התופרות מאושוייץ
לוסי אדלינגטון
₪ 54.00 ₪ 30.00
תקציר
כרוניקה רבת עוצמה של הנשים שהשתמשו בכישורי התפירה שלהן כדי לשרוד את השואה, כשהן תופרות בגדים יפים בסדנת אופנה יוצאת דופן שהוקמה באחד ממחנות המוות הידועים לשמצה של מלחמת העולם השנייה.
עשרים וחמש אסירות צעירות במחנה הריכוז אושוויץ־בירקנאו – רובן נשים ונערות יהודיות – נבחרו לעצב ולתפור בגדים אופנתיים לנשים מהעילית הנאצית בסלון אופנה שהוקם במחנה. הן קיוו שהעבודה תציל אותן מתאי הגז. את הקמת סלון האופנה – שכונה סטודיו חייטות העילית – יזמה הדוויג הס, אשתו של מפקד מחנה אושוויץ. לקוחות הסלון היו רעיותיהם של אנשי אס־אס ושומרות במחנה. התופרות שעבדו בו יצרו בגדים אלגנטיים באיכות גבוהה שלבשו באירועים חברתיים נשות אס־אס באושוויץ ורעיותיהם של בכירים נאצים בברלין.
התופרות מאושוויץ מבוסס על מקורות מגוונים – בהם ראיונות עם התופרת האחרונה שנותרה בחיים בעת כתיבת הספר – ומתחקה אחר גורלן של הנשים האמיצות שעבדו בסלון האופנה של אושוויץ. הודות לקשרי משפחה וידידות הן לא רק שרדו אלא גם השתתפו בפעילות המחתרתית במחנה. ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון מגוללת את חוויותיהן יוצאות הדופן של התופרות וחושפת את מדיניות הגזל והניצול של הנאצים: את החמדנות, האכזריות ואת הצביעות של הרייך השלישי, ומציעה נקודת ראות חדשה על פרק כמעט בלתי מוכר בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה והשואה.
לוסי אדלינגטון היא היסטוריונית של בגדים ואופנה הכותבת ספרי עיון וספרות בדיונית בהשראה היסטורית. ספרי עיון אחרים שכתבה עוסקים בהיסטוריה של הלבוש ובחייהן ולבושן של נשים במלחמת העולם השנייה.
ספרי עיון
מספר עמודים: 374
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: מטר הוצאה לאור
ספרי עיון
מספר עמודים: 374
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: מטר הוצאה לאור
פרק ראשון
אחרי שנתיים באתי לבניין המפקדה של אושוויץ, ושם עבדתי כתופרת בחדר התפירה עבור משפחות אס־אס. עבדתי 12-10 שעות ביום. אני אחת המעטות ששרדו בגיהינום של אושוויץ.
— אולגה קוֹבָץ'1
יום ככל הימים.
לאורם של שני חלונות, ישבו נשים במטפחות לבנות ליד שולחנות עץ ארוכים, בראשים מורכנים מעל לבגדים, ותפרו. מחטים פנימה, מחטים החוצה. זה היה חדר בקומת המרתף. השמים מחוץ לחלון לא היו שמים של חופש. זה היה מפלטן של התופרות.
סביבן נמצא כל הציוד של סלון אופנה משגשג, כל הכלים הדרושים למלאכה. על השולחנות סרטי מדידה, מספריים וסלילי חוטים. בסמוך עמדו ערמות של גלילי אריגים מכל סוג. מסביב היו פזורים מגזיני אופנה וניירות מרשרשים עם גזרות תפירה. ליד חדר הסדנה הראשי נמצא חדר מדידה פרטי ללקוחות. המקום כולו התנהל בהשגחתה של מרתה הנבונה והכישרונית, שזמן לא רב קודם לכן ניהלה סלון אופנה מצליח משלה בברטיסלבה. בורישקה שימשה לה עוזרת.
התופרות לא תפרו בדממה. בבליל שפות — סלובקית, גרמנית, הונגרית, צרפתית, פולנית — הן פטפטו על עבודתן, על בתיהן, על משפחותיהן… הן אפילו התבדחו על עצמן. רובן הרי היו צעירות, בשנות העשרה המאוחרות או בשנות העשרים המוקדמות לחייהן. הצעירה ביניהן היתה רק בת ארבע־עשרה. "תרנגולת קטנה", קראו לה, כי תמיד טסה מצד לצד ואספה סיכות וקצוות של חוטים שנגזרו.
חברות עבדו זו עם זו. היו שם אירֶנֶה, ברכה ורֶנֵה, כולן מברטיסלבה, ועמן אחותה של ברכה, קטקה, שתפרו ללקוחותיהן מעילי צמר מתוחכמים אפילו כשאצבעותיהן קפאו מקור. בָּבָּה ולולו היו עוד שתי חברות קרובות, האחת רצינית והאחרת שובבה. הוניה, שהיתה באמצע שנות השלושים לחייה, היתה הן חברה והן דמות אם, וכוח שאין לעמוד בפניו. אולגה, בערך בת גילה של הוניה, נראתה זקנה מופלגת בעיני הצעירות.
כולן היו יהודיות.
לצדן תפרו שתי הקומוניסטיות הצרפתיות, חייטת המחוכים אָלידָה ולוחמת תנועת ההתנגדות מָרִילוּ. שתיהן נאסרו וגורשו בשל התנגדותן לכיבוש הנאצי בארצן.
בסך הכול עבדו בסלון עשרים וחמש נשים. מחטים פנימה, מחטים החוצה. כשקראו לאחת מהן והיא לא שבה, מרתה מיהרה למצוא אחרת שתתפוס את מקומה. היא רצתה שאסירות רבות ככל האפשר יצטרפו למקום המפלט במרתף. בחדר הזה היו להן שמות. מחוץ לסלון הן היו חסרות שם — מספרים ותו לא.
לכולן היתה די והותר עבודה. ספר ההזמנות הגדול והשחור היה מלא עד כדי כך שרשימת ההמתנה היתה בת שישה חודשים, אפילו עבור לקוחות רמות מעמד בברלין. בראש סדר העדיפויות היו ההזמנות של לקוחות מקומיות ושל האישה שהקימה את הסלון, הדוויג הס. אשתו של מפקד מחנה הריכוז אושוויץ.
יום אחד, יום ככל הימים, נשמעה בסלון שבמרתף זעקת שבר ופשט בו ריח נורא של בד שרוף. אסון. מגהץ חם יתר על המידה חרך אריג בזמן גיהוץ של שמלה. האזור החרוך היה ממש מלפנים. לא היה אפשר להסתיר אותו. הלקוחה היתה אמורה לבוא למדוד את השמלה למחרת. התופרת המסורבלת יצאה מדעתה מרוב חרדה והיא שבה וזעקה "מה נעשה? מה נעשה?"
