כשהתעורר ביער בחושך ובקור הלילי הוא שלח יד ונגע בילדו הישן לצידו. לילות חשוכים מכל חשכה והימים אפורים וכל יום אפור מקודמו. כמו פריצה של גלוקומה קרה שהולכת ומעמעמת את העולם. ידו הורמה ונשמטה רכּוֹת עם כל נשימה יקרה. הוא הדף את יריעת הפלסטיק והתרומם במלבושים המסריחים ובשמיכות והביט כלפי מזרח וחיפש אור אבל לא היה כלום. בחלום שממנו ניעור הוא תעה במערה והילד אחז בידו והוליך אותו בה. אוֹרָם מפזז על פרגודי הסלע של הקירות הרטובים. כמו צליינים במשל שנבלעו ואבדו בקרביה של חיית שַׁחַם. מוֹבְלי אבן עמוקים במקומות שהמים טיפטפו ושרו. נוקבים בַּדממה את רגעי הארץ ואת שעותיה ואת ימיה ואת השנים ללא הפסק. עד שעמדו בחדר אבן גדול ובו הִיקווּת מים קדמונית ושחורה. ובשפה המרוחקת יצור שהרים את פיו המטפטף מבריכת הנֶטֶף הגִּירי ולטש מבטו אל האור בעיניים מלובנות עד חורמה וסומות כביצי עכבישים. הוא נידנד את ראשו נמוך מעל למים כאילו כדי לשאוף את ניחוחו של מה שלא יכול לראות. כורע חיוור ועירום וחדיר לאור, ועצמות הבהט שלו מטילות את צילן על הסלעים מאחוריו. מעיו, ליבו ההולם. המוח הפועם בפעמון זכוכית כהוי. הוא נידנד את ראשו מצד לצד ופלט גניחה חרישית ופתאום נרתע הצידה ורץ בצעדים ארוכים ובלי רחש אל תוך החושך.
* * *
עם אור אפרורי ראשון הוא קם בעוד הילד ישן והלך אל הכביש וכרע על עקביו ובחן את הארץ כלפי דרום. צחיחה, דוממת, חסרת אֵל. הוא חשב שזה חודש אוקטובר אבל לא היה בטוח. הוא לא ניהל לוח לחשבון השנים. הם נעו דרומה. אין דרך לשרוד עוד חורף פה.
כשהיה די אור להשתמש במשקפת הוא סקר את העמק מתחת. הכול מחוויר ומיטשטש בעכרורית. האפר הרך מנוּשב בעִרבּוּלים רפים מעל לבטון־האספלט השחור. הוא בחן מה שהיה אפשר לראות. קטעי כביש שם למטה בין העצים המתים. מחפש משהו עם צבע. תנועה כלשהי. עִקבת עשן עומד. הוא הנמיך את משקפת השדה ומשך את מסכת הכותנה מפניו ומחה את אפו בגב פרק־ידו ושב וסקר את השטח. אחר פשוט ישב שם ואחז במשקפת וצפה באור היום האפור כאפר נקרש על פני הארץ. הוא ידע רק שהילד הוא הצו שלו. הוא אמר: אם הוא אינו דְּבר אלוהים אלוהים מעולם לא דיבר.
כשחזר, הילד עוד ישן. הוא משך מעליו את יריעת הפלסטיק הכחולה וקיפל אותה ולקח אותה אל עגלת הקניות וארז אותה וחזר עם הצלחות שלהם וכמה עוגות קמח־תירס בשקית פלסטיק ובקבוק תרכיז מפלסטיק. הוא פרש על הקרקע את היריעה הקטנה ששימשה כשולחן והניח עליה הכול ושלף את האקדח מחגורתו והניח אותו על הבד ואז רק ישב וצפה בילד הישן. הוא תלש מעליו את המסכה בלילה והיא היתה קבורה אי שם בין השמיכות. הוא צפה בילד והביט בינות לעצים לעבר הכביש. זה לא מקום בטוח. עכשיו בַּיום הם עלולים להיראות מן הכביש. הילד התהפך בשמיכות. אחר פקח את עיניו. הי, פּאפּא, אמר.
אני כאן.
אני יודע.
