שייט בוונציה
לוסי גורדון
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
דולסי מאדוקס הגיעה לוונציה, עיר הגונדולות באיטליה, כדי לעבוד. היא מצאה באיש הגונדולות, גוידי קלבני, בן זוג לבילויים שיגרתיים. היא לא ידעה שגוידי הוא בן לעשירי וונציה, אך גם גוידי מצא בה עניין,
עד אשר הוא גילה שדולסי מחביאה אף היא סוד היכול לשנות את הקשר ביניהם.
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2023
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
גווידו קלווני עשה עוד פניה במסדרון בית-החולים, מנסה לא לחשוב על דודו, ששכב מאחורי דלת סגורה במצב אנוש.
הוא היה בקומה העליונה. בקצה המסדרון ניבט חלון אל לבה של ונציה, גגות אדומים, תעלות, גשרים קטנים. מהקצה השני נשקפה התעלה הגדולה. גווידו עצר ובחן את המים המבהיקים, הנעים כנחש עקלתון בדרכם אל לבה של העיר הקטנה, אל המקום בו הגיעו לפאלאצו קלווני, ביתם של רוזני קלווני מזה מאות בשנים. הוא עשוי לרשת את התואר עוד הלילה, והמחשבה דחתה אותו.
מצב רוחו הכספיתי לא היה מדוכדך לעתים קרובות. הוא התייחס לחיים באופטימיות שהשתקפה במראהו. עיניו הכחולות נולדו נוצצות וחיוכו היה בבחינת הבעתו התמידית. בגיל שלושים-ושתיים, עשיר, נאה, פנוי, לא היו לו דאגות בעולם, זולת זו שאיימה עליו עכשיו.
גווידו היה גבר חם. הוא אהב את דודו. אבל הוא אהב גם את החירות שלו, ותוך כמה שעות הוא עלול לאבד את שניהם.
הוא הסתובב במהירות כאשר שני גברים צעירים הגיחו מגרם המדרגות למטה.
"אלוהים אדירים!" אמר וחיבק את אחיו למחצה ליאו, שחיבק אותו בתגובה בלי מבוכה. לדודנו מרקו טפח על השכם בלבד. היתה במרקו סגירות גאה שאפילו גווידו הפתוח היה צריך לכבד.
"עד כמה גרוע מצבו של דוד פרנצ'סקו?" שאל מרקו במתיחות.
"אני חושב שהוא גרוע מאוד. התקשרתי אליך אמש מפני שהוא התחיל לסבול מכאבים בחזה, אבל הוא לא היה מוכן ללכת לרופא. ואז, הבוקר מוקדם, הוא התמוטט מכאב, ואני הזעקתי אמבולנס. מאז אנחנו כאן. הם עדיין עורכים בדיקות."
"לא ייתכן שזה התקף לב," אמר ליאו. "הוא מעולם לא עבר התקף לב, והחיים שניהל – "
"די היה בהם כדי לגרום לגבר נורמלי עשרה התקפי לב," השלים מרקו. "נשים, יין, מכוניות מהירות – "
"נשים!" אמר גווידו.
"שלוש סירות מרוץ מרוסקות," נזכר ליאו.
"הימורים!"
"נשים!"
"סקי!"
"טיפוס הרים!"
"נשים!" אמרו פה אחד.
צעדים במסדרון השתיקו אותם כאשר ליזבטה, סוכנת הבית של הרוזן, הופיעה ביניהם כמו שליחת יום הדין. היא היתה רזה, חדת פנים, מבוגרת והם קידמו את פניה בכבוד שכמותו לא גילו אפילו כלפי דודם. היצור הקדורני הזה היה הכוח המניע מאחורי פאלאצו קלווני.
היא בירכה אותם במנוד ראש שהצליח לשלב כבוד לתארי האצולה שלהם יחד עם תיעוב כלפי מינם הגברי, התיישבה והמשיכה לסרוג.
"אני חושש שעוד אין חדשות," אמר גווידו בעדינות.
הוא הרים את עיניו כאשר דלת המחלקה נפתחה והרופא יצא. הוא היה גבר מבוגר והיה ידידו של הרוזן מזה שנים. הבעתו החמורה יכלה להתפרש באופן אחד בלבד, ולבבותיהם נפלו.
הרופא הכריז, "תוציאו מכאן את הסכל הזקן הזה ותפסיקו לבזבז לי את הזמן."
"אבל – התקף הלב שלו –?" מחה גווידו.
