ריקוד האביב
שפרה קופרמן
₪ 42.00
תקציר
“יוליוס קנה לשניהם כרטיסים לחשמלית. עכשיו, הוא אמר, השאלה היא לאן לנסוע: לגבול עם צרפת או עם גרמניה? בוא ניסע לצרפת, הציעה עתליה, הרגע יצאנו מסמינר שלם בגרמנית”.
ריקוד האביב עוקב אחר עתליה, יוליוס וגורן – שני סטודנטים ישראלים ושוויצרי אחד – המתגוררים בבזל והופכים אותה למגרש המשחקים שלהם. בכתיבה שסגנונה כמו מרחף, נונשלנטי ולכאורה חסר משקל, מתווה שפרה קופרמן את תנועת השוטטות של שלושת הצעירים ברחבי העיר.
ריקוד האביב הוא ספר שנכתב בעברית, אך מביא עמו הֵד של מקום אחר ואִתו את האפשרות המלהיבה להיות אזרח בין־מדינתי: לקפוץ לקנות אֶקלר וניל בצרפת או לצאת ולרכוב בגרמניה, בשבילי היער השחור, על אופניים. בשונה מהסיפור המוכּר על האדם הבודד בעיר זרה, עתליה, יוליוס וגורן אינם מיוסרים אפילו ברגעיהם המייסרים, כשאהבה וקנאה מאיימות על חברותם; הם חיים את הדרמה המינורית של עלוּמיהם במשחקיוּת שובת־לב. כשהם זה בחברת זה, הימים מתחלפים בלילות, שמתחלפים בימים, וכך נקרא סיפורם – בנשימה אחת.
שפרה קופרמן גדלה בקיבוץ חצור, גרה כיום בבזל ומלמדת בה שפה וספרות יידיש. ריקוד האביב הוא רומן הביכורים שלה.
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 182
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 182
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: הוצאת הקיבוץ המאוחד
פרק ראשון
אבל מי מחפש סיגליות באזור הנמל? שאלה עתליה בחיוך, וגורן הבטיח לה שהאביב הוא לא בררן גדול ושהוא עוד יגיע לכל מקום. הוא אמר את זה כאדם הנהנה לחזור על עובדה ידועה, בטוח שמה שהיה הוא שיהיה. היא רצתה להקשות ולשאול למה דווקא שם בין הבניינים והבטון, אבל עוד לפני שהספיקה הוא אמר שלא חוכמה לחפש ביער ואת עוד תראי שיהיה לנו אביב נהדר. הם פסעו לאורך שדֵרת הערמונים לא רחוק מהנמל, לצִדם קָצַף הריין שלגים מפשירים, נושא עִמו אדמת סחף עכורה, והנה מעליהם כבר עלצו מחלפות ערמון ירוקות, מהודקות במדקרות של אור.
למחרת, בצאתה מהסמינר הגרמני, מופתעת מהערב שעדיין נמשח בגוונים של יום, היא נזכרה בהבטחה שלו וחייכה לעצמה לאור החגיגיוּת של מילותיו. אבל למראה הערב היפה, אפילו היא נאלצה לחשוב במילים מצוחצחות, כי נדמה היה לה שהמעבר מסמסטר החורף לסמסטר הקיץ טרף סדרי בראשית. אחוזת פליאה היא ניסתה לתרגם לגרמנית את המשפט הזה לאיש שעמד לידה. הוא הביט בה בעיניים גדולות שנשקפו מהן עניין ותמיהה, ובהיסוס קל השיב שאפריל הוא אפריל. סטודנט מתולתל שעמד לצִדם זִמזם בשמחה ״באפריל, באפריל, יום יפה ויום מגעיל״. הם שלחו לעברו חיוך מוטרד ועתליה אמרה בהתנצלות שהיא פשוט באה מארץ שאין בה כל כך עונות מעבר. אני יוליוס, הוא אמר והיא כבר ידעה. היא זכרה את השם שלו מסבב ההיכרות שנערך בכיתה. עתליה הציגה את עצמה שוב בפניו, הוגה את שמהּ במלרע, כמו בעברית. ומאיפה את, עתליה, הוא שאל, טועם את השם שלה, כאילו היה מאכל זר ומופלא. הוא דיבר אִתה לא באחד הדיאלקטים השווייצריים אלא בגרמנית גבוהה, והיא הודתה לו על כך בלִבּהּ. בחשש, אך גם בציפייה לתגובה, היא ענתה שהיא מישראל.
אבל יוליוס הפתיע אותה. הוא לא התייחס למצב האקטואלי וגם לא לשואה כמו שנהגו רוב האנשים שפגשו בה, אלא דווקא להסכמי קמפ דיוויד. הוא בכלל היה אז ילד קטן שאהב להעתיק תמונות מהעיתון ודמותו של מנחם בגין נחרתה בזיכרונו בשל המשקפיים הגדולים ועבי המסגרת שהרכיב. ההורים שלי עדיין שומרים את הציור הזה, אין שום דרך לזהות בו את בגין בלי המשקפיים ואולי גם אִתם קשה, ראיתְ עוד בן אדם עם משקפיים כאלה? שאל ומיד הוסיף, בחיוך משועשע, לא בגודל הזה או לפחות לא כאן. היא לא סיפרה לו שסבא שלה הרכיב משקפיים כאלה בדיוק, אף על פי שזה היה נכון. הוא הרי הגזים במכוּון וזה מצא חן בעיניה. כשהייתי ילד ציירתי המון ובסוף שנות השבעים, אחרי שההורים שלי הראו את הציור ההוא לכל מי שהסכים להסתכל, הוספתי לכל דמות שציירתי את המשקפיים של מנחם בגין.
בחורה קטנת קומה ששׂערהּ שחור מאוד ניגשה אליהם. יוליוס, בא לכם ללכת לשתות משהו? היה לה קול דק שבקושי נשמע. האמת היא שאני ממש לא צמא, ענה ברצינות, אבל אני אבוא. עתליה צחקה, ויוליוס המשיך, מחוזק מתגובתה, כרמן, תכירי, זאת עתליה. אלא שכבר יצא להן להכיר. ספק אם מישהו מבאי הסמינר הגרמני עדיין לא התוודע לדמותה הצנומה של כרמן; כשלא התרוצצה בין חדרי המכון, מעבירה הודעות מהמזכירות למרצים, מסדרת את לוח המודעות שבכניסה, נהגה לתפוס דווקא את השולחן הסמוך למכונת הקפה הישנה, מקיפה עצמה בספרי רְקְלָם צהובים ותרה בייאוש אחר העט שאך זה אבד לה בין הדפים. את לוקחת אִתך את הספרים, כרמן? סנט בה יוליוס בחיבה. על מה נדבר אם לא אקח אותם? צחקה.
אחרי שכרמן נזכרה לקחת מעיל קל, פנו שלושתם אל מסעדת הפועלים הקרובה שאפשר היה גם סתם לשבת בה ולשתות קפה או בירה קרה. הדרך לשם מהמכון הגרמני היתה קצרה מאוד ומאחוריהם השׂתרכו כמעט כל משתתפי הסמינר. היו ביניהם כאלה שעתליה הכירה מקורסים קודמים ואחרים שיוליוס הכיר. כמעט כולם הכירו את כרמן. יוליוס התיישב ליד עתליה והוציא מהתיק שלו מחברת ציור, ועוד לפני שכולם הספיקו לשבת, מלצר זריז הגיע לשולחן. עתליה הזמינה קפה הפוך, "קליפה בהירה" כפי שהוא מכוּנה בשווייץ, ויוליוס שתה בירה. כמעט כולם הסתפקו בשתייה ורק שניים מהסטודנטים הזמינו גם אוכל. ואף על פי כן, כשסלט הנקניק שבו המסעדה התהדרה הובא לאחד ולפני האחר הונח רוֹשְׁטי עם שתי ביצי עין, הסתכלה עליהם עתליה, שהעבודה אצל משפחת רכטר סיפקה לה בעיקר קורת גג, בקנאה כבושה, מנסה להתנחם בכך שאת המנות האלה ממילא לא היתה מזמינה.
האוויר היה ספוג ריחות טיגון כבדים, וצחוק ששמור לאחרי שעות העבודה התגלגל משולחן לשולחן, סוחף אִתו ראשים מכסיפים, מחליק משקפיים במורד חוטמים בשרניים ושועט לו הלאה. רק למרגלות השולחן שלהם הוא נעצר. רוב הסטודנטים ישבו מתוחים, חלקם כפופים, לא מורגלים עדיין בהליכה עצמאית למסעדות ועוד פחות מכך האחד בשני. הם דיברו בקולות מהוסים עם שכניהם לשולחן בלבד, עד שכרמן, שנמנתה עם הסגל הזוטר של הסמינר הגרמני וחשה בכובד האחריות של מארחת, פתחה בשיחה קבוצתית, משתדלת לדבר בקול רם, דבר שלא היה פשוט עבורה, ואמרה את מה שכולם כבר ידעו, שזה הסמסטר האחרון של פרופסור הרברט קנוכנברוך לפני שהוא יוצא לגמלאות. מישהו שאל מה יהיה עם מתיאס ומוניק האסיסטנטים שלו, וכרמן ענתה בידענות שמוניק בטוח תקבל פרופסורה בקרוב, אבל אולי לא את העמדה שתתפנה עם פרישתו של קנוכנברוך כי יהיה לזה קצת טעם של העדפת מקורבים. ומישהי, עם פנים נאות ושומה בסנטר שאותה ניסתה להסתיר בכף ידה, מלמלה בנימה לא מחייבת שהיתה יכולה להתפרשׁ כהתבדחות למקרה שהתגובות יהיו מבטלות, שזה לא העדפת מקורבים אלא סוג של גילוי עריות. אבל כנראה שזה באמת היה קצת יותר מדי, כי גם מי שהשתוקק לדברי רכילות עדיין נזקק בשלב הזה לדמויות סמכותיות ומעוררות הערצה, והיא חשה מיד בשתיקה שהקיפה אותה ומיהרה לומר שאלה דברים ששמעה מהשותפים שלה לדירה, שאחד מהם כבר סיים את הלימודים והחל לעבוד כמורה מחליף בתיכון. כרמן התעקשה לדעת מי בדיוק אמר לה את זה, אבל הסטודנטית התכנסה בעצמה ואמרה שלא משנה ושאין לה מושג מה באמת קורה, זה רק הסמסטר הראשון שלה.
ובאמת רובם אך זה החלו את הלימודים. הם היו בסמסטר הראשון או השני, צעירים מאוד, ניצניים למראה, עדיין מהססים בקריאת העולם, חוששים ממילים מחייבות ומתרחקים מנושאים שנויים במחלוקת. לכן, אפילו דברים שרק חיכו להיאמר - כמו יופייה הבולט של מוניק שהגיעה לכיתה לבושה בשמלה צמודה, קוראת תיגר על בגדי הפשתן שלבשו מרבית המרצות ועל מחרוזות הענבר שענדו, או העובדה שמתיאס נראה כהעתק של פרופסור קנוכנברוך, שכּן מה שלא עשה הטבע עשה הספָּר ולא רק התספורת אלא גם הזקנים המוקפדים נראו זהים לחלוטין - לא זכו לכל התייחסות מצִדם. כמו אורחים הנזהרים בכבוד מארחיהם, הם העדיפו להחליף רשמים על שרלוטֶה, כלבת התחש המפוטמת של הפרופסור, שרבצה על מחצלת סגולה בפינת הכיתה. מוניק הציגה אותה בפני כולם כמי שלעולם לא מחסירה שיעורים, והוסיפה ששרלוטה מעריצה מושבעת של גתה ומכורה לעוגות היער השחור. בכיתה כולם צחקו; בתחילה מתוך רצון למצוא חן ואולי להרגיש שייכים ואחר כך במעֵין שחרור מלא פליאה, כאילו שפה זרה התגלגלה על לשונם בטבעיות גמורה.
אבל במסעדה התחלף הצחוק המנומס בעקיצות מרומזות: נראה לכם שהיא באמת אוכלת עוגות? שאלה מישהי, ואחֵר ענה לה שהוא לא יודע לגבי הכלבה אבל קנוכנברוך עצמו פוקד תדיר את "שִׁיסֶר", הקונפיסריה הווינאית שבמרכז העיר, ועד כמה שהוא זוכר הוא יושב שם תמיד לבד, ולאחר שתיקה קצרצרה, סטודנט עדין למראה, פניו זרועות נמשים, תהה בגרמנית גבוהה ומהוססת אם גם הם ראו שקנוכנברוך קנה ל״שרלוטה״ - את השם שלה הגה באירוניה ברורה - נשכן גומי בצורת עוגה? על השולחן, תחת ידו, היה מונח ספר בשוודית. אך בחורה בתסרוקת מסובכת נִענעה בראשה לשלילה ואמרה לו שישכח מזה, היא בטוחה שהוד מעלתו לא נכנס בעצמו לחנות לצעצועי כלבים. בטח הילדים שלו קנו לו את זה בחג המולד, הסכים עִמה סטודנט שהתהדר בז'קט מסוגנן כשל אחד המרצים, ולהפתעתה של עתליה דווקא הוא הטיל ספק בקביעתה של מוניק ושאל, כמעט בזלזול, איך מתבטאת בדיוק האהבה של שרלוטה לגתה? הבחורה בתסרוקת המסובכת חייכה אליו. כרמן, שחשה נאמנות כפולה ורצתה לקרב בין אנשי הסגל לסטודנטים, ניסתה למתן את האמירות והבהירה שכל העניין עם שרלוטה הוא הומור של אנשים מבוגרים שמנסים להכניס קצת צבע לחיים, ויוליוס שישב וצייר לא הרים את מבטו מהדף כשאמר, הומור דָּשן, כרמן, הומור של אנשים שׂבעים.
כשהספלים והכוסות כבר התרוקנו לגמרי, ברור היה שהמפגש מוּצה ועוד רגע יפרוש כל אחד לדרכו. אלא שבדיוק אז, כמו אורחים הנעמדים על מפתן הדלת ומסרבים להיפרד מההבטחה הגלומה באירוח ולחזור אל היומיום המוכּר, הופרחו שאלות ותשובות על מספר העבודות שיש להגיש, על שעות הפתיחה הגמישות של הספרייה ועל מחיר כרטיסיות הצילום. עתליה, שהתבלטה בעיקר בגֵּווה הזקוף, הפסיקה לעקוב אחר השיחה והפנתה את מבטה לחלון, נפעמת מיופיו של האביב המתמשך לו בחוץ. טרנזיט להובלות השמיע צחוק קצר של רדיו ונעלם מעֵבר לפינה. היא שמעה את יוליוס שואל אם כבר יצא לה להכיר את העיר, וכששֺמה לב לשקט שהשׂתרר מסביבם, סִלסלה את שׂערהּ הארוך והעבירה אותו לצד ימין כמפשילה שרוול לקראת עבודה מאומצת. אני מכירה בעיקר את המקומות שאליהם אני לוקחת את הילדים שאני מטפלת בהם, ומיד שאלה בצחוק אם מתחשק לו להצטרף פעם לסבב משחקיות. הוא גיחך בכלל בלי להתכוון ואמר שמדברים כאלה הצליח לחמוק כל הילדוּת. בדיוק אז, בהחלטיות מפתיעה של מארחת המודעת לערֵמת הכלים המצפה לה במטבח, קראה כרמן למלצר וביקשה לשלם, נותנת בכך אות לפתיחת ארנקים, לשליית מטבעות מכיסי הג'ינס ולסידורם לצד הכוסות הריקות. בזה אחר זה קמו כולם מהשולחן, נפרדו בשלום חפוז ונבלעו ברחשי הערב.
יוליוס נאחז בהזמנה שהוא דימה לשמוע במילותיה של עתליה ושאל אם היא היתה רוצה לקחת חשמלית ולנסוע אִתה את כל הקו. אני כאן עם האופניים, ענתה בהיסוס, חושבת על גורן שבטח כבר חזר לדירה. היא לא עבדה בימי חמישי בערב וגם לא בימי שישי בבוקר, והזמן שבין לבין הפך להיות שלה ושלו. היא שמעה את יוליוס אומר שגם הוא קשר את האופניים לא רחוק. ניסע עם החשמלית סיבוב שלם ואחרי זה נאסוף את האופניים, מה את אומרת? בואי, הוא עודד אותה בחיוך שבזוויותיו התקבצה אירוניה עצמית, אף פעם לא הזמנתי מישהי למסע בחשמלית. גורן יבין, היא אמרה לעצמה. יש לךְ מספר מועדף? שאל יוליוס. שש, חייכה בתשובה. נפלא, הוא התלהב מיד, זה מספר המזל שלי.
הם ירדו למרכזה של העיר. למרות האור הבהיר, נראה שהמולת היום כבר שקעה. חבורות של צעירים בבגדים צמודים הפריחו טבעות עשן ראוותניות, תיקי בית הספר שלהם שמוטים על הרצפה. אל מול בתי הקולנוע עמדו אנשים זוגות־זוגות והמתינו להתקדמות התור. אחרים, לבושים באריגים טובים, פנו בחגיגיות לתיאטרון, וביניהם חלפו ביעף רוכבי אופניים כרוח ערב נעימה. יוליוס קנה לשניהם כרטיסים לחשמלית. עכשיו, הוא אמר, השאלה היא לאן לנסוע: לגבול עם צרפת או עם גרמניה? בוא ניסע לצרפת, הציעה עתליה, הרגע יצאנו מסמינר שלם בגרמנית.