* * *
שעה אחר־כך הם היו על הכביש. הוא דחף את העגלה וגם הוא וגם הילד נשאו תרמילי גב. בתרמילים היו דברים חיוניים. במקרה שיצטרכו לנטוש את העגלה ולברוח בריצה. מראת כרום של אופנוע לצפייה בכביש מאחוריהם היתה מהודקת בחוזקה אל ידית העגלה. הוא הסיט את תרמיל המסע גבוה יותר על כתפיו וסקר את הארץ החרבה. הכביש היה ריק. בעמק הקטן למטה פיתול הנחש האפור הדומם של נהר. מדויק ובלי ניע. לאורך הגדה מטען של קנים מתים. אתה בסדר? אמר. הילד הינהן. ואז הם יצאו לדרך באור הכחלחל־אפרפר כמתכת אקדח, גוררים רגליים באפר, כל אחד מהם כל עולמו של האחר.
הם חצו את הנהר בגשר בטון ישן וכמה קילומטרים הלאה הגיעו לתחנת דלק בצד הדרך. הם עמדו על הכביש ובחנו את המקום. נראה לי שצריך לבדוק את זה, אמר הגבר. להעיף מבט. העשבים הרעים שבהם עברו התפוררו לאבק סביבם. הם חצו את רחבת האספלט המבוקע ומצאו את מְכָל הדלק למשאבות. מִכסה לא היה והגבר ירד על מרפקיו כדי להריח את הצינור אבל ריח הדלק היה רק שמועה רחוקה, קלוש ומעופש. הוא קם והסתכל במבנה. המשאבות עם צינורות הגומי עדיין במקומן באופן מוזר. החלונות ללא פגע. דלת מוסך השירות היתה פתוחה והוא נכנס בה. ארון כלים ממתכת צמוד לאחד הקירות. הוא עבר על תכולת המגירות אבל לא היה בהן דבר שיכול לשמש אותו. בּוּקְסוֹת טובות של חצי אינץ'. ראצֶ'ט. הוא עמד וסקר את המקום. חבית מתכת מלאה אשפה. הוא נכנס למשרד. אבק ואפר בכל מקום. הילד עמד בפתח. שולחן מתכת, קופה רושמת. כמה ספרי רכב ישנים, תפוחים וספוּגים במים. הלינוליאום מוכתם ומסתלסל מן הגג הדולף. הוא ניגש אל השולחן ועמד שם. אחר הרים את שפופרת הטלפון וחייג את מספר הבית של אביו מפעם. הילד צפה בו. מה אתה עושה? שאל.
* * *
עוד חצי קילומטר בהמשך הדרך הוא עצר והביט לאחור. אנחנו לא חושבים, אמר. אנחנו צריכים לחזור. הוא דחף את העגלה מן הכביש והיטה אותה בשיפוע באופן שלא תיראה והם השאירו שם את תרמילי המסע שלהם וחזרו לתחנה. במוסך השירות הוא גרר את חבית האשפה והפך אותה והפריד ברגלו את כל בקבוקי השמן של רבע גלון. אחר התיישבו על הרצפה ועֵירוּ מהם את משקעיהם אחד אחד, העמידו את הבקבוקים על ראשם ורוקנו אותם אל תוך אגן מתכת עד שבסוף היה להם כמעט רבע גלון שמן מנוע. הוא סגר את הפקק המתברג וניגב את בקבוק הפלסטיק בסחבה ואמד את משקלו בידו. שמן למנורת־הסדק הקטנה שלהם, להאיר את דמדומי הערב האפורים הארוכים, את דמדומי השחר האפורים הארוכים. תוכל לקרוא לי סיפור, אמר הילד. נכון, פאפא? כן, הוא אמר. אוּכל.
