ילדי החירות

פרק 1 בת המהפכה שנה לפני בואה של ג׳ינה לאמריקה עם אמה ואחיה, ב-1899, פרצה שריפה באליס איילנד, ולכן במקום להגיע לנמל ניו־יורק הם הופנו לנמל בוסטון. סלבו היה במצב רוח רע מיום שעזבו את נאפולי. הוא השאיר שם את אהובתו - הנערה שלא היתה מוכנה להיפרד ממשפחתה. היעדרה, בין שאר הדברים, העכיר את רוחו. הוא סירב להישאר עם הנערה שאהב, אבל כעס על משפחתו בגלל הבחירה שבחר. ״כאילו שמימו וג׳ינה יכלו לנסוע לבדן לאמריקה,״ אמר בלעג. ״אנחנו לא חייבים לנסוע, סלבו,״ אמרה אמו והתכוונה לכל מילה. ״מימוּ!״ קראה ג׳ינה. ״מה אבא היה אומר?״ ״אבא, אבא. אז איפה הוא, אם הוא כזה חכם?״ זה היה בקיץ, וג׳ינה ייחלה ליום אחד ללא ענן. היא עמדה על בהונותיה מצד שמאל של הסיפון והסתכלה על השמיים בתקווה לראות את המקום שאליו הפליגו כבר כמה שבועות: קו רקיע של עיר על המפרץ הרחב, הפתוח, הבזק של חיים שחיכו להם מעבר לפינה. היא התמתחה כלפי מעלה וצימצמה את עיניה היישר לתוך הערפל של יולי, כשכף ידה שלוחה לפניה למקד את כוונותיה אל מה שדימתה כיופי עירוני: מטרופולין הומה ומפוזרת, מעשנות פולטות עשן, אוניות נכנסות ויוצאות, ציוויליזציה. אלא שהיא לא ראתה דבר מעבר לערפל הסמיך ולמלנכוליה המדכאת. ״הלו, סלבו!״ היא קראה, אף שלא ראתה דבר. ״בוא תראה!״ סלבו לא בא לראות. הוא ישב כמו שק מאחוריה על הסיפון הראשי ועישן, כשזרועו כרוכה סביב אמו הלבושה שחורים. לפני זמן לא רב מת אביהם. חמישה מהם תיכננו לנסוע לאמריקה, כבר שבע שנים, אבל אחיה הבכור של ג׳ינה נהרג בקרב סכינים חצי שנה לפני כן. כנופיית שיכורים השתוללה, אנטוניו נלכד במרכזה, התנהל קרב עם המשטרה ואנשים נרמסו ברגלי הסוסים. לא סכין צבאית הרגה אותו, אלא סכין ציידים. כאילו שזה שינה משהו - אנטוניו מת. ופחות משלושה חודשים אחרי כן חדל ליבו של אבא לפעום. אבא רצה לנסוע מאז שילדיו היו קטנים, אבל מימו סירבה. היא לא היתה מוכנה לנסוע בלי כסף. תאר לעצמך! לנסוע לאמריקה, להתחיל חיים חדשים בלי כלום. 3Assurdo! היא לא היתה מוכנה לבוא לאמריקה ככפרייה ענייה. אבל אנחנו באמת כאלה, מימו, אמר אֲלֶסַנדרוֹ הגדול, כפריים עניים. הוא לא המשיך להתווכח כי לא היה בזה טעם. אמה של ג׳ינה הכריזה שכשהיא תבוא לאמריקה, היא תגיע לשם על שתי רגליה, ולא בזחילה על ברכיה כשידה מושטת לנדבה. אבא הסכים איתה, אלא שאחר כך הוא מת. חלק מן הכסף שחסכו בני משפחת אטביאנו הוצא על הלווייתו של אלסנדרו, אבל מימו הבטיחה לבעלה שתיסע לאמריקה ויהי מה, ולכן, חודש אחרי שנקבר