האחרות עצרו את העבודה נוכח הפניקה. זה לא היה רק עניין של שמלה שנהרסה. הלקוחות של סדנת האופנה הזאת היו נשותיהם של אנשי האס־אס הבכירים של אושוויץ. אנשים שהיתה בידיהם מלוא השליטה על חייה ועל גורלה של כל אישה בחדר.
מרתה, האחראית על המקום, העריכה בקור רוח את הנזק.
"אתן יודעות מה נעשה? נוציא את החלק הזה ונכניס בד חדש לכאן. מהר…"
כולן התגייסו למלאכה.
ביום שלמחרת באה רעיית האס־אס לתור שנקבע לה בסלון האופנה. היא מדדה את השמלה והסתכלה מבולבלת במראה שבחדר המדידה.
"לא זכור לי שכך היא היתה אמורה להיראות."
"ודאי שכן," ענתה מרתה בנועם. "היא לא נראית יפה? אופנה חדשה…"2
האסון נמנע. לפחות לפי שעה.
התופרות חזרו לעבודתן, מחטים פנימה, מחטים החוצה. הן נשארו בחיים עוד יום כאסירות באושוויץ.
מערך הכוחות שהביא להקמת סלון האופנה באושוויץ הוא גם זה שעיצב וריסק את חיי הנשים שהתגלגלו לבסוף לעבוד בו. עשרים שנה קודם לכן, כשהתופרות היו נערות צעירות או רק פעוטות, הן לא יכלו להעלות בדעתן איך יצטלבו גורלותיהן במקום כזה. אפילו המבוגרים שסביבן היו מתקשים לדמיין עתיד שיכלול אופנה עילית בלב רצח עם מתועש.
בילדותנו, העולם קטן מאוד אבל עשיר בפרטים ובתחושות. המגע הדוקרני של צמר בעור, הקושי לכפתר כפתורים סוררים באצבעות קרות, המראה המרתק של חוט שאפשר למשוך עוד ועוד מתוך קרע במכנסיים. בהתחלה קירות בית המשפחה הם האופק שלנו. בהמשך הוא מתרחב לקצות הרחוב, לשדות, ליערות ולערים. אין לדעת מה יקרה בעתיד. עם הזמן, רק זיכרונות ומזכרות נותרים משנים אבודות.
אחד הדיוקנאות הנשקפים מהעבר הוא זה של אירנה רייכנברג כילדה, מתאריך לא ידוע. תווי פניה חיוורים בין הצללים; אי־אפשר לראות מה היא לובשת. חיוך מהוסס מעגל את לחייה, כאילו היא נזהרת שלא להראות יותר מדי רגש.
אירנה נולדה ב־23 באפריל 1922 בברטיסלבה, עיר יפהפייה בצ'כוסלובקיה על גדות נהר הדנובה, בקושי שעת נסיעה מווינה. מפקד אוכלוסין שנערך שלוש שנים לפני לידתה הראה שאוכלוסיית העיר היתה ברובה תערובת של גרמנים, סלובקים והונגרים. משנת 1918 חיו כולם תחת שליטתה הפוליטית של המדינה הצ'כוסלובקית, אבל הקהילה היהודית, בת כמעט 15 אלף איש, התרכזה ברובע מסוים של העיר, כמה דקות הליכה מהגדה הצפונית של הדנובה.
מרכז הרובע היהודי היה רחוב בשם יוּדֶנְגָסֶה או ז'ידוֹבְסְקָה אוּלִיצָה — רחוב היהודים. לפני שנת 1840 חיו היהודים ברחוב היחיד הזה בנפרד משאר אוכלוסיית ברטיסלבה. הרחוב המשופע היה חלק מנכסי הטירה המקומית. שומרים מטעם העיר נעלו בלילה את השערים בשני קצותיו, וכך נתחמה דרך שהיתה בעצם גטו והבהירה שיש לראות ביהודים אוכלוסייה נפרדת משאר תושבי ברטיסלבה.
בעשרות השנים הבאות התמתנו החוקים האנטישמיים והקנו למשפחות יהודיות משגשגות את החירות לעבור מהרחוב לחלק המרכזי של העיר. הבניינים בסגנון הבארוק של רחוב ז'ידובסקה, שהיו פעם מקור לגאווה, פוצלו והפכו לשיכונים צפופים של משפחות גדולות. לאזור היה מוניטין של מקום מגורים לא מבוקש, אבל הרחובות המרוצפים באבנים נוקו והחנויות והסדנאות נהנו משפע עבודה. זאת היתה קהילה תומכת ששררו בה יחסים קרובים. כולם הכירו את כולם, וכולם גם ידעו במה עוסקים האחרים. התושבים חשו שייכות מיוחדת למקום.
זאת היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי. שם נולדתי, שם גדלתי, ושם הייתי עם משפחתי.
— אירנה רייכנברג3
רחוב ז'ידובסקה היה מקום נפלא לילדים. הם ביקרו אלה בבתיהם של אלה והשתלטו על הכביש ועל המדרכות במשחקיהם. ביתה של אירנה היה בית מספר 18, בקומה השנייה של בניין פינתי. במשפחת רייכנברג היו שמונה ילדים. כמו בכל משפחה גדולה, נרקמו בין הילדים בריתות ונאמנויות שונות, כמו גם ריחוק כלשהו בין הצעירים ביותר למבוגרים ביותר. אחד מאחיה של אירנה, אָרמִין, עבד בחנות ממתקים. בסופו של דבר הוא עבר לפלשתינה המנדטורית, וכך נחסכה ממנו הטראומה הישירה של השואה. אחיה האחר, לָצי רייכנברג, עבד בחברת טקסטיל סיטונאית של יהודים. הוא התחתן עם סלובקית צעירה בשם טוּרוּלְקָה פוּקְס.