בצידו המרוחק של עמק הנהר עבר הכביש בכברת ארץ שרופה ושחורה כליל. גזעי עצים מפויחים ונטולי ענפים משתרעים מכל עבר. אפר נע על פני הכביש וידיו המקוערות ברפיון של כבל מבוּדד שהשתרשר מעמודי התאורה המושחרים ייבבו חלושות ברוח. בית שרוף במַעֲרֶה ומעבר לו ישורת של אדמת מרעה אפורה חשופה וסוללה מדובללת של בוץ אדום היכן שעבודות בכביש ננטשו בעיצומן. הלאה משם היו לוחות־מודעות עם פרסומות למוֹטֶלים. הכול כמו פעם, רק דהוי ושחוק. בראש הגבעה הם עמדו בקור וברוח והסדירו את נשימתם. הוא הביט בילד. אני בסדר, אמר הילד. הגבר הניח יד על כתפו והחווה בראשו אל השטח הפתוח תחתם. הוא לקח את המשקפת מן העגלה ועמד על הכביש וסקר את המישור למטה. צורת עיר עומדת באפרורית כמו רישום פחם שהותווה בשממה. אין מה לראות. שום עשן. אני יכול להסתכל? אמר הילד. כן. בטח שאתה יכול. הילד נשען על העגלה וכּיוונן את גלגל המיקוד. מה אתה רואה? אמר הגבר. כלום. הוא הנמיך את משקפת השדה. יורד גשם. כן, אמר הגבר. אני יודע.
הם השאירו את העגלה בערוץ יבש מכוּסָה ביריעה ועשו את דרכם במעלה המדרון בין המוטות הכהים של עצים זקופים אל המקום שבו הבחין במדף סלע, והם התיישבו תחת הסלע הבולט מעליהם וצפו במסכים האפורים של הגשם מתנשבים על פני העמק. היה קר מאוד. הם ישבו דחוקים זה לזה, עטופים בשמיכות על המעילים, וזמן מה אחר־כך פסק הגשם והיה רק הטפטוף ביער.
כשהתבהר הם ירדו אל העגלה והסירו את היריעה ולקחו את השמיכות ואת הדברים שיצטרכו ללילה. הם חזרו במעלה הגבעה וחנו בעפר היבש תחת הסלעים והגבר ישב כשזרועותיו סביב הילד וניסה לחמם אותו. עטופים בשמיכות, צופים בחשכה שאין לה שם הנכרכת סביבם. הצורה האפורה של העיר נעלמה בפרוץ הלילה כמו חזיון תעתועים והוא הדליק את המנורה הקטנה והציב אותה במקום מוגן מן הרוח. אחר הם פנו אל הכביש והוא אחז בידו של הילד והם עלו אל ראש הגבעה לַמקום שהכביש הִתְפַּסֵּג ושממנו יכלו להשקיף על הארץ המחשיכה כלפי דרום, והם עמדו שם ברוח עטופים בשמיכות ותרו אחרי סימן כלשהו למדורה או למנורה. לא היה כלום. המנורה בסלעים שבצלע הגבעה היתה קצת יותר מגרגר של אור ואחרי כמה זמן הם חזרו. הכול רטוב מכדי לעשות מדורה. הם אכלו את ארוחתם הדלה קרה ונשכבו על מצע השינה שלהם כשהמנורה ביניהם. הוא הביא את הספר של הילד אבל הילד היה עייף מדי לקריאה. נוכל להשאיר את המנורה דולקת עד שאני אירדם? אמר. כן. בטח שנוכל.
הוא איחר להירדם. אחרי כמה זמן הוא פנה והביט בגבר. פניו באור הקטן מפוספסות בשחור מן הגשם כמו שחקן תיאטרון מן העולם העתיק. אני יכול לשאול אותך משהו? אמר.
כן. בטח.
אנחנו הולכים למות?
מתישהו. לא עכשיו.
ואנחנו עוד הולכים דרומה.
כן.
אז יהיה לנו חם.
כן.
בסדר.
מה בסדר?
כלום. סתם בסדר.
לך לישון.
בסדר.
אני רוצה לכבות את המנורה. זה בסדר?
כן. זה בסדר.
ואז מאוחר יותר בחשכה: אני יכול לשאול אותך משהו?
כן. בטח שאתה יכול.
מה היית עושה אם הייתי מת?
אם היית מת גם אני הייתי רוצה למות.
בשביל להיות איתי?
כן. בשביל להיות איתך.
בסדר.
הוא שכב והקשיב למים המטפטפים ביער. סלעי־יסוד, אלה. הקור והדממה. אפרו של העולם המנוח נישא אנה ואנה בריק בפרצי רוחות קודרות. נישא קדימה ונִזרה ושוב נישא קדימה. הכול מנותק מתמוכה. נטול משען באוויר האפרי. מוחזק בנשימה, רועד וקצר. לוּ רק היה ליבי אבן.