"התקף לב, בטח! הפרעות בעיכול! ליזה, לא היית צריכה להרשות לו לאכול שרימפס בחמאה."
ליזה לטשה בו עיניים קשות. "והוא מקשיב לי," התיזה.
"אנחנו יכולים לבקר אותו?" שאל גווידו.
שאגה מבפנים ענתה לו. בשיאו, הרוזן פרנצ'סקו נודע כאריה מוונציה, ועתה, כאשר היה בשנות השבעים שלו, דבר לא השתנה.
שלושת הגברים הצעירים נכנסו לחדר דודם ועמדו כשהם בוחנים אותו בציניות. הוא ישב במיטה, פניו ממוסגרים שיער לבן, עיניו הכחולות נוצצות.
"הפחדתי אתכם, הא?" קרא.
"די כדי להביא אותי מרומא ואת ליאו מטוסקנה," הטעים מרקו. "והכל בגלל שאכלת כמו חזיר."
"אל תדבר ככה אל ראש המשפחה," נהם פרנצ'סקו. "ותאשים בזה את ליזה. אי-אפשר לעמוד בפני הבישולים שלה."
"אז אתה חייב לטרוף הכל כמו ילד קטן ותאוותן," אמר מרקו, לא מבוהל כלל מראש המשפחה. "דוד, מתי תתחיל להתנהג כמתבקש מגילך?"
"לא הגעתי לגיל שבעים-ושתיים בגלל שהתנהגתי כמתבקש מגילי!" אמר פרנצ'סקו בכנות מופלגת. הוא הצביע על מרקו. "כשאתה תהיה בן שבעים-ושתיים, אתה תהיה מיובש כמו מקל בלי לב."
מרקו משך בכתפיו.
הזקן הצביע על ליאו. "כאשר אתה תהיה בן שבעים-ושתיים, אתה תהיה איכר חסר תבונה יותר מעכשיו."
"מצוין," אמר ליאו בלי להיטרד.
"ומה אהיה אני בגיל שבעים-ושתיים?" שאל גווידו.
"אתה לא. בעל זועם יירה בך הרבה לפני."
גווידו חייך. "אין ספק שאתה יודע המון על בעלים זועמים, דוד. שמעתי שרק בשנה – "
"לכו מכאן. ליזה תחזיר אותי הביתה."
ברגע שנמלטו מהבניין הם נשענו על קיר האבן הבהיר ופלטו אנחות הקלה ארוכות.
"אני זקוק למשקה," אמר גווידו והלך בראשם לעבר בר קטן על שפת המים. האחרים התיישבו עמו ליד שולחן בשמש.
מאחר שגווידו התגורר בוונציה, ליאו בטוסקנה ומרקו ברומא, הם נפגשו לעתים נדירות בלבד, ובדקות הבאות הם התעדכנו זה בחיי זה. ליאו השתנה הכי פחות. כפי שאמר דודם, הוא היה בן כפר, רזה, חזק בגופו ובעל פנים כנים ועיניים צלולות. הוא לא היה אדם מעודן. החיים נגעו בו בצורה ישירה, באמצעות החושים שלו, והוא קרא ספרים רק כאשר לא היתה לו ברירה.
מרקו לא השתנה גם הוא, אבל כל תכונה התעצמה עתה: הוא היה קצת יותר מתוח, קצת יותר ממוקד, וקצת יותר אדיש לבני תמותה רגילים. הוא התקיים בעולם של פיננסים, בו נערכו עסקאות ענק, ודודניו הבינו שטוב לו שם. הוא חי חיים יקרים, קנה רק את הטוב ביותר, דבר שיכול להרשות לעצמו בקלות. אבל הוא עשה זאת לא מפני שהדבר העניק לו עונג אלא מפני שמעולם לא עלה בדעתו שיש אפשרות אחרת.
אופיו הכספיתי של גווידו היה תולדה של חיים כפולים. רשמית, הוא התגורר בפאלאצו, אבל הוא החזיק גם דירת רווקים נסתרת, בה עשה כרצונו, חופשי מעיניים ביקורתיות. גם הוא הקצין את התנהגותו, נעשה מקסים יותר וחמקן יותר בנחישותו להישאר עצמאי באורחותיו. היתה בו עקשנות עזה, שאותה הסתיר תחת צחוק ומזג מתוק. שערו הכהה היה טיפה ארוך מדי, מתעקל על הצווארון שלו בחוסר סדר מסוים שגרם לו להיראות צעיר משלושים-ושתיים שנותיו.