אין לך גרמנית של מתחילים, העיר יוליוס כשהמתינו בתחנה. כבר שנים שאני קוראת שירה בגרמנית, אבל התחלתי לדבר רק כשהגעתי הנה. אני מתאר לעצמי איך את מרגישה; לפני שנתיים למדתי בפּוֹרטוֹ וידעתי קצת פורטוגזית לפני שנסעתי, אבל בהתחלה לפחות, קודם הייתי אומר את המשפט בלב לפני שהעזתי לחזור עליו בקול רם. כן, חייכה עתליה, מדי פעם כשנדמה לי שהשפה עוברת מהפה לגוף וכל כולי הופכת לתנועות ידיים, אני נחה קצת עם משפט או שניים באנגלית, ואולי בעצם אני נותנת למי שמדבר אִתי לנוח, כי לי עצמי קל יותר להזיז את הגוף מאשר לבחור במילים הנכונות. יוליוס הביט בה מסוקרן, מנסה לרדת לסוף דעתה. אז איך זה שבחרתְ דווקא בחוג לספרות גרמנית? אני אוהבת את הצלילים של המילים, ענתה ונמנעה מלפרט, כאילו לא לנסיעה משותפת בחשמלית נדברו ביניהם אלא לרכיבה על זוג יחיד של אופניים, כך שכל תוספת, ועל אחת כמה וכמה אדם כגורן, עלולה להטות ולהסיט אותם מהמסלול שאך זה החל להסתמן בפניהם.
ובאמת, איך תסביר מה משך אותה דווקא לחוג הזה מבלי להזכיר אותו? הספרים שקראה לפני שגורן הִפציע בחייה (ביטוי שהוא שלו ולא שלה) כללו בעיקר סיפורי אהבה קלילים לבני הנעורים שאִתם העבירה את הנסיעות לסטודיו ולהופעות, מתעלמת מהיושבים לצִדה באוטובוס, מהמראות החולפים מבעד לחלון. היא ננערה משַּׂרעפיה כשהתחכך בזרועה מרפק של איש זר שמחה את משקפיו, ושאלה את יוליוס אם כבר נסע פעם בחשמלית לכל אורך הקו. האמת היא שלא, גיחך, אני לא יודע איך הגעתי לרעיון הזה. אבל עכשיו אני נזכר, כשהייתי בן שלוש־עשרה בערך נסעתי ביום אחד בכל הקווים של החשמליות בבזֶל, זה היה מין פרויקט שתכננתי מראש ובקפדנות של מדען אטום, חייך אליה. עתליה שוב חשבה על גורן, כמה מתאים היה לו לתכנן מין יום שכזה, ובעצם גם היא עצמה נמשכה לרעיונות, הרבה יותר מאשר לנופים או לאתרים תיירותיים, רעיונות כאלה שמאירים את המקום או את הזמן באור חדש. כי אפילו היומיום נראה ככה שונה, היא ניסתה להסביר ליוליוס, מזכירה בהתלהבות את מסורת הימים ההפוכים בקיבוץ שבו גדלה. הרעיון להחליף את היום בלילה כל כך ריגש אותי כילדה, עד ששום טיול בטבע, אפילו לא במדבר, שאותו אני באמת אוהבת, לא יכול היה להתחרות בזה.
אם ככה אנחנו צריכים למצוא רעיון מנחה גם לנסיעה שלנו, קבע יוליוס. היא חשה בחוּמה של המילה ״אנחנו״. יש סצֵנה כזאת שחוזרת על עצמה, המשיכה אותו, מפגש של שני זרים ברכבת, כל אחד מהם מספר על חייו בידיעה שלעולם לא ייפגשו עוד. אבל אנחנו ניפגש בשבוע הבא וגם זרים אנחנו כבר לא, מחה יוליוס במרץ, יש לנו אפילו את כרמן שהיא מכּרה משותפת. בסדר, בסדר, נאנחה עתליה בכניעה, זה ממילא לא הרעיון שלנו, אנשים אחרים כבר חשבו עליו לפנינו. יוליוס חכך לרגע בדעתו ומיד המשיך: יש לי רעיון אחר - מספר הקו, אולי נספר אחד לשני על דברים שאנחנו זוכרים מגיל שש. עתליה הסתכלה עליו, מתפעלת מהטבעיות שבה צצים בו רעיונות והִנהנה בהסכמה. מתי בכלל היית בת שש? הוא שאל אותה והיא צחקה מה"בכלל" וענתה שב־1981. אז אנחנו ממש באותו גיל, ציין יוליוס בסיפוק ורצה לדעת מה דעתה, אם במהלך המשחק יהיה מותר להם לשאול שאלות או לא. היא היססה קצת ובחומרה ששעשעה אותו פסקה שרק בין הסיפורים, בתחנות.
במסילה המקבילה, חשמלית צהובה מהקנטון הסמוך עזבה את התחנה. בשעות האלה תמיד יש מקום, הוא אמר. אבל למרות התנועה הדלילה שהסתמנה בחוץ, החשמלית שהגיעה היתה עמוסה בנוסעים. שתי משפחות ככל הנראה מסרי לנקה דיברו ביניהן בטמילית מתרוננת; הנשים לבשו בגדים מסורתיים והגברים התהדרו בעניבות. שאני אתחיל? שאל כשנכנסו לקרון, והיא ענתה לו בנחישות שהוא כבר הגה את הרעיון אז עכשיו תורה. אישה כבדת איברים ובעלת חיוך נעים, שראתה שיוליוס ועתליה עומדים ומתלבטים, הציעה להם את מקום הישיבה שלה ועברה לשבת ליד האיש שמאחוריה.
החשמלית יצאה לדרך ועתליה התחילה: בגיל שש עוד לא ידעתי שגם גורן חוגג יום הולדת באותו יום כמוני. יוליוס ציפה שהיא תספר מי זה גורן, אבל היא דילגה על ההסבר וציינה שאפו לה עוגה בצורת אוטובוס לכבוד המסיבה בגן. חיכיתי ליום הזה כל השנה, ודווקא באותו יום גילו מתחת למזרן שלי, בבית הילדים, את אוסף הפלואורידים שהטמנתי וכעסו עליי נורא. הוא הקשיב לה בעניין, מופתע לגלות שבקיבוץ היתה גם מרפאת שיניים והיא זו שהחליטה לחזק את שיני הילדים עם כדורי פלואוריד. את הסגולים בטעם סוכר ענבים דווקא אהבתי אבל לקראת גיל שש, כשנפלו לכולנו השיניים הראשונות, הלעיטו אותנו בכדורים חומצתיים בצבע כתום גזר, היה להם טעם מזעזע שכינינו ״רֶקֶב תפוזים״. היא ניסתה להסביר את הכוונה, מותחת את פיה בעווית להמחשת הטעם, ואחר התייאשה והמשיכה לספר שבלית ברֵרה היא יזמה מבצע סודי להטמנת הכדורים. חמימות פתאומית נמסכה בקולה והיא שאלה את יוליוס, בלי לצפות לתשובה, אם גם אותו המילה ״מבצע״ ריגשה כשהיה ילד, אלא שהוא עדיין שאל את עצמו אם רק היא החביאה את הכדורים ומה עשו שאר הילדים. בדיוק אז הגיעה החשמלית לתיאטרון. עתליה הישירה אליו לראשונה את מבטה והזכירה שעכשיו מותר לו לשאול שאלות. יש לך זמן עד שהחשמלית תצא, הוסיפה בחיוך. היא היתה בטוחה שהוא ישאל מה זה בית ילדים - היא אהבה להזכיר את המושג כאילו הוא ברור מאליו, אף שהשנה האחרונה בשווייץ לימדה אותה שרק מעטים מבינים אותו - אבל יוליוס דווקא שאל: מי זה גורן? והיא השיבה שהוא החבר הכי טוב שלה. הוא הביט בה במבט בוחן, מנסה לפענח את משמעות המילים, אך עוד לפני שהספיקה להרחיב, החלה החשמלית לנוע. עתליה שלחה לעברו חיוך מתגרה והעבירה לו במחוות יד תיאטרלית את רשות הדיבור.
בחופשת הקיץ לפני שמלאו לי שש למדתי לקרוא. יום ההולדת שלי חל בתחילת ינואר. כשקמתי בבוקר, מצאתי על השולחן בסלון כל מיני עיתונים שיצאו באותו בוקר ותאריך יום ההולדת שלי התנוסס עליהם. כל שנה ההורים שלי הקפידו על כך ועד היום הם שומרים את עיתוני יום ההולדת שלי ושל אנט אחותי, כאילו גם הכותרות הראשיות הן חלק מהביוגרפיה הפרטית שלנו. עתליה חשבה כמה אחֵר כל זה נשמע מימי ההולדת שלה. היא ניסתה לתאר לעצמה את ההורים של יוליוס והגיעה למסקנה שהם בטח מטופחים מאוד, כאלה שלובשים אריגים איכותיים - האֵם בחולצות משי משתפלות המדגישות את גזרתה הספורטיבית, האב בבגדים מעומלנים שנתפרו על פי מידה - והיא קיוותה שהוא יספר עליהם עוד. יוליוס המשיך להעלות זיכרונות מיום ההולדת שלו ונדמה היה לה שהיא פספסה משפט או שניים. אבל ההורים שלי, הוא אמר, התכוונו להכין לי ולחברים שלי אתר לחפירות ארכיאולוגיות. אבא שלי סיפר לכל מי שהסכים לשמוע שכבר בגיל שלוש הודעתי שאהיה ארכיאולוג כשאהיה גדול, והוסיף בהתמוגגות שבאמת יש כבר מספיק שוטרים בעולם. קשה לגדול עם הורים שחולמים בשבילך, חשבה לעצמה עתליה, ויוליוס כמנחש את מחשבותיה ציין שאבא שלו גם קנה לו ליתר ביטחון קובץ של סיפורי המיתולוגיה היוונית ואפילו לימד אותו את האלפבית היווני. באותה שנה הוא הבטיח לקחת אותי בחופשת הקיץ לחפירות ביוון, הוא נזכר והשכיב את תיק הצד שלו על הברכיים. אבל משהו לא הסתדר. עכשיו חמק הוא מעיניה והפנה את מבטו החוצה. החשמלית חלפה על פני בתי קולנוע, חנות גדולה לחומרי יצירה וחנות מין, והוא שב להיזכר ביום ההוא שהיה גשום מאוד. נאלצנו לחגוג בבית ואמא שלי אִלתרה משחק עם פתקאות שעליהם כתבה בכתב סתרים בעזרת מיץ לימון, אבל אני הייתי היחיד שידע בכלל לקרוא ושאר הילדים, במקום להתפעל מזה כמו שקיוותה, התחילו להשתולל. החשמלית נעצרה. עתליה חייכה אליו, לפחות יצא מזה סיפור, היא ניסתה לעודד אותו. יוליוס הסתייג ואמר שזה בעצם סיפור על ההורים שלו ולא כל כך עליו, והיא ניחמה אותו מתוך הרגל ואמרה שאולי ככה זה בגיל שש. הדלתות נפתחו, אנשים ירדו מהחשמלית, אחרים עלו, פיסה קטנה משמי העיר הציצה פנימה בחטף, ויוליוס ועתליה התחלפו בתפקידים.
כשהייתי בת שש יפתח אח שלי נולד ואותי שלחו לשיעורי ריקוד. ההורים שלי מספרים שמאז ומתמיד הגבתי למוזיקה ולצלילים ונהניתי לחקות תנועות. אבא שלי אפילו הסריט אותי פעם עומדת על רגל אחת ליד ממטרה מסתובבת, חגה סביב עצמי, רטובה לגמרי. והיה את עניין הגלגלים למשל, חייכה עתליה ויוליוס חשב שאת הסיפור הזה היא כבר סיפרה בהזדמנויות שונות. כל פעם שמישהו עבר עם אופניים על המדרכה ליד החדר של ההורים שלי, נהגתי לחקות את תנועת הגלגלים. הדשא היה זירת האימונים שלי. הייתי אז בת ארבע בערך. עוברים ושבים לא הפסיקו להתפעל. כבר אז אמא שלי רצתה לשלוח אותי לחוג ריקוד, אבל בקיבוץ התנגדו לטיפוח כישרונות צעירים והאמינו הרבה יותר בחינוך סביבתי, בחשיבות הקבוצה. קולה של עתליה היה יציב מאוד והגרמנית בוטחת, ויוליוס תהה מי היה האדם שלו סיפרה כבר את הסיפור הזה. כנראה שהגבתי קשה על הלידה של יפתח, וההורים שלי, שממילא האמינו שצריך לעודד את אהבת התנועה שלי, ממש נלחמו בשביל לארגן לי שיעורי ריקוד, עד שאחת החברות שרקדה בלהקת המחול הקיבוצי הסכימה ללמד אותי פעמיים בשבוע. זה היה תמיד בשעתיים וחצי שהוקדשו לבילוי עם ההורים. אני זוכרת שהיה לי קשה להיפרד מהם, לעזוב אותם עם יפתח שנראה לי כמו גוזל חבוט. הם התעקשו שהוא מקסים ואני ריחמתי עליהם, תוהה, איך הם לא רואים. איש שישב במושב שלפניהם סובב את ראשו לעומתם, מנסה לקשר בין המילים המתנגנות לפניה של המספרת, ויוליוס קיווה שהוא יירד בתחנה הבאה. כשהמורה לריקוד שמעה על קשיי הפרֵדה שלי, היא הציעה שאבוא אליה מחופשֺת ואני התחלתי ללכת בשמחה. במחסן התחפושות של הקיבוץ אמא שלי מצאה תחפושת של צוענייה, אני זוכרת אותה בבירור - חצאית בצבע טורקיז, וֶסט קטן ומטפחת אדומה שנתפרו לשוליה מטבעות כסופים, מעוטרים ברקמה צבעונית. היא קראה להם ״צִלצלים״, ביטאה עתליה את המילה בעברית, ויוליוס לא התאפק וחזר אחריה בהנאה, "צִלצלים", קולו מתמזג בשאון העצירה של החשמלית בתחנה שברחוב הולביין.
האיש במושב שלפניהם נשאר לשבת, אבל אחד הספסלים האחוריים התפנה ויוליוס קם ורמז לה בתנועת ידיים חטופה להצטרף אליו. ברגע שפנו ללכת, נפרדה מהם בלבביות האישה בעלת החיוך הנעים שישבה מאחוריהם. אנחנו רק משנים את זווית הראייה, אמר לה יוליוס בחיוך. הפעם ישב הוא ליד החלון. מה קרה? ניסתה עתליה להבין ויוליוס הסביר לה שעִצבן אותו לראות איך האיש שישב לפניהם צותת להם בלי בושה, וכבר נסגרו דלתותיה של החשמלית והיא החלה לנוע.
כשאני חושב על גיל שש, אני שומע את מאַני מאַטֶר ורואה את אנט אחותי הגדולה מתעמלת. מאז שנדיה קומנץ' כיכבה באולימפיאדת הקיץ במונטריאול, קצת אחרי שנולדתי, אנט החלה להתאמן לאולימפיאדה הבאה. זה כמו שיפתח ניסה לחפור מנהרה לסין, חשבה לעצמה עתליה משועשעת. אמא שלי, שהיא אורתופדית, מאוד עודדה אותה, היא תמיד טענה שההפרדה בין גוף לנפש עוד תתנקם בנו, כלומר בי ובאבא שלי שנהג להשיב לה שבדיוק בגלל זה צריך ללמוד יוונית, כי את הדברים האלה היוונים ניסחו כבר לפני אלפיים שנה. במקום לרוץ או להתעמל כמו שהמליצה לו, הוא העדיף להקשיב אִתי למאני מאטר, שנהרג בתאונת דרכים עוד לפני שנולדתי. לרגע יוליוס עצר, נדמה היה לעתליה שהוא חוכך בדעתו אם להוסיף דבר־מה, ולאחר מכן הודה בהיסוס שאם היה לו גיבור ילדוּת אז זה בטח היה מאני מאטר. סיפרו שהוא נדרס כשהושיט עזרה לנפגעים בתאונת דרכים, אמר יוליוס ובאוזניו התנגן השיר שכל כך אהב בילדותו על האסקימוסי המסכן. הוא לא התאפק ושר לה את שתי השורות הראשונות. עתליה הפנתה את ראשה הצִדה, בוחנת את תגובתם של שאר הנוסעים והוא שהבחין במבוכתה הפסיק מיד לשיר וציין שמאני מאטר שר בדיאלקט של בֶּרְן. אני מכיר את המילים של כל השירים שלו בעל פה. אם רק היו נותנים לי, הייתי שומע אותם בלי סוף, אבל היה לנו הסכם בבית, שכל תקליט מותר לי לשמוע רק פעם ביום.
החשמלית עצרה, דלתותיה נפתחו ומיד פרצו פנימה שני כרטיסנים. השניים עברו בין הנוסעים בקרון ששקט, חזם זקוף בחשיבות עצמית. המשפחות מסרי לנקה הוציאו את כרטיסי הנסיעה עוד לפני שהכרטיסנים הגיעו אליהן והחזיקו בהם כבתעודות יושר. אחת הנשים הושיטה יד לעבר התיק שלה, תרה אחר הכרטיס. היא מיששה את פנים התיק בחיוך בוטח שהתחלף באי־שקט גובר. קנינו את כל הכרטיסים ביחד, אמר במבטא כבד האיש שישב לידה וביקש מהילדים שייתנו לו את הכרטיסים שלהם, כדי להוכיח לכרטיסן שהוא דובר אמת. אבל הכרטיסן התעלם מידו המושטת והתקרב לאישה, חוסם בגופו את דרכה, כאילו התכוונה לברוח. לאמא שלי יש היום יום הולדת, אמר אחד הילדים בגרמנית האופיינית לבָּזֶל. הוא היה רזה ועדין מאוד ועיניו הגדולות רבות הבעה. לכל אחד יש יום הולדת פעם בשנה, ענה לו הכרטיסן ביובש, אבל מי שנוסע בחשמלית צריך לשלם. פניה היפות של האישה נראו לרגע חסרות חיים. היא הוציאה מהתיק מעטפה מהודרת שבמרכזה ורד ושוליה כסופים, ושלתה ממנה שטר של מאה פרנק. באותו רגע נשר הכרטיס האבוד, שהוטמן כנראה בין השטרות והיא חייכה בהקלה. הכרטיסן בחן בדקדקנות את הכרטיס והחזיר לה אותו בלוויית השטר. בקול רשמי ובפנים חתומות הוא איחל לה ערב נעים, הציץ לרגע בשעונו והמשיך הלאה לנוסע הבא.
