קדושים וחוטאים 1: הקדושים אינם קיימים
סופי לארק
₪ 37.00 ₪ 25.00
תקציר
תמיד הוקסמתי מפשע אמיתי, כמו גם מנבלים ואנטי גיבורים.
רוצח סדרתי הוא, כמובן, האנטי גיבור האולטימטיבי – הגרוע שבין הילדים הרעים.
להעניק גאולה לדמות שכבר בתחילת הספר מרושעת כל כך, היה אתגר שנתן לי השראה ואפשר לי להגיע לגבהים חדשים כמו גם לעומקים חדשים לגמרי.
הצטרפו אליי למסע האפל והחושני הזה, שלגמרי הופך את המוח!
סופי לארק
אני מתעב את אלסטור שו.
בסן פרנסיסקו כולם חושבים שאנחנו אומנים יריבים.
האמת היא, שנינו טורפים הנלחמים על אדמת הציד.
מעולם לא רדפנו אחרי אותו טרף, עד הלילה שבו שנינו ראינו את מארה אלדריך.
שו רוצה להשתמש בה ככלי במשחק המעוות שלו.
אני מקובע עליה מסיבה אחרת.
היא גורמת לי להרגיש דברים שמעולם לא חשבתי שאוכל להרגיש. לרצות דברים שמעולם לא רציתי.
רק היא יכולה לגרום לי לאבד שליטה.
אני לא יודע אם עליי להגן עליה בכל מחיר או להרוס אותה לפני שהיא תהרוס אותי.
מארה יודעת שאני לא קדוש, אבל אין לה מושג שהיא רוקדת עם השטן.
הקדושים אינם קיימים הוא הספר הראשון בדואט קדושים וחוטאים.
אזהרה לקוראים: זהו רומן אפל ולוהט על רוצח סדרתי, שייקח אתכם למסע דרך מוחו המעוות של אומן על סף שיגעון.
ספרים ארוטיים
מספר עמודים: 304
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: טורקיז
קוראים כותבים (1)
ספרים ארוטיים
מספר עמודים: 304
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: טורקיז
פרק ראשון
קול בלאקוול
ראיתי את הכותרות, נערה נרצחה בחוף אושן.
הגופה שלה נמצאה צפה בין ההריסות של מרחצאות סוטרו הישנים. ידעתי שזה שו בביטחון, כאילו חתם את שמו על העבודה שלו. לא הייתי צריך לראות את הגיחוך הזחוח שלו בתערוכה כדי לאשר זאת. הוא מתענג מלאבד את עצמו בטירוף של הכאה והשחתה. לעיתים נדירות אפשר לזהות את הקורבנות שלו רק באמצעות שיניים או טביעת אצבעות.
כבר ראיתי את היצירה שהוא מציג הערב. שלי יותר טובה.
הכול מוגזם אצלו. הצבע, המשיחות העזות, השימוש בסמלים שמכים בך בראש.
אבל אני משוכנע שהוא ימכור אלף הדפסים, בין שיזכה בפרס הערב או שלא.
אלסטור הוא שום דבר לולא החריצות שלו. הגאונות שלו בשיווק עצמי עולה בהרבה על זו של אומנותו.
הוא לוכד את מבטי כשהוא נכנס לגלריה בצעדים יהירים ושולח לעברי חיוך. אני לא מגיב אליו.
הוא נראה שזוף, למרות הערפל האכזרי שמכסה את העיר כל השבוע. כמה נשים ניגשות אליו, כולל בטסי ווס, שארגנה את האירוע. היא מחייכת לעברו ומניחה יד קלה על זרועו כשהיא צוחקת מבדיחה שהוא מספר.
אלסטור מחייך אליה חזרה, פניו מלאות חיים.
הוא מזכיר לי צמח טורף שמפריש מתיקות דביקה כדי לפתות את החרקים.
אני מכיר את רוב האנשים המצטופפים סביב, לוגמים כוסות של מרלו בחינם, בוחנים את העבודה המוצגת ומתווכחים על איכותה בפזיזות גוברת ככל שהם משתכרים יותר.
תמיד אותם אנשים, אותו שיח מתחנף.
אני פאקינג משועמם.
סצנת האומנות בסן פרנסיסקו היא סוג של גילוי עריות. כולם מכירים את כולם, במובן הרגיל ובמובן העמוק יותר. בטסי ואלסטור הזדיינו פעם, אבל היא לא צריכה לדאוג שימצאו אותה בסוף במרחצאות סוטרו. היא יותר מדי טובה כסוכנת לאומנות של שו.