* * *
הוא התעורר בטרם שחר וצפה ביום האפור המפציע. איטי ואטום למחצה. הוא קם בעוד הילד ישן ונעל את נעליו והלך עטוף בשמיכה בין העצים. הוא ירד אל מִבתר באבן ושם השתוחח והשתעל והוא השתעל זמן רב. אחר פשוט כרע על ברכיו באפר. הוא נשא את פניו אל היום המחוויר. אתה שם? לחש. אני אראה אותך בסוף? יש לך צוואר שיהיה אפשר לחנוק אותך בו? יש לך לב? ארור תהיה לְעולם יש לך נשמה? אֵל אלוהים, הוא לחש. אֵל אלוהים.
הם עברו בעיר בצהרי היום שלאחר מכן. הוא הניח את האקדח בהישג יד על היריעה המקופלת בראש העגלה. הוא החזיק בילד קרוב לצידו. העיר היתה שרופה ברובה. שום סימן חיים. מכוניות ברחוב מצופות שכבת אפר, הכול מכוסה אפר ואבק. עקבות מאובנים בבוצה היבשה. גווייה בְּפתח דלת, מיובשת כמו עור מעובד. מעווה פנים אל היום. הוא משך את הילד אליו. רק תזכור שהדברים שנכנסים לך לראש הם שם לתמיד, אמר. יכול להיות שתרצה לחשוב על זה.
אבל יש דברים ששוכחים, לא?
כן. שוכחים מה שרוצים לזכור וזוכרים מה שרוצים לשכוח.
היה אגם קילומטר וחצי בערך מן החווה של דודו, ולשם היו הוא והדוד הולכים כל פעם בסתיו להביא עצים להסקה. הוא היה יושב בירכתי סירת המשוטים ומשרך את ידו בשובל הקצף הקר בעוד הדוד רוכן על המשוטים. רגליו של הזקֵן בנעלי עור הגדי השחורות לחוצות אל הזָקוֹפוֹת. כובע הקש שלו. מקטרת קלח־תירס בין שיניו וחוט ריר דקיק מתנדנד מגביעהּ. הוא פנה והעיף מבט בשפה המרוחקת, חובק את ידיות המשוטים, מוציא את המקטרת מפיו ומוחה את סנטרו בגב ידו. על השפה ניצבו בשורה לִבנים חיוורים כעצמות על רקע ירוקי־העד הכהים שמעֵבר. שולי האגם כמו שכבת שריון של גדמים מעוקמים, אפורים ואכולים, נפולת עצים שקרסו בהוריקן שנים קודם. העצים עצמם נוסרו זה מכבר כדי לשמש להסקה ונלקחו משם. הדוד הפנה את הסירה והעלה את המשוטים פנימה והם נסחפו על פני מי הרקק החוליים עד שחרטום העץ הפחוס חירקק בחול. דג אוֹקוּנוֹס מת בבטן סרוחה כלפי מעלה במים הצלולים. עצים צהובים. הם השאירו את נעליהם על לוחות העץ הצבועים החמימים וגררו את הסירה מעלה אל החוף וסידרו את העוגן בקצה החבל. פחית שומן חזיר יצוקה בבטון ובורג עם אוזן במרכזה. הם הלכו לאורך השפה והדוד בחן את גדמי העצים, פִּיפְפֵּף במקטרת, חבל מָנילָה גלול על כתפו. הוא בחר אחד והם הפכו אותו, תפסו בשורשים והניפו עד שהגדם צף למחצה במים. מכנסיים מופשלים עד הברכיים ובכל זאת הם נרטבו. הם קשרו את החבל למאחז בירכתי הסירה וחתרו בחזרה לעברו האחר של האגם, גוררים את הגדם המתקרטע מאחוריהם. עד אז כבר היה ערב. רק הטלטלה וההיגררות המחזוריות של בתי המשוטים. האגם זכוכית כהה ואורות בחלונות נדלקים לאורך השפה. רדיו היכנשהו. אף אחד מהם לא אמר מילה. זה היה היום המושלם של ילדותו. זה היום שיָצוּר את הימים שלאחריו.