יוליוס קירב את ראשו לעתליה, חיקה בלחש את קולו של הכרטיסן והפנה את מבטו בדיוק כמוהו לעבר שעון המחוגים שלו. עתליה שהתפעלה מהחיקוי המדויק פרצה בצחוק, מושכת אליה מבטים נרגזים. אל תתייחסי, הוא לחש באוזנה, ומשנדמה היה לו שהיא מהססת, הזכיר שהוא עדיין מחכה לסיפור. כשהייתי בגן, אמרה בקול שקט, הכינו לנו בנגרייה של הקיבוץ שעוני עץ כדי שנלמד לקרוא שעון. אהבתי להזיז את המחוגים, אבל לא היה לזה שום קשר לזמן. אני זוכרת שחשבתי שממילא אוכל לקרוא את השעון כשאהיה גדולה. בלי להתכוון היא ויוליוס ישבו עתה צמודים כמעט, שומרים את המילים לעצמם בלבד. ליום הולדת שש קיבלתי, כמו כולם, שעון יד במתנה, אבל שלי היה מיוחד כי ההורים שלי הזמינו אותו מחבר קיבוץ שנסע לארצות הברית. היה עליו ציור של מיקי מאוס וכולם קינאו בי, הייתי בטוחה שזה השעון הכי יפה בעולם. יוליוס צחק בלי קול, בבית הוריו דיסני היה מוקצה, ועתליה, נהנית מההקשבה שלו, הודתה שכמה שלא ניסתה, היא פשוט לא הצליחה לקרוא את השעון למרות שכבר מלאו לה שש. ובכל זאת, כמעט בכל התמונות שלי מהגיל הזה אני מצולמת עם השעון. וגם עם אופניים. באותה שנה כל הילדים הבכורים קיבלו אופניים מהקיבוץ, ובמשך זמן הבילוי, כשלא רקדתי, רכבתי על האופניים וההורים שלי דידו מאחוריי עם העגלה של יפתח. היא היתה ענקית והקפיצים שלה חרקו. עם יפתח סירבתי להצטלם, חייכה עתליה.
יוליוס חייך אליה בחזרה ואמר שנדמה לו שפעם היו בעולם הרבה יותר קפיצים. הוא למשל זוכר אותו ואת אחותו קופצים על מיטת הקפיצים של סבא וסבתא שלו. הוא רצה לתאר את קול החריקה ואת כיסוי המיטה העבה, אבל עתליה זקרה שש אצבעות והעלתה על פניה מבט שואל שהרי כבר אסור היה לה לדבר, והוא אמר שבגיל שש, סבא שלו, אבא של אמא שלו, נהרג בתאונת דרכים. עתליה הביטה בו נסערת ושקלה לעצור את המשחק, ויוליוס שהבחין בהלך רוחה אמר לה בעדינות שזה היה לפני הרבה שנים ושעכשיו דווקא נעים לו להיזכר בסבא שלו. הוא היה מרקסיסט וקרא ברוסית, ומשהו בצורת הדיבור שלו יצר את הרושם שבכל רגע הוא נמצא בעיצומו של מאבק מעמדי. כשהוא מת, כתבו בעלון המפלגה הקומוניסטית שהיה בו חוסר שקט תמידי. אני משער שלא לחתן כזה ההורים של סבתא שלי פיללו, אבל הוא וסבתא דווקא הסתדרו מצוין. עד היום אמא שלי מאחלת לאנט ולי שנמצא אהבה כמו זו של ההורים שלה ועד היום נראה שאבא שלי קצת מתכווץ כשהוא שומע את זה. חיוך עלה על פניה של עתליה, ויוליוס השיב לה בחיוך קטן וחזר לספר על סבא שלו, שהיה איש רזה וגבוה מאוד. הוא שנא את מקדונלד'ס. זאת היתה שנאה יוקדת ומנומקת היטב. כשהסניף הראשון בשווייץ נפתח - ועוד דווקא בבזל - הוא החל לכתוב מכתבים בזה אחר זה למערכת העיתון המקומי. יוליוס התכוון לספר לה שכעבור שנים הוא קרא את העתקי המכתבים האלה ולמד לחקות במדויק את כתב היד של סבא שלו, אבל אישה חצתה את הכביש בריצה והחשמלית נעצרה בחריקת בלמים, קוטעת עִמה את חוט מחשבתו. יוליוס ועתליה נאחזו במעקה המושב שלפניהם ורק כשהחשמלית חידשה את נסיעתה, הוא חזר לספר.
כשסבתא שלי רצתה לשמח את סבא שלי ואולי גם קצת להרגיע, היא היתה מכינה לו, ובעצם גם קצת אִתו, בורשט חמצמץ שאִכזב אותי בכל פעם מחדש, כי היה לו צבע נהדר וטעם שלא הסתדר לי בפה, ופֵּלמֶני שכולנו מאוד אהבנו והצריכו המון עבודה. סבתא שלי היתה מכינה את הבצק והמילוי, והם היו רוכנים ביחד על שולחן המטבח הקטן, מהדקים את קצוות הכיסונים ומעגלים אותם. סבא שלי תמיד הציע שנצטרף ונעזור, הוא סיפר שזה מה שעושים במשפחות רוסיות ושהוא באופן עקרוני בעד עבודה קולקטיבית, וסבתא שלי היתה מהסה אותו ואומרת, "כשהכרנו הבטחת לי שלא נחיה בקולחוז", והוא היה ממלמל משהו לא ברור בתשובה ומהדק במשנה מרץ את הפלמני כאילו איחה במו ידיו את אחוות העמים. אחר כך, כשהאוכל היה מוכן, הוא היה מתלונן שאי אפשר להשוות את השמנת החמוצה בשווייץ לסְמְטָנָה הרוסית, אבל משהו בדריכוּת הקפדנית שלו היה מתפוגג, אולי גם כי לארוחה נוספה כוסית קרה של וודקה.
האישה שפינתה להם את המקום בתחילת הנסיעה התקרבה אל דלת הקרון בדרכה ליציאה, וכשחלפה על פניהם, חיוך רך עלה על פניה. רק רציתי להגיד לכם שאתם כל כך יפים ביחד שזה פשוט תענוג. יוליוס ועתליה הודו לה נבוכים ואיחלו לה בחום ערב נעים. עתליה נזכרה פתאום בשכנה של ההורים שלה בקיבוץ שנהגה לקדם אותה במילים ״זיסעלע, אני מבינה שאצלך דווקא כן כל יום פורים״ כשחזרה מחופשׂת מחוג הריקוד. היא מעולם לא ענתה לה, היא שתקה הרבה בשנים ההן. יוליוס הזכיר לה שהגיע תורה, והיא אמרה לו, מוטרדת, שנדמה לה שבגיל שש היא לא כל כך דיברה. עיניה בהו מבלי משים בטי־שרט שלבש. החולצה היתה בצבע אפור בהיר, מסוג החולצות שעליהן מכללות אמריקאיות נוהגות להדפיס את הלוגו שלהן, אבל הודפסו עליה אותיות שחזרו על עצמן בסדר שלא הצליחה לפענח. נדמה היה לה שזוהי סיסמה סודית המובנת ליחידי סגולה בלבד. יש לך חולצה מעניינת, העירה. היא מוצאת חן בעינייך? הוא שאל, והיא חשבה שזו מחווה יפה מצִדו, כמו הזמנה לשיתוף, וברוחב לב ענתה שמאוד. אני הדפסתי, סיפר לה בשמחה, זה השיעור הראשון בקורס להקלדה עיוורת. היא השתדלה שלא לחשוב על איך נראית הבטן שלו מתחת לחולצה, אם גם היא חלקה כמו הזרוע, כי איזו מין מחשבה זאת בכלל? רגש של אשמה הציק לה, כאילו הכזיבה אדם שבטח בה.
הייתי בת שש כשרצחו את סאדאת, זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את ההורים שלי בוכים, אמרה והסתכלה החוצה, חשה בתזוזת החשמלית. אכלנו בדיוק ארוחת ארבע. אני זוכרת את האור, את ההורים שלי שותים קפה מספלי זכוכית חוּמים. בערב, כשנשארנו לבד בבית הילדים, אחד הבנים סיפר שאמא שלו לא הפסיקה לבכות, ופתאום אחד הילדים שאל: אבל מה עם ההגדה של פסח? וכולנו כעסנו עליו נורא וניסינו להסביר לו שזה ממש לא קשור עכשיו, אבל הוא התעקש ואמר שאם רוצים שלום עם מצרים, זה לא הגיוני לחגוג את פסח וכולנו ידענו שיש תשובה לדברים שלו, אבל לא ידענו מהי, עד שמישהי אמרה בנימה בוטחת כמו זו שדיברו בה בחדשות, שסאדאת היה אדם גדול, ולרגע השׂתררה שתיקה. אלא שאז הילד ההוא שאל: מה ההבדל בעצם בין סאדאת לבגין? וכולנו היינו מזועזעים מעצם השאלה כי בשבתות היו לוקחים אותנו להפגנות של 'שלום עכשיו' וידענו שבגין הוא לא כמו סאדאת, אבל לא ידענו למה. בגלל המשקפיים, השלים יוליוס את הסיפור ועתליה צחקה.
כשהגיעו לתחנה הסופית, יוליוס שאל אותה אם מתחשק לה לקפוץ עכשיו ברגל לצרפת והיא ענתה שמאוד אבל אין לה פרנקים צרפתיים והיא גוֹועת. גם אני רעב, הודה. בוא ניסע בחזרה בחשמלית כדי לקחת את האופניים ואחר כך נראה אם גורן בבית, הציעה, תמיד יש אצלו מה לאכול. הוא חי בשווייץ? הופתע יוליוס, והיא עוד הִנהנה כששאל אם הם ביחד. אנחנו חברים מאוד קרובים אבל גורן מעדיף גברים, השיבה ויוליוס שתק.
הם ירדו בשיפְלֶנְדֶה סמוך לריין; בחשֵׁכה, על חזית הבנק שמשמאלם, הִבהבו שעון דיגיטלי ותרמומטר: השעה היתה 20:48 והטמפרטורה 17 מעלות. כשעברו ליד מלון 'שלושת המלכים' שעמד מעברה השני של המסילה, יוליוס העיר שנפוליאון התארח שם ועתליה הוסיפה שגם הרצל ופרנק סינטרה. שומרים כהי עור ניצבו בכניסה, ויוליוס שאל אותה בלחש אם היא חושבת שבוחרים אותם ככה שיהיו דומים לפסלי שלושת המלכים, שהיו גם הם כהים וניצבו בחזית המלון מעל השלט המוזהב הנושא את שמו. עתליה התרחקה קצת והביטה בהם, מופתעת למראה הדמיון ויוליוס חשב שככה בדיוק, עם השֺיער הכתום שריצד והתנועע אל מול קיפאון המלכים והשומרים, הוא היה רוצה לצייר אותה. איש לא נכנס פנימה ורק אדם לבוש בגדים הדורים יצא מהדלת המסתובבת, מלוּוה בעובד שסחב את מזוודתו לעבר מכונית שחנתה באדנותיות לפני המלון. על לוחית הרישוי התנוסס מספר חד־ספרתי. כשחיוך מרחף על פניה אמרה עתליה שגם הם צריכים לאסוף את כלי הרכב שלהם.
ביד קלה הם שִׁחררו את האופניים וגררו אותם לצִדם לעבר הגשר המרכזי של העיר. לאורך הגשר ניצבו מוטות אלכסוניים ועליהם נתלו דגלי הקנטונים השונים ששיוו לו מראה של שדרה. בעיר הזאת אין רוח, חשבה עתליה, הדגלים אף פעם לא מתנופפים בה, וליוליוס הבטיחה בקול - אתה תאהב את גורן, הוא רגיש ומקורי ומשעשע בדרכו. הוא מאוד אוהב את הרעיון שמנחה את הקורס שאנחנו לוקחים, הוסיפה, ההתמקדות ביצירות כתובות שעברו עיבודים אמנותיים וגם להיפך כמובן, אמנות פלסטית שמתורגמת למילים מושכת אותו מאוד, ויוליוס ניסה להדחיק את המחשבה שאולי הקביעה הנמרצת שגורן מעדיף גברים נועדה להסוות את הרגשות שלה כלפיו ושאל אם בגלל צוות המרצים הוא לא בא לקורס, כי יש באמת הרבה סטודנטים שבורחים מקנוכנברוך, אבל עתליה הצטחקה ואמרה שאם כבר להיפך ושדווקא מסקרן אותו המשולש של הפרופסור המבוגר וצמד עוזריו שכמו לקוח מזמן אחר, אבל בימי חמישי הוא תמיד נמצא במכון להיסטוריה. היא נזכרה שגורן אמר לה פעם שפגישה עם קנוכנברוך היא קצת כמו פגישה עם קרפיון, וכשהיא גיחכה ושאלה למה הוא מתכוון, הוא הסביר שקרפיונים יכולים להגיע לגיל מאתיים, ככה שמפגש אִתם הוא גם מפגש עם ההיסטוריה, כי מי יודע איפה הם כבר שחו, אולי הם שִׁכשכו פעם לצד נפוליאון. עכשיו מול מבטו התמה של יוליוס היא חשה צורך להציג את גורן וסיפרה שאמא שלו היא ביולוגית וכשהוא היה ילד היא למדה בבזל. הם גרו כמה שנים בעיר, ולכן, אפילו שבמקור גם הוא בא מקיבוץ בדרום ישראל, המבטא שלו בגרמנית נשמע אחרת לגמרי משלי. יוליוס חייך והיא שאלה את עצמה על מה בדיוק, עדיין לא מורגלת בתגובותיו. אבל כבר בחשמלית היא שמה לב שהוא יודע להקשיב, וגם צורת הדיבור שלו, שהיתה מוקפדת אך נינוחה, מצאה חן בעיניה.
הם חלפו על פני דגל שבמרכזו שור והוא שאל אותה אם היא מכירה את דגלי הקנטונים. היא התביישה להודות שלא. זה הדגל של קנטון אוּרי, ציין, והיא הבטיחה שאת זה לא תשכח כי אורי בעברית זה שם של בן. יוליוס חייך, ולאחר מכן הרצין וסיפר שאת העניין בהיסטוריה השווייצרית הוא פיתח רק בשנים שבהן למד מחוץ לשווייץ. לפני כן חשבתי שההיסטוריה הזו מעניינת רק אנשים שמתקשרים למשטרה אם מישהו זורק אשפה ביום ראשון, שמצמידים בדבקוּת את תבניות הביצים והניירות לחבילה דחוסה כדי להשוויץ בה ביום איסוף הנייר - - - ממש רשימת פשעים, קטעה אותו עתליה בחיוך, ויוליוס גיחך והבטיח לה שהוא יכול להמשיך אותה בקלות, אבל שבמהלך שהותו בפּוֹרטוֹ וגם בשטוטגרט הוא למד להעריך את ריבוי השפות בשווייץ, את העובדה שבחנויות הספרים כאן אפשר למצוא גם ספרים מברלין, פריז ורומא, ולא רק כאלה שיצאו לאור בבֶּרְן. וזה, לצד האסתטיקה, במיוחד האסתטיקה של הגרפיקה השווייצרית, עם האותיות המינימליסטיות השקולות, האופי האקספרימנטלי והסדר המובנה, בשבילי זה סוד הקסם של שווייץ. לכן קשה לי למשל עם אנשים שמתעקשים גם לכתוב ולא רק לדבר בדיאלקטים השווייצריים, קשה לי עם האורתוגרפיה המוזרה שהם יצרו שנבדלת במכוּון מהכתיבה הנהוגה בגרמנית, כי הם מתעלמים לא רק מכלל העושר התרבותי של העולם דובר הגרמנית, אלא גם מההזדמנות לנהל אִתו דיאלוג ולתרום לו. נבוך מלהט הדברים החליק יוליוס בידו הלוך ושוב על מושב האופניים.
חשמלית שנסעה על הגשר האירה אותו לכמה רגעים באור צהבהב. חלונותיה המוארים משכו את מבטיהם של יוליוס ועתליה שצפו בהם כמו בסרט אילם בהילוך אִטי. עתליה נזכרה בתמונות מיום הולדתה השביעי, שבהם יפתח והיא החליטו להסתכל עוד לפני שסרטי הצילום נשלחו לפיתוח. היתה שעת ערב מוקדמת, קצת לפני שהם חזרו לבתי הילדים וההורים שלהם יצאו לעשן במרפסת. חדר ההורים היה חשוך ויפתח הדליק את פנס הכיס הצהוב שאִתו הוא נהג ללכת לחדר האוכל בערבים. הם הוציאו את קופסאות הפילְם ממגֵרת העץ של שולחן הכתיבה, עתליה מתחה את הסרטים ויפתח האיר עליהם בפנס. גם עכשיו, היא הרהרה, צפו יוליוס והיא בסרט חד־פעמי, בנסיעה הבאה יתמלאו הקרונות באנשים אחרים, האוויר ייחתך בתנועות ידיים אחרות ויישא מִגוון חדש של צלילים. בחשמלית לא היו הרבה אנשים, ובחלקהּ הקדמי ישב זוג מבוגר שניהל שיחה ערה. עתליה ויוליוס ליווּ אותם במבטם, את האיש שדיבר, מתווה בידיו תוכניות עלומות, ואת האישה שעקבה אחריו בעניין.
