אוניברסיטת קוריום 1: מלך הקוריום

משונה איך יום אחד הכול לגמרי רגיל בחיים שלנו, וביום הבא הקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים ואנחנו נאלצים לגשש בניסיון להחזיר לעצמנו את השליטה. לפני שנה הייתי אדם אחר. מאושר, לגמרי רגיל ומרוצה מהחיים. לא יכולתי לחשוב אפילו על דבר אחד שהייתי רוצה לשנות בחיים שלי. אבל עכשיו, אם יכולתי, הייתי משנה הכול.

כל־פאקינג־פרט.

לא שאבא שלי הגן עליי מהשם שלנו, או מהדברים האלימים והמסוכנים שעשינו. הדם שזורם בעורקיי הוא דם של משפחת מאפיה. אבא שלי דימם למענה, ואני יודע שבבוא היום אעשה זאת גם אני.

בילדותי לא חשבתי לרגע שההרגשה הזאת תשתנה אי פעם או שארצה לברוח מהחיים שנולדתי אליהם ולהסתתר מהעולם, אבל לפני שנה זה קרה, ומאז המצב רק הלך והידרדר.

האושר שהיה בי התנפץ והתאדה, והפכתי לבור שפל של כעס ושנאה. הלימודים באוניברסיטה העלובה הזאת היו לגמרי מיותרים לי, אבל החלופה הייתה לשבת בבית הענקי שריחף לי מעל הראש כמו תזכורת לכל מה שרציתי להשאיר מאחור. לפחות עכשיו אוכל אולי להימנע מהדאגה המתמדת של אימא שלי ומעינו הפקוחה של אבא.

"מוכן?" אני שואל ומעיף מבט אל רֵן.

הוא מושך בכתפיו, הידיים שלו עדיין תחובות היטב בכיסים של מכנסי הג'ינס השחורים שלו. למשפחה שלו יש הרבה כסף, ובכל זאת הוא בוחר ללבוש את הבגדים הכי פחות יקרים. רן הוא בחור צנוע במקרה הטוב, אף פעם לא מתהדר ומשוויץ במה שיש לו. נראה כאילו לא אכפת לו משום דבר, אבל האמת היא שפשוט לא אכפת לו מדברים חומריים. הדבר הכי חשוב לו בעולם הוא לא דבר בכלל, אלא אדם. אחותו.

לפעמים אני חושב שאני קרוב כל כך לאחיות שלי רק מהסיבה שאני רואה איך רן מתנהג עם לונה. אבא שלי אמר לי פעם שזה בגלל הדרך שבה הם גדלו, שכל כך הרבה זמן היה להם רק זה את זה, וזאת הסיבה שהוא כל כך מגונן עליה.

רן תמיד היה מי שמגן עליה, ואני לא חושב שזה ישתנה אי פעם.

"אם אתה שואל אותי מה דעתי, אני מעדיף לקפוץ מצוּק, אבל..." הקול שלו דועך.

ספר לי על זה, אני רוצה להגיד, אבל שומר את המילים לעצמי. הדבר האחרון שאני צריך הוא שאבא שלי ישמע אותי ויחשוב שאני אובדני. ואז באמת לא תהיה לי אפשרות לבחור אם אני הולך או נשאר.

"אם לא רצית לבוא לפה, לא היית חייב. אני בטוח שאבא שלך היה מרשה לך לקחת קצת חופש או לעשות משהו אחר."

רן מבין את החיים שלי יותר מכל אדם אחר, אבל זה לא אומר שהוא יודע מה זה להיות הבן של מישהו שלא מוכן לקבל לא כתשובה, או איך מרגיש מי שסופג את המכה שספגנו עכשיו.

"תאמין לי, עשיתי את הבחירה הכי טובה," אני אומר בשיניים חשוקות ובוהה באוויר.

בשורה התחתונה אני לא בדרך לאיזו אוניברסיטה רגילה שאשתגע בה מרוב שעמום.

