהגה כמארחת למופת, אבל היא בהחלט ידעה לבדר.
“אה, כן,“ פנה שה־חונג לג‘ן־באו, “מקודם לא הספקתי לומר לך — אני צריך לנסוע מחר. יש לי כמה עסקים בסינגפור שאני צריך לטפל בהם. טוב שעברתם לכאן ויש מי שיוכל לדאוג לבית בהיעדרי.“
“לגברת ואנג יש כאלה יכולות נהדרות,“ אמר ג‘ן־באו, “אני בספק אם אנחנו נדאג לה, ולא להפך.“
“נו באמת! אל תאמין לכל הפטפוטים שלה,“ אמר שה־חונג, “היא לא מבינה כלום. כבר שלוש שנים היא בסין ועדיין לא התרגלה לחיים כאן. גם סינית היא בקושי יודעת לדבר.“
גברת ואנג חייכה קלות מבלי להתווכח, והתכנסה לתוך עצמה. כעבור רגע היא קראה לאָה־מא וביקשה שתביא לה תרופה מהארון. היא מילאה כפית בתרופה. ג‘ן־באו התבונן ברתיעה בנוזל הסמיך, הלבן כסיד, שגדש את הכפית.
“זה קלציום?“ הוא שאל, “גם אני לקחתי את זה פעם. יש לזה טעם נוראי!“
גברת ואנג רוקנה את הכפית אל פיה והשתהתה רגעים מספר עד שהצליחה לבלוע את הנוזל.
“זה כמו לשתות קיר!“ היא קראה.
“בכל פעם שגברת ואנג מדברת היא אומרת דברי טעם!“ ג‘ן־באו אמר וחייך.
“אדון טונג, בבקשה ממך, אל תקרא לי גברת ואנג.“ כשאמרה זאת קמה על רגליה והלכה אל שולחן הכתיבה הסמוך לחלון.
“את צודקת,“ אמר ג‘ן־באו אחרי שהרהר בדבר, “גברת ואנג זה באמת כינוי נדוש ושגרתי מדי.“
גברת ואנג התיישבה על יד שולחן הכתיבה והחלה לשרבט משהו. שה־חונג התקרב אליה, הניח יד על כתפה ורכן קלות מעליה. “מה פתאום את שוב לוקחת את התרופה הזו?“ שאל, “את בריאה לחלוטין.“
גברת ואנג המשיכה לכתוב, ובלי לסובב את ראשה אמרה, “אני מרגישה את החום עולה לי במערכות. יצא לי פצעון בַפּנים.“5
“איפה?“ שאל שה־חונג ובחן מקרוב את פניה. גברת ואנג זזה מעט הצידה, כיווצה את גבותיה בזעף, אך כעבור רגע חייכה שוב. “היי, היי! מה איתך... שלא תעז!“
דו־באו, שגדל במשפחה שנהג בה חינוך מסורתי, מעולם לא חזה בבעל ואישה מתנהגים כך בפרהסיה. הוא נתקף אי־נוחות ויצא אל המרפסת בתואנה שהוא רוצה להתרשם מהנוף. במשך זמן מה ג‘ן־באו קילף תפוח והתייחד אף הוא עם עצמו — עד שלפתע גברת ואנג, שעזבה לכמה רגעים את החדר, שבה אליו ובידה פיסת נייר.
“הנה,“ היא אמרה, והושיטה לג‘ן־באו את הנייר, “גם לי יש שם משלי.“
“מה איתך,“ אמר שה־חונג, “את לא צריכה להראות לאנשים איך את כותבת סימניות, הם סתם יצחקו עלייך. לא חבל?“
כאשר ג‘ן־באו התבונן בשלוש הסימניות העקומות שנראו על הנייר — 王娇蕊, ואנג ג‘יאו־רוי — הוא באמת לא יכול היה שלא לפרוץ בצחוק. כל סימנייה הייתה גדולה מעט מקודמתה, ובסימנייה האחרונה, רוּי, היו מרווחים גדולים עד כדי כך שהיא נראתה כמו שלוש סימניות נפרדות.
“אמרתי לך שיצחקו, לא? מה אמרתי? מה אמרתי לך?“ שה־חונג קרא ומחא כפיים.
“לא, לא, סליחה,“ ג‘ן־באו כבש את צחוקו, “השם שלך מאוד יפה!“
“הסינים האלה מעבר לים תמיד בוחרים לילדים שלהם שמות משונים,“ אמר שה־חונג.
ג׳יאו־רוי שרבבה את שפתיה בכעס כמו ילדה קטנה, קיפלה את הדף לשניים ויצאה שוב מהחדר, אך כעבור פחות מחצי דקה חזרה ובידה צנצנת זכוכית מלאה אגוזים מסוכרים. היא החלה לאכול מהם והלכה לעבר ג‘ן־באו ודו־באו כדי לכבדם.
“חשבתי שאת פוחדת להשמין!“ אמר שה־חונג וצחק.
“כן, תיזהרי מזה,“ אמר ג‘ן־באו, “אם תאכלי הרבה מאלה תשמיני מהר מאוד.“
“אתה לא יודע איך הסינים האלה מעבר לים, הם — “ פתח שה־חונג, אבל ג‘יאו־רוי קטעה אותו וחבטה בו קלות.
“עוד פעם עם זה?! אני לא מרשה לך יותר לקרוא לי ‘הסינים האלה‘!“
“הסינים האלה לקחו גם את החסרונות של הסינים וגם את החסרונות של המערביים,“ המשיך שה־חונג. “מהמערביים הם למדו לפחד להשמין — אסור לאכול את זה, אסור לאכול את ההוא... כל היום עם התרופות המשלשלות שלהם, ועדיין לא מוותרים על המתוקים שלהם! אבל אז — קדימה, תשאל אותה! תשאל אותה למה היא אוכלת את זה — היא בטח תגיד לך שפשוט היה לה שיעול קטן ביומיים האחרונים, ואגוזים מסוכרים הם התרופה הכי טובה לזה.“
“אין ספק שזה הנוהג העתיק של הסינים,“ אמר ג‘ן־באו וחייך, “מה שהם אוהבים לאכול יהיה תמיד במקרה גם הדבר הכי טוב לגוף שלהם.“
ג‘יאו־רוי בחרה אגוז מהצנצנת ותחבה אותו בין שיניה. “ממש ככה,“ היא אמרה וכיוונה אצבע קטנה לעבר ג‘ן־באו, “יש בזה משהו.“
ג‘ן־באו הביט בג‘יאו־רוי מוקסם לחלוטין, כשיכור שעלול בכל רגע לסטות מדרך הישר. הוא ליהג כמה מילים חסרות פשר ויצא למרפסת. משב הרוח הקר הכה בפניו והוא חש כעת כמה מלוהטות ותפוחות הן — ואי־הנחת שלו גברה. כיצד זה ייתכן? בלונדון הוא היה משוכנע שהוא נפרד לנצח נצחים ממיי־גוּי — והנה הוא מוצא אותה כעת מחדש בגוף של אחרת, ועוד בגוף של אשת איש. ואם לא די בכך, האישה שהתגלתה לפניו עכשיו התעלתה בכמה רמות על מיי־גוּי, שהכיר בצעירותו. כשג‘יאו־רוי הייתה בחדר השתנה החלל כולו, כך נדמה, כאילו הקירות נמשחו בצבעים אדומים־ורדרדים וכוסו בכל עבר בציורי דמותה של ג‘יאו־רוי העירומה למחצה.
איך ייתכן שהוא תמיד נתקל בנשים מהסוג הזה? האם היה עליו להאשים את עצמו בהימשכותו אליהן בכל מקום שהגיע אליו? לא, לא — ג‘ן־באו חשב לעצמו — ודאי שלא... אחרי הכול, נשים כמו ג‘יאו־רוי היו ציפור נדירה בקהילה הסינית, ובוודאי בקרב הסיניות שנולדו לשני הורים סינים.
מאז שובו של ג‘ן־באו לסין, מרבית הנשים שהכיר היו בעלות דם מעורב או נשים שחיו בעבר בחוץ לארץ. כשהוא עצמו התגורר בחוץ לארץ, כשהיה פוגש אדם סיני נהג תמיד להתייחס אליו כאל חבר משכבר הימים. אבל אם פגש אותו כעבור זמן בסין, היה החבר הופך אט־אט לא יותר מסתם מכר, עד שלבסוף דרכיהם היו נפרדות... אבל כשחושבים על שה־חונג וג‘יאו־רוי, האם שה־חונג פעל בקלות דעת כשבחר להתחתן איתה אף שהכירו באנגליה?... טוב, העובדה שאביו של שה־חונג הוא איש אמיד ודאי הקלה עליו... אבל בשביל אדם מרקע פשוט שרוצה להתקדם בחיים, אישה כמו ג‘יאו־רוי היא בפירוש מעמסה. ג‘ן־באו לא היה אדם קליל כמו שה־חונג, אחד כזה שמאפשר לאשתו להתנהג איך שמתחשק לה, בלי שום התחשבות במוסכמות. אבל גם מה הטעם להתווכח כל היום ולומר לה מה כן ומה לא לעשות? בכל גבר זה היה מכלה כל טיפת שאפתנות שהייתה לו! כן, בהחלט — חשב ג‘ן־באו — ומצד שני, אולי אילו ידע שה־חונג איך לשלוט בג‘יאו־רוי, היא לא הייתה מתנהגת בצורה שלוחת רסן שכזו.
* * *ג‘ן־באו השעין את ידיו על מעקה המרפסת. חשמלית בעלת אורות בוהקים נעצרה בדיוק מול הכניסה לבניין. אנשים רבים נכנסו ויצאו מתוכו, ואלומת האור המשיכה בדרכה. ברחוב הנטוש והשקט לא נותר כעת דבר מלבד האור שבקע מן האטליז הקטן בקומה התחתונה של הבניין. צמד עלים מרשרשים נישאו ברוח כמו זוג נעליים מרופטות שאיש לא נעל והן טיילו להן על דעת עצמן... כל כך הרבה אנשים יש בעולם, אך איש מהם לא יוכל ללוות אותך הביתה. עם רדת הלילה, כשהדממה קונה לה שלטון, עשוי אדם למצוא את עצמו בכל עת על סיפו של המוות; באותו רגע גורלי, כל מה שנחוץ לו לאדם הוא אישה שהוא אוהב באמת, שתעמוד לצידו בחשכה, שאם לא כן הוא יהיה בודד לחלוטין... ג‘ן־באו ריחף בין המחשבות הללו בפיזור דעת, ונשטף בתחושת מועקה.
שה־חונג ואשתו שוחחו ביניהם כשהצטרפו אל ג‘ן־באו למרפסת.
“השיער שלך התייבש? השיעול שלך יחמיר עם הרוח הזאת,“ אמר שה־חונג.
ג‘יאו־רוי הסירה מראשה את המגבת וניערה כמה פעמים את שערה. “אל תדאג,“ היא אמרה.
ג‘ן־באו הניח שלשניים יש כל מיני נושאים שהם ירצו לשוחח עליהם בפרטיות לפני נסיעתו של שה־חונג. הוא פיהק פיהוק מלאכותי ואמר, “טוב, אנחנו הולכים לישון. דו־באו צריך לקום מחר מוקדם מאוד כדי להגיע לבית הספר ולקנות חוברת לימוד.“
“אני נוסע מחר אחר הצהריים, אז קרוב לוודאי שלא נספיק להתראות לפני כן,“ אמר שה־חונג, והשניים נפרדו זה מזה בלחיצת יד. ג‘ן־באו ודו־באו חזרו לחדרם.
* * *ביום המחרת חזר ג‘ן־באו מהעבודה וצלצל בפעמון הבית. ג‘יאו־רוי פתחה לו את הדלת, וידה השנייה אחזה בשפופרת הטלפון. אף שהאור במבואה היה עמום וקשה היה לראות בבירור, ג‘ן־באו הבחין מיד כי המעיל והכובע של שה־חונג לא היו על המתלה, וגם המזוודה שהייתה מונחת מתחתיו בבוקר לא הייתה שם. הוא בוודאי כבר נסע.
כשתלה את מעילו שמע ג‘ן־באו את ג‘יאו־רוי מחייגת בחדר הסמוך. “אני מבקשת מאדון סוּן לקבל את שיחתי,“ הוא שמע אותה אומרת, והמשיך להאזין בדריכות.
“זה טימי?... לא, לא, היום אני לא יוצאת. אני מחכה בבית לחבר...“ צחקוק. “מי הוא? לא אומרת לך. למה שאני אספר לך?... אה, אז אתה לא סקרן לדעת? אפילו לא דברים שקשורים אליך... נו, שיהיה. בכל אופן, אני אחכה לו בשעה חמש שיבוא לשתות איתי תה. ואתה, אל תפריע לנו...“
ג‘ן־באו לא חיכה לסיום השיחה, והלך לחדר השינה שלו. אחיו הקטן לא היה שם, וגם לא בחדר הרחצה. ג‘ן־באו הלך לחפש אותו במרפסת כשלפתע הגיחה ג‘יאו־רוי מחדר האורחים כדי לברכו לשלום.
“דו־באו ביקש ממני למסור לך שהוא הלך לחנות הספרים המשומשים כדי לחפש שם כמה ספרים,“ היא אמרה. ג‘ן־באו הודה לה והישיר אליה את מבטו.
היא לבשה שמלה מסורתית ששוליה השתרכו על הרצפה. השמלה הייתה בצבע ירוק בוהק חזק כל כך, עד שנדמה היה כאילו כל מה שיבוא איתה במגע יקבל מיד את אותו הצבע; כשג‘יאו־רוי זזה קלות, נדמה היה שאפילו האוויר במקום שעמדה בו רגע לפני כן נשטף בגוון ירקרק. השמלה, כך נראה, הייתה קטנה מעט למידותיה: התפרים בצד השמלה נפערו לרווחה כדי ארבעה סנטימטרים וחוטיהם נשרכו בהצלבה מעל רצועת סאטן ירוקה שלא כיסתה לגמרי את בגדיה התחתונים, שצבעם ורוד בוהק. צבעי הבגדים שבחרה לעצמה ג‘יאו־רוי היו מסנוורים כל כך, שהיה בכוחם לעוור אדם אילו הפריז במבטו! רק אישה כמו ג‘יאו־רוי יכלה ללבוש שמלה נועזת בנינוחות שכזו.
“תשתה איתי כוס תה?“ היא שאלה ופנתה אל הסלון. היא התיישבה ליד השולחן ומזגה מהקנקן תה לשתי כוסות. על השולחן הייתה מערכת תה זוגית, ולצידה צלחת עם עוגיות חמאה ולחם קלוי. ג‘ן־באו נעמד ליד דלת הזכוכית.
“לא אמור להגיע אורח?“ הוא שאל בחיוך.
“אנחנו לא נחכה לו. בוא נשתה.“
ג‘ן־באו היסס קלות, הוא לא הצליח לרדת לסוף דעתה, אולם לבסוף התרצה והתיישב לצידה.
“תרצה חלב?“ היא שאלה.
“לא משנה לי.“
“אה, רגע, בעצם אתה אוהב תה ירוק. אתמול אמרת שכל השנים שהיית בחוץ לארץ תמיד רצית ולא היה.“
“יש לך זיכרון מצוין.“
ג‘יאו־רוי נעמדה, שלחה אליו מבט קטן וצלצלה בפעמון שעל השולחן. “לא, אין לך מושג. הזיכרון שלי בדרך כלל נוראי...“
ההערה הקטנה הזו הסעירה את ג‘ן־באו, ודעתו התפזרה שעה שהאָה־מא נכנסה אל החדר.
“תכיני לנו שתי כוסות תה ירוק,“ הורתה ג‘יאו־רוי.
“שתביא עוד כוס וצלחת באותה הזדמנות, כדי שלא תצטרך לחזור כשהאורח שלך יגיע,“ אמר ג‘ן־באו.
“מי זה האורח הזה שאתה כל הזמן מזכיר?“ ג‘יאו־רוי נעצה בג‘ן־באו מבט נוקב. “אה־מא, תביאי לי עט. אה, וגם חתיכת נייר.“
ג‘יאו־רוי שרבטה הודעה קצרה, ואז הפנתה את הנייר לעבר ג‘ן־באו כדי שיוכל לראות מה כתבה. ההודעה התמצתה בשתי שורות:
טימי היקר, אני כל כך מתנצלת, צצו לי היום כמה דברים.
יצאתי החוצה. ג‘יאו־רוי.