בחייה המוקדמים של אירנה לא היו במשפחה שום מחשבות על מלחמה. התקווה היתה שזוועות המלחמה נגמרו אחת ולתמיד לאחר שביתת הנשק של 1918 והולדתה של המדינה החדשה, צ'כוסלובקיה, שהיהודים היו אזרחיה. אירנה עצמה היתה צעירה מכדי להעריך את העולם שמחוץ לרובע היהודי. הדרך שנועדה לה, כמו לרוב הבנות בתקופתה, היתה ללמוד את עבודות הבית כדי להתחתן ולהיות לאם, כמו אחיותיה הגדולות לפניה. אחרי קָטָרינה, שכונתה קֵתֶה, חיזר צעיר נאה בשם לאו קוֹהן; יולנדה — יוֹלי — התחתנה עם החשמלאי בלה גרוטר בשנת 1937; פרידה, הבאה בתור להתחתן, הפכה לפרידה פֶדֶרווייס, וכעת נותרו רק אירנה, אדית וגרֵטֶה.4
פרנסת המשפחה הגדולה נפלה על כתפיו של שמואל רייכנברג, אביה של אירנה. שמואל היה סנדלר, אחד מבעלי המלאכה הרבים ברחוב ז'ידובסקה. מיומנותם ועוניים של הסנדלרים הונצחה באגדות. באמת היה מין קסם בדרך שבה שמואל חתך את העור, הניח את החתיכות הרכות על תבנית עץ, תפר אותן בחוט שעווה והִכה בזהירות בכל מסמר. הוא שקד על מלאכתו משבע בבוקר עד שעות הערב המאוחרות ועשה את כולה ללא עזרת מכונות. הכסף הספיק רק בקושי, והמכירות לא היו ודאיות. עבור רבים מתושבי רחוב ז'ידובסקה, נעליים חדשות או אפילו תיקוני נעליים היו מותרות. בשנים הקשות שבין המלחמות, העניים הלכו יחפים, או קשרו את נעליהם המתפרקות בסמרטוטים כדי שיהיה אפשר להמשיך להשתמש בהן.
אביה של אירנה הביא הביתה את הכסף ללחם, ואילו אמה צביה — צציליה — אפתה את הלחם וניהלה את משק הבית. יום העבודה שלה היה ארוך אפילו יותר מזה של בעלה. עבודות הבית, שנעשו בלי מכונות חוסכות־זמן ובלי עזרת משרתים, היו מפרכות. רק בנותיה עזרו לה. בכל שנה שנייה היתה צביה בהיריון, ופירושו של כל היריון היה יותר בישול, כביסה וניקיון. על אף גודלה של המשפחה וההכנסה הקטנה, צביה השתדלה ככל יכולתה לתת לכל אחד מהילדים את ההרגשה שהוא מיוחד. באחת השנים קיבלה אירנה הקטנה מתנת יום הולדת יוצאת מגדר הרגיל: ביצה קשה שלמה, כל כולה רק שלה. היא היתה מאושרת, ושמועות על הפלא הגיעו לאוזני חברותיה ברחוב ז'ידובסקה.
בקבוצת החברות המיוחדת הזאת היתה ילדה ממשפחה יהודית אורתודוקסית, רֶנֵה אוּנְגָר. אביה של רנה היה רב ואמה היתה עקרת בית. רנה היתה גדולה מאירנה בשנה, ולעומת אירנה השקטה, רנה הקרינה עזות.5 בדיוקן של רנה משנת 1939, היא נראית שקולה ושלווה, אך שני פונפונים התלויים מצווארון הפיטר פן שלה משנים קצת את מראית העין הזאת.
עשר שנים לפני שצולמה התמונה, כשאירנה היתה בת שבע, היא רכשה חברה חדשה למשחקים שהפכה לחברה לכל החיים ולבת לוויה אמיצת לב במסע הקשה ביותר של חייהן.
זאת היתה ברכה ברקוביץ'.
היו לנו שם זמנים טובים.
— ברכה ברקוביץ'
ברכה היתה ילדת כפר שנולדה בכפר צֶ'פָּה בהרי רותניה הקרפטית. החלק הזה של צ'כוסלובקיה שבין המלחמות נמצא הרחק ממרכזי התעשייה הגדולים והיה חקלאי בעיקרו. תושבי העיירות והכפרים של האזור דיברו בדרך משלהם, היו להם מנהגים מיוחדים ואפילו צורות רקמה מקומיות מיוחדות.
בנוף ילדותה של ברכה שלטו רכסי הרי הטטרה שלרגליהם שדות תלתן, שיפון ושעורה, והעלווה הירוקה של סלק הסוכר. את השדות עיבדו חבורות של נשים צעירות שלבשו חולצות עם שרוולים תפוחים, חצאיות־קומות עתירות בד ומטפחות ראש צבעוניות. נערות אווזים רעו את עדריהן. פועלים עדרו, אספו וקצרו. בעונת הקיץ לבשו בגדי כותנה מודפסים וצבעים בהירים — משבצות, דוגמאות מסולסלות ופסים. בחורף היו נחוצים בגדי צמר כבדים מאריגים שנטוו בבתים. הבגדים נראו כהים על רקע השלג. צעיפים חמים עם סיומות גדילים נכרכו סביב הראש וחוברו בסיכה מתחת לסנטר או נקשרו מאחור. רצועות צבעוניות של רקמה פרחונית עיטרו חפתים ותפרי שרוולים.
בגדים היו עניין מרכזי בחייה המאוחרים של ברכה, ורצה הגורל שגם לידתה היתה קשורה בהם. אמה, קרולינה, נאלצה להמשיך בעבודת הכביסה אפילו בשלבי ההיריון המאוחרים. בקרפטיה הכפרית, השכם בבוקר, עם אור ראשון, נראו נשים בדרכן לנהר עם חבילות של בגדים לכביסה. הן עבדו שם יחפות במים הקרים בשעה שילדים שיחקו על גדת הנהר. חלק מעבודות הכביסה נעשו בבית, שם הטילו בגדים ספוגי סבון לגיגיות, שפשפו אותם על לוחות, סחטו אותם בכפות ידיים סדוקות ולבסוף סחבו אותם לתלייה ולייבוש על חבל. אמה של ברכה, קרולינה, טיפסה על סולם ביום קר וגשום כדי לתלות כביסה כבדה לייבוש מתחת לשולי הגג כשהתחילה להרגיש את צירי הלידה. זה היה ב־8 בנובמבר 1921. קרולינה היתה אז רק בת תשע־עשרה. זה היה ההיריון הראשון שלה.6
ברכה נולדה בבית של סבה וסבתה. הבית היה קטן וצפוף, עם תנור חומר לחימום ומים ממשאבה, אבל ברכה זכרה את ילדותה כתקופה של גן עדן עלי אדמות.7
אהבה משפחתית היתה בלב זיכרונותיה הנעימים, אף על פי שבאורח בלתי נמנע היו גם מתחים.8 את נישואי הוריה ארגן שדכן מקומי — מנהג לא חריג במזרח אירופה באותה תקופה — וזאת היתה שותפות מוצלחת בין בני זוג חרוצים ומיומנים. סלומון ברקוביץ', שנולד חירש־אילם, נועד לאחותה הגדולה של קרולינה, אבל היא דחתה אותו בשל מוגבלויותיו. ההורים שידלו את קרולינה בת השמונה־עשרה לתפוס את מקום אחותה, וכשדמיינה את עצמה ככלה בלבן, השתכנעה.
