המסדר

הטלפון צילצל בשעה 23:42. לואיג'י דונאטי היסס לפני שענה. המספר שהופיע על צג ה טלפונינו שלו היה של אַלְבֶּנֶזֶה. הייתה רק סיבה אחת שהוא יצלצל בשעה כזו.

"איפה אתה, הוד מעלתך?"

"מחוץ לחומות."

"אה, כן. זה יום חמישי."

"משהו קרה?"

"עדיף לא להגיד יותר מדי בטלפון. אף פעם אי־אפשר לדעת מי מאזין."

הלילה שדונאטי צעד לתוכו היה לח וקר. הוא היה לבוש בחליפת כמורה שחורה וצווארון כּמוּרה, ולא בַּגלימה עם עיטורי הפוקסיה ובסימאר שלבש ב"משרד", כפי שכינו אנשים במעמדו הכנסייתי את ארמון האפיפיור. כארכיבישוף, דונאטי שימש מזכירו האישי של הוד קדושתו האפיפיור פאולוס השביעי. הוא היה גבוה ורזה, עם שיער כהה שופע ותווי פנים של אליל קולנוע, ולאחרונה חגג את יום הולדתו השישים ושלוש. הגיל לא גרע במאום ממראהו הנאה. מגזין וניטי פייר הכתיר אותו לאחרונה כ"לואיג'י העסיסי". המאמר גרם לו מבוכה רבה בעולם הלשונות הארסיות של הקוּריה, חצר האפיפיור. ובכל זאת, לאור המוניטין האכזרי שיצא לדונאטי ושאותו הרוויח ביושר, איש לא העז להזכיר זאת בפניו. איש מלבד האב הקדוש, שהקניט אותו ללא רחם.

עדיף לא להגיד יותר מדי בטלפון...

דונאטי הכין את עצמו לרגע הזה במשך שנה ויותר, מאז התקף הלב הקל הראשון, שאותו הסתיר משאר העולם ואפילו מרוב הקוריה. אבל למה דווקא הלילה?

הרחוב היה שקט באופן מוזר. שקט כמו מוות, חשב דונאטי פתאום. זו הייתה שדירה עם בתי דירות משני צדדיה, ממש ליד ויה ונטו, מסוג המקומות שכף רגלו של כומר דורכת בהם רק לעתים רחוקות — במיוחד כשמדובר בכומר שחונך והוכשר על ידי הישועים, המסדר האינטלקטואלי המחמיר ולעתים מרדני שאליו השתייך דונאטי. מכונית הוותיקן הרשמית שלו, עם לוחיות הרישוי של SCV, המתינה לצד המדרכה. הנהג היה מה קורפוס דלה ז'נדרמריה, כוח השיטור של הוותיקן המונה מאה ושלושים חברים. הוא חצה את רומא לכיוון מערב בקצב נינוח.

הוא לא יודע...

דונאטי סרק בטלפון הנייד שלו את אתרי האינטרנט של העיתונים המובילים באיטליה. לא היה להם מושג. כך גם לגבי עמיתיהם בלונדון ובניו יורק.

"תדליק את הרדיו, ג'אני."

"מוזיקה, הוד מעלתך?"

"חדשות, בבקשה."

עוד דברי הבל מסוויאנו, עוד התלהמות על כך שמהגרים ערבים ואפריקאים הורסים את המדינה, כאילו האיטלקים לא מסוגלים להרוס דברים כהוגן בכוחות עצמם. סוויאנו הציק לוותיקן במשך חודשים להתקבל לפגישה פרטית עם האב הקדוש. דונאטי סירב להיענות לו, בהנאה לא מועטה.

"הספיק לי, ג'אני."

הרדיו השתתק באופן מבורך. דונאטי הביט מבעד לחלון הסדאן היוקרתית מתוצרת גרמניה. לא ככה נוסע חייל ישוע. הוא הניח שזאת תהיה הנסיעה האחרונה שלו ברחבי רומא בלימוזינה עם נהג פרטי. במשך כמעט שני עשורים הוא שימש מעין ראש המטה הכללי של הכנסייה הקתולית־רומית. זו הייתה תקופה סוערת — מתקפת טרור על כנסיית פטרוס הקדוש, שערורייה שכללה עתיקות ואת מוזיאוני הוותיקן, נגף ההתעללות המינית על ידי כמרים — ועם זאת, דונאטי התענג על כל רגע. עכשיו, כהרף עין, זה נגמר. הוא שוב היה כומר מן המניין. מעולם לא הרגיש בודד יותר.