כשהחשמלית חלפה על פניהם ורחש הגלגלים התרחק, חזר יוליוס לדבר. בתחילת התיכון הייתי מאוהב במישהי מהכיתה המקבילה. היא היתה ספורטאית מצטיינת והשתתפה בשיעורי ההתעמלות של הבנים ולא של הבנות, דבר שהיה מאוד לא מקובל, אבל היא התעקשה והצליחה לשכנע את ההנהלה. כמעט ולא דיברתי אִתה, כל כך התביישתי ממנה. אבל אהבתי להתחרות בה. באיזשהו שלב כתבתי לה מכתב וסיפרתי לה איך אני מרגיש. לפחות שבועיים עברו עד שהעזתי לתת לה אותו. היא ענתה לי כבר למחרת. אני זוכר את דפיקות הלב כשפתחתי את הנייר המקופל. עד היום אני יכול להרגיש את מגע הנייר ההוא ביד שלי. הוא היה דחוס וסיבי, וסימני הקיפול שלו יצרו ריבועי צמר רכים. היא כתבה שגם היא מעוניינת בקשר. העניין הוא שהיא ענתה לי בדיאלקט ולא בגרמנית גבוהה - - - אבל ככה דיברתם, לא? קטעה אותו עתליה. ברור שבשיעורי הספורט המשפטים הספורים שהחלפנו היו בדיאלקט, אבל אני בחיים לא הייתי כותב ככה. היופי שבדיאלקט הוא באינטימיות שלא נכנעת למוסכמות הכתיבה. זאת שפת דיבור. שנתיים חיכיתי לה, אבל ברגע אחד הכול התפוגג.
עתליה רצתה לשאול מה הוא השיב לנערה ההיא, איך הסביר את עצמו, אבל הגשר כבר נשק לגדה הצפונית של הריין ויוליוס הציע לרדת במדרגות לרציף וללכת לאורכו. הם ירדו במדרגות, והוא, מתעלם ממסילת הברזל שהותקנה להובלת האופניים, הרים אותם וירד לצִדה בשתיקה. עתליה הופתעה לגלות עד כמה הוא חזק. הוא היה יכול להיות רקדן נהדר, חשבה בלִבּהּ וביצעה מבלי משים תנועה קלה של Jeté. יוליוס הסתכל בה משועשע, את עדיין רוקדת? אני תמיד רוקדת, ענתה, מחפה על המבוכה הרגעית בהצהרה גורפת שמיד צרמה לה. גם באופן מקצועי? שאל. זה היה החלום שלי, השיבה, ואולי אני עדיין קצת חולמת על לונדון. לפעמים, כשאני מתמקדת בתנועות של אנשים, אני מדמה אותם רוקדים. תִּראה את האישה הזאת למשל, היא החוותה בסנטרה. מעט מאוד אנשים הלכו לאורכו של הריין. האישה ניצבה על גשר העץ שממנו יצאה המעבורת הקטנה אל הגדה השנייה, וזרקה משם חתיכות לחם לברווזים. אתה יכול לנסות לדמיין אותה מבצעת אותה פעולה בתנועת Relevé. אבל אז, כדי שזה לא ייראה מוזר או תלוש, תצטרך לדמיין שהסביבה כולה רוקדת.
אני מבין לְמה את מתכוונת, ענה יוליוס מהורהר, אבל יש לי בעיה עם בלט, עם המלאכותיוּת שלו, זאת אמנות שמתעקשת להילחם בכל ניצוץ של אותנטיות. למרות הדעה הברורה שהביע, הוא דיבר בזהירות, חושש לפגוע בה, ועתליה העריכה את הכנוּת והעדינות שגילה. הבלט הקלאסי באמת דורש המון דיוק, היא הסכימה אִתו. היום לפחות כבר לא דורשים את העמידה על קצות האצבעות, ועדיין, בחיים לא הייתי רוצה לרקוד בלהקת בלט קלאסי. אבל כמי שרוקדת כבר רוב החיים, אני יודעת שבשנים שבהן עוד למדתי בלט קלאסי הגוף שלי נהנה מעצם הלמידה: מהשליטה בתנועות, מהיכולת לזכור ולחוש אותן. כרקדנית אַת גם היוצרת וגם היצירה עצמה, יש משהו מהפנט בהעמדת הגוף שלך לרשות הכוריאוגרף, לרשות הקבוצה שאִתה את עובדת ואז לרשות הקהל. לפעמים מבליחים בי זיכרונות פיזיים של תנועות מריקודים שביצעתי, הם מופיעים כמו שיר שמתנגן באוזן שוב ושוב. תולעת אוזן, הוא חייך. תולעת אוזן? חזרה אחריו. כן, ככה קוראים בגרמנית לשיר שמתנגן באוזן ולא מרפה, אבל לא רציתי לקטוע אותך, תמשיכי. עתליה החזירה את מבטה לעבר האישה המבוגרת: תסתכל נגיד על הצורה שבה היא מתכופפת אל הסל ושוב מתרוממת, או על היד שמפזרת לחם תוך כדי שהיד השנייה מסדרת את השֺיער. תראה כמה פעמים היא חוזרת על התנועות האלה. הייתי רוצה ללמוד את התנועות שייחודיות לאישה הזאת ולהפוך אותן לריקוד. על הרציף התקדם לעברם כלב גדול, מושך בעקבותיו איש מיוזע, וכשחלפו אלה על פני אלה פינו להם עתליה ויוליוס את הדרך, מטים את גופם לצדדים. אני מבין שהריקוד שלנו התחיל, אמר יוליוס. עתליה צחקה בשמחה והם פנו בצעד קל לעבר שדֵרת הערמונים. גורן סיפר לה פעם שהשדרה הזאת ניטעה בראשית המאה התשע־עשרה אחרי שהעיר כולה הוכתה בכולרה. רק אז, לפחות ככה גורן אמר, התגלה שהעצים חשובים לבריאות. היא שאלה את יוליוס אם שמע על כך, והוא השיב בהנאה של מי ששמח ללמוד שלא, את זה הוא לא ידע.
וקצת אחר כך, מפר את השתיקה שהשתררה ביניהם, הוא שאל אם גם גורן רוקד. זה מצחיק שאתה שואל, כי בעצם הכרנו בחוג למחול שנערך באחד הקיבוצים. אני חושבת שגורן הגיע לשם כדי להכריז שהוא לא כמו כל הבנים, אבל קשה להגיד שהוא נמנה עם המצטיינים בחוג, הוסיפה בחיוך. אם רק ירצה הוא יוכל להיות כוריאוגרף נהדר, אבל יש לו בעיקר חוש מיוחד לשפה, הוא מוקסם ממילים, מדרכי התצורה ומההיגיון שצרוף בהן, והוא אוהב מאוד לקרוא בקול רם, אני לא מכירה עוד מישהו שקורא בקול רם כמוהו. יוליוס הפטיר צליל לא מחייב, מוטרד מריבוי השבחים שהוענקו לאיש שלא הכיר, ועתליה שלא הבחינה בכך המשיכה בתיאור. הוא עומד זקוף כשהוא קורא, ואם לרגע לא תסתכל עליו, תחשוב שהקול שלו בא מכמה מקומות ומרחף על פני החדר. לפעמים אנחנו יוצרים ביחד סוג של הופעה. השכן שלו, שהוא היפי מזדקן שמשום מה לבוש תמיד בירוק ועונה לכינוי גוּרקֶה, ולמרות שאני יודעת שזה cucumber - היא עברה רגע לאנגלית - זה עדיין נשמע לי כמו שם חיבה סלאבי. יוליוס צחק כי סבתא שלו עדיין קוראת למלפפון "קוּקוּמֶרֶה", נזכר בקול והסביר שפעם גם בדיאלקט השתמשו במילה הזאת שנשמעת כמעט כמו באנגלית. לאחר מכן התנצל ושאל על גורקה, והיא סיפרה שמדי פעם הוא מארגן בסופי השבוע הופעות שכונתיות בחצר. השתתפנו פעמיים והתגובות היו נהדרות, אבל נדמה לי שהצופים לא הבינו אפילו באיזו שפה מדובר. רובם הגיעו לשם עם כמויות אדירות של בירה ובחצר היתמרה עננת חשיש כמו איזו קטורת בטקס פגאני. מתי השתתפת בטקס פגאני? עקץ אותה יוליוס. עתליה נבוכה לרגע. אבל המבט בעיניו היה נטול זדון ושוחר טוב. בסדר, התנערה, אז בטקס פגאני כמו שאני מתארת אותו לעצמי, ואני מבינה שבגלל שאתה מתעקש להתייחס לדברים באופן מילולי, אם גורן יציע לך לשתות תגיד גם לו שאתה לא צמא. יוליוס צחק. את כרמן אני חייב לטלטל מדי פעם, תמונת העולם שלה ברורה מדי, כאילו מעולם לא שמעה על המילה "ספֵק".
את המשך הדרך עד לדירה של גורן הם גמעו בשתיקה נעימה. הסיפור על גורקה הזכיר לו את האִמרה הקבועה של סבא שלו - ״אם חתול הכפר טורף מלפפונים מרוב רעב, גם אני כבר אסתדר״, ויוליוס חייך לעצמו. גם על פניה של עתליה נסוך היה חיוך. הם הלכו זקופים והליכתם היתה קלה. אילו נשבה רוח, היא היתה פורעת בשֺיער הערמונים היוקד של עתליה ומערבלת אותו בקווצות האגוז הפרועות של יוליוס, כל כך צמוד הם צעדו. אך שום רוח לא נשבה ולפרקים נדמה היה שמחשבותיהם פועמות בקצב אחיד, בהתכווצות ובהרפיה וחוזר חלילה.
הגענו, זה כאן, הכריזה עתליה ופסעה לעבר דלת הכניסה. היא צלצלה באינטרקום שהיה למעשה פעמון בלבד, כך שהמבקרים נדרשו לצעוד כמה צעדים אחורה ולהזדהות. הבניין היה שייך בעבר לקואופרטיב שמאלני שחתר לחיי פשטוּת וגורן היה משוכנע שבכוונה לא הותקן שם אינטרקום נורמלי, כדי שאנשים יפתחו חלונות וידברו עם הרחוב. היא ידעה שעוד רגע הוא יציץ מהחלון ויבדוק מי בא לבקר אותו. עכשיו הוא בטח נחפז ללבוש את הג'ינס, אפילו שהחלון גבוה ואיש לא יכול לראות מבעדו מה הוא לובש או לא. הי, זאת אני, עתליה קראה לעברו בעברית. הבאתי אִתי מישהו שפגשתי באוניברסיטה, קוראים לו יוליוס, ויוליוס שזיהה את שמו נופף בידידותיות לעבר גורן שהציץ מהחלון, חייך, נעלם וכעבור רגע זרק לעברם את צרור המפתחות.
בחדר המדרגות, שהיה דחוס וחמצמץ, שׂרר ריח שתן של חתולים אף שבסביבת הבניין מעולם לא נראה חתול. כמו ברבים מהבתים הישנים, הופרדו השירותים משאר הדירה ושוּכּנו בין הקומות. דלת השירותים של גורקה, שהתגורר בקומה הראשונה, היתה פתוחה לרווחה וחשפה ערֵמות של ספרי דונלד דאק בכריכה רכה. אולי משם בא הריח, חשבה לעצמה. מעקה העץ היה דביק למגע. ספק אם מישהו ניקה את חדר המדרגות הזה בשנים האחרונות. קורי עכביש כבדים נטווּ בצפיפות לא רק בפינות, כי אם לכל אורך הקירות המאובקים עד שלא ניתן היה לקבוע מה היה צבעם המקורי. אי אפשר לחיות כאן עם אלרגיה לאבק, ציין יוליוס ביובש. כן, ענתה לו עתליה, אני לא יודעת איך גורן סובל את זה.
אבל הדירה שאליה נכנסו נראתה אחרת לגמרי. קירותיה אך זה נצבעו בלבן בוהק וריח של התחלה חדשה עוד נישא באוויר. גורן שמח לראותם וחיבק את עתליה חיבוק ארוך. מבלי שהתכוון לכך נמשכו עיניו לחולצה שיוליוס לבש. זה לא קורס להקלדה עיוורת? שאל, ויוליוס הביט בו מופתע. אתה הראשון שהבין את זה, וגורן, שחש מיד ששמחת הגילוי שלו ושל יוליוס הציקה לעתליה, מיהר לשאול אם הם רוצים לשתות משהו או לאכול, ועוד לפני שהשיבו, הוציא מהמקרר הקטן גבינה וחרדל, פרס לחם, אגסים וצנוניות וביקש מעתליה להביא אגוזים מהארון. יוליוס שאל אם גם הוא יכול לעזור, וגורן, אף על פי שלא נזקק לעזרה, הציע לו לערוך את השולחן. הוא מעולם לא שיתף איש בסדרי המטבח שלו, מלבד את עתליה, אבל עכשיו נעים היה לו לראות אותו פותח ארונות, מציץ לתוכם ונושא את הכלים לשולחן, וכשהתיישבו הכריז בגאווה שיש גם עוגת שיִש שאפה.
הם דיברו על חשמלית מספר שש, על הכרטיסנים המוּסווים, על הסמינר הגרמני וגם קצת על הקיבוצים שמהם גורן ועתליה באו. גורן קישר כמעט הכול לעבודת הדוקטור שלו על הסופר היידי־עברי הירש דוד נוֹמְבֶּרְג שגר ליד תחנת הרכבת בוורשה, קרוב ככל האפשר לרכבת הלילה לברלין, מוכן ומזומן לפתוח את הבוקר באחד מבתי הקפה האהובים עליו. הוא סיפר שפעם בוורשה עצר נומברג כרכרה וביקש מהרכָּב שיישא אותו לאן שהרוח נושבת, וכשרק יוליוס חייך, שכּן עתליה כבר הכירה את הסיפור, הוא הזכיר לה שנומברג אהב מאוד לרקוד. אחר כך הוא תיאר את הספריות והארכיונים שעוד רצה לחקור, השתמש במילים כמו "מתודות", הזכיר את מישל פוקו ואת זיגמונד פרויד ואמר שבפעם הבאה שהוא ייסע לבקר בקיבוץ, הוא ילך לקרוא את המחברות של שומרי הלילה בארכיון.איך בדיוק הוא קשר בין הדברים, עתליה ויוליוס שהחליפו מבטים תוהים לא הצליחו להבין, אבל הם נהנו מהתנועה שהסתמנה בין המילים, מההיקסמות ומהתעייה. יוליוס מצִדו סיפר שהדוד שלו התנדב פעם באיזה קיבוץ וצילם שם אינספור תמונות, במיוחד של חדר האוכל שתוכנן על ידי אדריכלית שווייצרית. היא גרה ליד סבא וסבתא שלי, הוסיף, ועד אז איש לא האמין לה שהיא באמת בונה בתים.
אחר כך ואולי לפני זה, הוא גם סיפר על לימודי האמנות שעזב בשנה שעברה, על הגעגוע למילים שהתעורר בו כשהיה בחברת הסטודנטים שלמדו אִתו. הרבה פעמים שאלתי את עצמי איך זה שאנשים עם יכולת הבעה חזותית נשמעים כמעט עילגים כשהם מביעים את עצמם במילים ומנגד אנשי המילים למיניהם - עיוורים לשפת התמונות. עתליה נזכרה בספרי הקומיקס של יפתח; כמה שלא ניסתה לקרוא בהם ולהבין, הם נשארו חתומים בפניה. יוליוס המשיך ואמר שמה שמוזר זה שהרטוריקה למשל הרבה יותר נכונה לגבי האמנות הפלסטית, כי ברגע שהיא פוגשת במילים, היא תמיד מתרחקת מהאמת, וגורן שנהנה להקשיב לו ביקש שיסביר לְמה הוא מתכוון. יוליוס תיאר יצירות אמנות שבחנו את גבולות הרטוריקה - עכבר שהוגדל לממדי ענק, סירה מתנפחת שנוצקה מברזל, טבע דומם של רימונים וסלרי על רקע ים סוער - והדגיש שאלה דוגמאות אקראיות בלבד מהאמנות המודרנית ושכל תקופה מבליטה גם באמנות ולא רק בספרות אמצעים פיגורטיביים מסוימים, ואילוּ שימוש באותם אמצעים, בעיתונות למשל, מעורר בו אוטומטית חשדנות ואפילו דחייה קלה. גורן הִנהן בהתלהבות שעִצבנה קצת את עתליה וחזר לספר על נומברג שלו ששנא מליצות ודגל בשפה רזה. עתליה שאהבה את גורן בכל לִבּהּ התאפקה שלא לומר ״כמובן״ ולשאול מה עם הספרות שאחרי נומברג וזו שלפניה. גם דבריו של יוליוס נשמעו לה נחרצים מדי ולא תאמו את הטון האינטימי שעדיין הצטלצל באוזניה מהנסיעה המשותפת שלהם בחשמלית, והיא הכריזה בסרקזם שהוא נשמע צודק כמו גיבור של רומן מהמאה התשע־עשרה. יוליוס צחק, הלוואי, הוא אמר, הלוואי ומישהו יכתוב עליי פעם רומן. התשובה שלו הרשימה את גורן, בזה עתליה חשה מיד, היתה בה כנוּת מוחצנת שחתרה תחת חוקי ההצטנעות הלא־כתובים של החברה שממנה באו. אני לא חושב שהייתי רוצה, אמר גורן בכובד ראש, להיות גיבור של רומן ובטח לא מהמאה התשע־עשרה. הם בדרך כלל מיוסרים להחריד, הסכימה אִתו עתליה. אבל אני משער, שקל גורן את מילותיו, שמאחורי הרצון להיות גיבור ברומן, יש איזו שאיפה נרקיסיסטית לחיי נצח. אחד החברים של נומברג היה המשורר דוד איינהורן, שחי אגב ארבע שנים בשווייץ, וכשהוא היה בערך בגילנו הוא כתב שיר שמתחיל במילים:
אוּן גרויס איז דער מדבּר, אין וועלכען איך וואַנדער...
דאָס ווינטעל פערוועהט מיינע טריט.
אַך, ווינטעל, דוּ ווינטעל, פערוועה נישט די צייכען,
די צייכען, וואָס ווייזען, אַז איך האָב געלעבּט
אני יודע שמקוריות היא לא הצד החזק של השיר הזה, אבל אני אוהב את הכנוּת שבו, את ההתכתבות עם הנצח. אבל גור, מחתה עתליה, הוא פונה אל הרוח, וזה לא שהשם שלו חקוק על אבן או אפילו כתוב על נייר והוא מקווה שלא יימחק, אלה צעדים בחול. השיר הזה, סיכמה, הוא השלמה עם הארעיוּת של האדם ולא הודאה בכמיהה שלו לזכות בחיי נצח. אני לא יודע, היסס יוליוס, אם אני מבין נכון, הוא פונה לרוח עם סיומת הקְטנה, כלומר הוא לא מקטין את עצמו לעומתה, אפילו שהרוח היא בעצם חלק מאיתני הטבע, אין כאן לדעתי השלמה עם אפסיותו של האדם, אלא קריאה ספק אירונית לדיאלוג.