היא קיפלה את הנייר לשניים, נתנה אותו לאָה־מא ואמרה, “עוד מעט יגיע הנה אדון סון. תני לו את זה ופשוט תגידי שאני לא בבית.“
כשהאָה־מא יצאה מהחדר נטל ג‘ן־באו עוגייה ואכל אותה. “אני באמת לא מבין אותך,“ אמר, “למה לטרוח לקבוע עם מישהו פגישה ואז להתחמק ממנה?“
ג‘יאו־רוי רכנה אל צלחת העוגיות וסרקה אותן בקפדנות. משלא נמצאה אף עוגייה שקלעה לטעמה, אמרה, “לא הייתה לי שום כוונה להתחמק כשקבעתי איתו.“
“אה? אז ככה סתם פתאום שינית את דעתך?“
“מעולם לא שמעת שלנשים יש זכות לשנות את דעתן?“
האָה־מא שבה עם מגש ועליו כוסות התה הירוק, והגישה להם אותן. עלי התה מילאו את הכוסות וצפו על פני המים. ג‘ן־באו אחז בשתי ידיו בכוס הזכוכית ולא לגם ממנה. עיניו ננעצו בכוס אך מוחו לא נח לרגע בניסיונו להבין את ג‘יאו־רוי. ללא ספק היה לה קשר עם אדון סון הזה מאחורי גבו של בעלה, והיא פחדה שג‘ן־באו יבין מה קורה. זו ודאי גם הסיבה לנחמדות היתרה שגילתה כלפיו באותו ערב — היא פשוט רצתה להבטיח שהוא יהיה בצד שלה וינצור את לשונו. על כל פנים, לג‘ן־באו לא הייתה שום כוונה לדחוף את האף לעניינים האישיים של בני הזוג. הוא לא היה קרוב מספיק לוואנג שה־חונג כדי שיחוש חובה להתערב... וגם לוּ היו מסוג החברים המוכנים לעשות הכול זה למען זה, הוא לא היה מוצא טעם לעורר סכסוך בין בני זוג נשואים. מכל מקום, ג‘ן־באו הבין באותו ערב שעליו לנהוג משנה זהירות בג‘יאו־רוי.
ג‘יאו־רוי הניחה את כוס התה שלה והלכה להביא מארון המטבח צנצנת חמאת בוטנים.
“אני אישה לא מעודנת,“ היא אמרה, “אני אוהבת לאכול דברים לא מעודנים.“
“אוי ואבוי! אלה המאכלים עם הכי הרבה קלוריות!“ קרא ג‘ן־באו בארשת פנים משועשעת.
“אין דבר שאני אוהבת יותר משבירת כללים,“ אמרה ג‘יאו־רוי ופתחה את הצנצנת, “מה איתך, גם אתה?“
ג‘ן־באו הניח את ידו על מכסה הצנצנת והשיב, “לא.“
ג‘יאו־רוי היססה קלות. “טוב...“ היא אמרה לבסוף, “זה מה שנעשה: אתה תמרח קצת על הלחם שלי. אני יודעת שלא תמרח לי יותר מדי.“
הבעת פניה כשאמרה זאת הייתה מעוררת רחמים כל כך, שג‘ן־באו לא יכול היה שלא לצחוק. בזמן שמרח את חמאת הבוטנים כבקשתה היא התבוננה בו בדריכות מעל כוס התה שלה.
“אתה יודע למה ביקשתי את זה ממך?“ היא שאלה בחיוך, מכווצת קלות את שפתיה. “אם אני הייתי מורחת לעצמי, אולי פתאום הייתי שמה לב לכמות ובסוף מורחת שכבה דקה מאוד. אבל אתה... ידעתי שלא יהיה לך נעים למרוח לי שכבה דקה מדי!“ השניים פרצו בצחוק גדול, וג‘ן־באו החל לאבד את השליטה בעצמו. אט־אט, מבלי משים, שבה אותו קסמה הילדותי.
בשעה שהשניים שתו מן התה צלצל פעמון הדלת. “זה לא האורח שלך?“ שאל ג‘ן־באו בקול מתוח, “אין לך שום אי־נעימות להשאיר אותו ככה?“
ג‘יאו־רוי משכה בכתפיה.
“אני אחכה שהוא יצא מהבניין. אני רוצה לראות איזה מין בן אדם הוא,“ אמר ג‘ן־באו והלך עם כוס התה למרפסת.
“מה... הוא??“ פלטה ג‘יאו־רוי והלכה בעקבותיו, “הוא מאוד יפה. הייתי אפילו אומרת שהוא יפה מדי.“
“אז את לא אוהבת גברים יפים?“ שאל ג‘ן־באו ונשען בגבו על המעקה.
“גברים לא צריכים להיות יפים, ולא צריך לפנק אותם. זה רק משחית אותם.“
ג‘ן־באו צמצם את עיניו והביט כך ישירות בעיניה. “אל תדברי על אחרים, זו את שהפינוקים קצת השחיתו...“ הוא אמר בחיוך.
“אולי... ואתה בדיוק ההפך ממני, כל היום מגביל את עצמך! למרות שאני יודעת שבתוך תוכך אתה אוהב ליהנות ולאכול טוב לא פחות ממני!“
“אה, כן?“ ג‘ן־באו צחק, “אני רואה שאת כבר מכירה אותי!“
ג‘יאו־רוי הרכינה את ראשה והחלה להוציא בעדינות עלים מכוס התה, ולבסוף לגמה ממנו. גם ג‘ן־באו שתה את התה שלו בדממה. כעבור כמה רגעים יצא מהבניין אדם לבוש חליפה מערבית. מהקומה השלישית לא היה אפשר לראות אותו בבירור. ג‘ן־באו הבחין רק בשפת הגוף המתוחה שלו, וראה אותו פונה בחופזה בפינת הרחוב. “איזה מסכן, עשה את כל הדרך לשווא!“ הוא פלט בלי כוונה.
“נו, בלאו הכי אין לו מה לעשות כל היום!“ אמרה ג‘יאו־רוי, “גם לי אין, אבל אני לא סובלת אנשים כמוני שלא עושים כלום. מה שאני הכי אוהבת זה להצליח לגנוב טיפ־טיפונת זמן מאנשים עסוקים — תאמין לי, אין לי שום רחמים! מה אתה אומר, די מגעיל מצידי, לא?“
ג‘ן־באו נשען על מעקה המרפסת ובעט בו ברגלו. כעבור כמה רגעים החל לבעוט מבלי משים בכיסא הקש שג‘יאו־רוי ישבה עליו. כשהכיסא זז, רטט קלות השומן שבזרועה. היה לה מעט יותר שומן מכפי שחשב, בהתחשב במבנה גופה הצנום.
“אז את אוהבת אנשים עסוקים?“ הוא חייך.
ג‘יאו־רוי כיסתה את עינה בידה. “זה לא משנה, בעצם,“ היא אמרה, “הלב שלי הוא בניין של דירות להשכרה.“
“אה, כן? אז יש בו דירה פנויה להשכיר?“ שאל ג‘ן־באו. ג‘יאו־רוי לא השיבה. “אבל את יודעת,“ הוא המשיך, “אני לא רגיל לגור בבניין דירות... אני צריך לגור בבית פרטי משלי.“
“מה אתה אומר...“ היא צחקקה, “נו, אז בוא נראה אם תצליח להרוס את הבניין ולבנות במקומו את הבית שלך!“
ג‘ן־באו בעט בכיסא שלה בעיטה חזקה. “חכי ותראי!“
ג‘יאו־רוי הסירה את ידה מפניה ונעצה בו את עיניה הגדולות. “לא ידעתי שאתה גם שנון!“
ג‘ן־באו חייך. “זו את שמוציאה את זה ממני...“
“נו די, עכשיו ברצינות — למה שלא תספר לי משהו על העבר שלך?“
“מה את רוצה לדעת?“
ג‘יאו־רוי הזיזה בזריזות את רגלה, וכמעט גרמה לו לשפוך את התה על כף ידו. “אל תעמיד פנים שאתה לא יודע! אני כבר יודעת הכול.“
“אז אם את יודעת, למה את שואלת? אם כבר, תספרי לי את משהו על העבר שלך.“
“אני?!“ היא פלטה, ואז הטתה את ראשה לכמה רגעים, לחְייה נוגעת בכתפה. “החיים שלי מאוד פשוטים,“ היא אמרה לבסוף, “אין לי הרבה מה לספר.“
“נו, אז קדימה,“ ג‘ן־באו האיץ בה, אבל ג‘יאו־רוי נותרה שקטה, ובהתה בחלל במבט מהורהר. ג‘ן־באו המשיך. “איך את ושה־חונג הכרתם?“
“בדרך רגילה למדי,“ היא אמרה. “היה בלונדון מפגש של ארגון הסטודנטים, ושנינו היינו נציגים שם.“
“למדת באוניברסיטה בלונדון?“
“המשפחה שלי שלחה אותי ללמוד שם, אבל זה היה רק כדי שאמצא חתן טוב. הייתי צעירה מאוד אז ובכלל לא חשבתי עדיין על חתונה. אבל בוא נאמר שניצלתי את ה‘חיפוש‘ כדי להיות קצת בחו“ל וליהנות. אבל אז — אתה יודע איך זה — המוניטין שלי התחיל לאט־לאט להיהרס, ובסוף לא הייתה לי ברירה אלא למצוא לעצמי מהר איזה ואנג שה־חונג להתחתן איתו...“
“נו,“ ג‘ן־באו בעט שוב בכיסא שלה, “ועדיין לא נהנית מספיק?“
“זאת בכלל לא שאלה של מספיק או לא מספיק. אחרי שאדם רכש מיומנות מסוימת, קשה לוותר עליה סתם ככה...“
“אל תשכחי שאת בסין עכשיו,“ אמר ג‘ן־באו וחייך.
לאחר שרוקנה באחת את שארית כוס התה שלה, קמה ג‘יאו־רוי ממקומה וירקה את עלי התה מעבר למעקה המרפסת. “גם בסין יש חופש!“ הכריזה, “אפשר לירוק ברחוב בלי בעיה!“
* * *פעמון הדלת צלצל שנית. ג‘ן־באו הניח שהפעם זהו אחיו הקטן. ואכן זה היה דו־באו, ומרגע שנכנס השתנתה לחלוטין האווירה בבית.
מאוחר יותר באותו הערב שִחזר ג‘ן־באו בראשו את שיחתו עם ג‘יאו־רוי במרפסת. מאחר ששיחתם התנהלה בשעת הדמדומים, הוא לא ראה בבירור את פניה אלא בעיקר שמע את קולה הרך, צופן הסוד, שליטף את תנוכו וחדר אל אוזנו כמו משב אוויר חם... בחשכת הליל יכול היה ג‘ן־באו לשכוח ולו לכמה רגעים את גופה המרהיב של ג‘יאו־רוי, ולהבחין בשאר מעלותיה: היא נראתה לו חכמה וישירה למדי, ולצד זאת היה בה איזה חוסר בשלות שלא הלם את היותה אישה נשואה. הילדותיות שלה הייתה הדבר המושך ביותר בה, ובדיוק בשל כך היא הייתה עבורו איום חדש, איום גדול הרבה יותר ממשיכה פיזית גרידא. אסור היה לו לחשוב עליה ברצינות! זה יהיה לחפש לעצמו צרות...
אבל מה אם בעצם זה רק הגוף שלה ששיבש לו את הראש? — ג‘ן־באו חשב לעצמו — הרי ידוע שכשגבר חושק בגוף של אישה, פתאום חשובה לו הנפש שלה והוא מספר לעצמו כל מיני סיפורים, חושב שהוא התאהב בה, אבל ברגע שהוא כובש את גופה הוא כהרף עין שוכח מהנפש שלה! אולי זוהי הדרך היחידה של ג‘ן־באו להשתחרר מג‘יאו־רוי... ולמה לא, בעצם? יש לה הרי הרבה מאהבים. מאהב אחד יותר או פחות לא ישנה לה דבר. אי אפשר לומר שזה לא יפריע לשה־חונג, אבל זה לא יוסיף על הצער שכבר יש לו...
ג‘ן־באו שם לב פתאום שהוא מחפש כל סיבה אפשרית לתנות אהבים עם ג‘יאו־רוי, ונתקף רגשות אשמה. בו ברגע החליט שהוא מוכרח לחפש מקום מגורים חדש, ועד שימצא — עליו למצוא דרך לחמוק מפניה. כשימצא לעצמו מקום מגורים הולם, הוא יעבור לשם מיד. בינתיים הוא סידר לדו־באו מגורים במעונות של בית הספר להנדסה. כשדו־באו לא התגורר איתו עוד באותה דירה היה לו קל הרבה יותר לחמוק מג‘יאו־רוי. כעת לא רק שאכל את ארוחות הצהריים שלו ליד המשרד, הוא גם החל לאכול את ארוחות הערב שלו בחוץ. ימים רבים היה חוזר לחדרו בדירה רק בשביל לישון.
אבל ערב אחד צלצל הטלפון בבית זמן רב ללא מענה. ג‘ן־באו רץ אליו כדי לענות, אבל אז נדמה היה לו ששמע את דלתה של ג‘יאו־רוי נפתחת. הוא מיהר לשוב על עקבותיו שמא ייתקל בה במסדרון החשוך. ג‘יאו־רוי המשיכה בינתיים לגשש באפלה אחר מכשיר הטלפון, ואילו ג‘ן־באו, שבדיוק היה ליד מתג האור, הדליק אותו למענה. ברגע שעיניו חזו בה הוא הוכה בהלם. כמה יפה הייתה לאור המנורה.
לגופה היה כרוך סארונג ששימש לה בגד לילה, ונראה היה כי זה עתה יצאה מהאמבטיה. הסארונג, שהיה זרוע שחור וזהב, היה קודר ועמוס פרטים עד שרק בקושי אפשר היה להבחין אם ציוריו היו נחשים ודרקונים או עצים ועשבים. צבעו הכהה של בגד הלילה הִכהה אף את הלילה עצמו. תחת שביבי האור העמומים שפיזרה המנורה דמה לפתע המסדרון לרכבת שועטת המגיעה ממרחקים. למרבה המזל, האישה שבמקרה הייתה בקרון הייתה מקסימה בהחלט.
ג‘יאו־רוי החזיקה ביד אחת את שפופרת הטלפון, וידה השנייה גיששה על פני המותן שלה בניסיון להשחיל את הכפתור המוזהב של הבגד בחור המיועד לו. רגעים אחדים עמדה כך, מנסה לרכוס את הכפתור ללא הצלחה, ובכל אותה עת ג‘ן־באו התבונן בה בלהט. המחזה הזה הסעיר אותו כליל, אף שלא ראה דבר.
לבסוף זנחה את הכפתור, הטתה קלות את גופה והסיטה לאחור את שערה הארוך, שופע התלתלים, שהתנחשלו מראשה באי־סדר. פניה היו זהובות כפני אלה וריסיה הארוכים הטילו צל חד על לחייה — כאילו הונחו עליהן זוג ידיים קטנות. מאחר ששמטה בטעות את אחת מנעלי הבית כשמיהרה להגיע אל מכשיר הטלפון, היא עמדה כעת בתנוחת חסידה: כף רגלה היחפה שעונה על הרגל השנייה. ג‘ן־באו התבונן בעורה החשוף. הוא הספיק להבחין בפריחה הקלה על קרסולה לפני שהסיט בחיפזון את עיניו מג‘יאו־רוי, שסיימה בחטף את השיחה: זו הייתה טעות במספר.
ג‘יאו־רוי התקשתה לשמור על שיווי משקל והתיישבה על הכיסא כשהשפופרת עודנה בידה. ג‘ן־באו הזדרז להניח את ידו על ידית הדלת של חדרו, כאומר שאין לו כל עניין לדבר, אך לבסוף הניד קלות בראשו וחייך.
“איך יכול להיות שלא ראיתי אותךְ כל כך הרבה זמן?“ שאל, נשאב לשיחה בעל כורחו, “כבר חשבתי שהתמוססת כמו סוכר!“
ג‘ן־באו ידע כמובן כי הוא שהתחמק ממנה ולא להפך, אבל מתוך רצונו להגן על עצמו ירה את המילים הללו מפיו לפני שג‘יאו־רוי הספיקה לפצות את פיה. הוא ידע גם שמה שאמר היה מטופש לגמרי, אבל הוא לא יכול היה שלא לפלרטט איתה. יש נשים שככה זה איתן.
“מה, אני כזאת מתוקה?“ שאלה ג‘יאו־רוי בנימה אגבית ומתחה את רגלה לחפש את נעל הבית.
“אני לא יודע,“ הוא העז לומר, “אף פעם לא טעמתי...“
ג‘יאו־רוי חייכה והמשיכה לגשש ברגלה אחר נעל הבית. ג‘ן־באו, שלא היה יכול עוד לעמוד מנגד בלי להושיט עזרה, ניגש אליה והתכופף לעבר הנעל השמוטה כדי להגיש לה אותה. אבל בדיוק כאשר רכן אל הנעל, השתחלה לתוכה כף רגלה של ג‘יאו־רוי.