אף-אחד מהם לא דיבר עד שהגיע סיבוב הבירה השני שלהם.
"אני לא יכול לסבול את זה," אמר גווידו לבסוף. "להגיע אל הסף ואז לחזור, זה יחסל אותי. ולכמה זמן הוא חזר?"
"מה אתה עושה רוח?" שאל מרקו.
"תתעלם ממנו," חייך ליאו. "אדם שזה עתה ניצל מרגיש קצת סחרחורת."
"נכון, תרד עלי!" אמר גווידו. "זו היתה צריכה להיות הבעיה שלך."
ליאו היה האח הבכור, אבל הגורל זימן לגווידו את מעמד היורש. ברטרנדו, אביהם, נשא לאשה אלמנה שבעלה המנוח התגלה חי. אלא שאז היא היתה כבר בין המתים, שכן הלכה לעולמה במהלך לידתו של ליאו, מותירה אותו ללא שם. מקץ שנתיים נישא ברטרנדו שוב, ואשתו השניה העניקה לו את גווידו.
איש לא התעסק בזה באותה תקופה. זה היה עניין טכני שייאבד את החשיבות שלו כאשר הרוזן פרנצ'סקו יתחתן ויוליד בן. אבל השנים חלפו, ובהיעדר חתונה, החל העניין לאיים באופק. למרות שהבן הצעיר יותר, גווידו, היה חוקית הבן היחיד ויורש התואר.
הוא שנא את המחשבה על כך. זו היתה מלכודת שחיכתה כדי ללכוד את רוחו החופשית. הוא כמה לנס שישיב לליאו את זכויותיו, אבל גם ליאו לא חפץ בהן. רק האדמה עניינה אותו: גידול ענבי יין, חיטה וזיתים, בקר וסוסים. הוא אהב את התואר לא יותר מגווידו.
המתח היחיד התעורר ביניהם כאשר גווידו ניסה לפתות את אחיו לנקוט פעולה משפטית שתחזיר לו את זכויותיו כדי שיפסיק להתחמק מתפקידיו הרשמיים. ליאו ענה בחריפות שאם גווידו חושב שהוא יקשור אותו להבלים חסרי תוחלת אלה הרי שהוא טיפש יותר ממה שהוא נראה. גווידו הגיב בחריפות דומה ורק מרקו הצליח למנוע תגרה ממשית. כבנו של סילביו, האח הצעיר יותר של פרנצ'סקו וברטרנדו, היה לו סיכוי פעוט בלבד לזכות בתואר, והוא יכול להרשות לעצמו להסתכל על משוגותיהם של השניים האחרים בשעשוע יהיר.
"ברור שזה יקרה ביום מן הימים," אמר עכשיו ברשעות. "הרוזן גווידו, אב לעשרה, גבר מכובד, שמן, שבע רצון, בגיל העמידה, עם רעיה תואמת."
"החולצה הזו נראית כאילו עלתה אלף דולר," אמר גווידו ונגע בכוסו המלאה למחצה.
"זו היתה סתם בדיחה," ניסה מרקו לנחם אותו.
"לא מצחיק." גווידו לגם מהמשקה שלו ונאנח באבלות. "לא מצחיק בכלל."
ביתו הלונדוני של רוסקו הריסון לא היה ארמון, אבל הוא הוציא עליו אותם סכומים שהוצאו על מעון קלווני. ההבדל היה שהוא היה אדם חסר טעם. הוא האמין בהצגת עושרו, ובכוחו הגדול של הכסף, והדבר ניכר בביתו.
"אני קונה רק את הטוב ביותר," אמר עכשיו לאשה הצעירה ובהירת השיער שישבה במשרדו בירכתי הבית. "לכן אני קונה אותך."
"אתה לא קונה אותי, מר הריסון," אמרה דולסי בצינה. "אתה שוכר את המיומנויות שלי כחוקרת פרטית. יש הבדל גדול."
"טוב, המיומנויות שלך הן מה שאני צריך. תסתכלי בזה."
הוא הדף צילום על פני השולחן. בצילום נראתה ג'ני הריסון, בתו של רוסקו, שערה הכהה משתפל על כתפיה בשמש ונציה, מקשיבה בריכוז לנהג גונדולה צעיר שניגן במנדולינה, בזמן שנהג גונדולה אחר, בעל שיער מתולתל ופני תינוק, הביט בנעשה לצדו.