הם לוו סכום כסף שיספיק לשלושה דרגשים. כשג׳ינה אמרה ״לוו״, היא התכוונה ל״גנבו״: אחותה הגדולה של אמה לקחה את הכסף מתיבת המטבח הנעולה של אביהן העיוור, והכניסה במקומו פתק שאותו לא היה יכול לקרוא, ובו נאמר שה״חוב״ ישולם כשמימו וילדיה יתבססו בארצם החדשה. סלבו, הבן האמצעי, אמר לג׳ינה, אחותו הקטנה, שמפרץ מסצ׳וסטס, שבו נמצא נמל בוסטון, רחב כמעט כמו האוקיינוס המזין אותו. מים רבים זורמים לתוכו משלוש פינות של כדור הארץ, ומהם מבצבצים איים סלעיים שטוחים וירוקים. מגדלורים מזדקרים מעלה מבין הסלעים. ג׳ינה השתוקקה לראות את המגדלורים האלה, את האיים האלה. ״זאת הבעיה, ג׳ינה,״ אמר סלבו. ״שאי אפשר. המגדלורים שאמורים להראות לאוניות את הדרך? גם אותם אי אפשר לראות בערפל הזה. ככה זה תמיד. אי אפשר לראות כלום, עד שהסלעים שאת עומדת להתנפץ אליהם כבר עלייך. כמו בחיים.״ ג׳ינה קימטה את מצחה והתרחקה מאחיה, והוא נראה מרוצה כאילו זו בדיוק היתה כוונתו. היא הסתכלה על המים ותהתה בליבה אילו מכשירים דרושים כדי לנווט בים, כשאי אפשר לראות למרחק שלושה מטרים קדימה, אם יש בכלל מכשירים כאלה. בבקשה, אל תיתן לנו להתנפץ אל הסלעים כשאנחנו כבר כל כך קרובים. האם זה סביר? ״אם אי אפשר לראות לאן נוסעים? זה יותר מסביר.״ סלבו חייך בשביעות רצון. הוא היה אלוף בחיוכים שבעי רצון. ההתנשאות שלו היתה כל כך מייגעת. היא עברה מן הירכתיים אל הגשר כדי לדבר עם סגן הקברניט, שעמד כפסל בחרטום והסתכל מבעד לטלסקופ. איזה ריכוז מרשים. היא חזרה באוזניו על מה שאמר אחיה וביקשה שיכחיש זאת. ״הוא צודק.״ ״אז איך האונייה לא מתרסקת?״ השָליש הראה לה. על הכחול שבמפה היו סימנים כחולים ושחורים, דמויי ביצה, מוקפים באדום. ״אנחנו מנסים לא להתנגש באלה.״ ״איך?״ ״מתרחקים מהסכנה. יש לנו מפה.״ הוא טפח על המפה בקוצר רוח. היא פנתה אחורה כדי ללכת. ״ואם אתם לא יודעים איפה הסכנה?״ קראה אליו. ״ואם אין לכם מפה?״ ״טוב, הרי לא יוצאים לדרך בלי לדעת לאן נוסעים, נכון?״ הוא קרא לעומתה, צעיר וזחוח. האונייה נראתה כממשיכה במסלולה ישר קדימה, אף כי היה קשה לדעת. המפרץ מתחתיהם נראה בדיוק כמו השמיים ממעל, בצבע הגרניט. רוח עזה נשבה והמים סערו. אמה של ג׳ינה שוב החלה להקיא. המסע היה נטול אירועים כמעט, מלבד ההקאות. קיבתה של מימו לא הצליחה לשאת את מה שסלבו וג׳ינה עיכלו ללא שום קושי. קשה להיות זקנה, חשבה ג׳ינה והביאה לאמה מגבת נקייה ושקית נייר חדשה. למרות זאת אמא היתה כל כך אמיצה, כשבגילה, כמעט ארבעים וחמש, הפליגה מערבה לעבר אפשרויות שאיש לא ידע לחזות. ״לא מתאים לך להתרגש כל כך,״ אמר סלבו לג׳ינה, כשראה אותה מדלגת על פני הסיפון, שואפת לקרבה את אוויר הים. ״לא מתאים לך כל כך לא להתרגש,״ היא השיבה. ״המפרשים פתוחים ומלאים רוח, סלבו! למה בכלל יצאנו לדרך עם הגישה הזאת שלך?