המכונית חצתה את נהר הטיבר ופנתה אל ויה דלה קונצ'יליאציונה, השדירה הרחבה שמוסוליני חצב בשכונות העוני של רומא. במרחק נישאה הכיפה המוארת של הבזיליקה, שתפארתה המקורית שוחזרה. הם המשיכו בעיקול האכסדרה של ברניני עד לשער סנטה אנה, שם ניצב חייל המשמר השוויצרי שאותת להם בנפנוף להיכנס לשטח העיר־מדינה. הוא היה לבוש במדי הלילה שלו: טוניקה כחולה עם צווארון לבן של תלמיד בית ספר, גרביים בגובה הברך, כומתה שחורה, שכמייה להגנה מפני צינת הערב. עיניו היו יבשות, פניו שלוות.

הוא לא יודע...

המכונית נעה באיטיות במעלה ויה סנט'אנה — חלפה על פני קסרקטין המשמר השוויצרי, כנסיית סנטה אנה, משרדי הדפוס של הוותיקן ובנק הוותיקן — לפני שנעצרה ליד קשת המובילה לחצר סן דמאסו. דונאטי חצה רגלית את אבני הריצוף, נכנס למעלית החשובה ביותר בכל העולם הנוצרי, ועלה לקומה השלישית של ארמון האפיפיור. הוא מיהר לאורך הלוֹג'ה, קיר זכוכית מצד אחד, פרסקו בצד השני. פנייה שמאלה הביאה אותו אל מגורי האפיפיור.

עוד איש משמר שוויצרי, הפעם במדים רשמיים מלאים, עמד ישר כחוטר מחוץ לדלת. דונאטי חלף על פניו מבלי להוציא מילה, ונכנס. חמישי, הוא חשב. למה זה חייב היה להיות ביום חמישי?

שמונה־עשרה שנים, הירהר דונאטי בעודו סוקר את חדר העבודה הפרטי של האב הקדוש, ודבר לא השתנה. רק הטלפון. בסופו של דבר, דונאטי הצליח לשכנע את האב הקדוש להחליף את מכשיר החוגה הסיבובית העתיק של ווֹיטילה במכשיר רב־קווי מודרני. מלבד זה החדר היה בדיוק כפי שהפולני עזב אותו. אותו שולחן עץ צנוע. אותו כיסא בצבע בז'. אותו שטיח אוריינטלי שחוק. אותם שעון וצלב מוזהבים. אפילו המספג והעט היו שייכים לוויטילה הגדול. למרות כל ההבטחה המוקדמת של האפיפיורות שלו — ההבטחה לכנסייה נדיבה יותר ופחות דכאנית — פייטרו לוצ'סי לא נמלט לחלוטין מהצל הארוך של קודמו.

מתוך אינסטינקט כלשהו, דונאטי רשם בפני עצמו את השעה בשעון היד שלו. 00:07. האב הקדוש פרש לחדר העבודה בערב ההוא בשעה שמונה וחצי, לתשעים דקות של קריאה וכתיבה. בדרך כלל דונאטי נשאר לצד אדונו או במשרדו שבהמשך המסדרון. אבל כיוון שזה היה יום חמישי, הלילה היחיד בשבוע שהיה לו לעצמו, הוא נשאר רק עד תשע בערב.

לואיג'י, עשה לי טובה לפני שאתה הולך...

לוצ'סי ביקש מדונאטי לפתוח את הווילונות הכבדים שכיסו על חלון חדר העבודה. זה היה אותו חלון שממנו התפלל האב הקדוש את ה אנגֶלוּס בכל יום ראשון בצהריים. דונאטי מילא את רצונו של אדונו. הוא אפילו פתח את התריסים כדי שהוד קדושתו יוכל להביט בכיכר פטרוס הקדוש בעודו עמל על ניירת הקוריה שלו. עכשיו הווילונות היו מוסטים היטב. דונאטי הזיז אותם הצדה. גם התריסים היו סגורים.