"זה הטיפוס שחושב שיתחתן עם הבת שלי בגלל כספה," התיז רוסקו והצביע על נגן המנדולינה. "הוא אמר לה שהוא לא באמת נהג גונדולה, אלא יורשו של רוזן – קלווני, או משהו כזה – אבל אני טוען שזה שקר אחד גדול.
"אינני חסר הגיון. אם הוא באמת אציל כזה, אז הכל יהיה שונה. התואר שלו, הכסף שלי. הוגן. אבל אציל שחותר בגונדולה? לא נראה לי. אני רוצה שתסעי לוונציה, תגלי מה קורה שם. ואז, כאשר תוכיחי שהוא לא אציל – "
"יכול להיות שהוא כן," מלמלה דולסי.
רוסקו נחר בבוז. "העבודה שלך היא להוכיח שאינו."
דולסי מצמצה. "אני לא יכולה להוכיח שהוא לא אם הוא כן," התעקשה.
"טוב, אני בטוח שתדעי, מפני שאת בעצמך אצילה. את ליידי דולסי מדוקס, לא?"
"בחיי הפרטיים, כן. אבל כאשר אני עובדת אני סתם דולסי מדוקס, חוקרת פרטית."
היא שיערה שזה לא מוצא חן בעיני רוסקו. הוא התרשם מהקשרים שלה, וכאשר ביטלה אותם הוא הרגיש מרומה.
אמש הוא הזמין אותה לארוחת ערב כדי להפגישה עם בתו, ג'ני. דולסי הוקסמה מהרעננות והנאיביות של הנערה הצעירה. קל היה להאמין שהיא זקוקה להגנה מפני רודפי ממון.
"אני רוצה אותך מפני שאת הטובה ביותר," חזר רוסקו על הנעימה הזו. "את אצילה. את מתנהגת כבת אצולה. את נראית כבת אצולה – לא הבגדים שלך, מפני שהם – "
"זולים," סיפקה. הג'ינס ומעיל הג'ינס היו הדבר הזול ביותר בדוכן בשוק. למרבה המזל, היא היתה גבוהה למדי ורזה, כך שהצליחה להיראות טוב בכל בגד, ושמה ושערה הבהיר ועיניה הירוקות המוזרות משכו הערצה בכל מקום.
"לא יקרים," אמר רוסקו ברגע נדיר של טאקט. "אבל את נראית יקרה, בעצמך. אפשר לזהות אצילים מפני שהם כל-כך גבוהים ורזים. אולי זה בזכות העובדה שהם אוכלים אוכל טוב בזמן שהאיכרים נאלצו תמיד לאכול דייסות."
"אולי זה כך אצל האחרים," אמרה דולסי. "אצלי זה נובע מהעובדה שאני לא אוכלת מספיק בגלל שכל כספי המשפחה פוצצו על סוסים. לכן אני עובדת כחוקרת פרטית. אני עניה כעכבר כנסיה."
"אז תזדקקי לציוד חדש כדי לשכנע. אני מחזיק חשבון פתוח בפלטהם עבור ג'ני. אני אתקשר ואגיד להם להלביש אותך על חשבוני. כאשר תגיעי למלון ויטוריו, את תצטרכי להתאים לתפקיד שנתפר עבורך."
"מלון ויטוריו?" היא השקיפה החוצה במהירות, פן ינחש שהמלון הזה היה בעל משמעות מיוחדת עבורה. רק לפני שבועות ספורים תכננה לבלות את ירח-הדבש שלה במלון זה, עם גבר שנשבע לאהוב אותה לעד.
אבל זה היה אז. עכשיו זה עכשיו. האהבה נעלמה בפתאומיות אכזרית. היא היתה נותנת הכל כדי להתרחק מהוויטוריו, אבל לא היה מוצא.
"המלון היקר ביותר בוונציה," אמר רוסקו. "אז תקני בגדים ותצאי לשם במהירות. תטוסי במחלקה הראשונה. אני לא רוצה טיסה זולה במחלקת תיירים, למקרה שהוא יבדוק."
"אתה מתכוון שגם הוא עלול לשכור חוקר פרטי?"
"אי-אפשר לדעת. יש אנשים ערמומיים מספיק לכל דבר."
דולסי שמרה על שתיקה דיפלומטית.
"הנה המחאה להוצאות. זה לא מספיק להיראות עשירה. את צריכה לבזבז המון כסף."
"לבזבז המון כסף," אמרה דולסי אחריו ובחנה את גודלה של ההמחאה.