כולם עשו את המיטב בחיים שהיו מאוד מאתגרים וקשים.
— ברכה ברקוביץ'
זמן קצר לאחר חתונתם של קרולינה וסלומון התחילו להופיע תינוקות. לאחר לידתה הפתאומית של ברכה ביום הכביסה נולדו אמיל, קטרינה, אירנה ומוריץ. הבית הקטן היה מלא עד כדי כך שקטרינה — שנודעה בשם החיבה קטקה — נשלחה לגור עד גיל שש אצל דודתה גניה, שלא היו לה ילדים. ברכה חשה קרבה לאחותה הקטנה אירנה, אבל קשר עז נרקם בין ברכה לבין קטקה כשהשתיים נשלחו יחד לאושוויץ. הנאמנות בין האחיות הבטיחה את שותפות הגורל שלהן בסטודיו החייטוּת העילית.9
עולם הילדות של ברכה כלל את ניחוח חלת השבת, הנאה ממצות עם גבישי סוכר ואכילת תפוחים אפויים עם דודתה סרנה בבית מלא חפצי נוי קטנים ומפיות תחרה. אופקי חייה התרחבו לראשונה אל מעבר לחיי הכפר הודות לתפירה, או ביתר דיוק, הודות לחייטות.
סלומון ברקוביץ' היה חייט מוכשר עד כדי כך שעלה בידו למצוא עבודה בחברה יוקרתית בשם פוקורני בברטיסלבה. הוא גם פתח שם עסק משל עצמו. מכונת התפירה שלו הועברה מצ'פּה לעיר הגדולה, ובהדרגה הוא רכש לעצמו חוג לקוחות נאמנים. הוא עבד מביתו ברחוב ז'ידובסקה עם עוזר שסייע בתיקונים ובשינויים. לבסוף עבדו בעסק שלושה עובדים — כולם חירשים־אילמים — יחד עם דודהּ של ברכה, הדוד הרמן ששימש שוליה. כל שנה נסע סלומון לבודפשט לאירועים שבהם הוצגה אופנת הגברים האחרונה.
להצלחת העסק שלו תרמה לא מעט עזרתה הבלתי נלאית של קרולינה, שבאה בעקבותיו לברטיסלבה כדי לתווך בינו ובין הלקוחות ולעזור בהתאמות הבגדים. ברכה הצעירה היתה נחושה בדעתה שלא להישאר מאחור והזילה מספיק דמעות כדי לשכנע את אמה להסכים שגם היא תיסע לברטיסלבה.
לילדה מהכפר, הנסיעה ברכבת היתה חוויה מלהיבה. היא ישבה בין נוסעים אחרים ותהתה לאן תגיע בסוף המסע. השילוט ברכבת היה בצ'כית, בסלובקית, בגרמנית ובצרפתית, ושיקף את תערובת העמים בצ'כוסלובקיה. היא הביטה בנוף המתחלף מעבר לחלון הקרון. הרכבת הגיעה לעולם חדש ומרהיב.
ברטיסלבה היתה ירוקה מעצים, עם אדריכלות חדשה ובוהקת, ורחובותיה הסואנים היו מלאי קונים, עגלות ילדים, סוסים, עגלות משא, מכוניות וחשמליות. על מי נהר הדנובה השקטים שטו דוברות משא, סירות גרר קטנות ואוניות קיטור. בעיני ברכה, הדירה ברחוב ז'ידובסקה היתה מקום מלא פלאים בהשוואה לחיי הכפר בצ'פה. במקום דליים שמולאו במשאבה היו שם ברזים עם מים זורמים. במקום מנורות שמן היו מנורות חשמל שאפשר היה להדליק ולכבות עם מתג. אסלת ההדחה בתוך הבית היתה הפלא הגדול מכולם. והדבר הטוב ביותר בעיר היתה האפשרות להכיר חברות חדשות. הבנות שפגשה בברטיסלבה ילוו אותה בחוויות הנוראות ביותר של שנות המלחמה.
הכול מצא חן בעיני, הכול, הכול… אהבתי ללכת לבית הספר.
— אירנה רייכנברג
ברכה הכירה את אירנה רייכנברג בבית הספר. לחינוך נודע מקום מרכזי בחיים היהודיים, אפילו במשפחות העניות ביותר. בברטיסלבה לא חסרו בתי ספר ומוסדות השכלה והכשרה. בבגדים שלבשו התלמידות לתצלום משנת 1930, בבית הספר האורתודוקסי השכונתי, ניכרת גאוות המשפחות ששלחו את בנותיהם לבית הספר, גם אם היה עליהן לנהוג לשם כך בחסכנות יתרה בבית. התמונה צולמה לרגל אירוע מיוחד, ולכן חלק מהבנות הצטלמו בגרביים לבנים ובנעליים חצאיות, ולא בנעלי העור הגבוהות והחזקות שהתאימו יותר למשחקים. רבות מהבנות לובשות שמלות פשוטות שהיה קל לתפור ולתקן. אחרות לובשות שמלות מהודרות יותר עם מגוון צווארוני תחרה או צווארונים מעומלנים.
אפשר לראות בתמונה את התסרוקות הקצרות שהיו אופנתיות בשנות העשרים, כמו גם תסרוקות מסורתיות יותר. לא היתה תלבושת אחידה לתלמידות, כך שלפעמים האופנה השפיעה על הופעתן. באחת השנים היה שיגעון לצאוורוני ווֹלאן מבדים עדינים בדוגמת כיווצים או קפלים, והבנות התחרו ביניהן מי מהן עונדת כמה שיותר וולאנים. המנצחת היתה נערה בשם פֶּרְלָה. כל הבנות קינאו בה בשל המלמלה עתירת הקפלים שלבשה. כמה מאושרים היו הימים ההם.
השיעורים בבית הספר היסודי האורתודוקסי היו בגרמנית, שפה שמעמדה ילך ויתחזק בצ'כוסלובקיה. ברכה התקשתה להשתלב בהתחלה. היא היתה חדשה בעיר, והיתה רגילה לדבר הונגרית ויידיש. אבל עד מהרה היא הסתגלה והתיידדה עם אירנה ועם רנה. כל הבנות דיברו כמה שפות ולפעמים עברו ביניהן באמצע משפט.
בשעות שמחוץ ללימודים התרוצצו ילדי הרובע היהודי ברחובות ובחדרי המדרגות ושיחקו תופסת, מחבואים ומשחקי חישוקים, או סתם הסתובבו להנאתם. בחופשות הקיץ, מכיוון שהיו עניים מכדי להרשות לעצמם חופשות מחוץ לעיר, הם הלכו בהמוניהם לדנובה כדי לשחות בברֵכה רדודה ליד הנהר או לשחק בפארק.