למעשה, האדם היחידי בנוף שאני לא מזהה הוא הנערה הצנומה שדוחפת גבינה לפיה ליד שולחן הבופה המצוין של בטסי. בטסי אף פעם לא מתקמצנת. היא סיפקה מבחר נדיב של פירות טריים, כריכים ועוגיות מקרון. הנערה טורפת את הגאודה המעושנת כאילו לא אכלה שבוע. סביר להניח שאכן לא אכלה. עוד אומנית מורעבת שמחפשת שיירים.
הנערה ניסתה להתלבש לכבוד המאורע. היא לובשת שמלה לבנה וקצרה שהיא מספיק קלילה ובהירה, ובטח נרכשה לאחרונה. הנעליים שלה מספרות סיפור אחר. נעלי הדוקטור מרטינס החבוטות נראות זקנות יותר ממנה. קעקוע מבצבץ במורד עצם הבריח שלה.
אני עומד להפנות את מבטי לנושא מעניין יותר כשהנערה מתנגשת בג’ק בריסק, אוצר האומנות העכשווית במוזיאון המומה של סן פרנסיסקו. האשמה היא שלו, הוא החווה באגרסיביות בידיו השמנמנות, אבל זו הנערה שמשלמת את המחיר. יין מרלו משפריץ מכוסו של בריסק במורד חזית שמלתה, היין נספג אל תוך הכותנה הלבנה כאילו היה נייר סופג.
“מצטער," אומר בריסק בחוסר תשומת לב, בקושי מעיף מבט בנערה שללא ספק היא ‘אף אחת’, לפני שהוא פונה חזרה אל בן שיחתו.
אני מתבונן בפניה של הנערה לראות אם היא תבכה, תכעס או דווקא תצא מגדרה כדי להתנצל בפני בריסק.
היא לא עושה אף אחד מהדברים. היא בוחנת את הכתם וקמט נוצר בין גבותיה. לאחר מכן היא לוקחת את כוס היין שלה וצועדת לעבר השירותים.
אני מתחיל להסתובב כדי לראות את היצירות שעוד לא ראיתי. זה די ברור מי יעלה לגמר לקבלת הפרס. אומנות היא אולי סובייקטיבית, אבל איכות נוצצת כמו פליז ליד זהב.
אני מתאר לעצמי שרוז קלארק, אלסטור שו ואני נהיה המתחרים הסופיים.
היצירה שלי מתעלה על כולן. זה צריך להיות ברור רק מכמות האנשים שעומדים סביבה, משתהים זמן רב יותר ולוחשים בעוצמה רבה יותר ממה שהם לוחשים ליד היצירות האחרות.
הגורם המסבך הוא ועדת השופטים שכוללת את קארל דנוורס, מיזנתרופ1 מריר שמעולם לא סלח לי על כך שהתבדחתי על חשבונו בערב גאלה לפני שמונה שנים. התכוונתי שהוא ישמע, אבל המעטתי ביכולת שלו לשמור טינה. מאז, הוא ניצל כל הזדמנות שהייתה לו כדי להתנקם בי, אפילו במחיר המהימנות שלו עצמו.
אלסטור מתגנב מאחוריי.
אני שומע אותו מגיע מקילומטר. יש לו עדינות של שור.
“הלו, קול."
“הלו, שו." אני משיב.
הוא משתמש בשמי הפרטי כדי להרגיז אותי.
אני משתמש בשם המשפחה שלו בדיוק מאותה סיבה.
הוא חושב שמפני שהוא יודע דברים מסוימים לגביי, זה אומר שיש בינינו איזו אינטימיות.
אין שום אינטימיות. הרגש כולו חד־צדדי.
“איך עובר סוף השבוע שלך?" הוא שואל, בקושי עוצר את חיוכו.
הוא רוצה נואשות שאכיר במה שהוא עשה, ואני מעדיף למנוע ממנו את ההנאה הזו. אבל כנראה עדיף לגמור עם זה כדי שהוא יעוף מפה ויעזוב אותי בשקט.
“שגרתי," אני עונה. “אני לא חושב שאתה יכול להגיד את אותו הדבר."
עכשיו הוא מרשה לעצמו לחייך, חושף את שיניו המושלמות, את הגומות הנעריות הללו ואת הניצוץ בעיניים החומות החמות. כל אלה ממיסים נשים וגורמים להן לחייך אליו חזרה, להעביר את אצבעותיהן בשערו הבהיר משמש.