“לאן כל המשרתים הלכו היום?“ הוא שאל בטון חמור רק כדי לומר משהו, ולפתע נתקף מבוכה.
“חבר ותיק מהכפר שלהם בא לביקור, אז הם לקחו אותו לפארק השעשועים לבלות קצת...“
“אהה...“ ג‘ן־באו המהם. “ואת לא פוחדת להישאר לבד בבית?“ הוא שאל כעבור רגע, מחויך בשנית.
ג‘יאו־רוי נעמדה והחלה ללכת לעבר חדר השינה שלה. נעלי הבית נקשו על המרצפות. “מפחדת ממה?“
“את לא מפחדת ממני?“
“נראה לך?!“ היא פלטה בלי לסובב אליו את ראשה, “אני לא פוחדת להישאר לבד עם ג‘נטלמן!“
ג‘ן־באו נשען בגבו על ידית הדלת ונראה שאין לו כל עניין ללכת משם. “אף פעם לא ניסיתי להעמיד פנים שאני ג‘נטלמן.“
“ג‘נטלמן אמיתי לא צריך להעמיד פנים,“ היא השיבה ונחפזה להיכנס לחדרה. אך כעבור רגע פתחה את הדלת וגיששה בידה אחר מתג האור. אחרי שכיבתה אותו נותר ג‘ן־באו לבדו במסדרון החשוך, נרעד ומרוגש כולו, אך לשווא: ג‘יאו־רוי כבר לא הייתה שם.
* * *לילה שלם התהפך ג‘ן־באו במיטתו וניסה לשכנע את עצמו שרומן עם ג‘יאו־רוי לא יהיה נורא כל כך בסופו של דבר; שג‘יאו־רוי שונה ממיי־גוי; שאישה נשואה שעושה ככל העולה על רוחה היא האישה החופשייה ביותר; שהוא אינו חייב לה דבר. עם כל זאת, הוא לא יכול היה שלא להרגיש מידה של אחריות כלפי עצמו. בכל פעם שחשב על מיי־גוי הוא נזכר באותו ערב בשדה הפתוח, כשישבו במכונית והוא גילה כלפיה אחריות מופתית. כיצד יוכל לאכזב את האדם המוסרי שהיה אז?
שבועיים חלפו, ומזג האוויר התחמם לפתע. ג‘ן־באו חשב שאין עוד צורך במעיל, והלך לעבודה בלבוש קליל. אך כעבור זמן שוב נהיה קר וגשם קל החל לרדת, לכן החליט ללכת מהר הביתה בזמן הפסקת הצהריים כדי לקחת את המעיל. להפתעתו, המעיל, שהיה בבוקר על המתלה, לא היה שם כעת. הוא חיפש את המעיל ברחבי הבית וכבר החל לדאוג, כשלפתע הבחין בדלת הסלון הפתוחה מעט. כשפתח אותה עוד הוא נדהם לגלות את המעיל שלו תלוי על מסגרת של ציור שמן. ג‘יאו־רוי ישבה על הספה מתחת לציור, והדליקה לה סיגריה בדממה. ג‘ן־באו נבהל ונסוג כדי שג‘יאו־רוי לא תבחין בו, אך כעבור רגע הוא לא התאפק והגניב מבט נוסף אל תוך החדר: התברר שג‘יאו־רוי כלל לא עישנה. היא ישבה ליד המאפרה שניצבה על משענת הספה, הציתה שארית סיגריה שכבר עישנוה לפני כן, והתבוננה בה כשבערה וכלתה לאיטה. כשהסיגריה כמעט שרפה את אצבעותיה היא השליכה אותה מלפניה והצמידה את אצבעותיה אל שפתיה. לאחר מכן נשפה עליהן בעדינות, בהבעה של שביעות רצון. ג‘ן־באו זיהה פתאום את המאפרה: זו הייתה המאפרה הכחולה שהייתה לפני כן בחדרו.
ג‘ן־באו נתקף הלם ונמלט כגנב. לא היה לו שמץ של מושג מה הוא ראה זה עתה. גם אחרי מחשבה נוספת נותר עבורו המחזה חסר פשר: ג‘יאו־רוי, על פניה הבעה של אישה מאוהבת, יושבת ליד המעיל שלו ומניחה לניחוח הסיגריה שעולה ממנה לאפוף אותה. ואם לא די בכך, היא הציתה את בדלי הסיגריות שהוא עצמו עישן... היא באמת הייתה ילדה, ולא סתם אחת, אלא ילדה מפונקת שהתרגלה לקבל את מבוקשה תמיד. כעת, משנתקלה באדם שהביע מעט התנגדות, הוא נמצא ראוי לפנטזיות שלה. אה! השילוב של ראש ילדותי ויופי של אישה בשלה הוא המפתה ביותר שיש! ג‘ן־באו לא היה יכול עוד לעמוד בפני קסמה.
באותו ערב, כהרגלו הוא אכל מחוץ לבית, וקבע להיפגש עם כמה חברים במסעדה. אבל ככל שנמשך הערב כך היו לו השיחות שמסביבו תפלות יותר ויותר, וחברת האנשים מייגעת. לכל אורך הארוחה הוא היה חסר סבלנות, וכאשר הסתיימה סוף־סוף הוא זינק אל האוטובוס הראשון שהחזיר אותו הביתה. כשנכנס לדירה, ג‘יאו־רוי בדיוק ניגנה בפסנתר את “ואלס הצללים“ הפופולרי.
ג‘ן־באו יצא למרפסת והתהלך שם אנה ואנה כשידיו תחובות בכיסיו. המנורה שניצבה על הפסנתר שפכה אור חמים על פניה של ג‘יאו־רוי; הוא מעולם לא ראה את פניה רציניות ושלוות כל כך. הוא החל להמהם לצלילי הפסנתר, אך נראה שאין היא שומעת אותו כלל. היא הייתה שקועה לחלוטין בנגינתה, והחלה לנגן יצירה אחרת. ביצירה החדשה שוב לא היה לג‘ן־באו אומץ להצטרף אליה בהמהום. הוא נותר קפוא במקומו על יד דלת הזכוכית והתבונן בג‘יאו־רוי שעה ארוכה, ופתאום החלו לזלוג מעיניו דמעות: הם היו יחד, שני אנשים באותו המקום, מחוברים זה לזה בגוף ובנפש. הוא כמעט קיווה שהיא תבחין בדמעותיו, אבל היא לא חדלה לנגן. ג‘ן־באו נתקף לפתע עצבנות. הוא התקרב אל ג‘יאו־רוי כדי להפוך למענה את התווים, בתקווה למשוך את תשומת ליבה, אבל היא כלל לא הגיבה; היא אפילו לא הסתכלה בתווים, היא הכירה אותם בעל פה, והניחה לצלילים לזרום בקצב מתון מקצות אצבעותיה. ג‘ן־באו שוב התרגז, וחשש שמא הוא וג‘יאו־רוי אינם מחוברים זה לזה ככלות הכול.
הוא התיישב לצידה על השרפרף, כרך סביבה את זרועו ומשך אותה אליו. צלילי הפסנתר פסקו באחת. ג‘יאו־רוי הסיטה אליו את ראשה בתנועה מיומנת, כאישה שכנראה עשתה זאת לא פעם. הם התנשקו. ג‘ן־באו נמלא תשוקה ודחף אותה בלהט אל הקלידים. צלילים רועמים התערבבו זה בזה. לפחות הנשיקה הזאת שלו ודאי לא דמתה לשאר הנשיקות שהיו לה.
* * *המיטה של ג‘יאו־רוי הייתה יוקרתית מדי לטעמו של ג‘ן־באו. הוא לא היה רגיל לישון על מזרן עבה כל כך, וחש סחרחורת קלה כשהתעורר. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת. ג‘ן־באו החל לסרק את שערו ונתקל בפיסת ציפורן אדומה, מעוגלת, כמו חצי סהר. היא ודאי הייתה של ג‘יאו־רוי, ששרטה אותו בציפורניה הארוכות... כשהיה אמש על סף השינה הוא אף ראה אותה יושבת בקצה המיטה וגוזזת את ציפורניה. האם היה אמש ירח בשמיים? ג‘ן־באו שכח לבדוק, אבל אם היה — ודאי היה חצי סהר אדום.
מאז אותו לילה, בכל יום בדרכו מהמשרד לביתו התיישב ג‘ן־באו בקומה העליונה של אוטובוס הקומתיים. שמשת האוטובוס נצנצה לה בשמש השוקעת שעה שהאוטובוס שעט לעברה, אל עבר האושר שלו — אושרו המהול באשמה. הרי כיצד יכול היה שלא לחוש אשמה? האישה הזו אכלה מצלחתו של גבר אחר, התגוררה בביתו של גבר אחר, נשאה את שם המשפחה של גבר אחר. אף על פי כן, הידיעה שאסור היה לו לעשות זאת עשתה את אושרו טהור יותר. הוא הרגיש שהוא התנוון מבחינה מוסרית; כאילו הושלך ארצה מגובה רב.
אומרים שחפץ שנופל מגובה רב כבד הרבה יותר ממשקלו על פני האדמה. אז מה יש לומר על ג‘יאו־רוי? הנפילה שלה ארצה ודאי היממה אותה לגמרי, וגרמה לה לאבד את עשתונותיה.
“באמת התאהבתי בך,“ היא אמרה לו. אבל כשאמרה זאת הטון שלה נשמע לו עוקצני ומבודח קלות. “אתה יודע, כל יום, כשאני יושבת כאן ומחכה לך שתחזור, אני מקשיבה למעלית חורקת בדרך למעלה. אם היא עוברת בקומה שלנו בלי לעצור, הלב שלי עולה יחד איתה, כאילו הוא תלוי באוויר. אבל אם היא עוצרת לפני שהגיעה לקומה שלנו — הנשימה שלי נעתקת.“
“אם כך,“ ג‘ן־באו חייך, “באמת יש מעלית בלב שלך. סימן שהוא נשאר בניין דירות...“
ג‘יאו־רוי חייכה ברכות והלכה אל עבר החלון. רגעים אחדים היא הביטה החוצה כשידיה משוכות מאחורי גבה, ואז אמרה, “הבית הפרטי ההוא שרצית כבר נבנה.“
ג‘ן־באו לא הבין בתחילה את כוונת דבריה, וכשהבין — נתקף הלם. אף שמעולם לא היה מאלה שעושים משחקי מילים, חרג הפעם ממנהגו וכתב לה בעט שלקח מהשולחן:
חנוכת לב שמחה!
חרף האיחול הלבבי, אי אפשר לומר שג‘ן־באו שמח באמת. הריגוש שהציף אותו שקט בן רגע, ולא נותר בו אלא מעין רוגע שומם, שובע נטול רגשות.
כשהשניים התחבקו שוב, ג‘יאו־רוי נצמדה אליו בעוצמה כזאת, שלפתע היא הייתה נבוכה מעצמה. “גם בלי אהבה היינו יכולים להתחבק ככה, לא?“ היא אמרה, “אבל אם הייתי מחבקת אותך ככה בלי אהבה, אתה בטוח לא היית מכבד אותי.“ היא הוסיפה להדק את אחיזתה בו ושאלה: “אתה לא מרגיש בהבדל? אתה לא מרגיש כמה זה אמיתי?“
“בטח שאני מרגיש,“ אמר ג‘ן־באו, אף שלמעשה לא הרגיש בזה כלל. ג‘יאו־רוי, כפי שהכיר אותה עוד לפני כן, הייתה טובה מדי בזיוף אהבה.
* * *ג‘יאו־רוי מעולם לא אהבה כך בחייה. לא היה לה שום מושג למה דווקא בג‘ן־באו היא התאהבה כל כך. לא אחת היא הביטה בו מקרוב, מבטה רך ומלגלג גם יחד — מלגלג עליו, ועל עצמה שהתאהבה בו.
ג‘ן־באו היה ללא ספק אדם בעל הישגים, מהנדס טקסטיל מהשורה הראשונה. הייתה לו שיטת עבודה ייחודית, והוא תמיד היה עסוק כל כך עד שכמעט לא היה לו זמן להרים את עיניו מהשולחן. המנהל המערבי שלו לא אחת חיפש אותו, ורק לשמע קריאותיו “טונג! טונג! איפה טונג?“ היה ג‘ן־באו מרים את ראשו ומסיט את קווצת השיער שנפלה על מצחו. כשנשא את מבטו, התגלו מאחורי משקפיו זוג עיניים בורקות ונחושות. כה נוצצות היו עד שמסגרת המשקפיים נצצה אף היא, כמו השתקפות השמש על המים... ג‘ן־באו אהב את הקיץ, אך גם כשלא היה קיץ — הוא היה עסוק כל כך, שלעיתים הוא הזיע ממש באותה המידה. בשל התרוצצויותיו הבלתי פוסקות הייתה החליפה המערבית שלבש מקומטת תמיד באזור המרפקים והברכיים — וקמטיה דמו לחיוכיו המתחנפים. עמיתיו הסינים גינו אותו לא פעם בסתר על שאפתנותו המוגזמת.
יום אחד התרברב ג‘ן־באו באוזני ג‘יאו־רוי וסיפר לה עד כמה הוא מוכשר בעבודה. “נו, בטח,“ היא אמרה כשליטפה את שערו, “הילד הקטן שלי באמת מוכשר. אבל את זה אתה כבר יודע... אם לא היית יודע את זה, איפה היית היום? אלו תחומים אחרים שאתה לא כזה חכם גדול בהם... אני אוהבת אותך — אתה יודע את זה? אני אוהבת אותך.“
ג‘ן־באו נהג להשוויץ כשהיה במחיצתה, וכך גם ג‘יאו־רוי. אלא שהמיומנות היחידה שהיא השוויצה בה הייתה היכולת שלה לשחק בגברים. כמו הז‘ונגלר שרצה להרשים את מריה הקדושה ועשה סלטה באוויר כי זה הדבר היחיד שידע לעשות,6 כך נפנפה ג‘יאו־רוי מול ג‘ן־באו במיומנות הפלרטוט שלה בתור מחוות אהבה, דרך להרשים אותו; אפילו בנוכחותו היא המשיכה להתגרות בגברים אחרים, וכשהגיבו לה כפי שציפתה הייתה שולחת אל ג‘ן־באו מבט מצטנע, כאומרת — זה מה שאני יודעת לעשות; אם את זה לא הייתי יודעת, מה היה נשאר ממני? מאז היום שבו ג‘יאו־רוי התחמקה מהפגישה עם טימי סון, הוא נעלב ולא חזר עוד, אבל היא מצאה דרכים להמשיך להתגרות גם בו. ג‘ן־באו הבין היטב מה היא עושה, וההתנהגות שלה ייגעה אותו — ובכל זאת הוא סבל אותה, משום שנבעה מהילדותיות שלה. להיות איתה היה כמו לשהות במחיצת קבוצה של נערים מתבגרים: די היה בזה לגרום לאדם להזדקן בן רגע.
לפעמים הם דיברו על מועד חזרתו של בעלה. ברגע שהנושא עלה, עטה ג‘ן־באו חיוך עגמומי ומובס, ועיניו וגביניו צנחו מטה ושיוו לפניו מראה סמרטוטי. אסור היה להם לאהוב זה את זה, אבל האיסור הזה רק דחק בג‘ן־באו לאהוב את ג‘יאו־רוי ביתר שאת. היא לא עמדה לחלוטין על טיב רגשותיו, אבל נהנתה לראות אותו סובל. היא הייתה רגילה לגרום סבל לגברים. כשהייתה תלמידה באנגליה היו גברים שאף הכריזו כי יתאבדו בגללה. לפעמים הייתה רצה אליהם בשעת בוקר מוקדמת, בלי שהספיקה כלל לשטוף פנים או למרוח שפתון, והם היו מתוודים בפניה: “לילה שלם לא ישנתי. כל הלילה הלכתי הלוך ושוב מתחת לחלון שלך.“ אבל כל אלו היו סתם דיבורים חסרי ערך. לעומת זאת, לגרום לגבר סבל אמיתי — זה היה דבר חדש בשבילה.
יום אחד היא אמרה, “אני חושבת איך כדאי לספר לו כשהוא יחזור...“ מהאופן שבו אמרה זאת נראה שכבר גמרה אומר לספר לשה־חונג הכול, להתגרש ממנו ואז להתחתן עם ג‘ן־באו. באותו רגע לא העז ג‘ן־באו לומר דבר; הוא חשב כי די בחיוכו העגמומי בשביל שתבין מה דעתו בנושא — אך הוא התבדה. כשהבין שאין לו ברירה אלא לדבר, אמר לה, “אסור לנו להיות פזיזים בעניין כזה. תני לי קודם להתייעץ עם חבר עורך דין ולהבין את המצב. את יודעת שאם לא נטפל בזה כמו שצריך, אחר כך אולי ניאלץ לשלם מחיר כבד.“ בהיותו איש עסקים, כבר כשביטא את המילים “עורך דין“ הרגיש ג‘ן־באו שהוא הכניס את עצמו לבור עמוק. אבל ג‘יאו־רוי כלל לא הבחינה בהיסוסיו. היא הייתה בטוחה בעצמה כל כך, והניחה שאחרי שייפתר עניין הגירושין שלה כולם יקבלו אותה ואת ג‘ן־באו בזרועות פתוחות.