בימים ובשבועות שלאחר מכן הם התמידו בהליכה דרומה. בודדים ועיקשים. נוף גבעות קדורני. בתי אלומיניום. מזמן לזמן ראו רצועה מן הכביש הבין־מדינתי למטה מהם בינות לצְבָרִים של עצים עירומים מצמיחה מחודשת. קר יותר ויותר. בדיוק מעבר למִפער הגבוה בהרים הם עמדו וסקרו את הבִּקעה הגדולה מדרום, והארץ היתה שרופה הרחק ככל שראו, צורות סלע מושחרות מתבלטות משרטוני האפר ונחשולי אפר מתרוממים ומתנשבים בשממה. מסילת השמש העמומה הנעה בלא רוֹאֶה מעבר לעכרורית.
ימים ארוכים הם צלחו את פני השטח הצרובים. הילד מצא כמה עפרונות צבעוניים וצייר שיני ארס על מסכת האף־פה שלו והמשיך לצעוד בכבדות בלי תלונה. אחד הגלגלים הקדמיים בעגלה השתחרר. מה לעשות בעניין? כלום. במקום שהכול בו נשרף לאפר לא תיתכנה מדורות והלילות היו ארוכים וחשוכים וקרים יותר מכל מה שנקרה בדרכם עד אז. קור מפצח אבנים. נוטל את חייך. הוא אימץ אליו את הילד הרועד וספר כל נשימה חלושה בשְׁחוֹר.
הוא התעורר לשמע רעם מרוחק והתיישב. האור הקלוש סביב־סביב, רוטט וחסר מקור, משתבר במטר של פיח סחוּף. הוא משך את היריעה עליהם ושכב ער שעה ארוכה והקשיב. אם יירטבו לא יהיו מדורות להתחמם בהן. אם יירטבו קרוב לוודאי שימותו.
השְׁחוֹר שאליו התעורר בלילות היה ללא ראוּת ובלתי חדיר. שְׁחוֹר שמכאיב לאוזניים כשמקשיבים. לעיתים קרובות הוא נאלץ לקום. שום צליל פרט לרוח בעצים העירומים והמושחרים. הוא התרומם ועמד מט לנפול בחושך האוֹטיסטי הקר בזרועות מתוחות לאיזון בעוד החישובים המובילים זה לזה בגולגולתו פולטים את חשבונותיהם. השתלשלות אירועים ישנה. לחפש מה שזקוף. אין נפילה אלא זו המוקדמת בנטייה. הוא התקדם בצעדי אווז רחבים אל תוך האַין וספר אותם לשֵׁם דרכו חזרה. עיניים עצומות, זרועות חותרות. זקוף לעומת מה? משהו ללא שֵׁם בלילה, מִרבץ מתכת או חומר־אֵם. שהוא והכוכבים הם לווייניו במשותף. כמו המטוטלת הגדולה ברוֹטוּנְדָה שלה, שחורצת ביום הארוך תנועות של היקום שעליהן אפשר לומר שאינה יודעת דבר ועם זאת יודעת שהיא מוכרחה.
נדרשו יומיים לחצות את אדמת הטרשים המכוסה אפר. הלאה מהם נמתח הכביש לאורך פסגה מיוערת של רכס שעצים חרבים משתפלים משני צידיה. יורד שלג, אמר הילד. הוא הביט בשמיים. פְּתוֹת אפור בודד הסתנן מטה. הוא תפס בו בידו וצפה בו כשפָּג כאחרון הפתיתים מלחם הקודש בעולם הנוצרי.
הם התקדמו יחד כשהיריעה משוכה עליהם. הפתותים האפורים הרטובים מסתחררים ונופלים מן הכלום. בוץ מימי אפור בצידי הדרך. מים שחורים זורמים מתחת לתלוליות האפר הספוּג במים. לא עוד מדורות גדולות על הרכסים המרוחקים. עלה בדעתו כי כִּתות־הדם בוודאי כילו אלה את אלה. איש לא נע בכביש הזה. לא שודדי דרכים, לא חמסנים. אחרי כמה זמן הם הגיעו למוסך בצד הדרך ועמדו בדלת הפתוחה והביטו בגשם האפור המעורב בשלג נישא במשבים חזקים מן ההרים.