“אני מת על קולג’ מעורב שיש בו נשים וגברים," הוא אומר, קולו נמוך וגרוני.
הוא מרטיב את שפתיו, תווי פניו מתמוססים בתאווה מעצם הזיכרון של מה שעשה.
אני נושם באיטיות כדי להפיג את התיעוב שלי.
הצורך של אלסטור מבחיל אותי.
הוא כזה קלישאה של עצמו. קולג’ מעורב, לעזאזל.
“אתה ובנדי2," אני ממלמל, שפתיי בקושי זזות.
עיניו של שו מצטמצמות.
“אה, אתה מעל כל זה?" הוא מלגלג. “אתה לא מרגיש צורך מסוים כשאתה רואה משהו כזה?"
הוא מניד בראשו לעבר בלונדינית מהממת שרוכנת לבחון מקרוב פרטים של יצירה המותקנת בגובה הרצפה, שמלתה האדומה והצרה נצמדת לחמוקי ישבנה.
“או מה לגבי זו?" שו שואל, מטה את ראשו בכיוונה של נערה אסיאתית צנומה, שפטמותיה נראות בבירור מבעד לבד השקוף של חלקה העליון.
בדרך כלל, אני לא הורג נשים.
זה לא בגלל אילוץ מוסרי קטנוני.
זה פשוט פאקינג קל מדי.
אני יכול להכניע כל אחת מהנשים הללו, כאילו היו ילדות קטנות. איפה האתגר? תחושת ההישג?
“אני לא נהנתן," אני אומר לאלסטור, בקרירות.
פניו זועפות והוא פותח את פיו לענות, אבל באותו הרגע הנערה צועדת חזרה אל תוך הגלריה בסנטר מורם, שערה הכהה נגלה בעקבותיה.
חשבתי שהיא הולכת לשירותים לנסות את הבלתי אפשרי, לנקות את הכתמים משמלתה.
לגמרי ההפך, היא צבעה את כל השמלה שלה.
היא השתמשה במרלו כדי ליצור דוגמה של צבעי בורדו עמוק, מג’נטה ותות בשכבות עדינות של צבעי מים. אני בוהה בשמלה מפני שזה מפתיע אותי. לא רק ברעיון אלא גם בביצוע. זה באמת די יפה. לא משהו שהייתי מצפה שיגיח מהשירותים אחרי עבודה של שמונה דקות.
אלסטור עוקב אחרי מבטי. הוא רואה את העניין שלי ולגמרי מפספס את הסיבה שמאחוריו.
“היא?" הוא אומר בשקט. “אתה מפתיע אותי, קול. מעולם לא ראיתי אותך מסתובב בביבים קודם."
אני מפנה את מבטי מהנערה, רוגז עולה בתוכי.
“אתה חושב שאימשך לאיזו תפרנית קטנה ומטונפת עם ציפורניים כסוסות ושרוכי נעליים קרועים?" אני שואל בבוז.
כל דבר בנערה הזו דוחה אותי. שערה הלא חפוף, העיגולים תחת עיניה. היא מקרינה הזנחה.
אבל שו בטוח שהוא עלה על משהו. הוא חושב שהוא תפס אותי באיזה רגע של חוסר זהירות.
“אולי אלך לדבר איתה," הוא מתגרה בי.
“אני מקווה שתעשה זאת," אני עונה. “כל דבר כדי לסיים את השיחה שלנו."
ובזה אני עוזב וצועד אל עבר הבר הפתוח.
הדקות בין השעות שמונה לעשר עוברות באיטיות.
אני מחליק פנימה והחוצה משיחות, סופג את השבחים המוכנים מראש על היצירה שלי.
“אתה אף פעם לא מפסיק להפתיע אותי," אומרת בטסי, עיניה התכולות והחיוורות מציצות בי דרך מסגרת משקפי מעצבים יקרים. “איך לעזאזל חשבת להשתמש במשי עכביש? ואיך בכלל מצאת דבר כזה?"
היא נועצת בי את אותו מבט של הערצה מסונוורת שהיא נעצה בשו, אבל היא לא מעיזה להניח את ידה על זרועי כפי שעשתה איתו.
כולם אומרים שהפרס מובטח לי, או לפחות כל מי שיש לו טעם.
אני יכול לראות את אלסטור מחמיץ פנים מעל המתאבנים. הוא זכה בכמות נאה של מחמאות, אבל הוא שם לב להבדל בטון בדיוק כמוני. מחמאות עבורו, שבחים והלל בשבילי.
אני רוצה את הפרס כי הוא מגיע לי.