השולחן היה מסודר, לא הבלגן הרגיל של לוצ'סי. הוא ראה ספל תה חצי ריק, עם כפית מונחת על הצלוחית, שלא היו שם כשדונאטי הלך. כמה מסמכים בתיקיות מנילה נערמו בצורה מסודרת מתחת למנורה המתכווננת הישנה. דוח של הבישופות של פילדלפיה על ההשלכות הכספיות של שערוריית ההתעללות. הערות לדרשה ביום רביעי הבא. טיוטה ראשונה של דרשה לביקור אפיפיורי קרוב בברזיל. הערות לאֶנציקליקה1 בנושא הגירה, שוודאי תרגיז את סוויאנו ואת חבריו לדרך בימין הקיצוני האיטלקי.

תוודא שהוא יקבל את זה, לואיג'י, נכון?

דונאטי בדק את סל האשפה. הוא היה ריק. אפילו לא פיסת נייר.

"מחפש משהו, הוד מעלתך?"

דונאטי הרים את מבטו וראה את הקרדינל דומניקו אלבָּנֶזֶה בוחן אותו מהפתח. אלבנזה נולד בקלבריה, והיה יציר הקוריה במקצועו. הוא מילא כמה תפקידים בכירים בכס הקדוש, כולל נשיא המועצה האפיפיורית לדיאלוג בין־דתי, ארכיונאי וספרן של הכנסייה הרומית הקדושה. אבל כל זה לא הסביר את נוכחותו בדירות האפיפיור בשבע דקות אחרי חצות. דומניקו אלבנזה היה הקַמֶרלֶנגוֹ, ראש המשרד הכללי. מאחריותו הבלעדית לפרסם את ההצהרה הרשמית שהכס של פטרוס הקדוש פנוי.

"איפה הוא?" שאל דונאטי.

"במלכות השמיים," סינן הקרדינל.

"והגופה?"

אלמלא שמע אלבנזה את הקריאה הקדושה, ייתכן שהיה מנייד לוחות שיש למחייתו, או משליך פגרים בבית מטבחיים בקלבריה. דונאטי הלך בעקבותיו במסדרון קצר אל תוך חדר השינה. שלושה קרדינלים נוספים חיכו באור החלקי: מרסל גוּבֶּר, חוסה מריה נָבָארוֹ ואנג'לו פרַנקוֹנֶה. גובר היה מזכיר המדינה, למעשה ראש הממשלה והדיפלומט הראשי של המדינה הקטנה בעולם. נבארו עמד בראש הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה, שומר האורתודוקסיה הקתולית, מגן מפני כפירה. פרנקונה, המבוגר מבין השלושה, היה דיקן מועצת הקרדינלים. ככזה הוא ינהל את הקונקלווה, כינוס הקרדינלים הבא.

נבארו, ספרדי ממשפחת אצולה, היה הראשון שפנה אל דונאטי. למרות שחי ועבד ברומא במשך כמעט רבע מאה, עדיין דיבר איטלקית במבטא קסטיליאני מודגש. "לואיג'י, אני יודע כמה זה בטח כואב לך. היינו משרתיו הנאמנים, אבל אתה זה שהוא אהב יותר מכול."

הקרדינל גובר, פריזאי רזה עם פנים חתוליות, הינהן עמוקות בתגובה לקלישאת הקוריה החבוטה של הספרדי, וכך גם שלושת העַמָאים2 שעמדו בצל בקצה החדר: ד"ר אוקטביו גאיו, רופאו האישי של האב הקדוש; לורנצו ויטאלה, ראש ה קורפוס דלה ז'נדרמריה; וקולונל אלואיס מֶצלֶר, מפקד המשמר השוויצרי האפיפיורי. דומה היה שדונאטי האחרון להגיע. הוא, המזכיר האישי, היה צריך לזמן את הנסיכים הבכירים של הכנסייה למיטתו של האפיפיור המת, ולא הקמרלנגו. לפתע כירסמה בו תחושת אשמה.