"תמצאי את נהג הגונדולה הזה, תגרמי לו לחשוב שאת שוחה בכסף, כדי שהוא יתחיל אתך. אחרי שהוא יעלה בחכתך, תתקשרי אלי. אני אשלח את ג'ני לשם, והיא תראה איזה גבר הוא באמת. היא לא מוכנה להאמין, אבל העולם מלא גברים נוראים שמחפשים נערה עשירה."
"כן," מלמלה דולסי ברגש, "אתה צודק."
בליל שובו של הרוזן פרנצ'סקו נערכה בפאלאצו ארוחת ערב רשמית. ארבעת הגברים הסבו לשולחן מעוטר בזמן שמשרתת הגישה את המנות בזו אחר זו תחת עינה הפקוחה של ליזה. בעבור הרוזן זה היה טבעי, ומרקו הרגיש נוח בסביבה זו. אבל שני האחרים הרגישו מחנק, ושמחו כאשר הארוחה הסתיימה.
כאשר הכינו את הדרך החוצה, סימן הרוזן לגווידו להצטרף אליו בחדר העבודה הנאה שלו.
"אנחנו נהיה אצל לואיג'י," קרא מרקו מהכניסה.
"זה לא יכול לחכות?" הפציר גווידו, צועד בעקבות דודו אל חדר העבודה.
"לא, זה לא יכול לחכות," זעף פרנצ'סקו. "יש דברים שחייבים להיאמר. אני לא אטרח לשאול אם הסיפורים ששמעתי עליך נכונים."
"קרוב לוודאי שהנם," הצטחק גווידו.
"הגיע הזמן שזה ייפסק. אחרי כל המאמצים שהשקעתי כדי להפגיש אותך עם כל אשה בחברה הגבוהה."
"אני עצבני בחברת נשות החברה הגבוהה. הן רוצות רק דבר אחד!"
"מה?"
"את התואר העתידי שלי. חצי מהן לא מסתכלות עלי בכלל. המבט שלהן נעוץ תמיד בסרטי קלווני."
"אם אתה רוצה להגיד שהן מוכנות להתעלם מאורח החיים המביש שלך מתוך כבוד לי – "
"לעזאזל הכבוד. חוץ מזה, אולי אני לא רוצה אשה שתתעלם מאורח החיים 'המביש' שלי. אולי יהיה נחמד יותר אם היא תרצה להצטרף."
"נישואים אינם צריכים להיות עסק נחמד!" רעם פרנצ'סקו.
"מזה חששתי."
"הגיע הזמן שתתחיל להתנהג כמו גבר בעל כבוד במקום לבזבז את כל זמנך עם משפחת לוצ'י, עם נהגי הגונדולות – "
"אני אוהב לחתור בגונדולה."
"בני לוצ'י עובדים קשה אבל חייהם נעים בנתיב אחד ואילו חייך – "
בשניה אחת איבדו פניו של גווידו את החיוניות שלהם והתקשו. "בני משפחת לוצ'י הם חברים שלי, ואתה תצטרך לזכור את זה ולכבד אותם."
"אתם יכולים להיות חברים – אבל אינך יכול לחיות את חייו של פדה. אתה צריך לפלס לך את נתיבך בחיים. אולי לא הייתי צריך להרשות לך להיפגש אתם כל-כך הרבה."
"אתה לא הרשית לי," אמר גווידו בשקט. "לא ביקשתי את רשותך. ולא אבקש אותה. לעולם. דוד, אני מכבד אותך, אבל אני לא אתן לך לנהל את חיי."
כאשר גווידו דיבר בנימה זו, הגבר המקסים נעלם והיה משהו בעיניו שעורר אפילו ברוזן דאגה וחשש. הוא הבין זאת עכשיו והשתתק. גווידו התחרט מיד.
"אין בזה שום נזק," אמר בעדינות. "אני פשוט אוהב לחתור. זה שומר על הכושר שלי אחרי כל 'החטאים' האחרים שלי."
"אם זה היה רק החתירה," אמר פרנצ'סקו, מתאושש. "אבל שמעתי שאתה אפילו שר לתיירים 'או סולה מיו'."
"הם מצפים לזה. בעיקר הבריטים. זה משהו שקשור לטילונים."
"ואתה מצטלם אתם." הרוזן הוציא צילום של גווידו בתלבושת נהג גונדולה, שר לנערה יפה וכהת שיער, בזמן שנהג גונדולה אחר, עם שיער מתולתל ופני תינוק, מתבונן בהם מאחור.