אני לא שם זין על הכסף. לעשרת אלפים דולר אין שום משמעות עבורי. אני אכפיל את זה פי עשרה כשאמכור את הפסל.
תחושה מבשרת רעות מתגנבת אליי כשבטסי קוראת לקהל ואומרת, “תודה לכל מי שהגיע הערב! אני בטוחה שאתם במתח לשמוע את החלטת השופטים שלנו."
אני כבר יודע מה היא מתכוונת להגיד אפילו לפני שהיא שולחת אליי מבט מלא באשמה.
“אחרי התלבטות רבה, החלטנו להעניק את הפרס הערב לאלסטור שו!"
יש מתח עצבני במחיאות הכפיים שפורצות עם ההכרזה. אלסטור פופולרי, אבל חצי מהאנשים בקהל מלכסנים מבטים לכיווני לראות כיצד אגיב.
פניי הן מסכה קפואה והידיים שלי טמונות בכיסיי. אני לא מוחא כפיים, לא מעניין אותי להיראות נדיב.
“כך ממשיכה היריבות!" בריסק אומר לי, פניו סמוקות מהמשקה.
“הלייקרס והקליפרס לא יריבות רק מפני ששתי הקבוצות משחקות כדורסל," אני עונה חזק מספיק כדי ששו ישמע.
מטפורת הספורט היא עבור אלסטור, חופרת תחת עורו כמו תיל.
בזמן שבריסק מגחך, סומק עולה בצווארו של שו. אצבעותיו העבות סוגרות בכוח על רגלה העדינה של כוס השמפניה, עד שאני כמעט יכול לשמוע את הזכוכית נסדקת.
“מזל טוב," אני אומר לשו, לא טורח להסוות את סלידתי. “זה לא מפתיע אותי שדנוורס התרשם מהעבודה שלך, הוא מתקשה כשהמסר פתוח לפרשנות."
“לא כל יצירה צריכה להיות חידה," נוהם אלסטור.
“קול!" קוראת בטסי ונדחפת לכיווני. “אני מקווה שאתה לא מאוכזב מדי. אהבתי את היצירה שלך יותר."
“גם שו," אני עונה. “הוא רק לא יודה בזה."
בטסי מסתובבת על מקומה, מבחינה בשו בדיוק מאחוריה. היא בולעת את רוקה ופניה מסמיקות.
“כמובן, גם הציור שלך נפלא, אלסטור!"
בלי לטרוח לענות הוא מתרחק מאיתנו.
“פישלתי, נכון?" אומרת בטסי. “טוב, זה מה שכולם אומרים. הפרסים האלו הם כל כך פוליטיים."
“או אישיים," אני מוסיף.
ואכן, דנוורס עדיין לא שחרר את כעסו. למחרת בבוקר הוא מפרסם את הביקורת שלו על התצוגה, עם מספר חיצים מוסתרים ברישול שנשלחים לכיווני.
בעוד שעבודתו של בלאקוול ממשיכה להפגין את רמת הדיוק הרגילה שלו,
יש מכניות קרה בטכניקה שלו שלא מצליחה להשרות את אותה רמת אנרגיה
שמעוררת עבודתו התזזיתית והצבעונית של אלסטור שו.
יש מידה של שחרור בעבודתו של שו שכדאי שבלאקוול ילמד לחקות.
אני רק יכול לדמיין את הגיחוך של אלסטור מעל כוס הקפה הבוקר, גולל את הכתבה בטלפון שלו.
דעתו של דנוורס על האומנות שלי חשובה לי פחות מציוץ הציפורים מחוץ לחלוני, אך למרות זאת, אני מרגיש זעם עמוק שהוא מעז לתקוף אותי באופן כל כך ציבורי.
בדיוק כפי שמעליבה אותי אמונתו של שו שאנחנו יריבים, כך גם מכעיסה אותי היומרנות של דנוורס שהוא יכול לשפוט אותי.
אני מסיים את ארוחת הבוקר שלי, אותה ארוחה שאני אוכל בכל בוקר: אספרסו, שתי חתיכות של בייקון, חצי אבוקדו וביצה עלומה מושלמת שמונחת על גבי פרוסת לחם מחמצת בגריל.
לאחר מכן אני שוטף ומייבש את הכלים, מניח אותם חזרה במקומם בארון.
אני כבר אחרי מקלחת ומוכן ליום שלי.
אני צועד אל הסטודיו שלי, שקרוב לביתי, הממוקם על צוקי הים מצפון לעיר.