ג‘יאו־רוי התקשרה אל ג‘ן־באו למשרד לעיתים תכופות. היעדר העכבות המוחלט שלה היה גם הוא תכונה שהציקה לו.
“בוא נצא הערב לאנשהו,“ היא אמרה לו באחת משיחות הטלפון. ג‘ן־באו שאל אותה למה היא נשמעת מאושרת כל כך. “אתה אוהב שאני לובשת בגדים סיניים מסורתיים, נכון? קיבלתי היום שמלה שתפרו בשבילי, מתחשק לי לצאת איתה!“
“אז שנלך לסרט?“ הוא שאל.
באותה תקופה הייתה לג‘ן־באו ולכמה מעמיתיו מכונית קטנה שקנו יחד, וג‘יאו־רוי נהנתה תמיד לנסוע בה. “אתה תראה...“ היא אמרה לו יום אחד, “אחרי שאלמד לנהוג גם אני אקנה לי אחת כזאת.“ מאיזה כסף בדיוק? שה־חונג יקנה לה אותה? דבריה היו לג‘ן־באו כמדקרות חרב.
ג‘יאו־רוי לא התלהבה כלל מהצעתו ללכת לסרט. “שיהיה,“ אמרה וכעבור רגע הוסיפה, “נלך רק אם המכונית אצלך.“
“ואם לא?“ צחק ג‘ן־באו, “בשביל מה יש לך רגליים?“
“כדי לרדוף אחריך!“
לאחר רגעים אחדים נאלץ ג‘ן־באו לסיים את השיחה, כי העבודה תבעה את תשומת ליבו.
באותו ערב אחד מעמיתיו נזקק גם הוא למכונית. משום נטייתו של ג‘ן־באו להקריב ולתת מעצמו לזולת — בייחוד כשמדובר בהנאות — הוא הניח לעמיתו לקחת את המכונית, ובתמורה זכה להסעה עד פינת הרחוב הסמוכה לביתו. ג‘יאו־רוי הבחינה בו מהחלון, והתבוננה בו כשעצר בדוכן כדי לקנות עיתון ערב. היא חשבה שהוא מחפש מודעות של סרטים, ורצה אליו לקדם את פניו.
“אם אין לנו מכונית, אין סיכוי שנספיק להגיע להקרנה של חמש ורבע,“ אמרה. “עזוב, בוא נוותר על זה...“
ג‘ן־באו הביט בה וחייך. “אז את רוצה שנלך למקום אחר עם השמלה היפה שלך?“
“למה שלא נעשה סתם הליכה קטנה?“ היא אמרה, ומשכה אותו בזרועו.
כשהלכו היה ג‘ן־באו מתוח, כי חשש שיראו אותם יחד. הוא לא חדל לשאול אותה אם היא רוצה להיכנס לחנויות לאורך הדרך. בהליכתם חלפו גם על פני חנות תה בסגנון מערבי, שמוזיקה בקעה מתוכה. גם אז דחתה ג‘יאו־רוי את הצעתו להיכנס.
“טוב, בכל מקרה אני לגמרי מרושש לאחרונה!“ הוא אמר.
“אוי!“ היא צחקה, “אילו ידעתי שאתה עני, בשום אופן לא הייתי נכנסת לקשר איתך!“
רגע לאחר שאמרה זאת הבחין ג‘ן־באו באישה מבוגרת שהכיר בימי לימודיו בבריטניה. המשפחה שלו נהגה אז לשלוח לו כסף וחבילות דרכה. גברת אַי־סוּ' הייתה בריטית שהתחתנה עם סיני ממוצא מעורב, ולכן נעשתה מודעת לעצמה מאוד ושמרה על הגינונים הבריטיים בקפדנות יתרה. היא הייתה גבוהה מאוד, גבה גבנוני כשל גמל. השמלה שלבשה הייתה מבד מערבי מאיכות טובה, אבל מכיוון שהייתה כבדה מרוב שכבות ונשרכה על הרצפה — היא שיוותה לה מראה של קבצן.
גברת איי־סו‘ חבשה כובע כחול כעין ביצת אדום־החזה עם מעט כתמי שחור, והצמידה אליו סיכה בעלת ראש פנינה ונוצת סנונית. מתחת לכובע נדחס שערה האפור לפקעת, ודמה לפאה. גם אישוניה הכחולים נראו מזויפים, כאילו היו עשויים מפורצלן. כשדיברה היה מבטאה מבטא בריטי מושלם, והמילים יצאו מפיה כמשב אוויר רך.
ג‘ן־באו לחץ את ידה ושאל, “את עדיין גרה באותו מקום?“
“היינו אמורים לחזור הביתה בקיץ, אבל בעלי פשוט לא מצליח להתנתק מכל העיסוקים שלו פה!“ כשגברת איי־סו‘ אמרה “לחזור הביתה“ היא התכוונה לבריטניה, אף שבעלה נולד בסין ומשפחתו הייתה דור שלישי בסין, ואף שקרוב המשפחה האחרון שנותר לה בבריטניה כבר נפטר.
“הרשי לי להכיר לך את אשתו של ואנג שה־חונג,“ הוא אמר, “גם ואנג חי באדינבורו, וגברת ואנג חייתה הרבה שנים בלונדון. אני מתגורר אצלם עכשיו.“
ליד גברת איי־סו‘ עמדה בתה. לג‘ן־באו הייתה היכרות קרובה עם נערות סיניות כמותה, ממוצא מעורב. שפתיה האדומות של הבת היו חתומות במהלך השיחה, אך מתוך פני האפרסק הלבנות והמחודדות שלה בלטו עיני שקד שבחנו את הכול בחשאי. לא אחת, אישה צעירה שטרם ניהלה משק בית, אישה שעדיין אין לה דאגות, חובות והנאות משלה, עוטה על פניה הבעה דרוכה, כאילו היא מצפה לבאות. אך במקרה של הבת של גברת איי־סו‘ לא כך היה. למרות גילה הצעיר היא לא דמתה לכל אותן נשים ש“ליבן תר כחץ שלוח אחר בית“, כלשון האמרה הידועה, כאלה שהיו להוטות אחר חיי משפחה.
כמו נשים רבות בעיר הגדולה עבדה בתה של גברת איי־סו‘ בעבודה תובענית מאוד, ולא אחת היו עיניה נפוחות ומראה פניה חיוור ותשוש. בסין, כמו במקומות אחרים, הנורמות שהתבססו בחברה נועדו בתחילה להגן על נשים: הן הגנו על נשים יפות בכך שהעלו את קרנן והקשו על גברים לחזר אחריהן, ועל נשים לא יפות הן שמרו מפני השפלה ודחייה מצד הגברים. הרי המשפחות הן שהופקדו על ענייני השידוך. כך או אחרת, הנשים כיום אינן נהנות עוד ממעטפת ההגנה הזו — ופחות מכולן נשים ממוצא מעורב, כמו בתה של גברת איי־סו‘, שמעמדן אינו מוגדר לחלוטין. אולי בשל כך שלחה הצעירה את מבטה החד לכל עבר: אמנם היא לא מיהרה להקים בית, אך דומה היה כי לא חדלה לבחון את סביבתה בתהייה מי עשוי להיות בעלה לעתיד.
לג‘יאו־רוי די היה במבט חטוף בשתיים להסיק שאם יחזרו ל“בית“ שלהן בבריטניה, תהיה זו לכל היותר שיבה למעמד הבינוני־נמוך, אך מאחר שהיו חברות של ג‘ן־באו חשוב היה לה להותיר עליהן רושם טוב. באותה שעה היא גם הרגישה במחיצתן, מבלי שידעה בדיוק מדוע, כאילו הפכה פתאום לאישה שהולכת בתלם, מישהי שכל זהותה מתמצית בהיותה אישה נשואה, שאמורה לפיכך להתנהג בצורה מכובדת ונאותה. ג‘ן־באו לא ראה מעולם לפני כן את ג‘יאו־רוי מחייכת באיפוק ובאצילות שכאלו. בן רגע היא נראתה כמו כוכבת קולנוע הכבולה למקומה, קורנת כאבן ספיר מן התנודות הקטנטנות של האור והצל בתוכה. היא לבשה שמלה מסורתית מבד דקיק כמשי בגוון כחול־סגול כהה וענדה תליון זהב שהתגלה במרומז על בית החזה שלה. התליון היה צונן ואלגנטי; דומה היה כי לא היה לה שום לב מלבדו. ג‘ן־באו התבונן בה ארוכות בהתמוגגות אך גם בחשדנות קלה. לא היה לו צל של ספק שאילו היה גבר אחר בסביבה היא הייתה מתנהגת אחרת לחלוטין — לא כאשת איש חסודה וענוגה.
“מה שלום אימא שלך?“ שאלה גברת איי־סו‘ את ג‘ן־באו.
“היא בסדר גמור. עדיין דואגת לכל המשפחה,“ ענה ואז הטה קלות את ראשו אל ג‘יאו־רוי והוסיף בחיוך, “בדרך כלל אימא שלי היא מי שמבשלת. היא באמת מבשלת מצוין. תמיד אני אומר לעצמי כמה בר מזל אני שיש לי אימא כזו!“
מכיוון שמשפחתו של ג‘ן־באו ידעה שנים רבות של מחסור, בכל פעם שהוא שיבח את אמו האלמנה הוא לא יכול היה שלא לחרוק קלות בשיניו; אמנם הוא דיבר עליה בחיוך, אך בתוך ליבו היה אזור קשה כאבן: סבלה של אמו היה לו תזכורת מתמדת לתנאי הפתיחה הקשים של חייו, שלא הלמו את שאיפותיו הגדולות.
גברת איי־סו‘ המשיכה בשאלותיה, וביקשה לדעת גם מה שלום אחיו ואחיותיו הצעירים.
“דו־באו בסדר גמור,“ השיב, “הוא בדיוק התחיל ללמוד באקדמיה להנדסה, ואולי אחר כך המפעל שלנו ישלח אותו ללמוד בבריטניה.“
לאחר שסיפר לגברת איי־סו‘ על דו־באו, פנה ג‘ן־באו לשבח את צמד אחיותיו הקטנות. כולם הוצגו כנזר הבריאה, לא פחות.
“ומה איתך? אל תצטנע!“ קראה גברת איי־סו‘, “תמיד אמרתי שאימא שלך בטח גאה מאוד שיש לה בן כמוך!“
ג‘ן־באו השתתק במבוכה, וכעבור רגע או שניים שאל את גברת איי־סו‘ על עבודותיהם של בני משפחתה. בעת שהשיבה הבחינה גברת איי־סו‘ בעיתון שהחזיק בידו ושאלה אם יש חדשות מעניינות. ג‘ן־באו הושיט לה את העיתון, אבל בגלל ראייתה הלקויה היא לא הצליחה לקרוא דבר, גם לא כשמתחה את ידה והרחיקה את העיתון מעיניה. היא ביקשה מבתה שתקרא למענה בקול רם.
“תכננתי לקחת את גברת ואנג לראות סרט, אבל לא היה שום דבר טוב,“ אמר ג‘ן־באו. בנוכחות אנשים הוא התייחס אל ג‘יאו־רוי בנוקשות מה, כדי ליצור רושם שהוא רק חבר המשפחה, אבל תחת מבטה הנוקב של בתה של גברת איי־סו‘ הוא הרגיש שהנוקשות שלו מסגירה הסתרה. לכן הוא מיהר להתקרב אל ג‘יאו־רוי, וכשעמד סנטימטרים ספורים ממנה אמר לה בנינוחות מופגנת: “בפעם הבאה אני אפצה אותך, טוב?“
הוא הביט בה בעיניים בורקות וחייך, אך כעבור רגע שוב הלקה את עצמו. הוא הרגיש שדיבר בלהט כה רב, שבוודאי ניתז מפיו רוק. מבטה הבוחן של בתה של גברת איי־סו‘ בהחלט הצליח לערער אותו...
הבת של גברת איי־סו‘ הייתה בחורה צעירה שלא החזיקה דבר ברשותה, אפילו אישיות משלה לא הייתה לה. היא רק חיכתה שהעולם יבוא אליה — עולם שכבר החל להטיל על פניה הנבובות את צילו הגדול. לעומתה, לג‘יאו־רוי, על אף גילה הצעיר, היו דברים רבים, אבל לא הייתה להם שום משמעות בעיניה. היא תמיד נראתה קצת מעופפת, כמו ילדה קטנה שקוטפת סיגליות בזו אחר זו, שוזרת אותן לזר ואז מפזרת אותן. להבדיל משתיהן, ג‘ן־באו פעל בכל מאודו ליצור לעצמו במו ידיו עתיד בטוח — ואיך יוכל להניח לו להתנדף כך סתם ברוח? צעירים ממשפחות עשירות ירשו את הביטחון שלהם, ולכן יכלו להתייחס אליו בקלות ראש. אבל לא זה היה המקרה של ג‘ן־באו — לו לא היה קל!
הארבעה המשיכו ללכת לאיטם ברחוב: גברת איי־סו‘ נראתה כאילו התהלכה בחדר בטוח ונוח שקירותיו מכוסים בטפטים פרחוניים. שלושת הצעירים, לעומת זאת, נראו כאילו התהלכו בעולם גדול הטומן בחובו סכנות; הן רוחשות מתחת לפני השטח ומאיימות להתפרץ בכל רגע, מכל עבר.
בחוץ עדיין לא החשיך היום, אך פנסי הניאון כבר דלקו. אורם נראה מלאכותי אף יותר באור יום, כאילו היו שחקנים שמתהדרים בתכשיטים מזויפים. הרביעייה חלפה על פני חנות מנורות; אינספור מנורות בהקו יחדיו, כאילו היו מקשה אחת, מתחת לפנסי הניאון. מאחורי אשנבו של דוכן אוכל רכנה אחת המוכרות קדימה כדי ליטול לחם מתוק. שתי לחייה חרושות הקמטים קיבלו במרוצת השנים גוון אדום־צהבהב, ובשל האיפור הכבד נראו אף הן כמו מאכל. האם גם אנשים מבוגרים רואים את עצמם כך? כאשר הלך לצידה של גברת איי־סו‘, ג‘ן־באו לא יכול היה שלא לחשוב עד כמה קצרים הם ימי הנעורים. שורה של ראשי יתדות מעוגלים ומחורצים בארבעת צידיהם סימנו מעבר חצייה להולכי רגל. לעומתם נראה כביש האספלט כהה ורך כגומי. ג‘ן־באו הלך קדימה בצעד נמרץ ומשוחרר. הוא לא ידע אם זריזות צעדיו נבעה מן הביטחון העצמי שלו בשל היותו צעיר, או מחלקלקות המשטח שלרגליו.
גברת איי־סו‘ התבוננה בשמלה של ג‘יאו־רוי ושיבחה את הבד שלה. “ראיתי בד כזה בפעם האחרונה שהייתי בחוּי־לוּאו.7 טָאוֹ־לִי לא רצתה אותו, כי הצבע שלה היה כהה מדי לטעמה. אני בכל זאת רציתי לקנות אותו, אבל אז חשבתי שבעצם אין לי כמעט הזדמנויות ללבוש בגדים מבדים כאלה...“ גברת איי־סו‘ כלל לא הבחינה בעליבותם של דבריה; הרי למעשה לא היה לה כסף לקנות בגד יקר כזה. כולם השתתקו ולא ידעו כיצד להגיב.
“אז בעלך בטח עסוק מאוד?“ ג‘ן־באו אמר לבסוף.
“כן, בהחלט. אם לא, כבר היינו חוזרים הקיץ הביתה. אבל הוא באמת לא יכול להשתחרר מכל העיסוקים שיש לו כאן!“
“באחד מימי ראשון, כשהמכונית תהיה אצלי, אאסוף אתכן וניסע יחד לג‘יאנג ואן כדי שתוכלו לטעום את הקינוחים הסיניים של אימא שלי.“
“הו כן, נהדר!“ קראה גברת איי־סו‘, “הבעל שלי פשוט משוגע על מאכלים סיניים!“
אילו שמע אותה עובר אורח, ודאי היה מניח שהיא אורחת עשירה שבאה לביקור ממרחקים. לא היה עולה על דעתו שבעלה סיני למחצה.
* * *לאחר שנפרדו לשלום מגברת איי־סו‘ ובתה, אמר ג‘ן־באו בטון כמעט מצטדק, “היא באמת אדם טוב, גברת איי־סו‘...“
ג‘יאו־רוי הביטה בו וחייכה. “אני חושבת שאתה אדם טוב.“
“אה, כן? איך בדיוק אני כזה טוב? אה? איך אני כזה טוב?“ הוא שב וחזר על השאלה עד שפניו נצמדו לפניה.