גורן אמר שאולי צריך לקרוא את כל השיר בשביל להכריע, לצערו הוא זוכר רק את הבית הזה והוא זוכר אותו דווקא בגלל מה שנשמע לו כמו קריאה אל הנצח, אבל אולי הוא טועה בפרשנות ושומע את עצמו ולא את איינהורן. הוא הוסיף ואמר שבשבועות האחרונים מעסיקות אותו ערים עם הילה מיתולוגית ושהוא חושב שהרצון לחיות בעיר כזאת הוא קצת כמו לרצות לקחת חלק בנצח. תחשבו על עיר כמו ביירות של שנות השלושים של המאה שעברה, או וילנה של תחילת המאה העשרים, לחיות במקומות האלה היה כמו לחיות בתוך סיפור. כמו להיות דמות ברומן, השלים יוליוס את דבריו, ועתליה, שהִבחינה במבטיהם המשׂתרגים בהבנה אילמת, חידדה בהקנטה - רק שלא בהכרח דמות ראשית. יוליוס צחק. הוא הרגיש בנוח עם שניהם. עתליה הסתכלה עליו ותהתה אם גם הוא כמוה, ממשיך לספר לה בלִבּוֺ סיפורים על גיל שש.
בעוד שבועיים פסח, הזכיר לה גורן. אני יודעת, העוותה עתליה את פניה, לאה רוצה שנחגוג אִתם. היא אמרה שההורים של קלוד מאוד יתאכזבו אם לא נגיע. במיוחד אתה, כמובן, הם לא מפסיקים לדבר על אבא שלך, לא היתה לי ברֵרה אלא לצרף למסיבה שלנו חברים דמיוניים מהאוניברסיטה. בואי נצרף את יוליוס, הציע גורן בחיוך. אני אבוא בשמחה, הצהיר יוליוס בלי לדעת עד הסוף במה מדובר. הייתי פעם בחצי סדר פסח, הוסיף והסביר שהיו להם שכנים יהודים והבן שלהם הזמין אותו לחגוג אִתם. היינו ממש קטנים, אני חושב שזה היה בגן. אני זוכר ששרו הרבה ושהחביאו מצֶה בשבילנו, אבל אחרי שמצאנו אותה, הייתי צריך לחזור הביתה וללכת לישון, אז לא נשארתי לחצי השני. אתם רוצים להחביא מצות? שאל בחיוך, הוגה גם הפעם את המילה כמו ביידיש ועתליה וגורן שכבר לא הצליחו להתאפק פרצו בצחוק. לא, בכלל לא חשבנו על אפיקומן, אצלנו חגגו לגמרי אחרת, הסביר גורן, בקיבוצים שלנו היתה מסורת שלמה של המְחזה וריקוד שנקשרה בפסח והדגישה את היותו חג האביב. בשנה שעברה חגגנו עם המשפחה שעתליה עובדת אצלה והם השקיעו המון, בדרכם, אבל זה לא היה החג שלנו, לא היו שם מופעים וגם לא אביב והחלטנו שהשנה נערוך סדר משלנו. אני מוכן להיות הצלם או הצייר של הערב, הציע יוליוס. גורן הלך למדף הספרים ושלף את ההגדה של בזל ואת זו של הקיבוצים כדי שיוליוס יבחין בהבדל, לפחות החיצוני. עתליה הציעה שיוליוס יביא אִתו טקסט שקשור לאביב וגורן נזכר בסיפור ילדים שווייצרי ידוע שמזכיר את חד־גדיא ושאל את יוליוס אם הוא מכיר. זה אחד הסיפורים שסבתא שלי הכי אהבה לספר לי, שמח יוליוס, אני אחפש אותו, הבטיח.
עתליה הביטה בהם, גבותיה קרבו זו לזו וקמטים אנכיים נקווּ ביניהן, וגורן שהבחין לפתע בשתיקתה תהה על מה היא חושבת. היא חשבה על אחר־צהריים אחד בסתיו שעבר, היא חזרה לבית של הרכטרים מוקדם מהרגיל, לאה הלכה עם אמא שלה, והילדים הגדולים לספרייה העירונית, וקלוד נשאר בבית עם לוּאי הקטן. הם לא שמעו אותה נכנסת. היא עמדה בכניסה, הסירה מעליה את מעיל הגשם הרטוב וחלצה את הנעליים כשנישא אליה קולו של קלוד, קולח ובהיר ומלא הנאה. היא פסעה לעברם חרש בגרביה, משתדלת שלא להפריע, והופתעה לראות את קלוד מספר ללוּאי סיפור. לואי התפרקד עליו בנינוחות של גור נמרים וקלוד ניווט את קולו בבִטחה, מתנועע מצד לצד ומערסל את בנו בחיקו. היא ניסתה לחזור על עקבותיה, אך לואי, או אולי קלוד, חש פתאום בנוכחותה וברגע אחד הקסם נעלם. קלוד כבר לא דִקלם את הסיפור אלא קרא אותו כאילו היה טקסט זר, וכל תחינותיו של לואי - אבא, תקרא כמו קודם, כמו קודם, אבא - לא עזרו. גם לא הסליחה שעתליה מִלמלה לעברם, ונזיפותיו של קלוד, המַתרה בלואי שלא להכאיב לו, פילחו את גרם המדרגות.
מישהו רוצה עוד תה או קפה? קטע גורן את מחשבותיה ויוליוס הביט בשעון ונבהל. אני חייב ללכת, הוא אמר, ההורים שלי אמורים להגיע עכשיו לבזל וקבענו שניפגש עוד הערב. התערוכה על סוריה בדיוק הסתיימה ורגע לפני שהמוצגים יוחזרו, לאבא שלי יש הזדמנות להציץ בהם מקרוב. הבטחתי שאתלווה אליו כדי לצלם את המוצגים ולהכין לו סקיצות. הוא אוהב לשלב דברים שהכנתי בהרצאות שלו; הוא עשה את זה גם כשהייתי ילד, זה היה אז מאוד לא מקובל, אבל הסטודנטים התלהבו. עכשיו, כשאני כבר לא בן שש, זה בטח פחות מלבב, אמר יוליוס באירוניה עצמית ונפרד משניהם - לא בנשיקה מדודה על כל לחי כנהוג בשווייץ אלא בחיבוק מרפרף שיוּבא מארצות רחוקות - והבטיח להמשיך את השיחה בשבוע הבא.
דבר־מה רחש באוויר כשהוא הלך ועתליה חששה לתת לו שֵׁם. גורן התהלך בסלון חסר שקט והציץ מבעד לחלון. יוליוס כבר לא היה שם, אבל האור הצהבהב של מנורת הרחוב ליטף את עץ הצפצפה הדקיק שצמח בכניסה לבית והוא נרגש לגלות בו ניצני עלווה ראשוניים. קולה של עתליה קטע את חוט מחשבתו. גור, אתה באמת אוסף אזכורים ספרותיים של סיגליות כמו שסיפרת לי אז בנמל? אמרתי לךְ שאני רוצה לאסוף, הוא תיקן אותה. והתחלת כבר? אולי נוכל להכין מזה משהו אביבי לפסח, הציעה. אפשר, הסכים, אני ממש בהתחלה, אבל הקטעים שאספתי משיר השירים למשל מתייחסים לטבע הארץ־ישראלי ושם כמובן לא מוזכרות סיגליות. כשסיים את המשפט, נשם עמוק ואמר: לליה, אני רוצה לדבר אִתך. על יוליוס, היא קטעה אותו. אני יודעת, גורן, הוא מקסים, אבל בוא נכיר אותו קודם לפני שנבנה מגדלים באוויר. היא ליטפה את הזקן שלו, אמרה שאלה כבר מזמן לא זיפים בני שלושה ימים והלכה.
כמה ימים מאוחר יותר היא קפצה אליו לביקור. הוא שכב על הרצפה, רגליו פשׂוקות וזרועותיו פרושׂות לצדדים. בואי תצטרפי אליי ונחשוב יחד, הוא הזמין אותה. היא שאלה אם ככה הוא מקבל גם אורחים אחרים והוא נזף בה ואמר שהיא לא אורחת ושאם היא רוצה משהו היא יכולה לפתוח את המקרר ולקחת בעצמה. היא הציעה שהם יישבו במרפסת, אבל הוא סיפר שגורקה דישן את הגינה שלו עם גללים של סוסים שהוא אסף באיזו חווה והריח שם בלתי נסבל, ועתליה צחקה ושאלה אם לפטל הבר שצומח אצלו פרא קורא גורקה "גינה" וגורן חייך והושיט לעברה את ידו כמסמן לה שתצטרף אליו. זאת רצפת עץ, לליה, אין שום סיבה שלא יהיה לך נוח עליה. נו, אני נכנעת, הכריזה ופרשה את זרועותיה לצדדים כשנשכבה לצדו על הרצפה. מצאתי כמה קטעים מעניינים, אמר גורן והביט בתקרה, אבל עדיין אין לי מושג איך לחבר ביניהם וליצור מזה הופעה. מה מצאת? ליוותה עתליה את מבטו. הסיפור עם הסיגליות באמת מעניין, מסתבר שבימי הביניים, בדרום גרמניה, היה נהוג לחגוג את האביב עם פריחת הסיגליות הראשונות וגיליתי שבווינה עדיין מתקיימת מסורת דומה. הוא השתתק ועתליה שהרגישה שעדיין לא סיים שאלה אותו, ומה עוד? סתם, נזכרתי שקראתי פעם על הסיגליות שצמחו על הקבר של היינה. היא רטנה בחיבה ואמרה שברור שלא צמח שם חבלבל, אבל גורן שהיה מורגל בהערותיה לא שינה את נימת דיבורו. אני זוכר שזה הרשים אותי ושאלתי את עצמי אם רק בפריז צומחות מעצמן סיגליות על קברים, עד שגיליתי שאפילו ביער השחור נהוג לשתול סיגליות על הקברים ואני משער שהן גם מִתרבות מעצמן, אבל זה לא קשור עכשיו, הוא מלמל לעצמו. עתליה כבשה חיוך והתמקדה בתבליטי העלים שעיטרו את התקרה הלבנה. כשגורן עבר לדירה העלים היו מוזהבים והתקרה הייתה צבועה בכחול שמיים. ביום הראשון שלה בבזל הוא הזמין אותה לצפות עִמו ב"רקיע השביעי", כפי שהוא כינה את התקרה. הולמים אותך שמיים עם עלים מוזהבים במקום כוכבים, אמרה לו אז, ובכל זאת בחורף האחרון הוא התגעגע לשמש, "כַּמֵה לאור" כפי שהסביר לה בשפתו והוא החליט לצבוע את הדירה בלבן. עתליה עזרה לו כמובן. את העלים הם שמרו לסוף ועד לרגע האחרון גורן עוד התלבט אם להשאיר אותם מוזהבים או לא. אולי רק לרענן קצת את הצבע, הוא שקל, ולבסוף צבע גם אותם בלבן. היו שם עלי דפנה ועלי גפן וגם עלים לא מזוהים של צמח שגורן היה בטוח שלא באמת קיים. מצאת גם טקסטים להקראה? היא שאלה אותו בעודה מנסה ללא הצלחה לספור בלִבּהּ את העלים שעל התקרה. יש קטע מתוך רומן ביידיש שפעם התחלתי לתרגם, על המעבר מהשלג בחורף לניצת הסיגליות. עברתי עליו שוב אתמול, רוצה לשמוע? ובלי לחכות לתשובה הוא מיהר להביא את הדפים והחל לקרוא:
יוסף ויטול ישב בפינה ולא הצליח להסיר מבטו מהדובר. הפנים נראו לו מוכּרים באורח משונה וככל שהוא העמיק להביט בהם, התרככו תווי פניו של הדובר ועיניו הזדככו. מראה הפנים הקודם, האפרורי והקהה עם הגוון השזוף־חרוך נעלם כמסכה שהוסרה ויוסף נזכר בבוקר של חול המועד פסח ביער של העיירה, השלג כבר נסתלק, על דש האורנים התנמנם לו ברק זהוב ירקרק, מתוך הטחב בצבצו סיגליות ראשונות.
עתליה אהבה להקשיב לו והוא ידע את זה. פעם היא סיפרה לו שהיא אוהבת במיוחד את הצורה שבה הוא הוגה את האות ז', כשלשונו נדחקת רק קצת יותר מדי החוצה. מאז הוא משתדל להגות את ה־ז' נכון, אבל כשהם לבד, הוא מרשה לעצמו להתפנק ולהרפות. עכשיו למשמע המילה "הזדככו", היא כרכה את הזרוע שלו סביב גופה והצטנפה בחיקו. יש בטקסט הזה משהו מלא תקווה, העירה בפליאה כשסיים לקרוא. בטקסט או באיך שאני קורא? היא נזכרה באמא שלו שנהגה לתקן את ההגייה שלו ללא לאות ואמרה שנחמה היתה משתגעת אם היתה שומעת אותו עכשיו. כן, הוא צחק, את יודעת, לליה, כשאני מנסה להיזכר באנשים שמדברים ככה, משום מה אני נזכר רק בגברים, כאילו שזאת תסמונת לוואי לטסטוסטרון. עתליה הצטרפה לצחוקו ואמרה שהיא רוצה לחזור לקטע שהוא קרא כי הוא מצא חן בעיניה מאוד, וגורן ששמח בדבריה הסביר לה שהוא חושב שבמזרח אירופה הסיגליות המשיכו לסמל את האביב גם בעת החדשה. נראה לי, הוא הוסיף והבטיח לחפש, שאפילו אצל לאה גולדברג אפשר למצוא אותן ויש כמובן את האמנון ותמר שהוא גם סוג של סיגלית, ואם אני לא טועה שלונסקי הוא זה שנתן לו את השם העברי. לרגע שקל אם להרחיב על תרגום השיר שבו הופיע השֵׁם הזה לראשונה, אבל עתליה, על אף העניין שגילתה בקטע שקרא, נראתה לו נמרצת מתמיד כאילו פעלו שניהם על פי שעונים שונים, ובאמת עוד לפני שהיה באפשרותו להשחיל מילה, היא כבר התלהבה מהדרמטיוּת של השם ״אמנון ותמר״ ומיד הוסיפה שצורמות לה ההכלאות של הפרחים העדינים האלה שיפים כל כך בטבע. כן, הוא הסכים אִתה, בגינות נוי הם נראים כמו פרחים שעברו ניתוח פלסטי כושל. נדמה היה לו שהמשפט כולו התמהמה עד שיצא מפיו כי הנה כבר המשיכה עתליה והתלוננה שהבשׂרנות המלאכותית של העלים דוחה בעיניה. כשאני רואה אותם אני חושבת על המילה "חמדנות", והוא כמדדה אחריה קבע, טוב לליה, זה כבר מעבר מאסתטיקה לתיאולוגיה, ובנימה מעושה שקצת לא התאימה לו הוסיף שאם כבר תיאולוגיה זאת הזדמנות לחזור להגדה של פסח ולמקורותיה המקראיים. אתה מתכוון ל"נלינה בכרמים" משיר השירים? התגרתה בו עתליה. כן, למשל, ענה לה גורן ברצינות. אולי באמת נלון בכרמים? המשיכה לדחוק בו בחיבה, ובדרך נשיר את "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה". גורן גיחך והודיע לה בקול מיואש, שגם כן נשמע שאול מאדם אחר, שהיא בלתי נסבלת והוא לא מבין לאן היא ממהרת היום, ואחר כך אמר בקול שלו שהיא מאוד אהבה, כי היה בו רטט של התרגשות וגם עומק שהזכיר לה את המילים "תיבת תהודה": נדמה לי שהכרמים הקרובים לכאן הם באֶטְלינְגֵן, בגרמניה, אבל את יודעת מה, אולי נלך לשם ברגל לזכר ארבעים שנות הנדודים ממצרים ונערוך לנו שם סדר משלנו וככה גם נלינה בכרמים. נשמע לי מצוין, קראה עתליה והתיישבה, עכשיו בוא נבשל משהו. את חושבת שיוליוס עדיין ירצה להצטרף אלינו? הוא קם מהרצפה בעצלתיים. אני בטוחה שהוא ירצה, השיבה.
ביום חמישי בערב, גורן נופף מחלון דירתו ליוליוס ועתליה, שהגיעו אליו אחרי השיעור של פרופסור קנוכנברוך, והודיע להם שבעצם אין צורך שיעלו כי הוא הכין סל לפיקניק והוא כבר יורד. הם החנו את האופניים מתחת לחלון של גורקה, כשעתליה הבחינה בו מציץ בהם. הֵי גורקה, נופפה לעברו, אבל ראשו נעלם במפתיע והוא לא הגיב לקריאתה. אני בטוחה שראיתי אותו, מלמלה לעברו של יוליוס. אולי הוא התבייש שהציץ ככה, ניסה יוליוס לספק הסבר להתנהגות המוזרה. אבל, היא תהתה בקול רם, לאן הוא הצליח להיעלם כל כך מהר? אם הדירה שלו היא כמו של גורן אז למקלחון, ולאחר שהתרחקו מהחלון הוסיף בלחישה לאוזנה: או שהוא פשוט נשכב על הרצפה. עתליה צחקה. גורן שירד אליהם ובידו סל הפיקניק ניסה להבין מה קורה, ועתליה דיווחה לו בעברית על היעלמותו המסתורית של השכן. הוא חייך ואמר, אם זה לא היה גורקה הייתי מאמין שתפסת אותו בדרך למקלחת. לסבים שלי היה סל נצרים בדיוק כמו שלך, פנה יוליוס לגורן. מצאתי אותו בחנות יד־שנייה בציריך, נופף בו גורן בגאווה, ויוליוס, שכנראה הבחין בכך, החמיא לו מיד ואמר שהוא נראה חדש לגמרי ובאמת נשמר מצוין. טוב, יוליוס, קטעה אותם עתליה בקוצר רוח, אני אשמח אם אתה תהיה אחראי על חילוץ האופניים שלנו, אני לא בטוחה שבא לי לראות את גורקה נמלט מהמקלחון. יוליוס נענה לבקשתה והם יצאו לכיוון הנמל, תחילה חלפו על פני בנייני מגורים מלבניים ולאחר מכן צעדו על גשר קטן מברזל.