הם אספו כמה ארגזים ישנים ובנו מדורה על הרצפה והוא מצא כמה כלי עבודה ורוקן את העגלה והתחיל לעבוד על הגלגל. הוא משך את הלוֹלב וחילץ את טבעת ההידוּק במקדח־יד ושִׁרוול אותה מחדש למקומה בעזרת קטע צינור שחתך במסור מתכת. אחר הבריג הכול בחזרה והעמיד את העגלה וגילגל אותה הנה והנה על הרצפה. היא נסעה די חלק. הילד ישב וצפה בכול.
בבוקר המשיכו. ארץ שְׁמֵמָה. עור של חזיר בר ממוסמר לדלת אסם. מטונף ומרופט. ציצית זנב. באסם פנימה שלוש גופות תלויות על קורות הגג המלוכסנות, יבשות ומאובקות בין פסיסי האור החיווריינים. אולי יש פה משהו, אמר הילד. אולי יש פה קצת תירס או משהו. בוא נלך, אמר הגבר.
יותר מכול הוא דאג לנעליים שלהם. זה והאוכל. תמיד אוכל. בסככת עישון ישנה בנויה מנְסרים הם מצאו ירך חזיר מעושנת תולה על מסגרת עץ בפינה גבוהה. זה נראה כמו משהו שהוצא מקבר, כל כך יבש ומעוּוה. הוא נעץ בה את סכינו. הבשר בִּפנים אדום כהה ומומלח. דשן וטוב. בלילה הם צלו אותו במדורה, פרוסות בשר עבות, ובישלו את הפרוסות על אש קטנה עם פחית של שעועית. מאוחר יותר הוא התעורר בחושך וחשב ששמע תופים של עור שור הולמים אי שם בגבעות הכהות הנמוכות. ואז השתנה כיוון הרוח והיתה רק הדממה.
בחלומות באה אליו כלתו החיוורת מתוך חופת עלים ירוקה. פטמותיה מולבנות וצלעותיה צבועות בלבן. לבושה בשמלת מלמלה ושערה הכהה אסוף מעלה במסרקות שנהב, מסרקות צדף. חיוכה, עיניה המושפלות. בבוקר שוב ירד שלג. אגלי קרח אפור דק נחרזו לאורך כבלי החשמל ממעל.
הוא לא בטח בכל זה. הוא גרס שהחלומות הנכונים לאדם בסכנה הם חלומות על סכנה וכי כל דבר אחר הוא קריאת הרפיסוּת והמוות. הוא ישן מעט וישן רע. הוא חלם על הליכה בחורש פרחוני ועל ציפורים שעופפו לפניהם והוא והילד והשמיים היו כחול מכאיב, אבל הוא למד להעיר את עצמו בדיוק מתוך עולמות מתעתעים שכאלה. שוכב שם בחושך וטעם מוזר ומפחיד של אפרסק מבוסתן רפאים מתפוגג בפיו. הוא חשב שאם יחיה מספיק זמן, העולם כולו יאבד לבסוף. כמו העולם הגוֹוע שבו משתכן העיוור שזה עתה התעוור, הנמוג מן הזיכרון לאיטו ועד תום.
מן החלומות בהקיץ בכביש לא היה אפשר להתעורר. הוא המשיך לצעוד בלאות. הוא זכר כל דבר בה לבד מרֵיחה. יושב בְּתיאטרון והיא לצידו רכונה לפנים ומקשיבה למוזיקה. עיטורים חלזוניים מוזהבים ופמוטי קיר והקפלים העמוּדיים הגבוהים של הפרגוד משני צידי הבמה. היא אחזה בידו בחיקה והוא חש בגומי של גרבוניה מבעד לבד הדק של שמלתה הקיצית. הקפֵּא את התמונה הזאת. עכשיו זמֵן את החושך שלך ואת הקור שלך וארור תהיה.
הוא אילתר מברשות לפילוס משני מטאטאים ישנים שמצא והידק לעגלה בחוט ברזל כדי לפנות ענפים גדולים מן הכביש לפני הגלגלים, והוא שם את הילד בסל ונעמד על האָזֵן מאחור כמו נהג מזחלה הרתומה לכלבים והם יצאו לדרך במורד הגבעות, מנחים את העגלה בגופיהם בעיקולים בסגנון של גולשי מירוצים. זאת היתה הפעם הראשונה זה זמן רב שהוא ראה שהילד מחייך.