“אל תתעצבן,“ היא אמרה מחויכת, “אתה פשוט מסוג האנשים הטובים האלה, שברגע שאישה מכירה אותך היא מיד תרצה לשדך אותך למישהי, אבל לא תחשוב לשמור אותך לעצמה.“
“הבנתי אותך... אז את לא אוהבת גברים טובים.“
“בדרך כלל נשים אוהבות גברים טובים רק כי הן חושבות שאפשר לשטות בהם.“
“אאוץ‘! אז את מתכוונת לשטות בי?“
ג‘יאו־רוי הגניבה אליו מבט מהיר וכבר החלה לחייך — אבל עצרה בעצמה. “הפעם הבחורה הרעה היא זו ששיטו בה!“
ג‘ן־באו לא יכול היה לשאת באותו הרגע את המבט הגנוב המפלרטט הזה שלה ואת כל אותן ההערות הקלילות כביכול... בהמשך אותו ערב, כשהיה שרוע על מיטתה, הוא נזכר בפגישתם עם גברת איי־סו‘ ברחוב ובתקופת לימודיו באדינבורו, במשפחתו ששלחה לו כסף וחבילות כדי לתמוך בו. עכשיו הגיע זמנו לגמול לאמו על כל מה שעשתה למענו. הוא רצה להמשיך לצמוח, לבסס את מעמדו במפעל ולטפס גבוה בסולם הקריירה. הוא האמין כי כאשר יתבסס דיו בתפקיד רם מעלה הוא יוכל להביא תועלת לחברה, למשל להקים בית ספר למקצועות התעשייה לילדים ממשפחות עניות, או מפעל טקסטיל ראשון מסוגו במקום הולדתו, ג‘יאנג ואן. אף על פי שהחיזיון הזה עדיין היה מעורפל, ומימושו נכון לעתיד הרחוק, ג‘ן־באו כבר יכול היה לִצפות את שלל התגובות האוהדות שיקבל לא רק מאמו — אלא מחבורה שלמה של אימהות בוכיות שיתרגשו מהישגיו.
ג‘יאו־רוי ישנה עמוקות, כרוכה סביב גופו. נשימותיה הכבדות חדרו בעוצמה אל תוך אוזנו, אבל אז בן רגע התנתקו ממנו — הפכו לישות זרה. הוא התיישב בקצה המיטה, גישש באפלה אחר סיגריה והדליק אותה. הוא לא חשב שג‘יאו־רוי הבחינה בקומו, אך למעשה היא כבר הייתה ערה. כעבור זמן מה היא חיפשה אותו בידה ואחזה בו. “אל תדאג,“ אמרה ברוך, “אני אהיה טובה אליך.“ לאחר מכן לקחה את ידו והניחה אותה על כתפה.
מילותיה גרמו לו לבכות, אבל גם דמעותיו היו במידת מה מנותקות ממנו — כמין ישות זרה... ג‘ן־באו לא אמר דבר. הוא רק הניח לידו לשוטט במקומות מוכרים. בקרוב תזרח השמש, והעיר תתמלא קריאות תרנגולים.
למחרת הם דיברו שוב על שובו של בעלה. “הוא יחזור ביומיים הקרובים,“ אמרה ג‘יאו־רוי. ג‘ן־באו שאל אותה מניין היא יודעת זאת בביטחון כזה. ג‘יאו־רוי ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לו שהיא שלחה לשה־חונג מברק ובו ביקשה ממנו לשחרר אותה מנישואיהם.
ג‘ן־באו נאנח בכבדות ונמלט אל הרחוב. כאשר הביט לאחור, אל בניין הדירות הגבוה, על פסיו האפורים־אדמדמים המטושטשים, הוא נראה לו כרכבת עצומה הדוהרת לעברו ברעש אדיר וחוסמת את אור הירח והשמש גם יחד. המצב היה חסר תקנה... ג‘ן־באו נהג להתייחס אל עצמו כאל אדם שהתנהגותו נאותה, והאמין שהוא יודע להימנע מחציית הגבול. אבל כעת המצב בפירוש יצא מכלל שליטה, ולא היה אפילו טעם להתווכח איתה. הנורא מכול הוא שג‘ן־באו כלל לא רצה להתווכח כשהיה במחיצתה של ג‘יאו־רוי. כשהם היו יחד ברור היה להם מעל לכל ספק שהם אוהבים זה את זה וצריכים להמשיך לקיים את אהבתם. רק כאשר ג‘יאו־רוי לא הייתה לידו יכול היה ג‘ן־באו להרהר בכל אותן סיבות שבגינן אסור להם להמשיך בקשר שלהם. עכשיו, למשל, המחשבה היחידה שחלפה במוחו הייתה אם לא נפל כמו אידיוט גמור היישר אל תוך המלכודת שלה. הרי האיש שהיא אוהבת באמת הוא מן הסתם טימי סון... היא ודאי הוליכה שולל את ג‘ן־באו רק כדי שתוכל לומר אחר כך שלמענו היא התגרשה — ואם הגירושין שלה יהיו לסקנדל, רק עתידו של ג‘ן־באו ייהרס.
ג‘ן־באו שוטט בחוץ זמן רב ללא מטרה. לבסוף נכנס למסעדה קטנה והזמין לעצמו אוכל וכמה משקאות. כשיצא מהמסעדה חש בבטנו. הוא עצר ריקשה ברחוב וביקש מהנהג להסיע אותו לבניין המעונות של דו־באו, כי חשב שיהיה נחמד לבקר אותו. אבל במהלך הנסיעה החריף כאב הבטן שלו, והוא איבד את עשתונותיו. אפילו הכאב הקל ביותר הכניע אותו.
הוא חשש שמא חלה בכולרה, לכן הורה לנהג להסיע אותו אל בית החולים הקרוב ביותר. לאחר שאושפז הודיע על כך לאמו, והיא מיהרה להגיע לבית החולים. למחרת היא הביאה לג‘ן־באו אבקת שורש לוטוס ומיץ ענבים שקנתה בשבילו. גם ג‘יאו־רוי באה לבקר אותו. אמו של ג‘ן־באו יכלה מיד לחוש שמשהו מתרחש בין השניים, והקפידה להטיף לו בנוכחות ג‘יאו־רוי.
“קלקול קיבה קטן זה שום דבר,“ אמרה, “אבל זה שאדם בוגר עדיין לא יודע איך לטפל בעצמו! אתה יודע איך הפחדת אותי? לילה שלם לא ישנתי בגללך מרוב דאגה. למה, לכל הרוחות, אני אמורה להמשיך לדאוג לך כל הזמן? ונניח שאני פשוט אתן לך לעשות מה שמתחשק לך — גם אז אני לא אהיה שקטה. רק אם תתחתן אני אוכל להפסיק לדאוג... גברת ואנג, בבקשה ממך, תעזרי לי להכניס בו קצת שכל. הוא מקשיב למה שהחברים שלו אומרים לו, רק לי הוא לא מקשיב. אה! כל כך הרבה שנים למדת קשה רק כדי להגיע ליום הזה. אל תחשוב שעכשיו, כשסוף־סוף הגעת אליו, אתה יכול פשוט להרוס את הכול. אתה כבר צריך לדעת שככל שאנשים מכבדים אותך יותר, ככה אתה חייב לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמך. גברת ואנג, בבקשה ממך, תגידי לו...“
ג‘יאו־רוי העמידה פנים שהיא אינה מבינה סינית ורק עמדה שם וחייכה. ג‘ן־באו היה שותף לדעותיה של אמו, אבל משום מה כשהמילים יצאו מפיה הן נדמו לו משפילות, כאילו תקפו את ההיגיון שלו. הוא חש נבוך, ומצא תירוץ שיגרום לה ללכת.
כשנותר לבדו עם ג‘יאו־רוי, היא התקרבה אל מיטתו ונשענה על מעקה הברזל הלבן. כל גופה היה מכוון אליו בערגה, מבקש תשובות בכאב. ג‘ן־באו התהפך ברוגז; הוא לא היה מסוגל לספק הסברים או להיחלץ מקול ההיגיון של אמו. קרני השמש שהכו בכרית שלו הפכו בן רגע לצל קר. ג‘יאו־רוי ניגשה להסיט את הווילון, ולא עזבה את החדר. היא נשארה לצידו והתנהגה כמו אחות — הגישה לו תה, מים וסיר לילה. מגע סיר האמייל בעורו היה קר כקרח, וכמותו כפות ידיה הקפואות. כשבמקרה הביט לכיוונה, היא ניצלה את ההזדמנות כדי לדבר אליו.
“אל תפחד,“ היא אמרה לו. לא היה דבר שג‘ן־באו שנא יותר מלשמוע אותה אומרת שהוא מפחד. הבעת פניו התחלפה באחת, וג‘יאו־רוי השתתקה.
“באמת השתניתי...“ היא אמרה מקץ כמה רגעים. ג‘ן־באו התהפך שנית באי־נחת כדי לגרום לה להשתתק. “אני לא אסבך אותך בעניינים שלי, אני מבטיחה,“ היא הוסיפה, וכעבור רגע: “אתה לא יכול לעזוב אותי, ג‘ן־באו...“ המשפטים השבורים הללו נתלו באוויר כמו צרור מטוטלות. כל מטוטלת נעה בקצב משלה, החזיקה בהיגיון משלה, הגיעה למסקנות משלה, התנודדה והפעילה את פעמון השעון ברגע אחר. ג‘ן־באו הרגיש כאילו החדר כולו התמלא בקולה של ג‘יאו־רוי, אף שהיא דממה זה זמן רב.
עם בוא הערב, לפני שנדלקו המנורות, ג‘יאו־רוי השליכה את עצמה על ג‘ן־באו ופרצה בבכי; אפילו כשהייתה מושפלת נותר בה כוח. מבעד לשמיכה יכול היה ג‘ן־באו לחוש בנוקשות זרועותיה הלופתות אותו. אבל הוא לא רצה בכוח שלה, היה לו די כוח משל עצמו.
היא נכרכה סביב מותניו ורגליו והמשיכה לבכות בכי מר. שערה המתולתל והנפוח היה חם להחריד, ופלט חום כגחלים לוחשות. היא הייתה כמו ילדה קטנה שהאשימו אותה בדבר מה על לא עוול בכפה, ובכתה בלי שתוכל להפסיק, בלי שתדע איך להפסיק. היא כילתה את כל כוחותיה בבכי, אבל הייתה מוכרחה להמשיך להתייפח אף ששכחה אט־אט מדוע בכתה מלכתחילה. גם ג‘ן־באו בכה, ובקושי הצליח להשלים משפט משלו. “לא, לא, אל תהיי ככה...“ הוא אמר לה, מנסה בכל מאודו לכבוש את התשוקה שחש כלפיה, “די, בבקשה ממך...“ שב ואמר בקול רפה, אף ששכח מדוע מלכתחילה נדרש לסרב לה.
אך כאשר מצא לבסוף את המילים שחיפש, הוא כופף במאמץ את ברכיו כדי להרחיק אותה ממנו, ואמר, “ג‘יאו־רוי, אם את באמת אוהבת אותי, את לא יכולה להתעלם מהמצב שאני נמצא בו. אני לא יכול לפגוע באימא שלי. גם אם הדעות שלה שונות משלנו, אנחנו לא יכולים שלא להתחשב בה. אני האדם היחיד שהיא סומכת עליו. אף אחד לא יסלח לי על זה, את מבינה? ואחרי הכול, שה־חונג חבר שלי. האהבה שלנו יכולה להיות רק אהבה שבין חברים. מה שקרה עד עכשיו היה טעות. אני מתנצל בפנייך. אבל המכתב שכתבת לו עכשיו בלי בכלל לספר לי — זו לחלוטין הטעות שלך... ג‘יאו־רוי, מה את אומרת, אולי כשהוא יחזור פשוט תגידי לו שצחקת איתו, שרצית לגרום לו לחזור מוקדם יותר. הוא יאמין לך... אם הוא ירצה להאמין.“
ג‘יאו־רוי הסתכלה בג‘ן־באו במבט חלול. פניה היו אדומות ונפוחות. בן רגע היא התרוממה ממקומה, המומה מהמצב שבו מצאה את עצמה. היא הוציאה מתיקה מראה קטנה והסתכלה בה, מטה את ראשה ימינה ושמאלה. לאחר מכן פיזרה את שערה, ניגבה בממחטה את עיניה, קינחה את אפה, ובלי ששלחה לעברו ולו מבט אחד — יצאה מהחדר.
ג‘ן־באו בקושי עצם עין בלילה, וניסה לפצות על כך בשעות הבוקר המוקדמות. בערפילי ההירדמות נדמה היה לו שמישהו זוחל אל מיטתו, נצמד אליו ובוכה. בתחילה חשב שזה חלום בלהות, אבל אז התברר לו שזו ג‘יאו־רוי. היא כנראה הייתה שם כבר זמן מה ובכתה. החום שהפיק גופה עטף אותו כמו שמיכת משי רכה. ג‘ן־באו הזיע בנינוחות והתענג על הרגע.
כאשר התעורר לחלוטין, ג‘יאו־רוי כבר לא הייתה שם, היא הלכה בלי לומר מילה. גם הוא לא אמר דבר. זמן מה לאחר מכן הוא שמע שהיא ושה־חונג החליטו להתגרש, אבל הבשורה הזו כבר הייתה רחוקה ממנו, כאילו השתייכה לזמנים אחרים. אמו לא אחת בכתה באוזניו והפצירה בו להתחתן. הוא התמהמה, עד שלבסוף נעתר לה והתיר לה לחפש בשבילו שידוך בין מכריה. כאשר פגשו עיניו לראשונה את העלמה מֵנְג יֵן־לִי הוא אמר לעצמו, “אז זאת האחת...“
* * *הם נפגשו לראשונה בסלון ביתם של קרובי משפחה. יֵן־לי עמדה על יד דלת זכוכית, לבושה בשמלת משי אפורה בעלת פסים כתומים־אדומים, אולם מה שטבע מיד את רישומו על אנשים היה הלובן העמום שלה. גופה היה ארוך וצנום, כמו קו שנמתח מלמטה למעלה. הקימורים היחידים שנגלו בו היו פטמותיה, שהזדקרו משדיה הלא בשלים, ועצמות ירכיה הבולטות. כשהרוח נשבה עליה נצמדה שמלתה לגופה והבליטה עוד את רזונה ושבריריותה. פניה היו אמנם יפות ועדינות, אך מה שבלט בה יותר מכול היה הלובן שלה.
ין־לי הייתה בת למשפחת סוחרים אמידה שירדה מנכסיה לאחר מות האב. ג‘ן־באו בא ממשפחה בעלת רקע דומה. היא הייתה בת עשרים ושתיים כשהכירו, ועמדה לסיים את לימודיה. מכיוון שלא היו לה ציונים גבוהים היא נאלצה ללמוד באוניברסיטה בינונית למדי, אך הודות לחריצותה הצליחה להתבלט שם. היא למדה במסירות ובקפדנות רבה, ובקושי התרועעה עם חבריה לכיתה. הלובן שלה היה כמו מחיצה לבנה בבית חולים, שחצצה בינה לבין סביבתה, ובה בעת חצצה בינה לבין הדברים שלמדה. דבר לא הצליח לחדור באמת ובתמים אל תוך ישותה הדהויה. עשר שנים חלפו מאז החלה ין־לי ללמוד בבית ספר. בשקדנות רבה היא למדה מילים חדשות, שיננה טבלאות והעתיקה את כל הנדרש מהלוח. אולם תמיד נותרה בינה ובין העולם החיצון אותה מחיצה לבנה. כאשר הייתה בחטיבת הביניים, קיבלה מדי פעם מכתבים מאחים של בנות כיתתה. כשלמשפחתה נודע על כך, הם אמרו לה לא להסתבך עם נערים מהסוג הזה, ויֵן־לי מעולם לא כתבה להם בחזרה.
ג‘ן־באו תכנן לחכות חודשיים עד חתונתם, כדי לאפשר ליֵן־לי לקבל את הדיפלומה שלה. במהלך התקופה הזו הם יצאו פעמים אחדות לסרט. בכל פעם שנפגשו, ין־לי בקושי דיברה או הביטה בו. תמיד השתרכה מאחוריו כשהלכו. אף על פי שהכירה היטב את הנוהג המודרני שלפיו היה עליה לפסוע לפניו ולאפשר לו לסייע לה ללבוש מעיל, לא היה לה נוח לאמצו ולממש את זכויותיה הטבעיות כביכול. כל פעולה שלה נעשתה באיזו הססנות, ובשל כך היא נראתה אפילו איטית ומגושמת משהייתה. אשר לג‘ן־באו, הוא לא היה ג‘נטלמן מבטן ומלידה, אבל הוא עבד קשה כדי להטמיע את מאפייני התפקיד. לנוהג החברתי הייתה חשיבות רבה בעיניו, ואי־התמצאותה של ין־לי בו הייתה מבחינתו פגם גדול. עם זאת, כשנחה עליו רוח של סלחנות סבר כי הססנות וביישנות בנערה צעירה אינן מגרעות בלתי נסבלות אחרי הכול.