״ ״באמת למה?״ מילמל סלבו. ״זה מה שפאפא רצה. אתה רוצה להתנהג בניגוד לרצונו של אבא שלך?״ ״זה לא מה שתיכננו,״ אמר אחיה. ג׳ינה לא רצתה להודות באוזני סלבו הרטנן, שגם התרגשותה דעכה כשלא יכלה לראות לאן פניהם מועדות. היא דמיינה זאת אחרת - שמש זורחת במלוא עוזה, אורות מנצנצים, אולי שקיעה מעבר לקו הרקיע, בניינים גבוהים שיקבלו את פניהם, הזמנה דרמטית לחיים החדשים, מסע קשה שסופו נוף ססגוני. היא לא צפתה ערפל אפור. היא נשארה על הסיפון, ליד המעקה, וחיפשה אות, קיוותה לאות. בדיוק כפי שחלם פאפא, עמדו ילדיו הנותרים לבנות חיים אחרים בארץ הגדולה, רבת ההשראה. בשעה שמימו קיבצה פרוטה לפרוטה, לימד פאפא את ילדיו לקרוא כדי שלא יהיו נבערים. ואחר כך לימד את ילדיו אנגלית. אילו רק לא מת פאפא. לא חשוב. ג׳ינה ידעה לקרוא, וידעה לדבר קצת אנגלית. שערה הגלי נפרע כשעמדה מול הרוח בים הפתוח. מימו הורתה לה לאסוף אותו, אבל היה משהו מושך ללא ספק בדמות עצמה בשמלה התכולה, עומדת כמו קנה, זרועותיה הארוכות, השזופות, כמו גבעולים על המעקה, ושערה השחור מתנפנף ברוח, כל זה על רקע הערפל האפור כפלדה. אילו רק היה יכול מישהו לצייר את תמונתה המחפשת את אמריקה בשעה שהרוח פורעת את שערה. היא נהנתה לראות את התמונה בדמיונה. ללא ספק, אנחנו נתנפץ אל הסלעים כפי שצפה סלבו, אבל כך אני מתכוננת לעמוד ברגעיי האחרונים, גאה ונטולת פחד. ג׳ינה לא באמת חשבה שהם יתנפצו אל הסלעים. היא חשבה שהיא נצחית. כמו כל הצעירים. בסופו של דבר הכריע אותה הקור, והיא חזרה לשבת עם משפחתה. הם ישבו שפופים וידיהם שלובות על ברכיהם, כמו שלושה שקים. אמה גילגלה באצבעותיה את חרוזי מחרוזת התפילה, ושפתיה נעו בתפילת אווה מריה ובתחנונים כלפי אלוהים. מריה, בליבה נעוצה חֶרֶב הצער...Maria, trafitto dalla spada del dolore אמרה אמה בקול רם שהגיע לאוזני ג'ינה, כדי שתענה ב- pregate per noi. אלא שלג׳ינה לא היה מצב רוח לתפילות. היא הסתפקה במלמול חרישי, בלי לומר דבר, ואמה ציקצקה בלשונה בקול רם והתקרבה אל סלבו, והוא אחז ביד אמו וענה אחריה כהד התפללי למעננו. ״אתה חושב שהיא מתאבלת, סלבו?״ שאלה מימו על ג׳ינה, אף שג׳ינה ישבה לידם ויכלה לשמוע אותה. ״ברור, מימו. היא רק מסתירה את זה. היא מתאבלת כשאנחנו לא רואים.