בפתח הנמל הם קשרו את האופניים ליד פסל ענקי של אישה מאבן גיר. יוליוס העיר שדמויות כאלו קישטו את חרטומי אוניות הגליאון ושימשו להן כקמע. הוא סיפר שהאמן שיצר את הפסל הוא גם זה שפיסל את הסלמון המקפץ שמוצג לא רחוק ממוזיאון טינגלי. נלך לשם פעם ביחד, התלהב, אני מאוד אוהב את הדג הזה. אל מול הפסל, מנופים פרקו מכולות ועתליה ליוותה את קולות הפריקה בתנועות ידיים. יוליוס חייך אליה בשמחה. הם המשיכו משם לעבר הנהר, עולים על שביל צר, משמאלם הזדקרה בגאון הכנסייה של העיירה הצרפתית סן־לואי, ומימינם, לאורך גדת הנהר, פרחו בוורוד ובלבן ורדי בר. גורן העיר שרק בשביל הפרחים השתלם להם לבוא הנה. אם היית דבורה, הקניטה אותו עתליה, היית יודע שהם פורחים לכל אורך הנהר. ברווזים עיכסו על הגדה בחשיבוּת עצמית, שחפים צווחו מלמעלה, וגורן, עתליה ויוליוס צעדו עד למפגש הגבולות של צרפת, שווייץ וגרמניה.
הם הגיעו לפסל כסוף מברזל. עתליה העירה ברתיעה שהוא נראה כמו טיל מאיים. תחשבו, פנה יוליוס לגורן ועתליה, הפסל הוצב פה בשנות החמישים, אירופה בקושי החלה להתאושש מהמלחמה, אפילו בזל עברה אז שינויים אדירים, רובע שלם הרי הופצץ בטעות על ידי בעלות הברית ולאורך המלחמה נוצלה כל פיסת אדמה בעיר לגידולים חקלאיים. הוא השתתק וחש שלא בנוח, כאילו לא היתה זו אלא קטנוניות מצִדו להזכיר את פיסות ההיסטוריה האלה, אלא שגורן ועתליה לא נראו מוטרדים. עתליה ניסתה לחשוב בקול על שנות החמישים בישראל; היא הצליחה להיזכר בסיפורים על השלג שירד בתחילת אותו עשור בקיבוצי הדרום וגורן תרם לה מילים כמו "צנע" ו"מעברוֹת", אבל אפילו האסוציאציות שלו היו הפעם מוגבלות מאוד ועתליה קראה בהפתעה שנדמה לה שהם בכלל לא למדו על התקופה הזאת. יוליוס הסכים אִתה בהקלה ואמר שהוא חושב שגם אצלם הפקירו את השנים האלה, אבל עתליה התעקשה שישראל רק הוקמה אז ולכן קשה בעיניה להשוות, היא תרה בעיניה אחר מבטו של גורן, שיצטרף גם הוא להסבר, אלא שדווקא הוא שתמיד נמשך להיסטוריה נראה שקוע בדבר אחר, ויוליוס הודה שהוא לא מכיר את ההיסטוריה הישראלית מספיק טוב. נדמה לי שהעולם של אחרי המלחמה לא לגמרי השתנה, הוסיף יוליוס, הנאצים לא הפכו לאוהבי אדם וגם לא נעלמו, ובכל זאת, כשאני חושב על זה היום, אני משער שבאוויר גם ריחפה תקווה אדירה והפסל הזה מנסה לבטא סוג של תקומה. אז זה לא טיל? וידאה שוב עתליה. לא, לדעתי אלה שלושה מפרשׂים מלופּפים, ואני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל מְספרים שהאמן שיצר את הפסל גם כתב שיר על זה שמולדת היא לא מקום גיאוגרפי, וכאן, דווקא בגבולות הגיאוגרפיים, הוא מנסה לצקת תקווה לחיבור כלשהו. אולי משמעות החיבור היא מחיקה של הגבולות, הציע פתאום גורן ועתליה שמחה שהוא שב לדבר. אולי, אישר יוליוס. שחף תועה ניתר על הפסל ממפרש למפרש, מארץ אחת לשנייה.
שני אנשים מבוגרים, שזופים מאוד, התקרבו אליהם ובירכו אותם לשלום בהרמת בקבוקי הבירה שאחזו בידיהם. יוליוס נד בראשו ואילו גורן ועתליה מִלמלו שלום מנומס. דקה או שתיים הם עמדו לא רחוק מהם והביטו בשתיקה על מי הנהר, ואחר עזבו את המקום, מותירים את השתיקה מאחוריהם. בהיסוס קל הֵפר גורן את הדממה. לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם אחד מעוזרי ההוראה בסמינר ההיסטורי, בחור גרמני, נחמד מאוד, בגילנו, והוא סיפר לי שבמשך כל התיכון הוא קרא באובססיביות ספרים על מלחמת העולם השנייה, תמיד מנקודת מבט יהודית, תמיד על נער או על נערה. הוא לא ידע איך ליישב את מה שמתואר בספרים האלה עם קורות המשפחה שלו שגם היא בדרכה נפגעה - סבא שלו היה שבוי שנים אצל הרוסים, וסבתא שלו, שאותה הוא לא זכה להכיר, טיפלה לבדה במשפחה ובחווה. בשלב מסוים הסבתא התמוטטה ומעולם לא שבה לעצמה, את רוב שנותיה היא העבירה בבתי מרפא - ואף על פי כן במשך שנים הוא הזדהה עם הכאב היהודי בלבד. הוא הדגיש שאין לו שום צורך להתקרבן ומובן שהוא מתבייש ומצֵר על כך שסבא שלו היה באס־אס, ופתאום, אמר גורן, הרגשתי צורך לנחם אותו ואמרתי לו שכל עוד גרמניה תמשיך להתעלם מהפצעים שהיא הסבה לעצמה ומהאבל שגם היא חוותה, היא לעולם לא תחלים באמת, ויוליוס העיר שלא הכול הסתיים בשמונה במאי. עתליה הסתכלה עליו בשאלה, מצפה שירחיב, אבל גורן, שהיה עסוק בשחזור השיחה עם עוזר ההוראה, לא שם לב לכך והמשיך לדבר: סיפרתי לבחור ההוא על בדיחות השואה שרצות בארץ, אולי רציתי לעודד אותו והוא היה בהלם, אמר שאלה דברים שהוא לא יכול לתאר לעצמו שיקרו אי־פעם בגרמניה. גורן השתתק לרגע ואחר כך הוסיף שהוא מקווה שבעתיד גם הגרמנים ירשו לעצמם להסתכל על ההיסטוריה בהומור עצמי, ועתליה קטעה אותו ושאלה למה תמיד כל העולם מסביבנו צריך להִשתנות.
יוליוס הסתכל על שניהם מהורהר וחזר על המילים ״הומור עצמי״ כאילו נאמרו בשפה זרה ולא מובנת, ואחר כך אמר שהוא לא היה מטפח תקוות בקשר להומור העצמי של הגרמנים, לפחות לא בקרב המבוגרים. מאנשים שנגמלו מקרל מאי אולי עוד אפשר לצפות לשינוי, הוסיף בחיוך ואמר שאולי זה באמת המעבר מקרל מאי לדונלד דאק. גורן הודה שהוא אף פעם לא קרא את קרל מאי אבל הבטיח ליוליוס שקריאה בחוברות של דונלד דאק היא לא ערובה להומור עצמי, לפחות לא אם חושבים על גורקה, ויוליוס צחק ועתליה הצטרפה אליו ואמרה לגורן שאם כבר מדברים על גורקה, מה עם האוכל שהכין. וגורן שכמו חיכה לשאלה נעמד מולם בחגיגיות, לצד הפסל של שלושת המפרשׂים, וביקש מכל אחד מהם לבחור חבילה מתוך הסל שלו. החבילות היו עטופות בניירות צבעוניים. עתליה בחרה בחבילה כחולה, יוליוס לקח את האדומה ולו־עצמו נשארה הצהובה. את תשבי ליד המפרשׂ הצרפתי, הדריך גורן את עתליה, ויוליוס, אתה ליד השווייצרי, ואני, עם החבילה הצהובה, אשב ליד המפרשׂ הגרמני. יוליוס חייך, נהנה לראות את המקום מבעד לעיניים של מי שגדלו בארץ אחרת והתרגשו ממשולש הגבולות הנינוח. גם הוא אהב את הנמל, אבל היו אלה דברים אחרים לגמרי שמשכו את לִבּוֺ. הוא היה מוקסם למשל מאסם התבואה הענקי, מטבעות הברזל שאליהן נכרכו הספינות העוגנות, מהחבלים הגסים שנחו ברישול לצִדי הדרך. הם התיישבו סביב הפסל וגורן אמר שנדמה לו שעכשיו הרגע הנכון להעביר את החבילות לפי כיוון השעון. בכל אחת מהן הוא ארז ארוחה קטנה שכללה מרכיבים מאחת משלוש הארצות. עתליה, שישבה בצרפת, קיבלה מיוליוס את הארוחה השווייצרית והעבירה בהושטת יד זריזה לגורן, שישב בגרמניה, את הארוחה הצרפתית ומגרמניה לשווייץ העביר הוא ליוליוס את הארוחה הגרמנית. יוליוס פתח בסקרנות את החבילה שלו ומצא בתוכה פרֶצל, בירה, מרקחת פירות יער אדומה, ולצידה, מזמינה כבר לערבוב, צנצנת קטנה עם שמנת מתוקה, והצהיר שאלה בדיוק הדברים שהוא אוהב. עתליה קיבלה מִתקן זעיר להתכת גבינת רַקְלֶט, תפוח אדמה אפוי בנייר כסף, קופסה קטנה עם סלט פירות ותרמוס עם תה מהביל. סידרתָ את זה כל כך יפה, היא חייכה אל גורן והוא, שהכיר אותה, ידע שהיא מאוכזבת. הרכטרים קנו באופן קבוע כמויות של גבינת רקלט זולה ועתליה כבר מזמן הפסיקה להתלהב מארוחות הפונדו והרקלט למיניהן. היא פזלה בערגה לעבר הארוחה הצרפתית של גורן שכללה גבינת עִזים, בגט זרוי בפרג, אקלֶר וניל ובקבוקון של יין לבן. גורן הכריז במבוכה שעכשיו הם מוזמנים לאכול חופשי מכל החבילות, ומיד העביר לעתליה את הבגט ואת גבינת העִזים שהיא כל כך אהבה. הם בכלל לא זקוקים למילים, הביט בהם יוליוס בקנאה ושאל את גורן, נסעתָ במיוחד גם לצרפת וגם לגרמניה? כן, הזדקף גורן, עם האופניים זה שטויות, אבל האמת היא שהיו לי תוכניות אחרות. התכוונתי לאפות כובעי כמרים כי חשבתי שצריך לאכול כאן משהו משולש, אבל התנור שלי נהרס והטכנאי יבוא רק מחר בבוקר.
כובעי כמרים? הבליע יוליוס חיוך למשמע השם הלא שגרתי שמקורו בדיאלקט רחוק, ועתליה מדדה את גורן בעיניה, גוֹר, זה עוד אחד מהניסיונות שלך להכיר גברים מרקע שונה? אולי, הוא ניסה להתחמק. יוליוס הביט בו בעניין ושאל מה זאת אומרת רקע שונה, ועתליה הזדרזה לענות במקומו וסיפרה על היחסים הטעונים שלו עם אנשי מילים ועל המשיכה של גורן לאנשים שהידיים משמשות אותם לא רק לכתיבה אלא גם לתיקון או לייצור. היא לא התאפקה והוסיפה שגורן לא משלים עם זה שהוא אינטלקטואל ועושה אידיאליזציה, בדיוק כמו סבא שלו, לתכונות של הפרולטריון ואחר כך נוחל אכזבות. בזמן שהיא דיברה, השקיף גורן על הריין שהקיף אותם ומולל מפית נייר, ורק כשיוליוס אמר שהוא מבין את זה טוב מאוד וחיפש את מבטו, הוא נראה כמי שניעור לחיים. אבל גורן העדיף לחזור לנושא השיחה הקודם וסיכם שבכל אופן, ברגע שהבין שכובעי כמרים כבר לא יהיו לו, הוא חיפש רעיון אחר. עתליה הפריחה לעברו נשיקה, והוא רצה לצעוק לה באושר שיוליוס מבין, אבל הוא רק שאל באיפוק אם כבר סיפרה לו על התוכנית שלהם לסדר פסח. הפעם היו אלה יוליוס ועתליה שהחליפו ביניהם מבטים משועשעים, כי במהלך הסמינר האחרון הם התכתבו זה עם זה במחברת ועתליה ניסתה להסביר לו מה בדיוק הם מתכננים לעשות בפסח, היא כתבה בשגיאות איומות והוא, כאילו לא מבחין בדבר, צִייר תחת כל משפט את מה שהבין. הוא צייר אותם ישֵׁנים על ענבים, שכּן עתליה עדיין לא הכירה את המילה הגרמנית למילה "כרמים", וצייר אותם רוקדים על הר וגם שרים. הם היו כל כך מרוכזים זה בזה, עד שאיש מהם לא הבחין בקנוכנברוך שקימר את כף ידו כאפרכסת והִטה לכיוונם את גופו הארוך בתיאטרליות מעושׂה. אדון לנץ, רעם קולו, "האביב מגיע עם מתנת החתונה." יוליוס ועתליה הסתכלו עליו מופתעים. שקט השתרר בכיתה ורק מתיאס שרייבר גיחך בחצי קול. פרופסור קנוכנברוך, שמעולם לא פסח על ההזדמנות להתהדר בזיכרונו, נטייה שאומרים שרק החריפה עם השנים, המשיך לצטט את השיר כשנהרה של אושר מאירה את פניו:
"בתרועה ונגינה, הוא בא לברך את החתן והכלה." קנוכנברוך עמד כשעיניו עצומות, נכון לעבור לבית השני של השיר:
"מביא יסמין ושושנים," דקלם הפרופסור בעונג כשקול נוסף, קולו של מתיאס, הצטרף אליו:
"וסיגליות ומור בשׂמים." פרופסור קנוכנברוך נראה כאילו זבוב טורדני במיוחד נטפל אליו. הוא נפנף בתוקף בידו, מאותת בכך למתיאס שיפסיק בבקשה, אבל מיד, תכף ומיד, כי הוא לא יכול לסבול זאת. את המילים האחרונות הוא צעק ממש - "וסלרי לחתן ואספרגוס לכלה הרכה." אף על פי שמתיאס כבר השתתק. מהמחצלת הסגולה שבפינת הכיתה נשמעה נהימתה הזועפת של שרלוטֶה, המגינה על אדונה. מוניק התקרבה אליה, הכול בסדר, שרלוטה, לחשה בחום בניסיונה להרגיע את הכלבה, וכמעט במקביל, בקול צונן להפליא התרתה במתיאס לבל יסטה מהתוכנית המקורית של השיעור. עתליה הבחינה מזווית העין במבטיהם המושפלים של שאר הסטודנטים. נו, מר לנץ, פנה הפרופסור ליוליוס, מי הביא את האביב? את האביב הזה הביא היינריך היינה, ענה לו יוליוס בכעס כבוש. באותו רגע נעמדה סטודנטית שעד כה עתליה טרם הבחינה בה, הישירה מבט לעבר הפרופסור הקשיש והודיעה לו שאם רק יפתח את החלון הוא ייווכח במלוא יפעתו של האביב. מוניק נעמדה מולה, ובקול שאינו משתמע לשתי פנים פקדה עליה להתייצב אצלה במשרד אחרי השיעור. מיד אחר כך, כמו לא אירע דבר, המשיך פרופסור קנוכנברוך את השיעור וקולו זך כשל ילד ורק גופו מחדד את מילותיו בתוכחה נבואית: מרים ידיים, זוקר אצבעות. יוליוס צייר אותו מנפנף בידיו, ועתליה הוסיפה לציור סימן של שווה ואחריו כתבה בגרמנית את המילה "טלה", שמחה באוצר המילים שלימד אותה לואי הקטן. כל כך תם נשמע קולו של הפרופסור ברגע ההוא, והמילה "תם" שעלתה בתודעתה הזכירה לה שוב את סדר פסח, והיא ויוליוס שבו בהקלה להתכתב במחברת.