לא, אוניברסיטת קוריום היא המקום שפושעים מפורסמים מרחבי העולם שולחים אליו את הילדים שלהם. בזמן שהורים רגילים שולחים את ילדיהם לאוניברסיטאות ציבוריות מתוך ציפייה שהם יקבלו שם השכלה טובה ועבודה מכובדת, ההורים שלנו שולחים את הילדים שלהם לקוריום, האוניברסיטה שתכשיר אותם להיות פושעים מוצלחים יותר.

אני לא זקוק לאימונים או להדרכה, אבל בכל זאת רוצה ללכת. וזו הסיבה שבעתיד הקרוב אלסקה הקרה־רצח תהיה הבית שלי. אני צריך הפרדה של כמה שיותר קילומטרים בין המשפחה שלי לביני. אני יכול רק לקוות שככל שיפרידו בינינו יותר קילומטרים, ככה הכאב שהולם בחזה שלי ידמם פחות.

צליל מדחפי המסוק החותכים את האוויר פולש לאוזניי ומחזיר אותי להווה. אני מסתכל למעלה בדיוק בזמן לראות את המטוס של אבא שלי – שהביא אותנו לשדה התעופה הקטן הזה באלסקה – ממריא. המטוס הפרטי הוריד אותנו כאן, והמסוק של האוניברסיטה ייקח אותנו לקמפוס.

הרוח מצליפה בשערי ואני מגן על עיניי בזמן ששאריות אבק מסתחררות מסביבי. רן עומד לידי דומם כמו פסל. אנחנו החברים הכי טובים מאז שההורים שלו אימצו אותו ואת אחותו לונה בילדותם. רוב האנשים חושבים שאנחנו בני דודים, אבל בשבילי רן תמיד היה אח.

קצת אירוני שרוב האנשים אפילו לא מכירים את בת הדוד האמיתית שלי, כי דוד שלי בחר להסתיר מהעולם את בתו היחידה.

אני תוחב את הידיים עמוק לכיסי הז'קט ומתחיל ללכת לכיוון המסוק. אני לא צריך להסתכל לאחור כדי לדעת שרן הולך בעקבותיי. הסכמנו לעשות את זה יחד. או מדויק יותר: אמרתי לו שהוא צריך לבוא איתי. למרבה ההפתעה, לא נדרשו יותר מדי מאמצי שכנוע. תיארתי לעצמי שהוא יתנגד, כי לעזוב משמע להיות רחוק מלונה, אבל בשונה ממני, רן ייסע הביתה לבקר את ההורים שלו ואת אחותו. הוא יתקשר אליהם וידבר איתם.

אני, לעומת זאת, אעשה כל שביכולתי כדי להעמיד פנים שההורים שלי לא קיימים בזמן שגם אעשה כמיטב יכולתי לשמור על קשר עם אחותי סקרלט.

אני צונח לתוך המושב שלי, ורן מתיישב לידי כששאגת המנוע ממלאת את החלל.

מדובר רק בטיסה קצרה לאזור המבודד, ששימש פעם בסיס צבאי, לפני שהפך לאחרונה לאוניברסיטה. המקום מסווג כל כך שאין תצלומים שלו בשום מקום ברחבי האינטרנט. אבא שלי עזר כמובן במימון. תזכורת נוספת לכך שהשהות כאן תספק לא יותר מתחושת אסקפיזם כוזבת. ובכל זאת, בעיניי זה יותר טוב מכלום.

אני נאנח ומניח לעיניי להיעצם, העומס על החזה פוחת עם כל נשימה שאני נושם. האפלה שבתוכי, לעומת זאת, מתערבלת ונבנית בהדרגה. במשך חודשים רדפו אותי סיוטים, הקשו עליי לישון בלילות. אני מפהק פיהוק גדול ומשעין את הראש לאחור. אני מנסה לא לחשוב כמה החיים שלי נדפקו בשנה האחרונה, כמה הכול היה שקר אחד גדול, או גרוע מכך, כמה הפסדתי, כמה הפסדנו כולנו. אני מדחיק הכול ומרשה לעצמי להיכבות. כנראה נמנמתי, כי כעבור זמן קצר, כשאני ממצמץ ופוקח עיניים, אני רואה את רן רוכן מעל המושב שלי כדי להסתכל מבעד לחלון הקטן על משהו במרחק.

"כמה זמן ישנתי?" אני צועק כדי להתגבר על שאגת המנוע.