* * *תקופת האירוסין הייתה קצרה מדי, ויֵן־לי הצטערה על כך בסתר ליבה. היא שמעה שזו אמורה להיות התקופה היפה ביותר בחיים. ובכל זאת, כשבא סוף־סוף יום הנישואין שלה היא שמחה: בשעת בוקר מוקדמת, בדמדומי ההתעוררות, היא דמיינה את עצמה במעורפל עומדת מול המראה, מברישה את שערה, מותחת מעלה את זרועה, ואז נתקפת לפתע בפרץ אנרגיה בלתי רגיל — כאילו נקלעה למבחנת זכוכית צרה והיא מנסה בכל כוחה לחלוץ את הפקק ולזנק באחת מן ההווה אל העתיד. מצבה היה טוב כעת, אך עתידה יהיה טוב יותר; ין־לי מתחה את זרועה אל מחוץ לחלון העתיד, ומשב הרוח הצלול בידר את שערה.
טקס החתונה נערך במסעדת יִי־פִּין־סיאנְג היוקרתית, והמסיבה נערכה במסעדת דוֹנְג־סִינְג העממית. ג‘ן־באו אהב להותיר רושם טוב, אבל הוא גם היה זהיר בכספו. משום כך הוציא על החתונה כסף כפי שנדרש, אך לא מעבר לזה. הוא שכר בית חדש על יד המשרד שלו והביא את אמו מביתה בג‘יאנג ואן לגור איתם בביתם. את רוב הכנסתו בזבז על אירועים חברתיים וארוחות עסקיות, ובקושי הותיר כסף להוצאות הבית. ין־לי ואמו הסתדרו טוב למדי, אך דברים רבים ביֵן־לי הפריעו לג‘ן־באו, ולא היה לו איש לחלוק אותם איתו. אחד מהם היה חוסר החיבה של ין־לי כלפי פעילות ספורטיבית. אפילו ב“פעילות הספורטיבית הטובה ביותר בבית“ היא לא גילתה כל עניין.
ג‘ן־באו באמת ובתמים ניסה למלא את תפקידו כבעל ולגרום לה ליהנות מזה, אבל הגוף שלה כלל לא משך אותו. בהתחלה הוא אמנם הצליח למצוא בה חן מסוים — השד הלא מפותח שלה, חפון בכף ידו, היה לו כמו ציפור מנומנמת שליבה פועם ברכות ומקורה החד מנקר אותו בנוקשות ובה בעת ברפיון מה — כמו כף ידו הרופסת שאיבדה אט־אט מאחיזתה... בחלוף הזמן, לאחר שהתרגל אליה, אפילו קמצוץ החן הנערי שמצא בה נעלם. וכך הלכה ונעשתה ין־לי לרעיה משעממת להחריד.
כשזה קרה, ג‘ן־באו החל לפקוד זונות פעם בשלושה שבועות — אורח חייו, בכל היבטיו, התנהל על פי חוקיות. הוא נהג ללכת עם כמה מחבריו לבית מלון ולהזמין את אחת הזונות לחדר ששכר; בביתו סיפר שעליו לצאת לנסיעת עסקים קצרה בסוּג‘וֹאוּ או בהאנְגְג‘וֹאוּ. הוא לא היה בררן במיוחד באשר למראה פניהן של הזונות, אבל נטה להעדיף בעלות עור כהה ושמנמנות מעט — מלאות מספיק כדי לגרום לו להרגיש מושפל ובזוי; לשכב עם אישה שעד כדי כך לא אכפת לו ממנה — גם זו הייתה נקמה במיי־גוי ובג‘יאו־רוי. אבל ג‘ן־באו לא רצה להודות בזה בפני עצמו. אילו חשב כך, היה מיד מאשים את עצמו וחושש שמא טימא זיכרונות מתוקים מעברו. במעמקי ליבו תמיד נותרה חלקה קדושה, כואבת, לשתי אהובותיו. זיכרונותיו מג‘יאו־רוי וממיי־גוי נעשו בהדרגה סבוכים ומפותלים זה בזה במידה כזאת שהם נהיו ברוחו לישות אחת: בחורה נאיבית, מלאת תשוקה וחסרת בינה, שמאוהבת בו עד מעל הראש ואינה מהווה עבורו כל בעיה; ואילו הוא, בשל האידאלים המחמירים והנשגבים שלו ובזכות עוצמת הברזל הפנימית שניחן בה — בחר לעזוב אותה.
ין־לי כלל לא חשדה בו שהוא נפגש עם זונות. היא אהבה אותו, אך הייתה זו אהבה שנעוצה בעובדת היותו הגבר שבמקרה נבחר להיות בעלה. לעיתים תכופות היא הייתה אומרת דברים כמו, “רגע אחד, אני אשאל את ג‘ן־באו מה הוא חושב על זה“; “כדאי לקחת מטרייה, ג‘ן־באו אמר שבקרוב ירד גשם.“ ג‘ן־באו היה בעיניה אֵל, והוא מצידו קיבל עליו את התפקיד ללא קושי. כשטעתה היה מתקן אותה ונוזף בה מול אחרים; ואם במקרה החמיץ טעות שעשתה, אמו ללא כל ספק הייתה שמה לב ומעירה לה בעצמה.
בכל פעם שיֵן־לי הושפלה מול המשרתים, היא תהתה בליבה איך תוכל להמשיך לתת להם הוראות; ובכל פעם שנתנה להם הוראות והן לא מולאו — נשאה היא באשמה. היא חששה להיתקל במבטם הבז של המשרתים, וכל אימת שפנתה אליהם הייתה עוטה על פניה מבעוד מועד, כמגננה, ארשת רוטנת: היא כיווצה את גבותיה וחשקה את שפתיה. כשהיה לה מעת לעת התקף זעם, הייתה מתווכחת בסערת רגשות גדולה, כאילו הייתה משרתת או פילגש שהורגלה לפעול מתוך עמדת נחיתות. רק בנוכחות משרתים חדשים יכלה ין־לי לנהוג כגבירה ימים אחדים. לכן היא נטתה להחליף אותם לעיתים תכופות כל כך...
אמו של ג‘ן־באו לא החמיצה הזדמנות להכריז שהכלה שלה לא טובה בכלום: “ג‘ן־באו המסכן, כל היום עובד קשה ומתרוצץ מחוץ לבית כדי לדאוג למשפחה שלו, וכשהוא חוזר הביתה הוא עוד צריך לטפל בכל מיני שטויות! אפילו רגע אחד של שקט אין לו!“ הערות כגון אלו חלחלו דרך אוזניה של ין־לי, והכעס נצבר בליבה. ואז, יום אחד, היא ילדה. מכיוון שהלידה כאבה מאוד, ין־לי חשבה שתינתן לה הזכות להתרגז ללא בקרה. אבל מכיוון שיֵן־לי ילדה בת, חמותה התנגדה בתקיפות להתפרצויות הזעם שלה.
עד מהרה נהיה רוגזן ההדדי של שתי הנשים עניין יום־יומי. למרבה המזל, ג‘ן־באו הצליח איכשהו לגשר ביניהן ולמנוע התלקחות ישירה, אבל אמו נותרה כעוסה והתעקשה לחזור לביתה שבג‘יאנג ואן. ג‘ן־באו היה מיואש לחלוטין מאשתו, ואפשר אף לומר — חש מרומה: הרי הסיבה היחידה שנשא את ין־לי לאישה הייתה אמונתו שהיא נעימה וכנועה! הוא גם כעס באותה עת על החלטתה של אמו לעזוב את ביתו ולתת כך פתחון פה לאנשים לומר עליו שהוא בן לא טוב.
למרות הכעס שנצבר בו המשיך אז ג‘ן־באו לעבוד במרץ, אבל בחלוף הזמן החל לגלות סימנים של שחיקה. אפילו הקמטים בחליפתו חדלו להיראות מחויכים...
* * *כשדו־באו סיים את לימודיו סייע לו ג‘ן־באו להתקבל לעבודה במפעל שלו. אבל דו־באו לא הפגין שום יכולות מיוחדות. מאז ומתמיד חי בצילו של אחיו הגדול; את מרבית ימיו בילה בבטלה, בלי שאיפות כלשהן, וכעת עדיין התגורר במעונות התלמידים ועובדי המפעל, לא התחתן, ונראה מרוצה למדי ממצבו.
יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, נפגש דו־באו עם ג‘ן־באו כדי לבקש את עצתו. סגן מנהל המפעל עמד לחזור לאנגליה, ודו־באו מונה לבחור לו מתנה משותפת מכל העובדים. ג‘ן־באו הציע לו שילך למרכז המסחרי ויראה אילו כלי כסף יש שם. השניים יצאו יחד מהבית ועלו לאותו האוטובוס, איש ליעדו. ג‘ן־באו התיישב על יד אישה שבדיוק הושיבה את בנה הקטן בחיקה. הוא כלל לא שם לב אליה, אבל דו־באו, שישב בספסל מקביל להם, נמתח ונדרך כולו. הוא סימן לו בניד ראש להביט בה: זו הייתה ג‘יאו־רוי.
היא עלתה במשקל מאז הפעם האחרונה שג‘ן־באו ראה אותה, אבל בפירוש לא הייתה שמנה כפי שפחדה פעם להיות. פניה נראו תשושות, אך מראיה היה מוקפד: היא הייתה מאופרת, וענדה זוג עגילי זהב ותליון בצורת ראשו של בודהה. כשג‘ן־באו התבונן בה, הוא בהחלט יכול היה להבחין בשנים שחלפו: ג‘יאו־רוי כבר הייתה אישה באמצע חייה, ולא יפהפייה כבעבר.
“גברת ג‘וּ,“ אמר דו־באו וחייך, “כמה זמן עבר!“
ג‘ן־באו נזכר ששמע שהתחתנה בשנית ושם משפחתה כעת הוא ג‘וּ.
ג‘יאו־רוי החזירה לו חיוך. “באמת הרבה זמן.“
ג‘ן־באו הניד בראשו ושאל: “מה שלומך? איך עברו עלייך כל השנים האלה?“
“הכול טוב, תודה.“
“את עדיין גרה בשנגחאי?“ שאל דו־באו.
ג‘יאו־רוי הנהנה.
“זה לא קצת מוקדם לסידורי בוקר?“ המשיך.
“בהחלט!“ אמרה ג‘יאו־רוי, והניחה יד על כתף בנה. “אני לוקחת אותו לרופא שיניים. אתמול כאבה לו השן, וכל הלילה לא ישנתי בגללו, אז הייתי חייבת לקחת אותו מוקדם בבוקר לרופא.“
“באיזו תחנה את יורדת?“ שאל דו־באו.
“המרפאה על הבּוּנד. אתם הולכים למשרד?“
“הוא הולך,“ השיב דו־באו, “אני צריך לרדת לפניו כדי לקנות משהו.“
“איך המפעל שלכם, נשאר אותו הדבר?“ שאלה ג‘יאו־רוי, “עדיין אותם האנשים שם?“
“האטון צריך לחזור לאנגליה. כשיעזוב, ג‘ן־באו יחליף אותו בתפקיד סגן המנהל.“
“ואוו, נהדר! איזה יופי!“ קראה ג‘יאו־רוי בהתרגשות.
דו־באו מעולם לא דיבר כל כך הרבה בנוכחות אחיו הגדול. הדבר לא חמק מג‘ן־באו... הוא תיאר לעצמו שדו־באו ודאי הבין את אי־הנעימות שהפגישה מסיבה לו, ולכן קיבל על עצמו את הובלת השיחה. ופירוש הדבר שדו־באו יודע כנראה על הרומן שהיה להם...
דו־באו ירד בתחנה הנחוצה לו. ג‘ן־באו שתק זמן מה, ואז שאל את ג‘יאו־רוי בלי להביט בה, “איך את? את בסדר?“
“כן,“ היא אמרה לאחר השתהות קלה, “בסדר גמור.“
זו הייתה אותה שיחת חולין כמקודם, כשישבו במחיצת דו־באו, אולם כעת היא נשאה משמעות אחרת לחלוטין.
“אז הג‘וּ הזה... את אוהבת אותו?“
ג‘יאו־רוי הנהנה, אבל משכה בהיסוס את מילותיה: “זה איתך ש... שלמדתי איך... לאהוב — באמת... אהבה היא דבר טוב. אפילו שסבלתי, רציתי להמשיך לאהוב, אז...“
ג‘ן־באו סידר לבנה של ג‘יאו־רוי את צווארון המלחים המרובע שלו. “את נראית מאושרת,“ הוא אמר לה בקול נמוך.
ג‘יאו־רוי צחקה. “אני פשוט מתקדמת הלאה. אם אני נתקלת במשהו בדרך, אני מתמודדת איתו.“
“הדבר היחיד שאת יכולה להיתקל בו הוא גברים,“ אמר ג‘ן־באו בחיוך עוקצני.
ג‘יאו־רוי לא התרגזה כלל. היא הסיטה קלות את ראשה והרהרה בהערה שלו. “זה נכון,“ היא אמרה, “כשהייתי צעירה ויפה, לא משנה מה עשיתי ולאן הלכתי — כמעט תמיד נתקלתי בגברים. אבל עכשיו יש עוד דברים חוץ מגברים... תמיד יש עוד דברים...“
ג‘ן־באו נעץ בה מבט ולא היה מודע לקנאה שאחזה בו.
“ואתה? איך אתה?“ היא שאלה.
ג‘ן־באו רצה לתמצת את חייו השמחים, המושלמים, במילים אחדות. אבל בשעה שתר אחריהן, הוא נשא את עיניו וראה את השתקפות פניו במראה הימנית הקטנה של הנהג. פניו היו שלוות, אך מכיוון שהאוטובוס רעד נדמה היה לו לפתע שגם פניו רועדות — מעין רעד משונה ורגוע, כאילו מישהו עיסה אותן לאט; ולפתע החלו פניו לרעוד באמת. במראָה הוא ראה את דמעותיו זולגות בשטף, בלי שידע מדוע: אם מישהו משניהם היה אמור לבכות — זו הייתה ג‘יאו־רוי! לא היה בכך כל היגיון, ובכל זאת הוא לא הצליח לעצור את בכיו... היא הייתה אמורה להיות המתייפחת, והוא — מי שמנחם אותה. אך היא לא ניחמה אותו. היא רק ישבה בשקט, וכעבור זמן מה שאלה: “זו התחנה שלך?“
ג‘ן־באו ירד מהאוטובוס והלך כהרגלו לעבודה. מכיוון שהיה זה יום שבת הוא עבד רק חצי יום וחזר הביתה בשתים־עשרה וחצי בצהריים. ביתו היה קטן ועוצב בסגנון מערבי: בחזיתו היה קיר גדול ומרשים. שאר הבתים בשכונה ניצבו זה לצד זה בשורות ארוכות, ונראו בדיוק אותו הדבר: קירות בטון אפורים מבריקים, כמו ארונות קבורה, ומעליהם מציצים פרחי הרדוף. החצר הפנימית של ג‘ן־באו הייתה קטנה, אך גדולה דיה לגינה. לא חסַר בביתו דבר.
ענן לבן קטן ריחף מעל ג‘ן־באו בשמיים הכחולים. ברחוב, מוכר חלילי במבוק ניגן מלודיה מזרחית. צליליה היו צורמניים והסתלסלו כמו חוטי רקמה, כמו ציור של חלום המופיע ברומן או כשובל לבן של אוויר שמתעבה וגולש לו מתוך חופת המיטה, נושא שלל פנטזיות המתפתלות לאיטן כמו נחש עצלן — עד אשר החלום מתעייף בעצמו ושוקע אף הוא בשינה.
הבית היה שקט כשג‘ן־באו חזר אליו. חוּי־יִינְג, בתו בת השבע, עדיין הייתה בבית הספר, והמשרתת בדיוק יצאה לאסוף אותה. לג‘ן־באו לא הייתה סבלנות לחכות, והוא אמר ליֵן־לי שתגיש כבר את האוכל לשולחן. היא עשתה כבקשתו, והוא טרף את האוכל בתאווה — כאילו מילא בו את החלל שבליבו.