כבר בשיעור יוליוס חש איך קולו המשתלח של קנוכנברוך ומבטה הבוחן של מוניק הופכים את עתליה ואותו לבני ברית, ועתה ביקש לצרף אליה גם את גורן ואמר לו במאור פנים שהתוכנית לפסח מאוד מוצאת חן בעיניו. יש באטלינגן גם בית מלון קטן, הוסיף, אני בטוח שאפילו אנחנו נוכל להרשות לעצמנו לישון שם, מהחצר שלו ניתן להשקיף על בזל כולה, ויש להם לחם נהדר וגם שינקן מופלא. ממש המרכיבים הנחוצים לפסח, צחק גורן ויוליוס נבוך לרגע. נוכל לאכול את הלחם והשינקן לארוחת בוקר, הציעה עתליה והוסיפה בשמחה, שנימה של הקנטה נלוותה לה, שיוליוס אומר שהמלון נמצא ממש בראש הגבעה שעליה משׂתרגים הגפנים, ככה שבאמת נלינה בכרמים! נלינה בכרמים, היא חזרה למקרה שגורן לא הבין והוא שמיד קלט, פנה ליוליוס והסביר, כשעתליה ואני היינו בני שבע־עשרה כל הזמן השווינו בין הקיבוצים שלנו, וככה יצא שבמקום לחגוג את פסח עם המשפחה בקיבוץ שלה, היא חגגה אִתנו. במהלך הסדר אבא שלי שאל אותנו איזה קטע בהגדה אנחנו הכי אוהבים; עתליה בחרה קטע שנפתח במילים "נלינה בכרמים" ואני העדפתי את שיר הפרטיזנים. ״אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה,״ שרה עתליה בפאתוס את שורתו הראשונה של השיר והתמתחה. יוליוס הפנה אליה מבט שואל ואילו גורן התעלם ממנה והוסיף ששתי הבחירות הפתיעו מאוד את אבא שלו. ואז - המשיכה עתליה את הסיפור - עמוס, אבא של גורן, החליט לערוך משאל בשולחן שלנו. בחדר האוכל היו שולחנות ארוכים מאוד והוא העביר מפית ועט בין יושבי השולחן וביקש שכל אחד יסמן קו מתחת לשם הקטע שהוא מעדיף. הוותיקים של הקיבוץ לא יכלו להסתפק בקו והם גם חתמו את השמות שלהם, כאילו מדובר ברשימת גיוסים לקטיף או בעצומה פוליטית. ככה גילינו שגורן והוותיקים מעדיפים את "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", צחקה עתליה. עתליה תמיד צוחקת על האהבה שלי לוותיקים, אני אוהב להאזין לניגון של המבטא שלהם בעברית. יוליוס שגדל בעולם אחר לחלוטין עדיין לא הצליח להבין את משמעות הדברים ובטח שלא את הדקויות, הוא גישש אחר מילים, כמו מנסה להרכיב חתיכות ראשונות של פאזל ענקי. אז בעצם לא הגיל שלהם מושך אותך, אמר, אלא הזרוּת. כן, ענה לו גורן, בדיוק, אולי זה כמו המשיכה שלי לספרות מתורגמת לעברית, יש בה הד של מקום אחר, של אפשרויות אחרות. הבוטניקה המתורגמת למשל היא הזמנה למסע בדיוני, כי איפה תמצא בישראל את עצי התרזה או הלבנה? עתליה הקשיבה לגורן ושאלה בהיסוס אם הוא לא חושב שהספרות המתורגמת שהוא מדבר עליה גם היא מזמן אחר, וגורן הסתכל עליה ואמר שהוא צריך לחשוב על זה, ומיד פנה ליוליוס והסביר לו שהשיר שעתליה הזכירה קודם נכתב במקור ביידיש. אני בטוח שלא יהיה לך קשה להבין אותו, הוסיף, בפסח אולי נשיר אותו ביחד, ועתליה הציעה שאולי אחרי שנסדר פה קצת, נחזור לדירה שלך, גורן, ונעבור ביחד על השירים שאנחנו רוצים לשיר כדי שיוליוס יוכל להתרגל אליהם ולא ירגיש כמו אורח.
אחר כך בדירה הם כתבו במהירות את הטקסטים באותיות לטיניות, תרגמו אותם ליוליוס, הסכימו שצריך לתקן את השורה "שבכל הלילות מסובים ילדים לחוד והורים לחוד" ב"מה נשתנה" הקיבוצי שהרי הלינה המשותפת חלפה מן העולם, הסבירו לו והחלו לשיר ביחד מחרוזת משירי החג, עוברים בלי לשים לב גם לריקודים. הם רקדו ביחד את "חד־גדיא", גורן ועתליה רגילים זה בגופו של זה, זוכרים ריקודים משנים קודמות, מאלתרים ברוחב לב, גב אל גב בתיאום מושלם, ובהגזמה משוללת רסן הזמינו את יוליוס להצטרף אליהם ושמחו בו שמחה רבה. שאון טיפוף הרגליים הסוער על רצפת העץ ליווה את הריקודים, שומר על הקצב, מהדהד אושר בדירה כולה. השירים נשמעו להם אביביים ומבטיחים בערב ההוא והם רקדו ללא לֵאות, ללא הבחנה. חומו של הגוף צרב בעתליה כוויות של אושר ואלו הלכו והתפשטו לכדי נינוחות שפשׂתה באיבריה תמיד כשהיא רקדה עם גורן. עתה כמו התעצם הכול מעצם נוכחותו של יוליוס. היא הבחינה במבטיו המתפעלים וגם בחיוכו הקורן של גורן. אנחנו שלושתנו בדיוק באותו גובה, חשב גורן בפליאה, וזאת היתה אולי המחשבה היחידה שהתנסחה בראשו כל עוד רקדו. עתליה חשבה שהם נראו כמו יצור מרובה גפיים מספרי הקרטון שלואי הקטן אהב ושבהם נחתכו התמונות לשלושה ואפשר היה לערבב אותן: להתאים רגליים לגוף זר ולהוסיף להם ראש אחר לגמרי. בערך בשתיים לפנות בוקר התחיל גורקה לצעוק מהחלון. איש מהם לא שמע אותו ורק כשהוא דפק בפראות על הדלת וצלצל, הם שמו לב לנוכחותו. גורן רץ לכבות את המערכת. יוליוס הציץ בשעון ונדהם. באזורים אחרים של העיר השכנים כבר מזמן היו מזעיקים משטרה, הוא ידע. שׂערו של גורקה היה סתור ועל פניו הוטבעו סימנים ורודים של שני כפתורים וגלים סוערים של ציפית. אוי גורקה, אני כל כך מצטער, הניח גורן יד על כתפו של השכן. גורקה נראה כמי שעומד לפרוץ בבכי. יש לי מחר ריאיון במשרד הרווחה בקשר לדמי האבטלה שלי, נאנק בתוכחה. גם אני מתנצלת, גורקה, פנתה אליו עתליה. אני עוד רגע אלך, הבטיח לו יוליוס.
הם קבעו להיפגש שוב ביום שני בערב, כי בסוף השבוע עתליה התבקשה לשמור על הילדים של הרכטרים, אבל אחרי שנודע לה שיוליוס גר ממש בקצה הרחוב של גורן, היא הפצירה בהם שייפגשו בלעדיה. הם החליפו מספרי טלפון, ויוליוס נפרד מהם. עתליה היתה עייפה מכדי לחזור לבית משפחת רכטר והעדיפה להישאר לישון אצל גורן. הם צחצחו שיניים במטבחון הזעיר.
כמו בשאר הדירות שיוּעדו במקור לפועלים, גם כאן, מוּקמה המקלחת במטבח. לאחרונה הותקן שם מקלחון חדש וגורן תלה על הקיר מימין לכיור מראה קטנה, שממנה ניבטו אליו עכשיו פניה של עתליה. הוא מוצא חן גם בעינייך, נכון? הוא שאל ולכל אחד מהם היה ברור מה השני מרגיש. מאוד, היא הישירה מבט למראה, אבל עדיין לא ברור לי את מי הוא מעדיף - אותי או אותך. יש סיכוי שהוא מעדיף בנים? הוא בחן את פניה בתקווה ועתליה ענתה שהיא לא לגמרי בטוחה, היא רק יודעת שבתיכון הוא היה מאוהב בבחורה. גורן נראה לרגע מאוכזב. הם הלכו לישון מחובקים. מיטת היחיד של גורן היתה צרה מהמקובל והוא התעקש שמי שאוהב אותו אמור ליהנות מזה.
גרגור היונים בבוקר העיר את שניהם. עתליה השתחלה אל תוך הג'ינס, תחבה את כפות רגליה בנעליים כאילו היו קבקבים, וירדה חצי קומה, לשירותים. בניגוד לדירה עצמה שקירותיה נשארו חפים מכל קישוט או תמונה, היו קירות השירותים גדושים בשלטי חרסינה הנושאים שמות של עצים בגרמנית ובלטינית. באחת השבתות מצא גורן את השלטים האלה בשוק הפשפשים המקומי, ולמרות המחיר החליט לרכוש את כולם. הוא שינן את השמות בשתי השפות והתאכזב מכך שעתליה לא גילתה בהם כל עניין. היא ניסתה לחקוק את אחד השמות הלטיניים בזיכרונה ולהפתיע אותו. כשעלתה לדירה, הוא כבר הכין קפה ושאל אם היא רוצה ארוחת בוקר. Abies Sibirica, ענתה לו. הוא צחק והבטיח לה ברצינות גמורה שיניח על אדן החלון בשירותים את מדריך העצים שלו כדי שמי שרק יחפוץ יוכל להשוות בין השמות והתמונות, ועתליה לא יכלה שלא לצחוק. משום מה נראה לי שיוליוס יאהב את הרעיון הזה, היא התאמצה לשמח אותו. פניו של גורן אורו. בואי נכין גם ארוחת בוקר, לפני שתחזרי למחבוא בעליית הגג, הוא הציע. אני בקושי אהיה שם, לאה וקלוד נוסעים כבר בשלוש לז'נבה ויחזרו רק בראשון בערב. אהיה לבד עם הילדים כל סוף השבוע, אתה מוזמן לקפוץ.
הבית של לאה וקלוד רכטר שכן מעֵברו השני של הריין, הרחק מהמולת העיר. הוא עמד בקצה של שורת בתים והודות לכך זכה בקיר נוסף משובץ בחלונות. באביב, קירותיו החיצוניים כוסו בפריחת ורדים שרשפה באדום וטשטשה את הרושם המנוכר שיצר משטח החצץ בכניסה. כל כך הרבה חצץ פוּזר שם, עד שהשביל המוליך אל הבית נראה שקוע בתרדמת חורף עמוקה. מימין לשביל ניצבה סככה קטנה שמתחתיה חנו כמה זוגות אופניים. היה שם זוג אופניים בצבע כחול־כהה שהיה שייך לקלוד, שני זוגות אופניים לילדים ועוד זוג אחד קטן יותר של אופניים מנומרים, ללא פדלים, עם צפצפה צהובה בצורת ראש של נמר, ובקצה השני, כנגד עמודי הסככה, נשען זוג בצבע אדום בוהק שהיה שייך ללאה. עתליה, שבדרך כלל הגיעה לבית אחרי כולם, נאלצה להחנות לרוחב את אופני המרוץ המתפרקים שקנתה באחד מירידי האופניים, חוסמת בכך את הגישה לשאר הזוגות.
בניגוד ללאה, שרכבה מדי בוקר לעבודה על אופניים, קלוד נסע במכונית. הוא כנראה נזקק למעטפת שתגן עליו משאון הרחוב, מגשם, שלג וחוֹם. אולי היתה זאת הנחישות של לאה ואולי העובדה שאיש מהשכנים האחרים לא נסע לעיר במכונית שהובילו אותו לחשוב שמשהו לא לגמרי נכון בהתנהגות שלו. מדי בוקר נהג לעמוד מול הסככה, כאילו בלילה גמלה בלִבו ההחלטה שמחר הוא ייסע לעבודה על אופניים. עתליה היתה מזדרזת לפנות את האופניים שלה, אלא שהוא, בלי להתחשב בה או בילדים שעמדו וחיכו לו, היה פותח בשרשרת קללות בדיאלקט של בזל ויורד למוסך, להוציא את המכונית. רק בשבת הוא לא נזקק להעמדת הפנים היומית, אלא חגג בפומבי את עצם הנסיעה במכוניתו. מבעוד מועד היה מחנה את המכונית ברחוב, מוציא מהמוסך את שואב האבק הקטן שקנה במיוחד למלאכה זו, פותח את דלתות הרכב הפונות לבית ומתחיל בשאיבה. מדי פעם, כשאנשים היו עוברים ברחוב, הוא היה מזדקף, מסדר את מכנסיו שגלשו מעט וכשידו האחת מלטפת את גג המכונית, היה מברך אותם לשלום בלבביות, נכון לשיחה קלה. לאה היתה מציצה בחוסר סבלנות מהחלון וכשהשיחות התארכו יתר על המידה, היא היתה פותחת לרגע את הדלת, מהנהנת בראשה לשלום ומזכירה לו שחשוב לצאת מוקדם, לפני שיהיה עמוס מדי.
כמו משפחות רבות אחרות, גם הרכטרים שִׁכללו לדרגת אמנות את הקניות מעֵבר לגבול השווייצרי. בשבתות שבהן לא יצאו לנפוש, לאה וקלוד היו לובשים בגדים ספורטיביים ונוסעים לסן־לואי הקטנה, השוכנת מדרום־מערב לבזל. שם, אחרי שמצאו מקום חניה ואחרי שקלוד היה מעיר במיאוס שהצרפתים צריכים לעשות משהו עם מקבצי הנדבות שלהם ושהוא לא מבין למה אנשים צעירים כל כך לא הולכים לעבוד, הם נהגו לקנות גבינות שווייצריות במחירים מצחיקים, מוצרים קפואים שכללו בעיקר אצבעות דג וכנפונים, יינות במבצע ובגטים מצופים בניילון נצמד. מפעם לפעם כשהשמש זרחה, או אולי כשהמחירים היו נמוכים במיוחד, הוא תיבל את הקללות השווייצריות גם ב־merde צרפתי וחש איך הדם מציף בגאווה את פניו. בכל פעם מחדש היתה לאה מפצירה בקלוד לגמור עם הקניות בסן־לואי, ובכל פעם מחדש, אחרי שהימר על מחירי הירקות בגרמניה בהשוואה לאלה שבצרפת, הם היו שועטים משם צפונה, לעבר וַייל אַם רַיין, עיירה גרמנית שהתעוררה מדי שבת עם המכוניות שהגיעו מעֵבר לגבול וצבאו עליה בהמוניהן. קלוד התעקש לקנות שם את הירקות, בסופרמרקט ענקי וזול במיוחד, כי הוא העדיף אותם ככה: חנוטים בעטיפות צלופן, בלי רגבי אדמה זעירים ובלי עשבים שוטים שהשׂתרגו בינות לעלי התרד, או שבלולים חלילה. מלבד עגבניות השרי, קנו לאה וקלוד את כל הירקות שלהם כשהם כבר שטופים וחתוכים. אחרי האיפוק שהנחה אותם במחלקת הירקות, שבה הילכו חדורי מטרה כאדם המוסר חבילה למשלוח בדואר, פנו שניהם אל מחלקת הממתקים הססגונית ושם העמיסו מכל הבא ליד, קלוד בהתלהבות קולנית ולאה בחיוך מסויג. לאחר מכן נהגו לחזור הביתה, מצוידים בכמויות של אוכל וממתקים שמרביתן נזרקו כעבור שבוע על ידי סנדרין, המנקה מאלזס שהגיעה מדי שישי לביתם. עתליה מעולם לא הצטרפה אליהם, אבל היא אהבה ללקט את ההערות שהחליפו ביניהם ולבנות לעצמה תמונה מדוקדקת של החנויות, שאת שמותיהן למדה להכיר משקיות הנייר ואת מרכולתן מהמוצרים שהביאו אִתם. פעם אחת, אחרי ששבה ותיארה לגורן את המסלול המפורט של מסע הקניות, כפי שזה הצטייר בראשה, הוא אמר שעכשיו כבר אין להם ברֵרה והם חייבים לנסוע לשם ביחד כדי לבחון את מחוזות הדמיון שלה. ובאמת, בהזדמנות הראשונה הם רכבו על האופניים קודם לסן־לואי ואחר כך לוַוייל אַם רַיין, משחזרים את המסלול שטוותה, משועשעים ממשחק התפקידים שהוא זימן להם - גורן קילל ורטן בקולו של קלוד, ועתליה הגיבה באיפוק האופייני ללאה. שניהם נהנו נורא ועתליה דיוושה שלדעתה הם כבר מזמן עקפו את לאה וקלוד בלהיות הם עצמם. מכוניות חלפו אז על פניהם, מונעות את המשך השיחה. עתליה דיוושה בשתיקה וחשבה לעצמה שבניגוד אליהם, לאה וקלוד משוחחים רק בלית ברֵרה. מאז בשבתות, בשובם ממסע הקניות היא הקשיבה להם ביתר תשומת לב.
קלוד אהב להחנות את הג'יפ על הכביש מול הבית ולקרוא לילדים לעזור לו לסחוב את השקיות. רק אחר כך, בעוד לאה ועתליה פורקות את השקיות וממלאות מחדש את המקרר שנתרוקן, הוא היה מעביר את הג'יפ לחניה שמתחת לבית, ואז נכנס למטבח, מוזג לעצמו כוס של סודה צוננת ועוקב בעיניו אחר שתיהן. ברגעים האלה נדמה היה לעתליה שהוא מאשים אותה כאילו לקחה ממנו דבר שאינו שלה, והיא עבדה במשנה מרץ. רק כשכל המצרכים הונחו במקומם, והילדים כבר רחשו בחוסר סבלנות, נכנסים ויוצאים מהמטבח, הן היו עורכות שולחן לארוחה קרה של שבת בצהריים, שלאחריה היו לאה וקלוד מתרווחים בסלון ומתפנים לקריאה - הוא במגזינים פוליטיים והיא בעיתוני נשים. עתליה שהיתה רגילה לקריאה משפחתית במוסף של שבת, הופתעה לגלות את החלוקה המגדרית המפורשת הזאת. גם לשמות העיתונים לנשים, כדוגמת 'אנאבֶּל' או 'בריגיטֶה', היא התקשתה להתרגל. פעם היא שאלה את קלוד אם יש גם עיתוני גברים שנושאים שמות פרטיים אבל הוא אפילו לא טרח לענות ודווקא לאה צִחקקה. ברקע התנגן באופן קבוע דיסק של להקה ששרה בדיאלקט של ברן, שאותו קלוד חזר וניגן שוב ושוב, מצטרף מעת לעת למנגינה בהִמהום מקוטע. מִקצבי השירים, בכך הבחינה עתליה מהר מאוד, הכתיבו את קצב הקריאה שלו וברגע ששיר הסתיים, הוא דפדף הלאה לעמוד הבא. בשעות הקריאה האלו היו הילדים משחקים בחדרים שלהם או יוצאים לטיולים עם עתליה. לאה וקלוד היו מחליפים ביניהם משפטים קצרים וברורים, משתמשים כהרגלם בדימויים שחוּקים שעתליה למדה לזהות עם הזמן. היו שם צירופים כמו: חזק כדוב, ברור כזכוכית וחכם כברק, שהיו קבועים כנהלי הבית.