משחקים כאלה לא מנעו מברכה להתגעגע לחברותיה מהכפר. בגיל אחת־עשרה היא הפצירה בהוריה להרשות לה לחזור לצ'פה למשך הקיץ. כדי לעשות רושם טוב, כנערה עצמאית מהעיר הגדולה, היא תכננה לעצמה לבוש מהודר הרבה יותר מכל מה שלבשה בדרך כלל בברטיסלבה ונסעה בגאווה ברכבת לבדה. היא לבשה שמלה בצבע בז' שקיבלה מידידה אמידה, חגורה מעור אדום מבריק, נעליים מעור שחור מבריק וכובע קש עם סרט צבעוני.
בהקשר הרחב של המלחמה והסבל של השנים שיבואו, העיסוק בפרטים כאלה נראה קל דעת, אבל הם קיבעו זיכרון שנשאר כאשר נראה שחירויות ואלגנטיוּת כאלה שייכות לעולם שהיה ואיננו.
אלה באמת זיכרונות מאוד יפים.
— אירנה רייכנברג
מיטב הבגדים נשמרו לשבתות ולחגים ולמועדים אחרים. המשפחות היהודיות שימרו דפוס מנהגים שהתקיים מדורי דורות, מראש השנה, עם טבילת התפוחים בדבש, ועד למצות ולמרור של סדר הפסח. בימים הנוראים שחטו אווזים מפוטמים, הכינו פצפוצי תירס ומרק עוף עם אטריות התבשל על הכיריים. אירנה אהבה את החמימות סביב התכנסותה של משפחתה הגדולה בבית לתפילות ולברכות.
לקראת השבת התמלאו מגורי היהודים ברחוב ז'ידובסקה בריח החלות הטריות. ברכה היתה מיומנת בקליעתן. החלות הוכנו בבית ואז הובאו לאפייה במאפייה. הנשים ניקו את הבתים וחגרו סינרים לבנים לקראת הדלקת נרות השבת. אמנם ההלכה קבעה שהשבת היא יום ללא עבודה, כולל איסור על עבודות טקסטיל כמו צביעה, טווייה או תפירה — אבל עדיין היה צריך להאכיל את המשפחה. אמה של ברכה מצאה איכשהו זמן וכוח להכין ביסקוויטים עם קינמון ו־Topfenknödel, מין כופתאות גבינה שהיו פופולריות בבתי קפה וינאיים אופנתיים.
חתונות היו כמובן אירועים חשובים במיוחד בחיי המשפחה. כשאחד החייטים ששימש עוזרו של סלומון ברקוביץ' הודיע שאחותו עומדת להתחתן עם הסנדלר יֶנוֹ, דודהּ של ברכה, הוענקו לברכה מותרות נדירים: שמלה שנקנתה בחנות. היא רצתה לחקות את אביה, שתמיד גיהץ בגדים בסדנה שלו, והחליטה לגהץ בעצמה את השמלה בסגנון המלחים. הכנת הכלה נעצרה לפתע כשכל בני הבית הריחו שמשהו נשרף. השמלה נחרכה.
בעיני ברכה הקטנה, שנאלצה ללבוש בחתונה שמלה ישנה, זה היה אסון. כעבור שנים, כשנחרכה השמלה על קרש הגיהוץ בסלון האופנה של אושוויץ, והאחראית מרתה השתלטה על המצב ומנעה אסון, נצבע זיכרון הילדות הזה בצבעים שונים ורכים יותר. ברכה היתה נזכרת שם איך הלבישו את כלתו של הדוד יֶנוֹ בחדר שהמוזיקה מגרמופון ידני, קישוטי נייר ומנורות שהאירו עץ קטן בעציץ הפכו אותו לארץ פלאית. כשהזיכרון התפוגג היא נאלצה לחזור למציאות של הסטודיו לחייטות עילית ולדרישות של הלקוחות הנאציות.
ידענו מהרגע הראשון שנועדנו זה לזה.
— רודולף הס
חתונתו של דודהּ של ברכה היתה שונה בתכלית מחגיגת הנישואים שנערכה ב־17 באוגוסט 1929 בגרמניה, בחווה בפומרניה, כשעת נסיעה מהים הבלטי. הכלה באירוע זה תשפיע בעתיד עמוקות על חייה של ברכה, אף על פי שקרוב לוודאי שאפילו לא תדע מה שמה.
זאת היתה חתונתו של חייל ואיש מיליציה לשעבר בשם רודולף הס. הס, שזמן קצר קודם לכן שוחרר מעונש מאסר שריצה על רצח, התחתן עם אֵרְנָה מרתה הדוויג הנזל בת ה־21 — או פשוט הדוויג. בתצלום מיום החתונה נראית הכלה בשמלה לבנה רפויה באזור המותנים שמגיעה עד אמצע השוק. השרוולים הקצרים חושפים זרועות רזות. עם צמות ארוכות בלולאות נראים פניה הצעירות קטנות ועדינות.10
"התחתנו ברגע שיכולנו להתחיל את חיינו הקשים ביחד," כתב רודולף בזיכרונותיו.11 עובדה מביכה היתה שהדוויג כבר נשאה ברחמה את ילדם הראשון, קלאוס, היריון שהתחיל זמן לא רב לאחר פגישתה הראשונה עם רודולף.
בני הזוג הכירו דרך אחיה של הדוויג, גרהרד פריץ הנזל, וזאת היתה אהבה ממבט ראשון ממש כמו בסיפורים: רומן בין שני אידיאליסטים מסורים, חסידים של קבוצה חדשה בשם "אגודת ארטמן". אנשי הקבוצה היו "פוֹלקיסטים": הם שאפו לאורח חיים כפרי ופשוט שיהיה מבוסס על רעיונות אקולוגיים, עבודת משק ומספיקוּת עצמית. פיתוח בריא של הנפש והגוף היה מטרה מרכזית, שבעטיו חלו איסורים על אלכוהול וניקוטין, ולמרבה האירוניה עבור הזוג הצעיר, גם איסור על יחסי מין מחוץ לנישואים. רודולף והדוויג הרגישו בבית בין האנשים שרודולף תיאר כ"קהילה של צעירים פטריוטיים" שחתרו לאורח חיים טבעי.12
תיאוריות הגזע של אגודת ארטמן השתלבו היטב ברטוריקה על "דם ואדמה" של אנשי הימין שהחזיקו ברעיון ה־Lebensraum, מרחב המחיה, שזכה למקום של כבוד במניפסט הגרנדיוזי של אדולף היטלר, Mein Kampf (מיין קאמפף) — הרעיון שעל גרמניה להתפשט מזרחה כדי לממש את חזון גן העדן החקלאי, הגזעי והתעשייתי שנועד אך ורק למי שבעורקיהם דם גרמני טהור.