בפסגת הגבעה היה עיקול ופנייה מן הכביש. שביל ישן שהוביל אל תוך היער. הם עצרו והתיישבו על ספסל וסקרו את העמק ואת הארץ שהשתרעה גלים־גלים אל תוך הערפל הגרגרי. אגם שם למטה. קר ואפור וכבד באגן הנבוּר תחתם.
מה זה, פאפא?
זה סכר.
לְמה זה?
זה יצר את האגם. לפני שבנו את הסכר היה שם רק נהר. הסכר השתמש במים שזרמו דרכו כדי לסובב מאווררים גדולים שנקראים טורבינות ושמייצרים חשמל.
בשביל לעשות אור.
כן. בשביל לעשות אור.
אנחנו יכולים לרדת לשם ולראות?
זה נראה לי רחוק מדי.
הסכר יהיה שם הרבה זמן?
נראה לי שכן. הוא בנוי מבטון. הוא בטח יהיה שם מאות שנים. אלפי שנים, אפילו.
אתה חושב שיכולים להיות דגים באגם?
לא. אין כלום באגם.
* * *
פעם מזמן היכנשהו קרוב מאוד למקום הזה הוא ראה בז צולל אל להקת עגורים במורד הקיר הכחול הארוך של ההר ומרוצץ בשִׁדרית עצם החזה שלו את העגור שבלב־ליבה, ולוקח אותו מטה לַנהר גמלוני ומָחוּץ ונוצותיו הרפויות הסמוקות נשרכות באוויר הסתיו העומד.
האוויר המגורען. טעמו לא פג מפיך לרגע. הם עמדו בגשם כמו בהמות. אחר המשיכו, אוחזים ביריעה מעליהם בטפטוף החדגוני. רגליהם היו רטובות וקרות ונעליהם התרפטו. בְּצלעות־הגבעות גידולים ישנים מתים ומשוטחים. העצים החרבים על קו הרכס מְגוֹרָמים ושחורים בגשם.
והחלומות כה עשירים בצבעים. איך אם לא כך יקרא לך המוות? כשהתעורר בשחר הקר בן רגע היה הכול לאפר. כמו תמשיחים עתיקים שהיו קבורים מאות בשנים ופתע פתאום נחשפו לאור היום.
מזג האוויר השתפר והקור גם, ולבסוף הם הגיעו אל עמק הנהר הרחב בשפלה, חלקות האדמה החקלאית המוטלאות זו לזו עדיין נראות לעין, הכול מת עד השורש בפֶשֶׁט הנהר החרב. הם הילכו על הכביש. בתי נסרים גבוהים. גגות מתכת מעורגלים. שדה ואסם בנוי מבולי עץ עם פרסומת באותיות דהויות של שלושה מטרים על שיפוע הגג.See Rock City [רְאו את רוֹק סיטי].
המשוכות בצידי הדרך פינו את מקומן לשורות של שיחים קוצניים שחורים ומפותלים. שום סימן חיים. הוא השאיר את הילד עומד על הכביש ואוחז באקדח בשעה שטיפס בגרם מדרגות ישן מאבן גיר והלך לאורך מרפסת המבוא של בית החווה וסוכך על עיניו והציץ בחלונות. הוא נכנס דרך המטבח. אשפה על הרצפה, נייר עיתונים ישן. כלי חרסינה במזנון ויטרינה עם חזית מעוגלת, ספלים תלויים באוזניהם. הוא הלך לאורך המסדרון ועמד בפתח חדר האורחים. בפינה היה עוּגב דוושות עתיק. מכשיר טלוויזיה. רהיטים מרופדים זולים וארון בגדים ישן מעץ דובדבן בעבודת יד. הוא טיפס במדרגות ועבר בחדרי השינה. הכול מכוסה אפר. חדר של ילד עם כלבלב צעצוע הניצב על אדן החלון ומשקיף לגינה. הוא עבר על ארונות הקיר. הוא הפשיט את המיטות ויצא עם שתי שמיכות צמר טובות וירד במדרגות בחזרה. במזווה היו שלוש צנצנות של עגבניות משומרות תוצרת בית. הוא נשף על האבק שעל המכסים ובחן אותן. מישהו לפניו לא בטח בהן ובסוף גם הוא לא בטח בהן ויצא עם השמיכות על כתפו והם המשיכו בדרך לאורך הכביש.
