שני קווים

קצת על עצמי (נויה):

אני בת עשר. יש לי שני אחים גדולים ממני, בן ובת: נתן בן חמש־עשרה ושני בת ארבע־עשרה.

אימא שלי גרושה פעמיים. היא התחתנה עם אבא של שני ונתן, הם הולידו אותם ואז הם התגרשו, אחר כך אימא שלי התחתנה עם אבא שלי והם הולידו אותי.

אני גרה עם אימא שלי ברמת גן. כשהייתי בת שנה וחצי הוריי התגרשו ואבא שלי חזר לביתו בחולון.

למעשה יש לי שני בתים, בבית שלי ברמת גן יש לי את נתן, יש לי את שני ויש לי את הכלב שלי נס. הוא הנס הפרטי שלי, וקראנו לו ככה משום שהוא אומץ בחנוכה. שם החיבה שלו הוא נסטי על שם המשקה האהוב עליי. אצל אימא אני נהנית כי יש לי שם את כולם ובית הספר קרוב, ויש לי שם את הדברים שלי שאני רגילה להיות איתם. גם אצל אבא אני נהנית, גם שם יש לי חדר משלי, את הדברים שלי ואת הארון שלי, למרות שאני לא כל כך משתמשת בו. כשאני הולכת לשם אני מביאה לי תיק עם בגדים מהבית שלי עם אימא. בדרך כלל אני אצל אבא רק בחופשים או בשישי־שבת,

כי מבחינת אבא שלי אין שום בעיה לפספס לימודים, אך אני לא מוכנה לפספס, אלא אם כן אין משהו חשוב.

גם בית הספר שלי קצת רחוק מחולון, הוא ברמת גן, אז זה להתעורר מוקדם בחולון ולנסוע עם הפקקים לבית הספר, ברמת גן, וזה קצת פחות נוח. בכל זאת כבר עשינו את זה כמה פעמים, אבל לרוב אני או מפספסת בית ספר או שאני הולכת כשאין יום לימודים למוחרת. כמובן עליי להתחשב גם בחוגים. השנה התחלתי צופים בימי שלישי ושישי. בימי ראשון יש לי כדורסל והיפ־הופ, בימי שני יש לי התעמלות קרקע וביום רביעי שוב כדורסל. אבא שלי מתכנן להכניס איזשהו שיעור הקשור בפיתוח קול או כלי נגינה בימי חמישי, זה מעניין אותי מאוד ומצד שני זה לא משאיר לי יום אחד פנוי. אבא שלי לא מבין למה ילדה בת עשר צריכה זמן פנוי, לכו תסבירו לו...

מעבר למשפחה הגרעינית יש כמובן את המשפחה המורחבת של אימא ואת הצד של אבא.

לאימא קוראים מריליז ויש לה שני אחים, גדולים ממנה. אימא של אימא, סבתא שלי, גרה צמוד אלינו, עם הדודים שלי. זה כיף, כי יש ילדים שצריכים לנסוע שעתיים כדי לפגוש את סבתא וסבא, אבל אני בקושי עשרה צעדים.

רק שאצלי זה לא סבתא וסבא, סבתי אלמנה. סבא שלי נפטר כשאימי הייתה בת תשע־עשרה, לא הספקתי להכיר אותו.

אני גם אוהבת שאני יכולה לפגוש את המשפחה של אימא בכל זמן שמתחשק לי, בכל יום.

לאבא שלי קוראים חיים, יש לו שלוש אחיות, הן גרות בצפון, אז כשאנחנו מבקרים בצפון (פעם בשבועיים) אנחנו ישנים אצלן.

סבא וסבתא שלי מצד אבא גרים ליד חיפה, והדודות שלי גרות קרוב אליהם. כך, כשאנחנו נוסעים לצפון, אנחנו כבר פוגשים את כולם.

יש לי בת דודה בצפון שהיא כמעט בגילי והיא החברה, אחות, נשמה תאומה שלי. לרוב אנחנו ישנים אצלה, ולי קוראים נויה רות כפנונה שוש לה פשוש חכמון מרש.

את השם נויה אימא שלי בחרה.

מעבר לתכונות האופי, כמו נאמנות, חברות ונפש סקרנית וחופשייה, צליל השם מצא חן בעיניה וכמובן הנוי — יופי.

אבא שלי התלבט בין כמה שמות: נעמי, רות, יעל, טליה, מאבי (בצרפתית זה "חיים שלי") ונועה. בסוף הוא נסגר על רות מאחר שאבי אוהב את הסיפור בתנ"ך מאחורי השם, והוא הסכים שנויה יהיה השם הראשון מאחר שהוא לא הכיר רות מתחת לגיל חמישים.

את השם כפנונה אימא שלי המציאה, מאחר שה"כפרה" של אבא שלי זעזע אותה. אחרי כמה שנים אבא שלי מצא כי כפנונה זורם ומתאים לי, ואימא שלי החליטה שהיא לא מתחלקת איתו בשם ועברה ל"שוש לה פשוש" (שמחזיק עד היום).

חכמון זה שם משפחתו של אבי, ומרש זה משפחת אימי.