הדוויג היתה מחויבת לאידיאלים אלה לא פחות מבעלה וחיכתה בקוצר רוח ליום שבו יוכלו להתחיל לעבד אדמה משלהם, מיד כשתוקצה להם כזאת. אולם הם כלל לא היו עובדי אדמה פסיביים. רודולף התמנה למפקח אזורי של אגודת ארטמן. כעבור שנה הצטלבה דרכו בפעם השנייה בזו של היינריך הימלר. פגישתם הראשונה היתה בשנת 1921, כאשר הימלר היה סטודנט שאפתן לאגרונומיה. שניהם היו לחברים נאמנים במפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל־סוציאליסטית של היטלר. הם שוחחו על בעיותיה של גרמניה. הימלר השמיע את הדעה שהפתרון היחיד להידרדרות המוסר בערים ולהיחלשות הגזע הוא כיבוש טריטוריות חדשות במזרח.13 לשיתוף הפעולה בין השניים בעתיד יהיו השלכות הרסניות עבור מיליוני יהודים.
*בברטיסלבה לא נראה שנשקפה סכנה לחיים היהודיים בשל שאיפותיהם של אנשי אגודת ארטמן ושל הנאצים. בתחילת שנות השלושים המשיכו החיים שם להתנהל כרגיל. משפחות גדולות ערכו התכנסויות גדולות בחתונות ובאירועים חגיגיים אחרים, ואלה היו הזדמנויות להיפגש עם קרובי משפחה שגרו הרחק ולפגוש הרבה בני משפחה של חתנים ושל כלות. רשתות הקשרים המשפחתיים היו מורכבות. איכשהו כולם היו קשורים לכולם — ולא נראה שיש בכך שום דבר מוזר. לכן, כשאחיה הגדול של אירנה, לצי רייכנברג, התחתן עם טורול פוקס — טורולקה — איזו סיבה היתה לאירנה או לברכה להקדיש לכך מחשבה יתרה במקום פשוט לשמוח בשביל הזוג הצעיר?
הקשר הזה יהיה בעתיד גורלי בדרכים שהן לא יכלו להעלות בדעתן.
לטורולקה פוקס היתה אחות בשם מרתה.
מרתה פוקס הנבונה והמוכשרת היתה מבוגרת מאירנה ומברכה רק בארבע שנים, אבל בשל ארבע השנים האלה היא נראתה שונה מהן כליל מבחינת בגרותה וניסיונה.14 משפחתה של מרתה היתה במקור ממוֹשוֹנְמָגְיָרוֹבַר (Mosonmagyaróvár), כיום חלק מהונגריה. אמה היתה רוזה שניידר; אביה היה דזידר פוקס — או דֶסוֹ בהונגרית. כשמרתה נולדה ב־1 ביוני 1918, המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, עדיין היתה בעיצומה. רוזה ודזידר עברו עם משפחתם לכפר פּזינוֹק, שהיה קרוב דיו לברטיסלבה כדי לאפשר למרתה ללמוד בבית ספר על־יסודי בעיר, שבו התמחתה באמנויות.15 בתום לימודיה מרתה נהייתה תופרת. היא עבדה כמתמחה אצל א' פִישְגְרוּנְדוֹבָה מספטמבר 1932 עד אוקטובר 1934, ולאחר מכן עבדה בברטיסלבה עד לגירושה בשנת 1942.
ב־8 ביולי 1934, חגגו סבה וסבתה של מרתה, הזוג שניידר, את יום הנישואים החמישים שלהם במוֹשוֹנְמָגְיָרוֹבַר. מרתה נסעה עם הוריה ואחיותיה כדי להצטרף לחגיגה. המשפחה הקרובה התאספה כדי להצטלם בחצר מוצלת. מרתה, שלישית מימין, עומדת ליד אחותה קְלָרִיקָה — הראתה כבר אז את חיבתה לאופנה עם סרט עליז בחזית חולצתה. פניה מחייכות ושלווות וניכר בהן אופייה החמים והידידותי. אחותה טורולקה — כמה שנים לאחר נישואיה ללצי רייכנברג — יושבת במרכז ומחזיקה ילדה קטנה. יש ביטויים קטנים אחרים לתשומת לב לסגנון הלבוש בגזרה המוקפדת של החליפות, בצעיף המפוספס בסגנון אר־דקו שלובשת אמה של מרתה (שלישית משמאל, יושבת) ובנעליים של הנשים בשורה הראשונה.
בשנת 1934 מרתה היתה בברטיסלבה והשלימה את הכשרתה בת השנתיים כתופרת. זאת היתה גם השנה שבה רודולף הס הצטרף לאס־אס — עיסוק מסוג שונה בתכלית.
לאחר חיבוטי נפש רבים הוא החליט שהאידיליה החקלאית שחלם עליה עם אנשי אגודת ארטמן תצטרך לחכות. הימלר שכנע אותו שיוכל להיטיב לנצל את כישרונותיו בזירה שאפתנית יותר: בקידום מטרות הנציונל־סוציאליזם. התפקיד הראשון שקיבל רודולף הס במחנה ריכוז היה בעיר דכאו הסמוכה למינכן. מחנה הריכוז נועד כביכול "לחנך מחדש" אנשים שהיו איום על המשטר הנאצי החדש בגרמניה.
אשתו, הדוויג, קיבלה בצייתנות את החלטתו ועברה למגורי משפחות האס־אס, מחוץ למחנה, עם שלושת ילדיהם — קלאוס, היידטראוט ואינגֶה־בריגיט. על אף התהפוכות בחייהם, הדוויג היתה מחויבת למטרות הפוליטיות של הנציונל־סוציאליזם ולא התנגדה לעבודתו החדשה של בעלה. הוא הרי שימש רק כאחראי על החזקתם של "אויבי המדינה". כשהגיע הזמן ללדת את ילדם הבא, הנס־יורגן, ביקשה הדוויג במפורש ניתוח קיסרי, כדי שצירי הלידה הממושכים לא ישבשו את תוכניתה לשמוע את נאומו הגדול של היטלר באחד במאי בברלין.16
בשנת 1934, ברכה ברקוביץ' היתה רחוקה מאוד מהפוליטיקה של ברלין, ואפילו מההמולה של ברטיסלבה. בחגיגת ראש השנה היא חלתה. האבחנה היתה שחפת, והיא נסעה להחלים בסנטוריום נודע לשחפת בווישנה האגי, גבוה בהרי הטטרה. המעבר לשם הרחיק אותה מהבית לשנתיים ארוכות של החלמה. עולמה התרחב כמו המרחבים שנגלו לעיניה ממרום מיקומו של הסנטוריום. היא למדה את השפה הצ'כית, התרגלה לאכול אוכל לא כשר, ואפילו קיבלה בפעם הראשונה בחייה מתנה לרגל חג המולד — שמלה יפהפייה. היא הוקסמה למראה עץ חג המולד הירוק והנוצץ שהוצב בסנטוריום.