החלל העצום שטוף השמש שימש בעבר כמפעל שוקולד. עכשיו הפלדה החשופה, הלבנים, הזכוכית והבטון יוצרים כלוב פתוח שבו אני עושה את עבודתי.
אני לא מעסיק קבלני משנה ליצירות שלי, על אף שאני בהחלט יכול להרשות לעצמי לעשות זאת. אני משלים בעצמי כל צעד בתהליך, גם בפסלים הכי מורכבים או טכניים שלי. בניתי ציוד מותאם משלי לריתוך, ציפוי זהב, חיתוך והלחמה. כננות, פיגומים ואפילו מעלונים פנאומטיים ליצירות הגדולות ביותר.
אני לא מעסיק שום עוזרים ועובד לגמרי לבדי.
אני מתחיל בעשר בבוקר ועובד עד לארוחת הערב. המטבח עמוס במשקאות וחטיפים, אבל לעיתים נדירות אני לוקח הפסקות בשביל אחד מהם.
היום אני מתחיל יצירה חדשה מאותה סדרה.
אני יודע כיצד אני רוצה שהיא תיראה, אורגנית ובו־זמנית מפורקת. אני רוצה שהמרכיבים של הפסל ייראו כאילו הם תלויים בחלל.
אבל כשאני מביט בחומרים שיש בידי, שום דבר לא נראה נכון.
הברזל כבד מדי ולפלדה חסר ברק.
אני מדמיין את הצורה המעוגלת הרצויה, כמו גוף של ספינה או צלע של לווייתן.
ואז אני מחייך כשפרץ של השראה עובר בי.
אני מחכה מחוץ למשרדי הסירנה ברחוב קברילו.
זה בניין נמוך ומטונף עם גג מפח שגשם קל נוקש עליו.
גשם הוא עניין שימושי ביותר. הוא מטשטש את הראות, מכריח אנשים לשמור את ראשיהם מורכנים, ממריץ אותם לרוץ ממקום למקום בלי להתמהמה ובלי להסתכל סביב.
מטריות הן אפילו טובות יותר.
אני עומד בסמטה, צופה בדנוורס דרך החלון הקטן והשמנוני של משרדו.
אפשר ללמוד הכול על אדם כשהוא חושב שהוא לבד.
אני צופה בדנוורס מוציא פחית של בוטנים מהמגירה, פותח אותה, אוכל כמה ומנגב את כפות ידיו מלאות המלח במכנסי הג’ינס שלו. הוא דוחף את הבוטנים ממנו כאילו הוא לא מתכוון לאכול יותר. אבל כמה דקות לאחר מכן, הוא לוקח עוד חופן. ואז בפרץ של מוטיבציה, הוא סוגר חזרה את הפחית עם המכסה ומכניס אותה למגירה. זה מחזיק אפילו פחות זמן לפני שהוא פותח את המגירה ולוקח חופן נוסף.
לאחר זמן מה, פקידת הקבלה של דנוורס נכנסת למשרדו. היא כבר לובשת את המעיל שלה ומחזיקה בתיק שלה, להוטה לעזוב לפני שמזג האוויר יחמיר.
דנוורס נעמד בינה לבין הדלת, חוסם את דרכה בגופו הכפוף, מתעלם מהצעדים המהוססים שהיא צועדת בכיוונו כשהיא רומזת לו לשחרר אותה.
הפטפוט שלו נמתח באיטיות מייסרת. אני רואה את הנערה נוגעת בטלפון שבכיסה כמה פעמים, סביר להניח שמרגישה את רטט הודעות הטקסט מחברים שאולי מחכים לה בקפה או במסעדה בסביבה.
לבסוף, הוא משחרר אותה. אני מצפה שהוא יצא בעקבותיה. פקידת הקבלה הייתה האחרונה שנשארה במשרד מלבד דנוורס עצמו.
במקום זה, הוא עומד שם בצורה מביכה לפני שהוא שוב שוקע בכיסאו.
מתוסכל מכישלונו להשיג תשומת לב כלשהי מפקידת הקבלה, הוא שופך את שארית הבוטנים ישירות אל פיו, מעיף את הפחית לעבר הפח שעומד בפינה ומפספס אותו בחצי מטר לפחות. “פאק." אני רואה את פיו ממלמל את המילה, אבל הוא לא טורח להרים את הפחית.
למשך זמן מה הוא גולש בפייסבוק. למרות העובדה שהוא מול החלון ומסך המחשב שלו מופנה ממני, אני יכול לראות את ההשתקפות במשקפיים שלו. הוא פותח מסמך וורד, מקליד כמה משפטים וסוגר את המסמך שוב. הוא כנראה חיסל את כל האנרגיה היצירתית שלו כשהשמיץ אותי הבוקר.