"מספיק זמן כדי שאבין שהמקום הזה נמצא באמצע שום מקום. המקום המושלם לרצוח מישהו ולהתחמק מעונש."

"על מה אתה מדבר?" אני שואל בבלבול.

רן מצביע אל מחוץ לחלון, ואני נשען קדימה לראות על מה לעזאזל הוא מסתכל. אני סורק את האזור שמתחתינו. מאות קילומטרים של עצים משתרעים לכל כיוון מתחת לנקודה שבה אנחנו נמצאים. אין שום כבישים, שום בתים, רק כלום אחד גדול, עד שאני מבחין במצודה ישנה שנבנתה בחצייה על צלע הר מושלג.

ממעט המחקר שהצלחתי לערוך על המקום, אני יודע שהוא היה פעם טירה שנשארה מימי הרוסים, שהיו בעלי האדמה הזאת לפני שארצות הברית השתלטה עליה בסוף המאה התשע־עשרה. אבל לעולם לא הייתי מנחש שהמקום מבודד כל כך. בכל אופן, זה כנראה לטובה אם רוצים לשכן שם צאצאים של אלפי פושעים.

"של מי היה הרעיון לבנות פה פאקינג אוניברסיטה?" בלי לשים לב אני שואל את השאלה בקול.

"של מישהו שרוצה לְענות אותנו כנראה. זה סימן החיים היחיד שראיתי במשך כל הטיסה."

אבא שלי באמת אמר שהמקום הזה מבודד, אבל לרגע לא ציפיתי שעד כדי כך. רן צודק. אנחנו באמצע שום מקום. רוב האוניברסיטאות שוכנות במבנים ענקיים, משוכללים ויקרים למראה. מבנה שמושך את תשומת הלב של כל סטודנט כמו מגדלור, אבל המבנה כאן נראה כמו טירה נטושה. כמובן, בדיוק כך תכננו אותו. כביש יחיד מופיע כמו משום מקום ומתפתל על צלע ההר עד למעלה, וחומת אבן גדולה מפרידה בין החוץ לפנים.

"אנחנו מתכוננים לנחיתה." קולו של הטייס בוקע ממערכת הכריזה.

"אתה מוכן?" שואל רן.

אני מסתובב במושב שלי, הסופיות של הכול סוף־סוף שוקעת. סוף כל סוף אני חופשי, או לפחות קצת חופשי. אני מחייך, בידיעה שבמקום הזה אוכל לממש את הרצונות והצרכים הכי אפלים שלי. כאן לא אצטרך להסתיר את הכאב. לא אצטרך להעמיד פנים שאני קיים. כל מי שיפריע לי יהפוך למטרה.

אני נושם עמוק, מרגיש פתאום שהחזה שלי קל יותר.

"אני מוכן, אבל אני לא בטוח שהמקום הזה מוכן לקראתנו."

"נראה שלא." רן מחייך אליי חיוך לא פחות קודר.

ככל שאנו מנמיכים, הנוף של האוניברסיטה משתפר. אני מבין כמה המקום הזה ענקי כשאנחנו סוף־סוף נוחתים ויוצאים מהמסוק. המבנים שנראו קודם קטנים כל כך, גדולים מכפי שנראו מלמעלה. הלב שלי מתחיל להאיץ, פעימותיו רועמות באוזניי.

ממנחת המסוקים אנחנו עוברים לשביל קטן המוביל לתוך מנהרה, והולך ונעשה ברור שהמקום הזה נבנה מחדש כדי לשמש בסיס צבאי. אחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לדלת ענקית שנראה שתשרוד גם פגיעה ישירה של טיל. כמה מחסומים וביתני שמירה מובילים לכניסה, וכולם מנידים לעברנו בראשם כשאנחנו עוברים לידם.

השמועה מספרת שלממשלה היו תוכניות גדולות למקום הזה. אחרי שהשתמשו במנהרות התת־קרקעיות הקיימות והרחיבו אותן, הם היו מוכנים להעביר את הכוחות פנימה. הם לא היו מרוצים, בלשון המעטה, כשמייסדי האוניברסיטה קנו את המקום ממש מתחת לאף שלהם.