על אף כל החוויות החדשות, עדיין היה לברכה הרבה מה ללמוד על העולם. היא מצאה צעצועים ובגדים בעליית הגג של הסנטוריום, חפצים שנטשו שם מטופלים קודמים, והחליטה לשלוח אותם למשפחתה בברטיסלבה. היא אספה חפצים מלוא הזרוע — ביניהם יוֹ־יוֹ ודוב צעצוע עם בטן שהשמיעה נהמות — וצעדה לסניף הדואר הקרוב מתוך ביטחון שהחפצים יגיעו איכשהו לביתה. פקיד הדואר האדיב הכניס עבורה את החפצים לקופסה, כתב על החבילה את הכתובת וטיפל בבולים ובדמי המשלוח.
בשל הזמן שעבר עליה בסנטוריום, כשחזרה לברטיסלבה מצאה את עצמה ברכה בפיגור לעומת אירנה ורנה. כל הבנות התקדמו בלימודיהן ולמדו שיעורים שנועדו להכין אותן לעולם העבודה. המצב הכספי הדוחק אילץ את רוב הילדים ברחוב ז'ידובסקה לעזוב את הלימודים בגיל ארבע־עשרה כדי ללמוד מקצוע, והעיסוקים היו תלויי מגדר. עבודתן של הבנות היתה בעיקר פקידותית או בתחום המסחר בטקסטיל, וההכנסה מהעבודה נועדה לקיים אותן עד שיינשאו ויקימו משפחות משלהן.
אירנה נרשמה לבית ספר למסחר בהנהלת גרמנים קרפטים. רנה למדה קצרנות והנהלת חשבונות. ברכה התקבלה לקורס למזכירות בבית הספר התיכון הקתולי נוטרדאם. בשל החזות ה"נוצרית" שהיתה לה, לפי הסטריאוטיפים הגזעיים הפשטניים והרדוקטיביים שנפוצו באותן שנים, הציבו אותה בשורה הראשונה של תצלום בית הספר משנת 1938 לרגל הענקת תעודות הסיום. אולם הופעתה לא הגנה עליה מפני התחזקות הדעות הקדומות וההפרדה הגזעית באירופה.
בשנות העשרה לחייהן כבר היו הבנות מודעות למתחים הגוברים מחוץ לארצן וגם בתוכה. הרטוריקה האנטי־יהודית של הנאצים בגרמניה ליבתה את המתחים האנטישמיים ששררו עוד קודם לכן בצ'כוסלובקיה. הדיווחים ברדיו נהיו קודרים יותר ויותר נוכח התחזקות הנאצים. מהעיתון Prager Tageblatt למדו כולם על ההתפתחויות הבינלאומיות. היהודים התלבטו כיצד להגיב.
האם יכלו משפחות יהודיות לקוות שהאלימות תישאר ספורדית? האם יהיה מוגזם לעזוב את העיר ולעבור לאזור כפרי שמועד פחות להתלקחות? והיה רעיון קיצוני עוד יותר: האם נכון לשקול לעזוב את אירופה כליל ולהגר לפלשתינה?
אירנה וברכה הצטרפו שתיהן לתנועות נוער ציוניות, בין השאר בשביל הכיף והחברה: בנים ובנות יכלו ליצור שם ידידויות או לפתח קשרי אהבה ראשונים. אך לקשרים שנוצרו בתנועות הנוער היתה תכלית עמוקה יותר: הכשרה לקראת עבודה בקיבוץ. ברכה ואירנה השתייכו שתיהן לקבוצה של השומר הצעיר. אירנה הצטרפה גם לקבוצת "העוגן" — קבוצת שמאל שהתכוננה לצאת לפלשתינה בשנת 1938. אולם בשל מחלת אמה ומותה בטרם עת באותה שנה, וגם בשל המחסור בכסף לכרטיסי הנסיעה, נמנע מאירנה לממש את התוכנית.
ברכה הצטרפה גם לקבוצה דומה, "המזרחי". בתצלום שלה עם חברים מהתנועה (יושבת מלפנים, משמאל) היא נראית קורנת ורגועה. כל בני הנוער בתמונה לבושים בבגדים פשוטים, מעשיים, חפים משיגעונות אופנה. בפגישות של תנועת המזרחי יצרה ברכה קשר חדש — עוד חוט ברשת שבהמשך ייקשרו בה חייהם של רבים. היא התיידדה עם נערה מלאת חיים בשם שושנה סטוֹרך.
משפחתה של שושנה היתה מהעיירה קֶזְ'מָרוֹק במזרח סלובקיה. על אף מיקומה, קרוב להרי הטטרה הגבוהים והרחק מהערים ברטיסלבה ופראג, קז'מרוק היתה עיירה אלגנטית. שורות של עצי תרזה שלאורכם נראו רחובות החנויות בעיירה כמו שדרות יותר מאשר כמו דרכים גרידא; קשתות אבן הטילו צל על סמטאות מרוצפות אבנים שהובילו לחצרות יפות ולבארות עתיקות.17
בית משפחת סטורך היה קרוב לאחת הבארות האלה. חצר רחבה מאחור יצרה מרחב בקיץ. בחורף, לב הבית היה תנור גדול עם חזית קרמיקה שחימם את כל המשפחה בחדר אחד גדול. בית השימוש היה בחצר ולא פעם ארבו בו חולדות, כך שלפני הכניסה אליו היה כדאי למחוא כפיים בכוח. בימי הלימודים בבית הספר, כל שמונת ילדי משפחת סטורך התפזרו על המדרגות, צוחקים ומתבדחים, כדי לנעול נעליים: דוֹרָה, הוּנְיָה, טאוּבָּה, רבקה, אברהם, אדולף, נפתלי ושושנה. מצבה הכספי של המשפחה היה לעתים קרובות דחוק, אבל תמיכתו של אחד הסבים הבטיחה שלילדים יהיו לפחות נעליים, ושבמרתף יהיה מלאי מספיק של פחם ותפוחי אדמה לחורף.
שושנה הספיקה לברוח מצ'כוסלובקיה לפלשתינה כשעוד היה אפשר לעזוב, כמו הוריה ורוב אחיה ואחיותיה. אחותה הגדולה, הרמינֶה — שנודעה בכינויה הוּנְיָה — תילכד באירופה ולבסוף תצטרף לברכה, לאירנה ולמרתה.