לבסוף, דנוורס סוגר את המחשב שלו ומוריד את מעילו מהוו שעל הקיר. אני שמח לראות שהוא שכח להביא מטרייה.
דנוורס מכבה את האורות האחרונים במשרד ונועל את הדלת אחריו.
אני יוצא מהסמטה, חומק מהמצלמה המוצבת בפינה הצפון מערבית של בניין הלבנים.
ברגע שהמטרייה שלי פתוחה, אני רק גבעול גבוה וכהה שמסתתר תחתיה.
אני מעמיד פנים כממהר על המדרכה, הראש מורכן ואבוד במחשבות, עד שכתפינו, שלי ושל דנוורס, משתפשפות.
“קארל," אני אומר בהפתעה מדומה. “לא ראיתי אותך שם."
“קול," עונה דנוורס, קצת עצבני. הוא תוהה אם קראתי את המאמר שלו, אם אני כאן כדי להוכיח אותו.
“כאן זה המשרד של הסירנה?" אני שואל כאילו לא ידעתי.
“נכון," הוא אומר, נוקשה וזהיר.
“הסטודיו שלי בדיוק שם," אני מחווה בכיוון פולטון. כפי שדנוור יודע היטב, שכר הדירה שם הוא פי שלושה ממה שהסירנה בוודאי משלמים.
“באמת?" שואל דנוורס במעורפל, מסתכל לכיוון השני לעבר רחוב בלבואה, אל המקום שבו הוא לוקח את החשמלית חזרה לביתו.
הגשם יורד חזק יותר עכשיו, מדביק את שערו הדליל אל הקרקפת שלו, מבליט את המבנה דמוי העכברוש של אפו ושיניו הבולטים.
“תחלוק איתי את המטרייה שלי," אני מציע כאילו רק עכשיו הבחנתי שהוא נרטב כולו.
אני מכוון מחדש את חופת המטרייה שתכסה את שנינו.
“תודה," אומר דנוורס בטינה.
ואז, כיוון שהטבע האנושי הוא לפייס ולהחזיר טובה תחת טובה, הוא אומר, “אין כעס לגבי התצוגה אני מקווה. זו הייתה תחרות צמודה."
“אני לא אחד ששומר טינה," אני עונה.
הוא ממצמץ לעברי דרך משקפיו המכוסים באדים. אני בטוח שהוא תוהה אם ראיתי את הביקורת. אולי אפילו מקווה שהוא לא היה כותב אותה, כיוון שבסוף היום, לקארל דנוורס יש צורך נואש להיות נאהב. הלעג הציבורי שלי כלפיו היה זה שהצית לראשונה את הזעם שלו נגדי. בכל זמן נתון יכולתי לפרק אותו מנשקו עם מחמאה. אם הייתי יכול להביא את עצמי לשקר.
אין שום דבר שאני מעריץ בדנוורס.
למעשה, מעולם לא הערצתי אף אחד.
“אני חושב שהפרויקט החדש שלי ירתק אותך," אני מספר לדנוורס. ואז, כאילו רק חשבתי על זה, אני מוסיף, “תרצה לראות אותו? זה בתהליך, אבל זה יוציא אותנו מהגשם. ויש לי גם תה."
דנוורס חושד בענף הזית שאני מושיט לו פתאום. הוא בוחן את פניי, אותן ארגנתי בזהירות עם הבעה שתיראה רגילה וכמעט מוסחת. כאילו אני נמשך חזרה לסטודיו ומזמין אותו ללא מחשבה.
אני רואה בעיניו את הנצנוץ החומד. אי־האמון שלו בי, הגיוני וראוי, נלחם בהצעה שלא העז לחלום עליה. מבט על העבודה שלי כשהיא בתהליך, משהו שאני לעולם לא חולק עם אף אחד. רק לראות את פנים הסטודיו שלי, להיות מסוגל לרכל על זה ואולי אפילו לתאר אותו במאמר, זה פיתוי שדנוורס לא יכול לעמוד בפניו.
“אני יכול לבוא לדקה," הוא אומר בחספוס.
“אז, מכאן." אני פונה בחדות לחצות את הכביש.
הגשם כבד ורועש, זורם בחוזקה במרזבים, סוחף איתו אשפה ועלים שנפלו. ובגלל מזג האוויר המדרכות ריקות וגם אין הרבה מכוניות בכבישים.