״ ״לא ייתכן!״ קראה מימו. ״כשאדם מתאבל כולם יודעים. אי אפשר לשמור סודות כאלה.״ אחרי שאמו שלחה מבט קצר לעבר ג׳ינה, השתתק סלבו. ג׳ינה ידעה כי סלבו יודע שאחותו באמת מסוגלת לשמור סודות. היא הסתירה את התאהבותה הראשונה (דבר לא קל בעיירה שבה כולם מכירים את כולם). לא סיפרה לאיש כשטעמה יותר מדי יין בחגה של האם הקדושה. היא לא הלכה להתוודות מדי שבוע. העמידה פנים שהיא הולכת, ובסוף לא הלכה. האם דבר זה כשהוא לעצמו אינו חטא? היא הסתירה את ציוניה הגרועים. הסתירה אפילו את העובדה שלא ידעה אנגלית כפי שחשב אביה שהיא יודעת. העמידה פנים שהיא יודעת יותר טוב! כל מה שג׳ינה נאלצה לשמור לעצמה, היא שמרה לעצמה. כמו עכשיו את חרדתה. היא היתה מודאגת בגלל הניגוד הגמור בין הציפייה לעגינתם במפרץ שטוף השמש לבין העיוורון שבו נאלצה אונייתם לנווט את דרכה. היא פנתה שוב לדבר עם סגן הקברניט. ״כמה אנחנו רחוקים מהנמל?״ שאלה. הוא הצביע בידו קדימה. לה זה נראה כאילו הצביע על ההגה שהחזיק. ״הרציף נמצא במרחק של פחות מקילומטר. מה, את לא רואה?״ כשמיהרה לספר לאחיה ולאמה שכמעט הגיעו ליבשה, הם לא האמינו לה, ובצדק, כי לאונייה נדרשו עוד שעתיים להגיע אל החוף. אפילו בשחייה היתה מגיעה מהר יותר! היא כמעט יצאה מדעתה מרוב שעמום וקוצר רוח. ״מה בוער?״ שאל סלבו. ״לאן את מתכננת לרוץ? מה את חושבת שיקרה כשתרדי לחוף? את חושבת שכל חייך ישתנו ברגע שתרדי מהאונייה הזאת?״ ג׳ינה חשבה כך שבוע לפני כן, כשהיו אי־שם ליד איסלנד, אבל לנוכח הבעת פניו המתנשאת היא אמרה, ״אל תהיה כל כך שלילי, סלבו. שום בחורה אמריקנית נחמדה לא תרצה אותך אם תתנהג ככה.״ ״מי אמר שאני רוצה בחורה אמריקנית?״ הוא קילל, ומייד התנצל בפני מימו. בדרך כלל הוא התייחס לחיים בקלילות. שום דבר לא דיכא אותו לאורך זמן. מראהו הנאה ועליזותו איפשרו לו למצוא ניחומים כאשר נזקק להם. אלא שבאותו יום אחר הצהריים, הם עמדו שכם אל שכם ליד ראש התורן וצפו במלחים הקושרים את הספינה. אף שהיתה צעירה ממנו בארבע שנים, ובחורה, הם היו כמעט באותו גובה, ג׳ינה וסלבו. ג׳ינה היתה בעצם גבוהה ממנו. איש לא ידע מאין קיבלה את הגובה הזה; הוריה ואחיה לא היו גבוהים. תראו, היו הכפריים אומרים. שני אחים 4piccolo ואחות 5di altezz. אה, זה כי יש לנו אבות שונים, היתה ג׳ינה עונה ברצינות. סלבו היה סוטר לה על ראשה כששמע אותה אומרת זאת. תחשבי מה את אומרת על אמא שלנו, היה נוזף בה ומצטלב, למענו ולמענה, בגלל חוצפתה. אבסורד! קטנים. גבוהה.