"האחיין שלי," נהם, "הרוזן לבית קלווני לעתיד מצטלם עם כובע קש."
"זה מעורר חלחלה," הסכים גווידו. "אני הורס את שמה הטוב של המשפחה. תצטרך להתחתן במהירות, להוליד בן ולנשל אותי. השמועה אומרת שעוד כוחך במותניך, אז זה לא צריך להיות –"
"צא מכאן, אם אתה יודע מה טוב בשבילך!"
גווידו נמלט בהקלה, יצא מהבניין וחמק דרך הרחובות החשוכים והזעירים. כאשר הגיע אל התעלה הגדולה הוא ראה אסופה של שבע גונדולות נעות מצד אל צד. זו היתה 'סרנדה', מופע שנועד לשמח את התיירים. בסירה המרכזית ישב הצעיר עם פני התינוק מהצילום ושר בטנור מתוק שריחף על המים. השיר הגיע לקצו, נשמעו מחיאות כפיים והסירות נעו אל המעגנים שלהן.
גווידו חיכה עד שחברו, פדריקו לוצ'י, עזר לאחרון הנוסעים לרדת בטרם קרא לו.
"הי, פדה! אם הסניורינה האנגליה היתה יכולה לשמוע אותך שר ככה, היא היתה הולכת אחריך לקצווי ארץ," אמר. "מה קרה?" שכן פדה גנח. "היא כבר לא אוהבת אותך?"
"ג'ני אוהבת אותי," הכריז פדה. "אבל אבא שלה יהרוג אותי לפני שירשה לנו להתחתן. הוא חושב שכל מה שמעניין אותי זה הכסף שלה, אבל זה לא נכון. אני אוהב אותה. כשנפגשתם לא חשבת שהיא מקסימה?"
"מקסימה," אמר גווידו, מסתיר בדיפלומטיות את דעתו שג'ני היתה בובה יפה שחסר לה מעט פלפל. הוא העדיף נשים שמציבות אתגר, שיכולות להוביל אותו בריקוד עליז ולהחזיר לו בכל הכוח. אבל הוא היה חבר טוב מכדי להגיד את זה.
"אתה יודע שאעזור לך בכל דרך אפשרית," אמר בחמימות.
"כבר עזרת לנו מאוד," אמר פדה, "כשהרשית לנו להיפגש בדירה שלך, ועבדת במקומי בגונדולה – "
"זה כלום. אני נהנה מזה. תודיע לי ברגע שתרצה שאעשה את זה שוב."
"ג'ני שלי חזרה לאנגליה. היא אומרת שהיא תסביר לאבא שלה, אבל אני חושש שהיא בחיים לא תחזור."
"אם זו אהבת אמת, היא תחזור," התעקש גווידו.
פדה השמיע צעקת צחוק וטפח על שכמו. "מה אתה כבר יודע על אהבת אמת? אתה כאן היום ושם מחר. כשמזכירים את המילה חתונה, אתה מחפש מחסה."
"ששש!" גווידו נראה רדוף. "לדוד שלי יש אוזניים בכל מקום. בוא, נצטרף אל ליאו ומרקו אצל לואיג'י, ונוכל להשתכר בשקט."
מקץ יומיים טסה דולסי לוונציה, נחתה בנמל-התעופה מרקו-פולו וחיכתה, בהבעה של גדולה מנוכרת, בזמן שהמטען שלה הועמס על סירת המנוע הפרטית של מלון ויטוריו.
היתה תחילת חודש יוני, וכאשר הספן החל לחצות את הלגונה עמדה השמש ברום השמים והאור נצץ במים. דולסי שכחה לרגע את עצבותה בהיותה מוקפת בכל-כך הרבה יופי זוהר.
לימינה היא ראתה את הדרך המחברת את ונציה ליבשת. הרכבת עשתה את דרכה על פניה. מן העבר השני נפרשה הלגונה הרחק אל תוך האופק.
"זהו, סניורינה," אמר הספן, מדבר בגאווה שהרגישו כל בני ונציה כלפי עירם.
מה שראתה ראשית היו העיגולים הנוצצים, שלבסוף התגלו כמעברים זהובים, זוהרים בשמש. העיר עצמה, עדינה ומושלמת, הופיעה לאיטה לעיניה, עוצרת את נשימתה ביפעתה. היא לא זעה, לא רצתה להחמיץ דבר בזמן שהסירה האטה מעט.