כשסיים לאכול הוא התקשר אל דו־באו ושאל אותו איך היו הקניות. דו־באו השיב שהסתכל על כמה כלי כסף אבל לא מצא משהו מתאים. “יש לי כאן זוג אגרטלים מכסף,“ אמר ג‘ן־באו, “קיבלנו אותם מתנה לחתונה. קח אותם לחנות ותבקש מהם לשנות את ההקדשה שחרוטה עליהם. אני לא חושב שתהיה בעיה עם זה. אה, ואת הכסף שהעובדים נתנו תחזיר להם — תראה במתנה תרומה קטנה ממני.“
“בסדר,“ אמר דו־באו.
“אז בוא לקחת אותם,“ לחץ ג‘ן־באו. הוא היה להוט לראות את דו־באו כדי לדעת מה חשב אחרי פגישתם עם ג‘יאו־רוי בבוקר. דבר ממה שקרה לא נראה לו הגיוני, ובוודאי לא התגובה המגוחכת שלו... האם כל זה היה רק חלום בהקיץ?
מיד כשדו־באו הגיע, ג‘ן־באו הסיט באגביות את השיחה אל ג‘יאו־רוי. דו־באו טפח קלות על הסיגריה שלו בטרם דיבר.
“היא הזדקנה,“ אמר בטון של אדם עתיר ניסיון, “ממש הזדקנה...“ מהאופן שבו אמר זאת אפשר היה לחשוב שחיי האישה נסתיימו.
זה היה נכון, ג‘יאו־רוי באמת הזדקנה... ג‘ן־באו חשב לעצמו, אבל אפילו בהזדקנות שלה היה משהו מעורר קנאה. אשתו, לעומתה, אפילו אחרי שמונה שנות נישואין נראתה כאילו לא חוותה כלום — היא נותרה חלולה וריקנית כפי שהייתה, וכפי שתהיה תמיד.
* * *ג‘ן־באו קרא ליֵן־לי ואמר לה לעטוף את זוג האגרטלים שניצבו מעל התנור ולתת אותם לדו־באו. ין־לי נשמעה לו, ובתנועות מגושמות חיפשה כיסא, הסירה ממנו את כרית המושב, נעמדה עליו, לקחה כמה דפי עיתון שנערמו במרומי הארון והלכה לחפש חבל באחת המגירות. אבל החבל שלקחה לא היה ארוך דיו; ין־לי ניסתה שוב ושוב לעטוף את האגרטלים ועשתה בלגן שלם. אפילו את נייר העיתון היא קרעה! ג‘ן־באו עקב אחר המחזה בכעס מופגן. הוא קרב אליה באחת וחטף מידיה את זוג האגרטלים.
“כשאדם טיפש, הכול קשה לו!“ הוא אמר ונאנח בקול רם.
ין־לי עטתה הבעה פגועה כשל משרתת, אבל אחרי רגע חייכה. היא מיהרה לבדוק אם גם דו־באו חייך, כי חששה שמא לא הבין את הבדיחה של בעלה... לאחר מכן היא התבוננה מהצד, בידיים שלובות, בג‘ן־באו, שעה שעטף מחדש את האגרטלים. כשהתבוננה בו היטשטשו תווי פניה באורח משונה, כאילו כוסו בשכבה לבנה נוספת.
דו־באו ישב באי־נחת ורצה להסתלק משם, כפי שקורה לא אחת לקרובי משפחה וחברים שבאים לבקר. אבל ין־לי התאמצה מאוד להנעים את האווירה, והפצירה בו להישאר.
“אם אתה לא עסוק, שב איתנו עוד קצת,“ היא אמרה וכיווצה קלות את עיניה וחייכה בניסיון למצוא חן. לפעמים הפתיעה ין־לי אנשים בגילויי קרבה פתאומיים. אילו דו־באו היה אישה, קרוב לוודאי הייתה אוספת את כף ידו אל כף ידה הלחה ולא מרפה — מעוררת בו מועקה, כפי שקרה לא אחת כאשר ניסתה להתחבב על אנשים.
דו־באו התנצל ואמר שהוא באמת מוכרח ללכת. אבל אז, על יד דלת הכניסה, הוא נתקל במשרתת ובחוּי־יינג, שבדיוק חזרו הביתה. הוא הוציא מכיס מכנסיו מסטיק והושיט אותו לחוּי־יינג.
“קחי,“ אמר לה.
“מה אומרים? ‘תודה, דוד‘!“ אמרה ין־לי וחייכה.
חוּי־יינג הסתובבה והתרחקה מעט.
“תראו אותה, איך היא מתביישת!“ קרא דו־באו וצחק.
חוּי־יינג, שלבשה חצאית בסגנון מערבי, משכה אותה מעלה כדי לכסות את פניה, וחשפה את בגדיה התחתונים. “איי, מה איתך!“ קפצה ין־לי, “עכשיו באמת את צריכה להתבייש!“
חוּי־יינג לקחה את המסטיק, הליטה שוב את ראשה בחצאית ורצה משם בצחוק מתגלגל.
ג‘ן־באו התבונן מרחוק בבתו, בידיה ורגליה הצהובות הכחושות המתנופפות במרוצתה. הילדה הזו לא הייתה קיימת לפני כן; הוא שזימן אותה אליו מן הריק. הוא עלה לקומה השנייה לשטוף את פניו. ין־לי נשארה בקומה הראשונה והדליקה את הרדיו כדי להקשיב לדיווחי החדשות. ג‘ן־באו חשב שיועיל ליֵן־לי לשמוע חדשות, כי כך עקרת הבית המודרנית רוכשת לה השכלה — ואם תצליח לקלוט מילה או שתיים במנדרינית, מה טוב... אבל הוא לא ידע שיֵן־לי האזינה לרדיו מסיבה אחת ויחידה: כדי שתוכל לשמוע קול אנושי.
ג‘ן־באו הביט אל מחוץ לחלון. היה זה יום נאה, פרחי ההרדוף לבלבו בגינת הבית, וברחוב עדיין נשמע צליל החליל — צווחני ומתפתל כמו קול של אישה מן המעמד הנמוך. מכיוון שהחליל לא היה מאיכות טובה, צליליו היו שבורים וצורמניים משהו.
בשעת אחר צהריים אביבית זו הביט ג‘ן־באו בעולם שיצר במו ידיו: לא הייתה לו כעת עוד שום אפשרות להרוס אותו.
* * *הבית השקט נמלא קרני שמש. מן הקומה התחתונה בקע מהרדיו קול גברי ובטוח בעצמו, שדיבר ללא הרף. למן יום חתונתו חשב ג‘ן־באו שכל האנשים סביבו — ובראש ובראשונה אמו — צריכים לעודד ולשבח אותו. אמו ידעה בדיוק כמה גדולה הייתה ההקרבה שנדרשה ממנו כדי להגיע לאן שהגיע. אבל ג‘ן־באו הרגיש שגם אנשים שלא היו מעורים בפרטים היו צריכים לכבד אותו ולהפגין כלפיו הערכה על דרך החתחתים שעבר. רוב האנשים אכן שיבחו אותו, אבל אף פעם לא מספיק לטעמו. לכן ניסה לעשות מעשים טובים הרבה מעבר לדרוש ובלי שהתבקש כלל.
הוא פרע חלק מחובותיו של דו־באו, מצא לו שידוך ומצא לזוג בית. גם לאחותו הקטנה, שעשתה לא מעט צרות לאורך השנים, הוא עזר. מכיוון שעדיין הייתה רווקה, הוא גילה רוחב לב מיוחד כלפי חבריו הרווקים והאלמנים שלכאורה התאימו לה. לא היה דבר שהם נדרשו לו והוא לא עשה למענם — הוא מצא להם עבודה, סייע להם בנושאים כספיים... הוא גם השקיע מאמצים רבים בקבלתה של אחותו הקטנה לאוניברסיטה במחוז במרכז סין, מפני ששמע שרבים מבוגריה הטריים הם מורים שטרם התחתנו. אבל אחותו לא הצליחה להתמודד עם הקשיים שם, וכעבור פחות מחצי שנה הייתה לה התמוטטות עצבים והיא חזרה לשנגחאי. אמם צידדה בבתה הקטנה והאשימה את ג‘ן־באו שפעל בפזיזות.
ין־לי עקבה אחרי כל זה מהצד. היא לא יכלה לכלוא כעסה, והתלוננה בכל הזדמנות באוזני כל אדם על העוול שעושים לבעלה. אבל ליֵן־לי בקושי הזדמן לפגוש אנשים: מכיוון שלא הייתה רעיה חברותית ומלאת חיים, הוא העדיף להוציא כסף ולהזמין את עמיתיו לאכול בחוץ. הוא גם מעולם לא הזמין את חבריו הביתה. אבל בפעמים הנדירות שבהן מישהו מחבריו חיפש אותו בביתו כשהוא לא היה שם, ין־לי תמיד התגלתה כמארחת אדיבה. היא הייתה מתייחסת אל האורח כאילו היה החבר הקרוב ביותר ומדברת איתו בחופשיות על ג‘ן־באו.
“ג‘ן־באו תמיד בסוף יוצא נפסד! הוא פשוט יותר מדי טוב וכן עם אנשים. אתה לא חושב ככה, אדון גָ‘אנג? התנהגות כזאת כבר לא מובילה אותך לשום מקום בעולם שלנו. אפילו האחים שלו כפויי טובה, ושלא נדבר על חברים שלו שרק באים הנה כשהם צריכים ממנו משהו. אין אחד מהם שהוא לא כזה! תאמין לי, ראיתי כל כך הרבה מקרים כאלה במו עיניי. בכל פעם מנצלים מחדש את טוב ליבו, אבל אין שום סיכוי שהוא ישתנה. אה! לאנשים טובים כבר אין מקום בעולם שלנו! אתה לא חושב ככה, אדון ג‘אנג?“
החבר, שהרגיש כי בכל רגע הוא עלול להימנות עם כפויי הטובה, נאטם מיד. איש מחבריו של ג‘ן־באו לא אהב את ין־לי, אף שהייתה אישה יפה ועדינה, ואפשר אפילו לומר — האישה האידאלית; האישה הטובה ביותר שניתן לאחל לחבר: רקע נאה לשיחה קולחת בין גברים.
מאחר שליֵן־לי לא היו חברות היא לא יכלה להשוות את עצמה לנשים אחרות ולהבין עד כמה נמוך היה מעמדה בבית. ג‘ן־באו גם לא עודד אותה להתרועע עם נשים נשואות, כי חשב שלא תדע איך להתנהג בחברה, ואם תיקלע למצב זר לה היא רק תחשוף את מגרעותיה ותצית סביבה רכילות מיותרת. הוא מחל לה על שלא הפסיקה להתלונן באוזני אנשים ולומר להם כמה הוא תמיד יוצא נפסד, אך ורק מפני שחשב שנשים הן צרות אופקים. ולצד כל זאת, בסופו של יום הוא ידע שכוונותיה טובות — שהיא רק חוששת שינצלו אותו ורוצה להגן עליו...
אך כשיֵן־לי הייתה מדברת עליו עם המשרתת, ג‘ן־באו היה מאבד כל טיפת סלחנות ומורה לה בכעס להפסיק. פעם אחת שמע את ין־לי מתלוננת באוזני חוּי־יינג בת השמונה על העוולות שנעשות לו כביכול. הוא לא אמר אז דבר, אבל זמן קצר לאחר מכן הוא החזיר את חוּי־יינג לפנימייה, והדממה בבית העמיקה.
* * *ין־לי החלה לסבול מעצירות. מדי יום היא ישבה בשירותים כמה שעות. רק אז יכלה למצוא צידוק לכך שהיא לא עושה כלום, לא אומרת כלום, לא חושבת על כלום. גם בשאר הזמן היא לא עשתה כלום, לא אמרה כלום, ולא חשבה על כלום, אבל תמיד כרסם בה אי־שקט והיא הייתה מתרוצצת אנה ואנה בלי רוגע. רק בבית השימוש, באור יום, היא יכלה לחוש שלווה ויציבות. היא הייתה משפילה אז את ראשה ומתבוננת בבטן הלבנה שלה, הצחה כשלג. רגע הייתה מנפחת אותה, רגע שואבת פנימה. הטבור שלה שינה אף הוא את צורתו: לעיתים הוא נראה כמו עין של פסל יווני — עדין, חלק ונטול הבעה; לעיתים הוא הזדקר לו בכעס; לעיתים הוא דמה לעינו של אליל מרושע, עין שנחבא בה חיוך קטן נבזי ובה בעת שובה לב בקמטי ההבעה שנחרצים סביבו.
ג‘ן־באו לקח את ין־לי לרופא וקנה לה תרופה שהמליצו עליה באחת מהפרסומות בעיתון. אבל כעבור זמן מה הוא הניח לזה. נדמה היה לו שיֵן־לי כלל אינה מקפידה לטפל בעצמה, כמעט כאילו העדיפה להישאר חולה כדי לשמור על איזו חשיבות עצמית ולזכות בטיפול.
יום אחד הייתה לג‘ן־באו ארוחה עסקית. זו הייתה תקופת הגשמים, ועוד לפני שיצא מהמשרד החל לרדת גשם. הוא עצר ריקשה ונסע בה קודם אל ביתו, כדי לקחת את מעיל הגשם שלו. בזמן הנסיעה הוא לא יכול היה שלא להיזכר בתקופה שבה גר בבית של ג‘יאו־רוי, ובאותו יום שבו מזג האוויר השתנה לפתע והוא נאלץ לחזור בגשם כדי לקחת את מעילו. זה היה יום בלתי נשכח...
הוא ירד מהריקשה ונכנס אל הבית, אפוף בזיכרונותיו העמומים ובדכדוך קל. כאשר הישיר מבט אל המתלה גילה שמעיל הגשם לא שם. ליבו החל לפעום בעוצמה: נראה היה לו כי מאורעות העבר מלפני עשר שנים חוזרים על עצמם. הוא פנה ללכת אל חדר האורחים, וליבו עדיין הולם. הייתה לו הרגשה משונה שהוא צועד אל עבר גורל שנכתב מראש. הוא פתח את דלת חדר האורחים: ין־לי הייתה שם עם החייט, שעמד ליד הקצה השני של הספה. במבט ראשון הכול נראה כשורה, וג‘ן־באו נרגע. אבל לפתע הוא נלחץ מחדש — בלי שידע מדוע; ואין זאת אלא שהוא נלחץ משום ששני האנשים האחרים בחדר היו לחוצים.
“אתה אוכל בבית?“ שאלה ין־לי.
“לא. חזרתי רק כדי לקחת את מעיל הגשם.“
ג‘ן־באו הסתכל על תיק הכלים של החייט, שהיה מונח על הכיסא. הוא היה יבש לחלוטין אף שירד גשם כבר יותר משעה. יתרה מזאת — החייט לא נעל מגפי גומי.
ברגע שהחייט הבחין במבטו של ג‘ן־באו הוא נרתע וצעד בזריזות אל תיק הכלים שלו. הוא הוציא מהתיק סרט מדידה והחל למדוד את ין־לי.
“המעיל שלך תלוי לייבוש במסדרון של המטבח,“ אמרה ין־לי, והורתה באצבע רופסת על המטבח. נדמה היה שביקשה להרחיק ממנה את החייט כדי שתוכל ללכת בעצמה להביא לג‘ן־באו את מעילו, אבל לבסוף נותרה קפואה במקומה והחייט המשיך במדידותיו.
ג‘ן־באו ידע היטב שאחרי שגבר שוכב עם אישה הוא מתנהג שלא כהרגלו אם הוא במקרה בא איתה במגע פיזי בחברת אנשים. הוא שלח לעברם מבט קריר; טיפות החורף הלבנות התדפקו על החלון, דמו לשפתיים לבנות הנצמדות בעוז אל הזכוכית.
בחוץ שררו קור וערפל; בפנים נשמר הכול בסוד — רק המתח שחיבר בין שלושת האנשים בחדר היה ברור כשמש.
ג‘ן־באו סקר את המצב בריחוק מסוים, צפה מלמעלה על צמד הבוגדים הלא מנוסים הללו; הוא לא הצליח לרדת לסוף דעתה של אשתו. איך יכלה לבגוד בו עם גבר כזה? אף שהחייט היה צעיר כבר היה לו גבנון קטן. כמו כן, פניו הצהבהבות היו חיוורות, ובקרקפתו ניכרו סימנים לפטרת העור. הוא נראה בדיוק כפי שחייט אמור להיראות.
ג‘ן־באו ניגש לקחת את מעילו ולבש אותו. הוא החל לכפתר אותו בדרכו חזרה לסלון; כשהגיע, החייט כבר לא היה שם.
“אני לא יודע מתי אני אחזור בדיוק,“ הוא אמר ליֵן־לי, “אל תחכי לי לארוחת הערב.“
ין־לי הנהנה והתקרבה אליו בצעדים זריזים. היא לא ידעה איפה להניח את ידיה מרוב לחץ, והדליקה את הרדיו. שוב הגיעה שעת מהדורת החדשות במנדרינית; קולו של גבר אחר מילא את חלל החדר. ג‘ן־באו הרגיש כי אין עוד צורך לומר דבר. הוא הסתובב והחל ללכת — והמשיך לכפתר את כפתורי המעיל. הוא לא תיאר לעצמו שיש לו במעיל כל כך הרבה כפתורים!