אבל כשדונאטי השפיל את מבטו אל הדמות הפשוטה על המיטה, צער גורף תפס את מקום האשמה. לוצ'סי עדיין לבש את גלימת הסוטן הלבנה שלו, אם כי נעלי הבית שלו הוסרו, והכיפה שלו לא נראתה בשום מקום. מישהו הניח את ידיו על החזה. הן אחזו במחרוזת התפילה שלו. העיניים היו עצומות, הלסת רפויה, אבל לא הייתה שום עדות לכאב על פניו, שום רמז לכך שסבל. למעשה, דונאטי לא היה מופתע אילו הוד קדושתו היה מתעורר לפתע ושואל מה מתוכנן לו הערב.

הוא עדיין לבש את גלימת הסוטן הלבנה שלו...

דונאטי היה שומר לוח הזמנים של האב הקדוש מהיום הראשון של כהונתו. שגרת הערב כמעט לא השתנתה. ארוחת ערב משבע עד שמונה וחצי. טיפול בניירת בחדר העבודה משמונה וחצי עד עשר, ואז רבע שעה של תפילה והרהור בקפלה הפרטית שלו. לרוב הוא היה במיטה בעשר וחצי, בדרך כלל עם ספר בילוש אנגלי, מנת האסקפיזם שלו. Devices and Desires מאת פ"ד ג'יימס נח על השידה שליד המיטה מתחת למשקפי הקריאה שלו. דונאטי פתח אותו בדף המסומן.

ארבעים וחמש דקות לאחר מכן חזר ריקרדס לזירת הרצח...

דונאטי סגר את הספר. הוא העריך שהאפיפיור מת זה כמעט שעתיים, אולי יותר. הוא שאל בשלווה, "מי מצא אותו? אני מקווה שלא אחת מנזירות משק הבית."

"זה הייתי אני," השיב הקרדינל אלבנזה.

"איפה הוא היה?"

"הוד קדושתו עזב את החיים האלה מהקפלה. מצאתי אותו כמה דקות אחרי עשר. באשר למועד פטירתו..." איש קלבריה משך בכתפיו הכבדות. "אני לא יכול לומר, הוד מעלתו."

"למה לא יצרו איתי קשר מיד?"

"חיפשתי אותך בכל מקום."

"היית צריך להתקשר לנייד שלי."

"צילצלתי. כמה פעמים, למעשה. לא הייתה תשובה."

הקמרלנגו לא דובר אמת, חשב דונאטי. "ומה עשית בקפלה, כבודך?"

"זה מתחיל להישמע כמו חקירה." עיניו של אלבנזה נעו לרגע אל הקרדינל נבארו, לפני שהתייצבו שוב על דונאטי. "הוד קדושתו ביקש ממני להתפלל איתו. נעניתי להזמנתו."

הוא התקשר אליך ישירות?"

"לדירה שלי," אמר הקמרלנגו בהנהון.

"באיזו שעה?" אלבנזה הרים את עיניו אל התקרה כמו מנסה להיזכר בפרט שולי שחמק ממנו. "תשע ורבע. אולי תשע ועשרים. הוא ביקש ממני להגיע כמה דקות אחרי עשר. כשהגעתי..."

דונאטי השפיל את מבטו אל האיש ששכב נטול חיים על המיטה. "ואיך הוא הגיע לכאן?"

"נשאתי אותו."

"לבדך?"

"הוד קדושתו נשא את משקל הכנסייה על כתפיו," אמר אלבנזה, "אבל במותו היה קל כנוצה. כיוון שלא הצלחתי להשיג אותך, זימנתי את מזכיר המדינה, שבתורו צילצל לקרדינלים נבארו ופרנקונה. אחר כך התקשרתי לדוקטור גאיו, שקבע את מותו. מוות מהתקף לב מסיבי. השני שלו, לא? או שמא השלישי?"

דונאטי הביט ברופא האפיפיור. "באיזו שעה קבעת את מותו, דוקטור גאיו?"

"אחת־עשרה ועשרה, הוד מעלתו."

הקרדינל אלבנזה כיחכח בגרונו בעדינות. "ביצעתי התאמה קלה בקו הזמן בהצהרה הרשמית שלי. אם תרצה, לואיג'י, אוכל לומר שאתה זה שמצא אותו."