"אנחנו חייבים להיכנס לוונציה בעדינות," הסביר הנהג, "כדי שלא נעורר גלים גבוהים. זוהי תעלת קנרג'יו, שתיקח אותנו לתעלה הגדולה ולוויטוריו."
לפתע נעלם זוהר הלגונה והם נעו בצל בין בניינים גבוהים. דולסי חזרה אל מושבה ונשענה לאחור, מביטה מעלה אל רצועת השמים הצרה ממעל. לאחר כמה דקות הם יצאו שוב אל אור השמש, עושים את דרכם במורד התעלה הגדולה לעבר ארמון מרהיב מהמאה השבע-עשרה. מלון ויטוריו.
ידיים הושטו אליה ברחבת הנחיתה כדי לעזור לה לעלות במדרגות ולהנחותה לתוך המלון. היא עשתה כניסה מרשימה, בעקבותיה הסבלים הנושאים את מטענה.
"סוויטת הקיסרית," הכריז אדם נישא מעבר לדלפק.
"הקיס – " אמרה, מוטרדת. "אתה בטוח שזו לא טעות?"
אבל היא כבר נלקחה לקומה השלישית, שם נפתחו לפניה דלתות הזזה כפולות והיא צעדה לתוך דירה מלכותית. הכל מסביב נועד להיראות כמו משכנה של קיסרית, כולל רהיטים מן המאה השמונה-עשרה. על קיר אחד היה דיוקן של הקיסרית הצעירה והיפהפיה אליזבת' מאוסטריה, שצוירה במאה התשע-עשרה, כאשר ונציה השתייכה לאוסטריה.
בצד השני היו עוד דלתות כפולות, דרכן היתה הכניסה לחדר השינה שלה, עם מיטה גדולה דיה להלין ארבעה. היא התנשפה, המומה מהפאר. חדרנית הופיעה, מוכנה לפרוק את המטען שלה. היא נזכרה בדיוק בזמן שרוסקו הורה לה לפזר כספים, ולכן חילקה טיפים ביד נדיבה מאוד כדי לעורר את הפיות לדבר עליה גם במקום זה.
לאחר שכולם עזבו, היא התיישבה בדממה וניסתה להתמודד עם הלם הביקור כאן, לבד, כאשר היתה צריכה להיות כאן ככלה מאושרת.
היא אילצה את עצמה להתמודד עם זכרונו של סיימון, למרות הכאב שגרם לה. הוא הניח שליידי דולסי מדוקס, בתו של לורד מדוקס, באה עם הון משפחתי חבוי במקום כלשהו. הוא חיזר אחריה בלהט, השתמש במילים נאות כדי לסחוף אותה לתוך בועה קסומה, למקום בו הכל היה אהבה וסיפוק.
אבל הבועה התנפצה כשעודה בתוכה.
סיימון חי חיי מותרות – הכל באשראי, כפי שגילתה מאוחר יותר. כספו לא עניין אותה, רק אהבתו. אבל זו היתה בבחינת אשליה כמו הכסף.
הוא הראה לה חוברת של מלון ויטוריו באחד הערבים, כאשר סעדו בריץ. "כבר הזמנתי חדר לירח-הדבש," אמר, "בסוויטת הקיסרית."
"אבל יקירי, המחיר – "
"אז מה? הכסף נועד לבזבוז."
היא דיברה בעדינות. "אתה לא צריך לבזבז עלי כל-כך הרבה. לא מדובר כאן בכסף."
מבטו השואל היה צריך להזהיר אותה. "לא, מתוקה, אבל הכסף תמיד עוזר."
ואז אמרה – והזכרון המשיך לענות אותה גם עכשיו – "אתה לא חושב שאני מתחתנת אתך בגלל כספך, נכון? אני אוהבת אותך, אותך. לא היה מפריע לי לו היית עני כמוני."
היא יכלה לראות עדיין את המבט החושש שהופיע בעיניו, ולחוש בצינה שעטפה אותו. "זו בדיחה, נכון? עניה כמו ליידי דולסי מדוקס."
"אי-אפשר לאכול את התואר. אין לי אגורה אחת."
"שמעתי שסבך פוצץ עשרים אלף במרוצים ביום אחד."
"נכון. ואבי עשה בדיוק אותו הדבר. ככה נשארתי בלי אגורה."
"אבל תמיד יש לכם קרנות נאמנות, כולם יודעים את זה."
האמת החלה לחלחל באותו רגע, אבל היא נלחמה בה. "האם אני חיה כמו מישהי שיש לה קרן נאמנות?"