בתקופה ההיא לא היה לי שמץ של מושג עד כמה גורלית תהיה בחירת העיסוק הזה עבורי.
— הוניה פולקמן (נ' סטורך)
הוניה נולדה ב־5 באוקטובר 1908, באותה שנה שבה נולדה הדוויג הנזל־הס.18 היא למדה תפירת יד מאמה ציפורה. ציפורה היתה מיומנת במיוחד בעבודת רקמה, שכלות השתוקקו לכלול כדוגמתה בנדוניות שלהן. (סבתה של הוניה התחתנה עם גבר שכישוריו המסחריים היו מוגבלים ונאלצה למכור את הנדוניה שלה כדי שיהיה למשפחתה מה לאכול.) הוניה למדה בבית גם כיצד להשתמש במכונת תפירה ולתחזק אותה.
בכרטיס הרישום של הוניה ממחנה הריכוז משנת 1943 כתוב שגובהה מטר ושישים וחמישה סנטימטר. שיער ועיניים בצבע חום. האף — ישר. מבנה גוף רזה, פנים עגולות, אוזניים גדולות בינוניות. לא חסרות שיניים, אין סימני היכר מיוחדים, אין רישום פלילי.19 אין בתיאור דבר שמשקף את אופייה, שהיה ללא ספק מלא חיים. היה לה רצון חזק שאותו ריככו חמלה ורוחב לב.
היא היתה מלאת חיים עד כדי כך שאף פעם לא היתה לה סבלנות למטלות בית הספר. שאיפתה היתה להיות תופרת. חייטות מקצועית לא היתה עבודה לחולמים ולחובבנים. היא דרשה התמדה, חוסן ושנים של למידה וניסיון. לא היה אפשר להביא לידי ביטוי כישרונות אישיים בלי ללמוד תחילה את היסודות. הוניה הצטרפה כשוליה לתופרת הטובה ביותר בקז'מרוק — לא היה מקום טוב יותר ללמוד בו את המלאכה. במשך שנה היא אספה סיכות, ניקתה את המתפרה וביצעה כל מיני מטלות, ובתוך כך צפתה בשקט בתופרות מנוסות הופכות אריגים לבגדים.
תדמיתנות, גזרנות, תפירה, גיהוץ, מדידה, תיקונים, גימור… כל שלב בתהליך דרש מיומנויות, והוניה היתה נחושה בדעתה לרכוש את המיומנויות האלה. אפילו כשהיתה רק שוליה היא תמיד היתה עסוקה. כשחזרה הביתה אכלה במהירות את ארוחת הערב ואחר כך עבדה עד אחרי חצות על מכונת תפירה מסוג "בּוֹבּין" של אמה, בתיקון ובתפירת בגדים לבני משפחה וידידים. שנתיים נוספות בסלון התפירה בקז'מרוק הקנו לה את הניסיון הדרוש כדי להתקבל לבית ספר נודע לתפירה בחוץ לארץ — הצעד הבא לקראת הגשמת שאיפותיה. גם שם תחזור על עצמה אותה שגרה מפרכת של תופרת מתלמדת: עשר עד שתים־עשרה שעות עבודה ביום, בבית מלאכה מחניק וחשוך, שישה ימים בשבוע. היא היתה מוכנה לאתגר.
בזמן שאנשי אגודת ארטמן והנציונל־סוציאליסטים בגרמניה דנו בהתפשטות מזרחה בהתאם למדיניותם, בשנות העשרים המאוחרות, הוניה תכננה לנסוע מערבה, להמשיך את הכשרתה כתופרת בלייפציג.
כנערות בשנות העשרה לחייהן, אירנה, ברכה ורנה לא היו שותפות לתחושת הייעוד שהיתה להוניה בגילן. אף אחת מהן לא חשבה להפוך את התפירה למקצוע. לא בהתחלה. הן התכוונו לסיים את ההכשרה המקצועית שבחרו לעצמן. נראה להן שהשליטה בכך תוכל להישאר בידיהן, יהיו אשר יהיו התהפוכות מעבר לגבולות צ'כוסלובקיה, בזמן שהרטוריקה של היטלר נגד היהודים התחזקה ותבעה ביתר שאת את זכויות הגרמנים.
בשנת 1938 התברר מעל לכל ספק שקווים על המפה לא יעצרו את שאיפות ההתפשטות של הנאצים. היטלר דרש שליטה בחבל הסודטים של צ'כוסלובקיה בטענה שיש להגן על התושבים ממוצא גרמני שחיו בו. בתקווה למנוע עימות צבאי, מעצמות אירופה נפגשו במינכן כדי לדון בבעיה. לצ'כוסלובקיה לא היה ייצוג בוועידה והיא לא יכלה להשפיע על ההחלטה לספח את הטריטוריה לגרמניה. זה היה בספטמבר.
בנובמבר עברו חלקים מצ'כוסלובקיה לשליטת הונגריה ופולין. עבור ברכה אלה היו שינויים מוחשיים. משפחתה חזרה לכפר צ'פה בשנת 1938. כשהונגריה השתלטה על האזור, משפחתה נאלצה לעקור מביתה פעם נוספת. הם חצו את הגבול בניגוד לחוק וחזרו לברטיסלבה. זה היה אות ראשון לעקירות אחרות.
במרץ 1939, בוהמיה ומורביה עברו לשליטה גרמנית וסלובקיה הפכה למדינה פשיסטית־קלריקלית בראשות ממשלת בובות ימנית ואנטישמית. צ'כוסלובקיה חדלה להתקיים כמדינה.
תושביה היהודים של עיירת הולדתה של הוניה, קז'מרוק, עזבו מרצונם, או "עודדו" אותם לעזוב. תלמיד יהודי בבית ספר בקז'מרוק מצא על הלוח בכיתה את המילים "Wir sind judenrein", אנו נקיים מיהודים. חברים ותיקים ללימודים הפכו לאויבי גזע.20
בברטיסלבה, יום אחד בשנת 1939 הגיעה אירנה כרגיל לבית הספר. היא מיהרה לכיתה הרגילה עם חברותיה והיתה מוכנה לתחילתו של יום הלימודים. המורה נכנסה ובלי שום הקדמות הודיעה, "אי־אפשר לצפות שילדות גרמניות ישבו עם יהודיות באותה כיתה. יהודיות החוצה."
אירנה והבנות היהודיות האחרות אספו את הספרים ויצאו. חברותיהן הלא־יהודיות לא אמרו דבר ולא עשו דבר.
"הן היו בנות נחמדות," אמרה אירנה בפליאה על הפסיביות שלהן. "אני לא יכולה להתלונן עליהן."21
תמה הילדוּת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.