אף אחד לא זז מילימטר מהעמדה שלו או מבקש מאיתנו להזדהות. כנראה כשאבא שלך הוא מי שהוא, אתה מקבל יחס מיוחד. לא רק שאבא שלי הוא אחד הפושעים החזקים שיש, הוא גם מזרים הרבה כסף למוסד הלימודי הזה.

"אז זאת אוניברסיטה, או שאנחנו מצטרפים לאיזה ארגון חשאי?" רן דוחף אותי קלות בכתפו.

"גם וגם."

כך או אחרת, הרבה כסף הושקע במקום הזה כדי להפוך אותו לבטוח. מה שעושה אותו כמובן מושלם לסוג הפעילויות שמתרחשות פה עמוק מתחת לאדמה.

אפילו לוויין יתקשה לקלוט את המקום. לא שהממשלה תעשה את זה. המקום הזה כנראה לא קיים עבורם... יותר.

שומר מלווה אותנו לכניסה דרך דלתות משוריינות גדולות. מייד אחריהן מבפנים ניצב סט זהה של דלתות מתכת שחרוט עליהן סמל האוניברסיטה.

הדלתות הכפולות נפתחות לפנינו אוטומטית, ורן ואני מחליפים מבט חטוף. לא מבט נדהם, אלא יותר מבט ששואל לתוך מה לעזאזל הכנסנו את עצמנו. אבא שלי סיפק לנו מידע על החדר ועל מערכת השעות שלנו עוד לפני שיצאנו, כך שאנחנו לא צריכים לעצור בשום מקום או לבקש הכוונה. אנחנו נכנסים עמוק יותר לתוך המבנה, הולכים לאורך המסדרון הארוך. הרצפה מרוצפת שיש מלוטש, והתאורה העמומה מעניקה למקום תחושה ייחודית – כאילו מצעידים אותנו לחדר חקירות, ולא למעונות שלנו.

מלפנים יש שלוש מעליות. רן לוחץ על כפתור, והדלתות שלהן נפתחות מייד. אנחנו נכנסים פנימה, ואני לוחץ על כפתור שהספרה 3 זוהרת עליו, שזה המפלס שבו החדר שלנו נמצא.

כשנשמע צפצוף ודלתות המעלית נפתחות, רן דוחף אותי בכתפו ומושיט לי את הטלפון שלו. אני מביט מטה ורואה על המסך מפה.

"בסוף המסדרון הזה אנחנו פונים ימינה, והדירה שלנו אמורה להיות בצד שמאל."

אני מושך בכתפי. "למדתי את המפה לפני שיצאנו. רוב המקום הזה ממופה אצלי במוח."

רן מנענע את ראשו. הוא יודע שאני אוהב להיות מוכן.

כל אחד מאיתנו קיבל כרטיס כניסה לדירה שלנו לפני שיצאנו, דירה שהחלטנו לחלוק. יכולנו לקבל כל אחד מאיתנו דירה קטנה עם חדר שינה, אבל החלטנו לוותר. רן הוא לא טיפוס של מערכות יחסים, אז הדבר היחיד שעשוי להפריע הוא סטוצים מזדמנים.

בכל מקרה, אף אחד מאיתנו לא מעוניין בשום דבר מלבד סקס חסר משמעות.

כשאנחנו הולכים במסדרון אני מבחין בעוד כמה סטודנטים, אבל לא מזהה אף אחד מהם. כשאנחנו חולפים על פניהם אני מרגיש שהעיניים שלהם נעוצות בנו, ואני שונא את זה. שונא להרגיש שהם קוראים אותי כאילו הם יודעים מי אני, רק בגלל שאבא שלי הוא מי שהוא. כולם יודעים את השם שלי ומי הוא אבא שלי, אבל הם לא מכירים אותי. אף אחד כאן לא מכיר אותי, לא מכיר אותי באמת, וזה לא עומד להשתנות.

במקום הזה יש ככל הנראה ערמות של צאצאי פושעים מפורסמים, אבל אף אחד מהם לא חזק מאבא שלי, ואם זה לא מפחיד אותם, אני בהחלט מתכוון להפחיד אותם.