אני חותך למסלול שהלכתי בו כמה פעמים. מסלול שאין בו כספומטים או מצלמות תנועה. חסרות בו מסעדות עם שולחנות על המדרכה ואין מאהלים של הומלסים.
אם היינו נתקלים במישהו בדרך, הייתי עוצר את הטיול שלנו במקום.
אבל אף אחד לא מתערב ותחושה של צדק גואה בי. הזמן היחידי שאני מרגיש קשר למשהו דמוי אמונה או גורל. הרגע שבו הכול מתיישר לטובת מעשה ההרג.
אני מכניס את דנוורס מהדלת האחורית. האורות נמוכים והצעדים שלנו מהדהדים בחלל הגדול. דנוורס משרבב את צווארו, מנסה להציץ דרך האפלולית, לא שם לב שהוא מתחיל לעלות על מלכודת של יריעת פלסטיק דק.
אני מוציא את הגארוט3 מכיסי ומשחרר את החוט בשקט.
“אשמח לראות את המכונות שלך," הוא אומר בלהיטות שאינו מצליח להסתיר. “זו אמת שאתה מייצר הכול בעצמך?"
הוא מת לתפוס אותי בשקר.
אני סוגר את המרווח בינינו, נוחת על דנוורס כמו נץ מן השמיים.
הוא לא שומע את הצעדים שלי. הוא לא מרגיש את נשימתי על כתפו. הוא לא מבחין בצל שלי שעוטף את שלו.
אני כורך את החוט סביב צווארו, מותח ומושך, עוצר את נשימתו, כאילו קטעתי אותה עם מזמרה.
הפאניקה שלו היא מיידית.
הוא מגשש בגרונו, מנסה לאחוז בחוט, אבל המתכת החדה כתער כבר שקעה אל הבשר הרך של צווארו. הוא מתחיל לחבוט ולבעוט. אני מוריד אותו לרצפה, לוחץ את הברך שלי אל גבו, מושך בחוט לרוחב בתנועת חתירה.
המשקפיים של דנוורס נופלים מפניו. הם נופלים מטרים ספורים הצידה, כמו זוג עיניים ריקות שבוהות בי.
דנוורס עצמו עם הפנים מטה ואני לא יכול לראות את הבעת פניו.
לא היה מפריע לי להסתכל בפנים שלו. עשיתי זאת בעבר. ראיתי את הפחד, הייסורים, הסבל. כולם בסופו של דבר שוקעים אל תוך כניעה עמומה ואל החשכה המוחלטת של המוות. חיים נגמרים ונמחקים בידי הריקנות האינסופית של היקום. הוא חוזר מהיכן שהגיע, אל הכלום. כמו ניצוץ במדורה שנעלם אל תוך הלילה.
יכולתי להתגרות בו בזמן שאני הורג אותו, אבל אני לא עושה זאת. בשביל מה? בעוד רגע הוא ייעלם לעד. זה עבורי, לא עבורו.
ניסיונות המאבק שלו הולכים ונחלשים, פרצי המאמץ הולכים ומתמעטים, כמו דג מפרפר בגסיסה.
הלחץ שלי על גרונו חזק ולא מרפה.
אני לא חש שום אהדה. שום אשמה. אלו רגשות שמעולם לא חוויתי. באופן תאורטי, אני מודע למגוון הרגשות האנושיים. למדתי אותם היטב כדי שאוכל לחקות את השפעתם, אבל אין להם כוח עליי.
מה שאני מרגיש, אני מרגיש בעוצמה. זעם, סלידה והנאה.
אלו כוחות יסודיים בתוכי, בדיוק כמו רוח, אוקיינוס וסלע מותך.
אני חייב לשמור אותם בשליטה מלאה, או שלא אהיה טוב יותר משו, עבד לדחפים שלי.
אני לא הורג את דנוורס כי אני חייב.
אני הורג אותו כי אני רוצה.
הוא היה מטרד, חוסר נוחות. כתם חרא מייבב, חסר ערך וקנאי.
מגיע לו בדיוק מה שהוא מקבל. למעשה זה מכבד אותו, כי אני אעשה ממנו יותר ממה שהוא יוכל להיות אי פעם בעצמו. אני אהפוך אותו לנצחי, והניצוץ שלו יבער בעוצמה לפחות לרגע אחד בזמן.
אני שומע את הרעש של עצם הלשון שלו שנסדקת.
גופו נרפה. שלוש דקות אחר כך, אני משחרר אותו.
ואז מתחילה השחיטה.