"זה לא יהיה נחוץ."

דונאטי צנח על ברכיו ליד המיטה. בחייו, האב הקדוש היה איש קטן. המוות צימצם אותו אף יותר. דונאטי זכר את היום שבו כינוס הקרדינלים בחר באופן בלתי צפוי בלוצ'סי, הפטריארך של ונציה, להיות הפונטיפקס העליון המאה שישים וחמש של הכנסייה הרומית־קתולית. בחדר הדמעות הוא בחר את הקטנה מבין שלוש הגלימות המוכנות. גם כך הוא נראה כמו ילד שלובש את החולצה של אביו. כשפסע אל מרפסת פטרוס הקדוש, ראשו בקושי נראה מעל המעקה. ה וותיקניסטי כינו אותו פייטרו הבלתי סביר. ניצי הכנסייה קראו לו בלעג "האפיפיור אַקְרָאִיוּס".

כעבור רגע הרגיש דונאטי יד על כתפו. היא הייתה כבדה כעופרת. לכן הייתה חייבת להיות של אלבנזה.

"הטבעת, הוד מעלתך."

בעבר הייתה זו אחריותו של הקמרלנגו להשמיד את טבעת הדַיָיג של האפיפיור המת, בנוכחות מועצת הקרדינלים. אבל בדומה לשלוש נקישות פטיש הכסף על מצח האפיפיור, גם המנהג הזה בוטל. הטבעת של לוצ'סי, שאותה ענד לעתים רחוקות, קושטה רק בשני חריצים עמוקים בסימן הצלב. מסורות אחרות, לעומת זאת, נותרו על כנן, כגון נעילה ואטימה מיידית של מגורי האפיפיור. אפילו על דונאטי, המזכיר האישי היחיד של לוצ'סי, ייאסר להיכנס אחרי שהגופה תילקח.

דונאטי, עדיין על ברכיו, פתח את מגירת השידה שליד המיטה ואחז בטבעת הזהב הכבדה. הוא הפקיד אותה בידי הקרדינל אלבנזה, שהניח אותה בנרתיק קטיפה. הוא הכריז בכובד ראש, " סֶדֶה וַקַנְטֶה."

הכס של פטרוס הקדוש היה פנוי כעת. החוקה האפוסטולית קבעה כי הקרדינל אלבנזה ישמש משגיח זמני של הכנסייה הקתולית במהלך תקופת הביניים, ה אינטֶרֶגנוּם, שתסתיים עם בחירת אפיפיור חדש. לדונאטי, ארכיבישוף רק בתואר, לא תהיה כל אמירה בעניין. למעשה, עכשיו שאדונו מת, הוא נותר ללא תיק או עוצמה, ורק הקמרלנגו היה כפוף לו.

"מתי אתה מתכוון לפרסם את ההצהרה?" שאל דונאטי.

"חיכיתי שתגיע."

"האם אוכל לעבור עליה?"

"הזמן קצר. אם נתעכב עוד..."

"כמובן, כבודו." דונאטי הניח יד על ידו של לוצ'סי. היא כבר הייתה קרה. "הייתי רוצה להיות איתו רגע לבד."

"רגע קצר," אמר הקמרלנגו.

החדר התרוקן לאט. קרדינל אלבנזה היה האחרון לצאת.

"תגיד לי משהו, דומניקו."

הקמרלנגו עצר בפתח. "הוד מעלתך?"

"מי סגר את הווילונות בחדר העבודה?"

"הווילונות?"

"כשיצאתי בתשע הם היו פתוחים. גם התריסים."

"אני סגרתי אותם, הוד מעלתך. לא רציתי שמישהו בכיכר יראה אורות דולקים במגורים בשעה כל כך מאוחרת."

"כן, כמובן. זה היה חכם מצדך, דומניקו."

הקמרלנגו יצא והשאיר את הדלת פתוחה. משהיה לבדו עם אדונו, דונאטי נאבק בדמעות. יהיה זמן להתאבל אחר כך. הוא רכן קרוב לאוזנו של לוצ'סי ולחץ בעדינות על היד הקרה. "דבר איתי, ידיד ותיק," לחש. "ספר לי מה באמת קרה כאן הלילה."