"בחייך, את סתם יורדת אל העם."
היא הצליחה לבסוף לשכנע אותו שזה לא נכון, וזו היתה הפעם האחרונה בה ראתה אותו. הזכרון האחרון שלה ממנו היה כאשר הוציא מכיסו את דו"ח הוצאות כרטיס האשראי שלו והשליכו על השולחן לפניה. "יש לך מושג כמה כסף בזבזתי עלייך? ולאיזו מטרה? גמרנו עם זה."
ואז יצא מתוך הריץ, משאיר אותה עם החשבון.
ובזה זה נגמר.
דולסי ישבה בשקט בסוויטת הקיסרית וידעה שהגיע הזמן להתעשת. עכשיו היא צריכה להתמודד עם עוד רודף ממון, אבל הפעם הוא הטרף שלה, והיא תרדוף אחריו ותנקום בו את נקמת כל הנשים בעולם.
היא התקלחה בחדר אמבטיה בצבעי זהב ושיש ובחרה ללבוש את הבגד הראשון לקראת התפקיד שלה. היא יצאה מהמלון בשמלת משי בצבע כתום, עם ענק זהב עדין. עגילי זהב וסנדלי זהב נאים השלימו את המראה. כל-כך הרבה זהב עלול לפגום ברושם, אבל היא רצתה ליצור לעצמה תדמית מסוימת ומהר.
לאחר שהשלימה את הכנותיה היא הביטה שוב בצילום, כדי לחרות את פניו על לוח זכרונה. היא ביטלה את פני התינוק מאחור. מי שרצתה, נגן המנדולינה, שופע קסם, מחייך אל ג'ני, ללא ספק שר לה סרנדות עם מילות דבש. שרץ!
לא יהיה קל למצוא נהג גונדולה אחד בין כל-כך הרבה אחרים, אבל היא באה מוכנה. בספרי התיירים נכתב על הוופורטו, אוטובוסי המים שלקחו נוסעים על פני התעלה הגדולה, כך שהיא ניגשה אל אחת מבמות הנחיתה, עלתה על הסירה הבאה והתיישבה בחזית, חמושה במשקפת חזקה.
במשך שעה נע האוטובוס הימי לאורך התעלה, חוצה אותה לעבר במות הנחיתה משני העברים, בזמן שדולסי חיפשה את טרפה בלי הצלחה. בסופו של הקו היא הסתובבה והחלה שוב. גם הפעם לא האיר לה המזל פניו, והיא עמדה להרים ידיים כאשר לפתע ראתה אותו.
זו היתה הצצה אחת, קצרה מכדי לאפשר קביעה בטוחה, אבל גונדולה החליקה בין שני בניינים בזמן שהיא מיקדה את המשקפת שלה בנהג ותפסה אותו ברגע האחרון.
האוטובוס עמד לצאת לדרך. דולסי נעה במהירות, קפצה אל החוף בשניה האחרונה והביטה סביב בצורה נואשת. הגונדולה נעלמה. היא זינקה לתוך סמטה בין בניינים גבוהים ותעלה קטנה בקצה הרחוק שלה. לא היה זכר לאיש גם שם, אבל נראה שהוא היה במקום כלשהו לשמאלה. היא חצתה גשר זעיר ורצה לעבר עוד סמטה אפלולית.
בקצה המרוחק היתה עוד תעלה קטנה, עוד גשר. גונדולה עשתה את דרכה לעברה. אבל האם זו אותה גונדולה? פניו של הנהג היו מוסתרים מאחורי כובע קש. היא נעמדה על הגשר והביטה בריכוז בסירה המתקרבת, שהחותר ניצב בסופה.
"תרים את הראש," אמרה. "תרים את הראש!"
הוא כמעט הגיע אל הגשר. בעוד רגע יהיה מאוחר מדי. מונעת על ידי יאוש, היא הורידה את אחת מנעליה והשליכה אותה קדימה. היא פגעה בכובעו בטרם נחתה לרגליו.
ואז הרים את עיניו ואלה היו הפנים שהגיעה לוונציה לחפש, פניו של נגן המנדולינה. עיניים כחולות ועוצרות נשימה, קבועות בתוך פנים צוחקים, שכמו לכדו אותה והחזיקו אותה, כמעט הפנטו אותה, כך שהיא מצאה את עצמה מחייכת בתגובה.
"בואן ג'ורנו, בלה סניורינה," אמר גווידו קלווני.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.