בפאתי העיר הם הגיעו לסופרמרקט. מכוניות ישנות אחדות במגרש חניה זרוי אשפה. הם השאירו את העגלה במגרש ונכנסו והלכו במעברים ההפוכים. במחלקת הירקות בתחתית מְכלי הפח הם מצאו קצת שעועית ירוקה עתיקה ומה שנראה שהיו פעם מִשמשים, יבשים זה מכבר כמו דגמים קמוטים של עצמם. הילד בא אחריו. הם יצאו בדלת האחורית. במבוי הצר שמאחורי החנות היו כמה עגלות מצרכים, כולן מכוסות חלודה. הם שבו ונכנסו לחנות וחיפשו עגלות נוספות אבל לא היתה שום עגלה. ליד הדלת היו שתי מכונות למשקאות קלים שהושכבו על הרצפה ונפרצו בלוֹם. מטבעות מכל עבר באפר. הוא התיישב ותחב את ידו וחיטט במנגנוני המכונות עקורות הקרביים, ובמכונה השנייה נסגרה כף ידו על גליל מתכת קרה. הוא משך את ידו לאט וישב שם והביט בקוקה־קולה.
מה זה, פאפא?
הפתעה מיוחדת. בשבילך.
מה זה?
בוא. שב.
הוא ריפה והחליק מטה את רצועות תרמיל הגב של הילד והציב את התרמיל על הרצפה מאחוריו ודחק את ציפורן אגודלו מתחת ללשונית האלומיניום בראש הפחית ופתח אותה. הוא הרכין את אפו אל אוושת התסיסה הקלושה שעלתה מן הפחית ואחר הושיט אותה לילד. קדימה, אמר.
הילד לקח את הפחית. יש בזה בועות, אמר.
קדימה.
הוא הביט באביו ואז היטה את הפחית ושתה. הוא ישב וחשב. זה ממש טוב, אמר.
כן. זה טוב.
תיקח אתה קצת, פאפא.
אני רוצה שאתה תשתה.
תיקח אתה קצת.
הוא לקח את הפחית ולגם והושיט אותה בחזרה. תשתה אתה, אמר. בוא סתם נשב כאן.
זה בגלל שלא ייצא לי אי־פעם לשתות עוד אחת, נכון?
אי–פעם זה הרבה זמן.
בסדר, אמר הילד.
בין ערביים ביום שלאחר מכן הם היו בעיר. מניפות הבטון הארוכות של מחלפי הכביש הבין־מדינתי כמו חורבות של מתקן שעשועים עצום על רקע העכרורית המרוחקת. הוא נשא את האקדח התופי בחגורתו מלפנים ולבש את מעיל הגשם העבה שלו ברוכסן פתוח. בכל מקום המתים שהיו למומיות. הבשר מפוצל לאורך העצמות, הגידים יבשים וכמו משוכים בחוזקה ומתוחים כחוטי תיל. צמוקים ומעוּוים כמו גוויות בנות־ימינו שהשתמרו בביצות כּבוּל, פניהם כסדינים שעוּמלנוּ, הכלונסאות המוצהבים של שיניהם. הם היו מיוּחפים עד האחרון שבהם כמו צליינים של מסדר עממי שֶׁכֵּן כל נעליהם נגנבו זה מכבר.
אירה –
הדרך
הספר מדכא ועצוב מאוד, בשונה מהרבה יצירות פוסט-אפוקליפטיות אחרות. אני לא אהבתי אבל מכירה אנשים שיותר התחברו – עניין של טעם אישי…
עדי –
הדרך
כבר הכל נאמר על הספר הזה, שבחים והללים וגם כמובן גרסא קולנועית (חזקה מהספר) אבל אומר שהספר מה לעשות גם מדכא מדי וגם איטי מדי. אולי כי אנחנו רגילים לקרוא על עולמות פוסט-אוקליפטיים כמשהו מלא אקשן או לפחות עולם חדש ושונה ופה אנו נותרים עם איזשהו ריק עלוב ועצוב. הוא כנראה נאמן יותר למציאות הפוטנציאלית, אבל קשה לקריאה.