כבר ביומה הראשון לעבודה שָׁטַח קלוד בפני עתליה את נהלי הבית ויידע אותה בענייניות שחודש לאחר שדן נולד, הם שכרו מטפלת ופינו בשבילה את החדר שבעליית הגג. שנתיים לאחר מכן, כשנועה נולדה, המטפלות כבר היו חלק רשמי מהמערך הביתי. הוא דיבר ביובש, מסרב לפגוש בעיניה של עתליה. מדי שנה, לכל היותר שנתיים, הוחלפה המטפלת באחת אחרת. טקסי הפרֵדה היו קשים בעיקר ללאה ולילדים, אבל הוא, שחשש שהקשרים עם המטפלת יפגמו בדינמיקה המשפחתית, סירב להעסיק מי מהן לתקופה ארוכה יותר. עתליה הביטה בו ברתיעה, מופתעת מהנוקשות שבדבריו וקלוד הוסיף שמרביתן ממילא לא התכוונו להישאר, הן רצו לחזור לארצות מולדתן ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה, ולאה ניסתה לרכך מעט את דבריו ואמרה שקודם לעתליה עבדה אצלם אנה מליבק, שהיתה נפלאה, ומיהרה להראות לעתליה את תמונתה. בדומה לתמונותיהן של שאר המטפלות, גם היא מוסגרה בזהב והועמדה לזיכרון על הכוננית בסלון. עתליה הביטה מופתעת בתמונה של הצעירה, שואלת את עצמה אם אנה, כמו הקודמות לה בתפקיד, טרם הִסכינה עם הבגרוּת שקפצה על הגוף שלה ומסיבה זו לבשה בגדים שניסו לטשטש אותו, או שאולי הכריחו אותה ללכת ככה וגם אותה עצמה עוד יכריחו. שׂערהּ של אנה, גם כן בדומה למטפלות הקודמות, היה פסוק בדייקנות ומהודק מאחור בסיכה. לאה סיפרה שבחודשים הראשונים לעזיבתה היא עוד שלחה לילדים גלויות, ואחר ניתק עִמה הקשר. הילדים הצטערו על כך, וגם אני, הוסיפה, רק קלוד לא התבטא בנדון. מה בדיוק רציתְ שאגיד? שאל קלוד בחוסר חשק ולאה התעלמה ממנו וחייכה לעתליה. בפרץ של דברנות הודתה לאה שהיה זה קלוד שהתעקש שהמטפלת החדשה תגיע מישראל, אף על פי שהיא עצמה חששה מעניין השפה ועתליה שוב הבטיחה לה בגרמנית שהיא מאוד רוצה לשפר את הגרמנית שלה. גורן סיפר לה על החששות האלה של לאה כבר אחרי שקלוד פנה אליו ומיד גם שלח לה חוברת לימוד עם דיסקים נלווים. הוא הכיר את קלוד עוד בתקופה שהוריו למדו ועבדו בבזל. עמוס, אביו של גורן, ריכז אז קן של השומר הצעיר בעיר, וקלוד ומשפחתו שמרו על קשר וביקרו מפעם לפעם בארץ. קלוד אפילו למד עברית במשך מספר חודשים באולפן שבקיבוץ של גורן, ובמהלך הלימודים באוניברסיטה חזר כמה פעמים כמתנדב והעביר שם את ימי הקיץ. ומה פתאום הוא נזכר עכשיו בישראל, הקשתה עתליה כשגורן התקשר נרגש לספר לה על ההצעה, והוא הסביר שהאירוויזיון האחרון בירושלים הצית בקלוד גאווה לאומית מוזרה. אני מקווה שהמלצתָּ בחום, היא התרתה בו בחיוך מחדרה שבקיבוץ.
עתליה ממילא התכוונה לבקר את גורן ולכן גם כשהתקשר וסיפר לה על פגישה לא ברורה עם קלוד, היא לא נרתעה. גורן יצא אז מהסמינר ההיסטורי לכיוון הספרייה של האוניברסיטה וראה את קלוד שבדיוק חזר מהדואר. מתי כבר יהיה לך טלפון נייד? שאל אותו קלוד, וגורן ענה שבדרך כלל הוא זמין בערבים ושאל מה קרה, אם הוא שמע משהו חדש מעתליה ואם הגיעו אליו כל הטפסים שמילאה. קלוד ענה שהטפסים כבר כאן, אבל שהיא לא שלחה תמונה מלבד הצילום של הדרכון, וגורן, שלא הבין לאן הוא חותר, הבטיח לו שאין בעיה, הוא לא צריך לזהות אותה כי הוא כבר יאסוף אותה בעצמו משדה התעופה, אלא שקלוד נראה מוטרד וניסה לברר בכל זאת אם אין לו במקרה תמונה שלה אצלו. גורן התנצל והסביר שהוא לא זקוק לתמונות בשביל לזכור את עתליה. הוא ציפה שקלוד ישלוף אמרת שפר כלשהי או ידלג לנושא הבא - על פי רוב הוא היה דברן בלתי נלאה - אך קלוד לא אמר מילה ושתיקתו עִרערה קצת את גורן וחילצה ממנו את ההבטחה שעתליה מקסימה ושהיא גם נראית נהדר. קלוד שאל מה זאת אומרת נראית נהדר, בצורה שגרמה לגורן לחוש במשמעות הביטוי ״בחצי קול״ והוא ענה שהיא רקדנית והיא כולה תנועה, תוהה בינו לבין עצמו אם הוא באמת רוצה שהאיש שעומד מולו יתלהב ממנה. קלוד הדגיש בפרצוף קפוא שעד עכשיו הם בחרו את כל המטפלות לפי התמונות ולפי קורות החיים ששלחו והפעם הם אמנם ויתרו על הפרוצדורה הזאת, אבל חשוב לו לדעת איך היא נראית. היא בגובה שלי, ענה לו גורן ביבושת, והיא ג'ינג'ית, שרירית מאוד וגמישה. נדמה היה לו שפניו של קלוד חשכו, כאילו זיכרון רחוק הקדיר אותם, אבל אולי היה זה רק צִלו של הבניין הסמוך שנפל עליו פתאום, בעוד הוא עצמו נותר באור.
לא רק בערב הראשון לבואהּ אליהם, אלא גם בחודשים הבאים שבה עתליה והפכה בסיפור הזה, תוהה מה עומד מאחוריו. אבל אם בהתחלה עוד קיוותה שלאה אולי תהיה בת בריתה, הרי שעד מהרה התברר לה שגם הדרך ללִבּהּ אינה קלה. פעם אחת, בתחילת שהותה אצל הרכטרים, לאה הזמינה אותה לשתות אִתה תה או קפה במאפייה השכונתית, מדגישה משום מה שעם המטפלות הקודמות היא מעולם לא יצאה, ועתליה חשבה שהנה עכשיו ייפרץ הסכר וכל המילים תיאמרנה. היא ניסתה להדחיק את הרושם הלא נעים שעוררה בה המאפייה שאליה נכנסו ושכבר ממבט ראשון ברור היה שאינה מיועדת לאירוח. גורן כבר סיפר לה שבתי קפה של ממש לא הוקמו בשכונות מגורים, קפה היה בבית ומי שחשקה נפשו בעוגה ובשירות הלך לבתי הקפה שבמרכז העיר. במאפייה נדחסו ארבעה שולחנות, עטויים במפה מבד מעומלן בצבע בורדו, וקירותיה היו עמוסים תמונות בשחור־לבן מראשית ימיה. על ארונית קטנה הונחו עיתונים זולים, מרובי כותרות וצבע, ועתליה זיהתה ביניהם גם עותק אחד של העיתון המקומי. המקום היה חשוך וצפוף כמו רוצה לגונן מהעולם שבחוץ על מי שבא לשתות קפה במהלך שעות העבודה, ואולי להיפך, נועד לגונן על העולם מפני מי שפרש מעבודתו ולוּ לרגע. עתליה חשה כי רגש של בושה, או אולי של חוסר הגינות, דבק במקום והתקבע בו, בדומה לשׂערן הנפוח של הנשים שפקדו אותו, שהיה כה נוקשה עד כי שום רוח בעולם לא היתה פורעת אותו. גם לאה, אף שהיתה צעירה מרובן, טיפלה בשׂערהּ בצורה דומה. ממקום מושבה של עתליה, נראה כאילו העיר אינה קיימת.
שתיהן דיברו באריכות על היסטוריית הריקוד של עתליה, ובעצם, בעיקר על הפציעות שלה. לאה התייחסה לשמות הלטיניים של הרצועות, הגידים והשרירים הקרועים כאל מכרים משותפים, ואף על פי כן לא נשאה השיחה כל גוון אישי. אני לא מכיר אותה טוב, לליה, נזהר גורן בדבריו, אבל את יודעת שהשימוש באירוניה למשל דורש מכנה משותף עם האדם שאִתו את מדברת; אם לא, זה פשוט לא עובד. זה לא היה רק זה, גיששה עתליה אחר המילים. אולי זה פער תרבותי, מִלמל בנימה לא מחייבת. מתישהו אני אקפוץ אִתך אליהם ואכתוב לך דו"ח התנהגות מפורט, הקניט אותה. הלוואי שגורן יבוא עכשיו, חשבה, אבל אז כשדיברו היא סיכמה את רשמי השיחה עם לאה במאפייה וקבעה, לא, גורן, תאמין לי, היא פשוט דחתה מעליה כל צורה של אינטימיות, למרות שנראה לי שזה בדיוק מה שהיא חיפשה. משהו עצר בעדה, אולי היא חששה. הוא מזג לעצמו תה עם תימין כמוש שמצא בדרך. כבר כשקטף בהתלהבות מהצמח, היא הודיעה לו במפורש שהיא מעדיפה נענע, ובכל זאת, מתעלם מדבריה הוא מזג גם לה ואמר מהורהר שלפעמים נדמה לו שבקיבוץ נוצרה תרבות דיבור ייחודית. תחשבי, שָׁם המחשבות פוגשות בדרך אנשים ועד שהן מגיעות לחדר האוכל הן כבר הופכות לסיפור או לכל הפחות לאנקדוטה. כאן, המחשבות מקסימום מגיעות לשלב המפגש הראשון, אולי משתפים בהן את בן הזוג במילים מהססות אבל תהליך הליטוש פשוט לא קיים. אני באמת לא מכיר מספיק טוב את לאה ולא יכול לשפוט מה היה, אבל אולי הגעת אליה עם מחשבות שכבר עברו כמה עיבודים והן נשמעו לה קולעות מדי, מלאכותיות.
ובכל זאת, באורח שלא התחוור לה לחלוטין, חשה עתליה שלאה תתייצב תמיד לצִדה. אלא שבאותה ודאות היא גם חשה שמשהו בנוכחותה טורד את קלוד ולא נותן לו מנוח. הוא התעקש לדבר אִתה בעברית משובשת במכוּון, נמנע לגמרי משיחות מעמיקות באנגלית. אבל למה אתם לא מדברים בגרמנית? תמה גורן, חשבתי שאת רוצה לנצל את השהות שלך כאן בשביל לשפר אותה. אני באמת רוצה, נימה של אין־אונים התגנבה לקולה, אבל כשאני פונה אליו בגרמנית הוא מדבר אִתי רק בדיאלקט של בזל ומאוד קשה לי להבין אותו. טוב, זה קלוד, פסק גורן, קשה לו לדבר בגרמנית גבוהה, אבל הוא מסוג האנשים שהחברים שלהם יתקשרו אליהם במקרה חירום. עתליה לא הופתעה לשמוע את זה. מהר מאוד הבינה שמבחינת קלוד ימי שלישי בערב מהווים את גולת הכותרת של השבוע, שכּן בהם ניתן לו חופש מהמשפחה והוא שב לבלות עם חבריו מהילדוּת, סימון ומרקוס. עם הזמן למדה עתליה שהם נוהגים לשחק טניס בתורות ואחר כך מבקרים במבשלת הבירה הישנה. בערבים האלה קלוד היה חוזר מהעבודה, מחנה לרגע את המכונית לפני הבית, נכנס פנימה בצעדים קלים, מברך את לאה בהלו־הלו כפול, שעליו היא מעולם לא הגיבה, ופונה לכיוון חדר השינה שלהם בעודו מפזם לחן קבוע ובלתי ניתן לזיהוי. שלוש־ארבע דקות מאוחר יותר היו נשמעים שוב צעדיו במדרגות, והוא היה נעמד מולה בלבוש ספורטיבי, מטורזן, אוחז בידו תיק טניס אופנתי וגדוש לעייפה, כאילו החליפה האלגנטית שעִמה הגיע לא היתה אלא אחיזת עיניים, ומכריז בקול גדול ״אבא לא כאן״. בדיוק אז היה מופיע לואי משום מקום ומזדנב אחריו, נעמד בכניסה, בידו האחת נמר הפרווה המרוט ובשנייה נופף לשלום. קלוד היה ממהר למכונית, צופר לו צפירה קלה שגרמה ללואי לקפוץ בהתלהבות, צועק לו "צ'או־לואי" כאילו מדובר במילה אחת ושועט הלאה. מרגע שיצא, הכול נרגע ומתיקות נעימה מילאה את הבית כמו ניחוח עוגה הנאפית בתנור. אפילו ארוחת הערב, שבשאר ימות השבוע נדרשה עתליה להגיש בשבע בדיוק יכלה לחכות. גופה של לאה נראה אז לעתליה גמיש יותר ונינוח כאילו הוסר מעליו בגד מעיק. היא העבירה את הערבים האלה בקריאת ספר אל מול הטלוויזיה הדלוקה וכשנמאס לה נהגה להשיב על מבחני אישיות שפורסמו בעיתוני נשים. מפעם לפעם, ברגעים של תעוזה או אולי בדידות, כשהילדים כבר שכבו לישון, היא שיתפה את עתליה במבחנים, עוקבת בעניין אחר התשובות שלה לשאלות שאמורות היו לקבוע אם היא זאבה בודדה, או כיצד היתה מגיבה אילו העיר התרוקנה מאנשים.
באחד מערבי השלישי האלה, הילדים נרדמו מוקדם יחסית. בחוץ ירד גשם אינסופי ועלטה כיסתה את העיר. אורות חג המולד טרם נתלו בחלונות הבתים ולעתליה נדמה היה שהנה היא נמצאת על מגדלור. היא הציצה החוצה, מקווה לרגע שמכונית תעבור ואורותיה יאירו את השכונה החשוכה. האור שבקע מהסלון משך אותה אליו. היא ירדה חרש במדרגות העץ, לרגליה גרביים בלבד, משתדלת מאוד שלא להרעיש, נזהרת שלא להיתקל במשהו בטעות, היא המשיכה הלאה בצעדים גמישים וקלים, ידה מחליקה במורד המעקה, עד שכאב חד דקר את כף רגלה השמאלית. היא התכופפה והרימה מהרצפה חסת פלסטיק עגלגלה עם קצוות משוננים. לואי סיפר לה שהוא שותל ערוגת חסה לסומה, נזכרה בחיוך וירדה למטה.
לאה ישבה אל מול הטלוויזיה וקראה בעיתון נשים על עקרונות הגרפולוגיה. רוצה שאני אנתח את כתב היד שלך? הציעה לעתליה. עתליה מצמצה בעיניה שעדיין לא התרגלו לעוצמת האור והתיישבה על הספה לצד לאה. אולי אחר כך, דרכתי על ערוגת החסה של לואי, היא הסירה את הגרב ועיסתה לעצמה את כף הרגל. תראי לי? הציעה לאה, אני יודעת כמה חשובות כפות הרגליים לרקדנים, הרגיעה אותה. בטלוויזיה שודרו קטעים מקומדיה גרמנית שיצאה לאקרנים במלאות עשור לנפילת חומת ברלין, ולאה עיסתה במיומנות את כף רגלה של עתליה, לוחצת באצבעותיה באִטיות, בתנועות מעוגלות. אולי אני אלך עם קלוד לראות את הסרט הזה, ליהגה בקול. לעתליה נדמה היה שמשהו בתנועות העיסוי השתנה והנה הן הולכות ומתחדדות, משתלטות על האישה הנוגעת בה. פניה החיוורות של לאה סמקו מאוד, כמו חדרה פריחת הוורדים האביבית אל תוך הבית החורפי. אלא שבדיוק אז נשמע קול בכי מחדרו של לואי, ועתליה מיד התנדבה לגשת אליו ולקלח אותו מהר כי בשבועות האחרונים ברח לו פיפי בלילות והוא נהג להתעורר ולכעוס על סומה שעוד פעם שכח ללכת לשירותים לפני שהלך לישון. אבל כשהיא הגיעה לחדרו של לואי, היא מצאה אותו ישן שנת ישרים וחיוך מרוח על שפתיו. היא נשמה נשימה עמוקה, ובצעד שלא היה ברור לה עד הסוף, היא לא שבה לסלון אלא הסתפקה בלחישת לילה טוב חפוזה מהמדרגות ועלתה במהירות לחדרה.
[1] הוצאת "רְקְלָם" מוציאה לאור ספרי איכות בפורמט של ספרי כיס בכריכה רכה. הספרים בעלי הכריכה הצהובה מוקדשים לספרות גרמנית. [חזרה] [2] יידיש: "וגדול הוא המדבר שבו אני נודד... / הרוח פורעת צעדיי. / הוֹ רוח, רוּחוֹנת, אל לך לפרוע, / בסימנים המורים, שחייתי חיי". [חזרה] [3] משמעות המילה הגרמנית Lenz היא "אביב". היא מהווה מילה נרדפת למקבילה הרווחת יותר, Frühling. [חזרה]
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.