בזמן שאני עובד, אני מרגיש תחושה של מטרה. מרגיש נמרץ, ממוקד ואני נשטף בסיפוק.
זו התחושה שתמיד יש לי כשאני יוצר אומנות.
הפסל שיצרתי מושלם. העבודה הכי טובה שלי עד כה.
אני מציג אותה באואזיס, היכן שאני יודע שגם שו יציג את עבודתו האחרונה.
אף אחת מהעצמות לא ניתנת לזיהוי כצלע, עצם הלסת או הירך. שייפתי אותן, טבלתי בזהב, ושיבצתי כל אחת בסידור חדש לגמרי, אבל שמרתי על צורתן הליניארית והאורגנית. הפסל חי בדרך שלעולם לא יכול היה להיות אם היה בנוי ממתכת מוזהבת או אבן.
התגובה היא מיידית ונלהבת.
“אלוהים, קול, התעלית על עצמך," בטסי מתנשפת, בוהה בפסל כאילו הוא אליל. “איך אתה קורא לו?"
“אגו שביר," אני עונה.
בטסי צוחקת. “איזה ביטול עצמי לא אופייני."
אני לא אומר דבר, שכן כמו תמיד, בטסי לחלוטין מפספסת את הנקודה.
אני לא מתייחס לאגו שלי, שלא ניתן להרוס אותו.
לפני שהלילה נגמר, הפסל שלי נמכר עבור שבע מאות וחמישים אלף דולר, לאיזה מיליארדר הייטק טרי.
“הם מתכוונים להתיך אותו בשביל הזהב?" שואל אלסטור בחמיצות.
הוא מעולם לא מכר יצירה שלו אפילו בחצי הסכום הזה.
“אני לא חושב שמישהו קנה יצירה שלי רק כדי להרוס אותה," אני עונה, מזכיר לשו שכנסייה פונדמנטליסטית קנתה את אחד מציוריו רק כדי להעלות אותו באש. זה היה בימיו המוקדמים כשהוא היה פרובוקטור ולא איש מכירות.
הוא לא במצב רוח ללעג הלילה. פניו נראות נפוחות מעל לצווארון ההדוק מדי של חולצת הערב שלו, חזהו הרחב עולה ויורד קצת יותר מדי במהירות.
הוא נועץ את עיניו בפסל בקנאה בלתי מוסווית.
לשו יש כישרון, אני יכול להודות בזה.
אבל לי יש יותר.
ואז, בעיצומם של הכעס והטינה שלו, כל הבעתו משתנה והוא מבין.
“לא." הוא אומר בשקט. “לא עשית את זה."
אני לא צריך לאשר ולא טורח להכחיש. האמת גלויה לכל מי שיש לו עיניים לראות.
אלסטור נאנח אנחה חושנית.
“הביצים שיש לך, לשים את זה בתצוגה..."
לרגע, הוא מניח בצד את קנאתו, ואני מניח בצד את התיעוב שלי.
אנחנו מביטים בפסל, חולקים רגע של סיפוק עמוק.
ואז הדחף שלו משתלט עליו והוא לא יכול שלא ללגלג, “היה צריך מילים קטנות של איש קטן לגרום לך לעשות אומנות גדולה."
כעס מבעבע בתוכי, סמיך ולוהט.
שלא כמו שו, אני לא נותן לרגשות שלי להשפיע על המילים שיוצאות מפי. אני בוחן בקפדנות מה הכי ירתיח אותו.
אני מביט באלסטור היישר בעיניו, “אף אחד לעולם לא ידבר על האומנות שלך כמו שהם מדברים על שלי. זה בטח אוכל אותך מבפנים כל יום, להתעורר אל הבינוניות של עצמך. אתה לעולם לא תהיה מעולה. אתה רוצה לדעת למה?"
הוא נטוע במקומו, הלגלוג קפוא על שפתיו.
“זה מפני שאין לך משמעת," אני אומר לו.
עכשיו הזעם שלו שוטף את כולו, אגרופיו נקפצים ברעד בצד גופו וכתפיו הרחבות רועדות.
“אתה לא שונה ממני," הוא מסנן. “אתה לא יותר טוב."
“אני יותר טוב. מפני שמה שאני לא עושה, אני תמיד בשליטה."
אני פונה ממנו כדי שהמילים יוכלו להדהד שוב ושוב בריק של ראשו.
שונא בני אדם.
רוצח סדרתי.
כלי חניקה העשוי מחוט, חבל או שרשרת.
Levitan.viky@gmail.com –