דלת הסלון הייתה פתוחה לרווחה; מן הרדיו נישא קולו מלא הביטחון של השדרן, שנשמע כאילו צדק בכל מה שאמר. “אבל הייתי טוב אליה!“ חשב לעצמו ג‘ן־באו, “אני לא אוהב אותה, זה נכון. אבל אני לא חייב לה שום התנצלות. לא התייחסתי אליה רע... הכלבה הקטנה הזאת! היא בטח יודעת שהיא לא שווה כלום, ובגלל זה היא רוצה למצוא מישהו יותר כלומניק ממנה רק כדי שתרגיש טוב עם עצמה! אבל הייתי כל כך טוב אליה, כל כך טוב...“
בעוד ג‘ן־באו שבוי במחשבותיו נותרה ין־לי בסלון, כלואה במצב רוחה הקודר. היא כיבתה באחת את הרדיו; הפעולה הייתה חדה וחותכת כל כך, שג‘ן־באו, שעמד ליד דלת הכניסה, חש כאילו נשימתו נעתקת. אילו ידע שדרן הרדיו שקהל המאזינים כיבה לו את הקול בבת אחת ודאי היה מרגיש בדיוק כמו ג‘ן־באו — תחושת ריקנות ומחנק פתאומיים, כאילו המונולוג שנשא באוזני עצמו נגדע באיבו.
ג‘ן־באו יצא מהבית ועמד זמן מה למרגלות מדרגות הכניסה כשגופו פונה לרחוב הגשום. ברגע שהבחין בנהג ריקשה המחפש נוסעים הוא זינק על הרכב הפנוי בלי לדון במחיר, ונישא במהירות הרחק מביתו. כאשר שב באותו ערב הביתה היו מדרגות הכניסה מוצפות. המים והחושך שיוו לבית מראה שונה מן הרגיל — כמה מתאים, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, חשב. אבל אז, כשנכנס פנימה, קידמו אותו כרגיל ריח המבואה המעופש ושובל האור שהוביל אל הקומה הראשונה; הבית היה אותו בית, דבר לא השתנה.
ג‘ן־באו חלץ את נעליו, הסיר את גרביו הרטובים ונתן אותם למשרתת. לאחר מכן עלה יחף אל חדר השינה שלו וגישש אחר מתג האור — אבל לפתע עצר בעצמו. הוא הבחין כי האור בחדר הרחצה דולק. מבעד לחריץ הדלת נראה האור הצהבהב והעמום כרצועה צרה וארוכה. מתחת לאלומת האור קיבל גופה של ין־לי את אותו הצבע העמום. אין ספק כי בכל תולדות השושלות של סין לא נראה מעולם ציור של אישה יפה שהמודל שלו מביך ומגושם כל כך: ין־לי ישבה כפופה על האסלה, שערה נפול על פניה, ומשכה את מכנסי בגד הלילה שלה מעלה לקראת קימה. את החולצה — חולצה לבנה עם דוגמת פרחים — היא החזיקה מתחת לסנטר, והמכנסיים הגדולים למידותיה השתפלו בעליבות על כפות רגליה. בין שני חלקי הבגד נחשפה חלקת עור לבנה כתולעת משי. אולי באמריקה המחזה הזה יכול היה להיות פרסומת מצוינת לנייר טואלט, אבל לג‘ן־באו במבטו החטוף היה זה מחזה של זוהמה ביתית, פעילות יום־יומית מאוסה שהוא לא אמור היה לראות.
כשג‘ן־באו הדליק את האור בחדר השינה הבחינה ין־לי שהוא חזר הביתה והזדרזה לשאול:
“הרגליים שלך נרטבו מהשלוליות?“
“אני הולך לרחוץ אותן עכשיו,“ ענה ג‘ן־באו.
“אני תכף יוצאת,“ אמרה ין־לי, “אני אגיד לאָה־מא לחמם בשבילך מים.“
“היא כבר מחממת אותם.“
ין־לי שטפה ידיים ויצאה מחדר הרחצה. האה־מא הביאה את גיגית המים הרותחים, וג‘ן־באו התעטש.
“התקררת!“ אמרה האה־מא, “אולי כדאי לסגור את הדלת?“
ג‘ן־באו סגר את דלת חדר הרחצה ונותר לבדו. גשם הזלעפות הוסיף לרדת, והכה בחלון הזכוכית.
בתוך האמבט הונח לאחסון מגש מעוטר בפרחים מלבלבים שצבעם צהוב עדין. המגש לא היה רטוב מגשם, אך נראה ספוג לחות. על יד המגש הפרחוני עמדה הגיגית לרגליים. ג‘ן־באו ישב כפוף על דופן האמבט ונזהר שלא להרטיב את המגש; כשהרכין את ראשו נדמה היה לו שעולה באפו ניחוח פרחים מתקתק. הוא קיפל רגל אחת מעל ברך הרגל השנייה כדי לנגב את כף הרגל, ולפתע נתקף בפרץ של אהבה עצמית. הוא הסתכל בגופו כאילו לא הוא עצמו היה המתבונן, אלא מאהבת מלאת חמלה המבכה את חייו המוחמצים.
ג‘ן־באו נעל את נעלי הבית שלו, יצא מחדר הרחצה ונעמד על יד אחד החלונות. זמן מה הביט החוצה: הגשם פסק בהדרגה והמים זרמו ברחוב כנהר; אורות הניאון השתקפו על פני אדוות השטף ודמו לשורת ראשי חץ כסופים הנורים ומיד נעלמים. מכוניות נסעו זו אחר זו בתוך השלוליות הגדולות והמים נפערו מעבריהן בתנופה אדירה, כאילו היו כנפי טווס לבנות. כאשר נפרשו כנפי הטווס הלבנות, נצנצו עליהן אורות המכוניות ככוכבים מהבהבים. וכשהתרחקו המכוניות וכנפי הטווס הלבנות צנחו מטה, דעכו אורות הכוכבים. וכששום מכונית לא חלפה עוד, ראשי החץ הכסופים של אורות הרחוב שבו לנצנץ על פני הנהר הצהוב, נורים ונעלמים, נורים ונעלמים.
ג‘ן־באו, שנשען בידו על שמשת החלון, הרגיש בבירור את ידו, את נשימותיו הכבדות ואת צערו הכבד. הוא נזכר שבארון המשקאות יש בקבוק ברנדי, וניגש אליו כדי למזוג לעצמו כוס. הוא מילא אותה עד שפתה. הוא שב ונעמד על יד החלון, וכמה רגעים הביט החוצה ושתה לאט — עד שיֵן־לי הגיחה מאחוריו.
“זה טוב שאתה שותה קצת ברנדי כדי לחמם את הבטן שלך,“ היא אמרה לו, “אחרת בטוח תחטוף אנרגיות קרות.“
חומו של הברנדי טיפס במעלה פניו של ג‘ן־באו, ולפתע הופיעו לנגד עיניו כל מאורעות הזמן האחרון בצלילות יתרה.8 הוא הסתובב אל ין־לי ונעץ בה מבט מלא בוז. הוא שנא את הברברת המתאמצת שלה, אבל יותר מזה שנא את התחושה שהיא בוחנת אותו בסתר בניסיון להבין מה בדיוק הוא יודע.
ין־לי אכן המשיכה לבחון בסתר את התנהגותו במחיצתה בשבועיים שלאחר מכן, ובסופו של דבר הגיעה למסקנה שג‘ן־באו מתנהג כהרגלו ואינו חושד בדבר, ולכן נרגעה אט־אט ושכחה שיש לה מה להסתיר. עם הזמן אפילו ג‘ן־באו עצמו שוב לא היה בטוח לחלוטין שיֵן־לי מסתירה איזשהו סוד. היה זה כאילו באישון לילה, בשטח נטוש, עומדות להן שתי דלתות לבנות, אטומות היטב ומוארות באור עמום, ומישהו דופק עליהן בפראות, משוכנע כי מאחורי אחת מהן התרחש רצח; אבל לאחר שפרץ את הדלת הוא נוכח לגלות שלא אירע שום רצח, וכלל אין מאחוריה שום בית. הוא אינו רואה שם אלא קומץ עשבי בר וכמה כוכבים — מחזה מבעית בהחלט.
ג‘ן־באו החל להשתכר לעיתים קרובות יותר ויותר, ולהתרועע בפומבי עם נשים בלי תחושת האשמה שהייתה לו לפנים. לילות רבים היה חוזר הביתה שיכור, ולפעמים אף לא חזר כלל, אבל ליֵן־לי תמיד היו הסברים. היא הייתה מספרת לעצמה שפשוט הצטברו לו במשרד פגישות שלא סבלו דיחוי. היא סירבה להכיר בעובדה שהיה לזה קשר אליה. אך כאשר ההתהוללויות של ג‘ן־באו הפכו לעניין ידוע לכול, ין־לי לא יכלה עוד לספק תירוצים לעצמה בלבד, והחלה להסביר את מעשיו לאחרים — בחיוך קל ובנאמנות עמוקה חיפתה עליו שוב ושוב. ג‘ן־באו המשיך בינתיים לשחרר עוד ועוד את הרסן, ורק משום שלא הביא את הזונות הביתה הוא הוסיף להיחשב בחברה אדם אחראי והגון.
* * *חודש שלם ירד גשם ללא הפוגה. יום אחד אמרה המשרתת הזקנה לג‘ן־באו שחולצת המשי שלו התכווצה בכביסה, וצריך לפרום את הבטנה כדי להרחיב אותה. ג‘ן־באו, שישב בקצה המיטה וגרב את גרביו בנחת, אמר:
“תקראי לחייט שיבוא לתקן אותה.“
“החייט כבר הרבה זמן לא בא,“ אמרה המשרתת, “אולי הוא חזר לכפר שלו, אני לא יודעת.“
מה? בכזאת קלות הסתיים הקשר ביניהם? — ג‘ן־באו חשב לעצמו — אפילו טיפת רגש אמיתי לא הייתה להם?... איזה קשר מלוכלך, ממש טינופת!
“אז הוא לא בא לאסוף את הכסף שלו בחג סירות הדרקון?“ שאל ג‘ן־באו.
“המתמחה שלו בא לקחת את הכסף בשבילו,“ אמרה המשרתת.
כבר יותר משלוש שנים היא עבדה בביתם, והכירה היטב את הנפשות הפועלות. כשגמרה לקפל כמה זוגות מכנסיים, הניחה אותם על קצה המיטה וטפחה עליהם קלות. אף שלא הישירה אל ג‘ן־באו את מבטה, הוא הבחין בחיוך המנחם שעלה על פניה המבוגרות והטובות, ונמלא כעס.
באותו יום אחר הצהריים הוא יצא לבלות עם אחת הבחורות שלו, ובכוונה חזר הביתה כדי לקחת כסף לתשלום שכרה. האישה ישבה בריקשה והמתינה לו. השמיים זה עתה התבהרו, ומי השלוליות טרם התנקזו; הם המשיכו לזרום להם כנהר צהוב, וכל פניהם כוסו בהשתקפות עצי הפאולוניה הכבדים. מעברו השני של הרחוב, מול המקום שהריקשה חנתה בו, עמד בית אדום קטן ולידו עצים אפופים אובך כחלחל; עשן כבד ולח נפלט מארובת הבית וריחף מטרים אחדים מעל פני האדמה. ג‘ן־באו יצא מהבית ובידו הכסף. כשקרב אל הריקשה הטיח בעוצמה את המטרייה שלו בשלולית המזוהמת, והאישה נרטבה לחלוטין מנתז המים וצעקה בבהלה. ג‘ן־באו פרץ בצחוק כשעלה על הריקשה, והתמלא במעין שמחה שפלה. הוא נשא את מבטו אל חלון ביתו שבקומה הראשונה; ין־לי קרוב לוודאי התבוננה בו מבעד לחלון, אך ג‘ן־באו לא ראה אלא את הקיר החיצוני של חדר הרחצה. רגע אחד נדמה היה לו כאילו הודבקה על הקיר תחתית תה בלויה ומוכתמת מתחרה, ורגע אחר נדמה לו הקיר כקערית תה לבנה וריקה שחלקה הפנימי לא נוקה כראוי. ג‘ן־באו הטיח שוב את המטרייה שלו במים — הוא מוכרח להרוס אותה! להרוס אותה!
אמנם הוא לא היה יכול להרוס את הבית שבנה, את אשתו או את בתו — אבל הוא היה יכול להרוס את עצמו. ג‘ן־באו המשיך להטיח את המטרייה במים, והבוץ המצחין והקר ניתז על פניו. בן רגע הוא שוב נתקף רחמים עצמיים והשקיף על עצמו בחמלה מלמעלה, מבעד לעיניה של אותה מאהבת דמיונית המתבוננת בו בחמלה ומבכה את חייו המוחמצים; אך בה בעת חלק אחר ונחוש בו ניצב אל מול המאהבת, משך ודחף אותה, נאבק בה — אין מקום לחמלה! הוא מוכרח להרוס את עצמו! להרוס את עצמו!
הריקשה החלה לנסוע בתוך השלולית הגדולה, ומים ניתזו על תיק העור של האישה, על נעלי העור שלה ועל בגדיה. היא אמרה לו בטון מפלרטט שהוא צריך לשלם על הנזק, אבל ג‘ן־באו רק צחק, כרך סביבה את זרועו ובאמצעות מטרייתו המשיך להתיז עליה מים.
* * *בחלוף זמן מה אפילו ין־לי לא יכלה עוד להמשיך לומר דברים להגנתו. ג‘ן־באו כבר לא פרנס את משפחתו, שכר הלימוד של בתו לא שולם, ואפילו בהוצאות המזון השוטפות משק הבית התקשה לעמוד. ין־לי הפכה באותה עת לרעיה קטנה ואמיצה. בהיותה כמעט בת שלושים היא התבגרה בבת אחת והחלה לומר דברי טעם. אפילו כשהתלוננה בבכי על מעשיו, היו תלונותיה שקולות והגיוניות: “מה אני אעשה אם זה יימשך ככה? אני לא עומדת בזה יותר! כל המשפחה תלויה בו. עוד יפטרו אותו מהעבודה אם הוא ימשיך ככה... הוא באמת מתנהג כמו משוגע. או שהוא לא חוזר הביתה בלילה, או שהוא מכה אנשים ושובר חפצים. בחיי שהוא לא היה ככה קודם! אדון ליו, בבקשה תאמר לי מה עליי לעשות, איך אני אמורה להמשיך ככה?“
בן לילה טיפחה ין־לי כבוד עצמי, וזכתה למקום ראוי בחברה ולחברים שהבינו לליבה. ערב אחד חזר ג‘ן־באו הביתה ומצא אותה יושבת בסלון ומדברת עם דו־באו. היא דיברה עליו, כמובן, כי ברגע שנכנס לסלון היא השתתקה. ין־לי הייתה לבושה כולה שחור. מתחת לאור המנורה נראו פניה העגמומיות קמוטות מעט, אך עדיין קרן מהן יופי שלֵו. אף על פי שזה עתה דיברה עליו עם אחיו, ג‘ן־באו שלא כהרגלו לא התרגז. הוא נכנס לסלון, בירך לשלום את דו־באו ופתח בשיחת חולין קלילה איתו. לאחר מכן התיישב בנינוחות על הספה, הדליק סיגריה ודיבר עם אחיו על פוליטיקה ועל שוק המניות. כעבור זמן מה אמר שהוא רוצה ללכת לישון מוקדם כי הוא עייף, ועלה לבדו לחדר השינה. ין־לי לא הבינה דבר ממה שזה עתה קרה — מה פשר אותה נינוחות מופגנת של בעלה. זה היה כמעט כאילו שיקרה לפני כן לדו־באו כשסיפרה לו על התנהגותו של ג‘ן־באו, וכעת לא ידעה איך תוכל להסביר את עצמה.
זמן קצר לאחר שדו־באו הלך, ג‘ן־באו שמע את ין־לי נכנסת אל חדר השינה. ברגע שחצתה את מפתן החדר הוא השליך בזעם את מנורת הלילה והתרמוס שעמדו על השידה וניפץ אותם לרסיסים. לאחר מכן התכופף, תפס את כן המתכת של המנורה העומדת והטיל אותה כלפיה. ין־לי הסתובבה מהר ונסה על נפשה. ג‘ן־באו היה מרוצה מעצמו מאוד; הוא הרגיש שיֵן־לי הפסידה במשחק. כמה רגעים הוא עמד בשקט וחייך. החיוך נמתח מעיניו, מאותה נקודה שממנה זולגות הדמעות.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.