חתונה ברגע האחרון
אמנדה צ'ינלי
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
הוא עומד לרשת אימפריה… אם רק ימצא לעצמו רעיה בזמן!
כדי לרשת את ההון המשפחתי, איש העסקים היווני זאנדר מיטיקאס חייב להתחתן לפני אחיו החורגים. מאחר שהכלה שלו נלקחה ממנו, ממש מתחת לחופה, הוא חייב למצוא תחליף, מהר! ורק האישה שאותה הוא מאשים בהרס יום הכלולות שלו תוכל להתאים…
פנדורה חוששת מאוד אך מסכימה לוותר על מעמדה כמנהלת לשכה ולהפוך לאשת החברה הגבוהה ‒ כל מה שיידרש, כדי לכפר. נישואים פיקטיביים על הנייר, למשך שנה אחת, זה מה שמוסכם ביניהם. עד שבירח הדבש, ביפן, מגעו של זאנדר מצית תשוקה ברמה כזאת שאיש משניהם אינו מוכן לקראתה!
בואו ליהנות מהרומן המסחרר והדרמטי, על נישואי נוחות, מאת אמנדה צ’ינלי.
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
זאנדר מיטיקאס עמד מאובן על מדרגות בית המשפט במנהטן, בחליפת הטוקסידו השחורה, המהודרת, וחש את הלמות הזעם המופתע שפעמה בעורקיו.
קהל האורחים המכובדים וצלמי הפפראצי הלהוטים כאילו הפך סביבו לגוש אחד חסר מאפיינים, עם כל הבעות הפנים של אהדה ועונג מזועזע, בהבינם מה בדיוק מתחולל כאן מול עיניהם – כשהמנכ"ל הקשוח של התאגיד הפיננסי הבינלאומי הכביר נזנח באופן פומבי מאוד, ממש לפני החתונה, על ידי אשת החברה הגבוהה שהייתה ארוסתו.
"בחיים שלי לא ראיתי כלה רצה כל כך מהר." קול משועשע עלה מתוך קהל הסקרנים ההולך וגדל, שהתאסף לאורך המדרכה.
"אני בטוח שהוא ימרר בבכי הלילה, עד שיירדם על כל ערימות הכסף שלו," צעק בחזרה קול של מישהו אחר, ללא שום שמץ של אהדה בקולו.
בהתחשב בהאשמות הנוראיות ששבו ועלו מאז מות אביו הרודני, שבועיים קודם, ובהיותו המנכ"ל המכהן של התאגיד, זאנדר ידע שהוא אינו האדם האהוד ביותר בעיני התקשורת כרגע. אבל זה... הוא הרגיש את העלבון של הפיכתו למושא לטינה ולבוז. זה היה פשוט בידור להמונים, והוא העניק להם כרטיסים לשורה הראשונה כדי לחזות בהשפלתו.
הרגעים האחרונים שבו כאילו והתנגנו בראשו, כמו איזה סרט גרוע, עם פרייה דווידסון-קאן שניצבה קפואה בתחתית המדרגות, בשמלת הכלה הענקית שלה. עם הדאגה שלו, וניסיונו העקר להגיע אליה בין המוני הפפראצי שצצו לפתע, כאילו משום מקום... ואז, הבעת ההתנצלות שהייתה על פניה, ממש לפני שפתחה בריצה לאורך הרחוב – בגשם.
בדקות הספורות שחלפו מאז, הוא דאג שאנשי האבטחה שלו יפנו את המתחם ויאספו את אורחי החתונה כדי להשיבם פנימה, עד שהמצב ישוב להיות תחת שליטה. הפרטים בנוגע להתנהלות הטקס היו אמורים להישמר בסוד מוחלט, כל אחד מהמשתתפים נאלץ לחתום על חוזה סודיות, ועם זאת, אם לשפוט על פי המון הצלמים שנאסף ברחוב, מישהו הדליף לתקשורת את המיקום ואת המועד.
האם בגלל זה היא נמלטה?
ראש צוות האבטחה שלו הופיע לצידו, אי של שלווה באמצע כל הכאוס. "שלחתי חוליה בעקבות מיס דווידסון-קאן, אבל עושה רושם שהמתינה לה מכונית. הצלחנו לקחת את זה מידי אחד הצלמים."
האיש החזיק טלפון, שעל מסכו רץ סרטון וידאו קצר בו מי שנראתה כמו כלה נישאה בזרועותיו של איזה גבר, במורד סמטה... איש המסתורין העיף מבט אחורה, וזאנדר נדהם בראותו את פניו.
ארוס.
כמובן. ברור שאחיו החורג יהיה מעורב בהרס החתונה שלו. מאז מות אביהם, לפני שבועיים, וחשיפת פרטי הצוואה שלו, זאנדר המתין לרגע שבו אחד מיוצאי חלציו של זאוס מיטיקאס יצוץ. הראשון מבין שלושת אחיו למחצה, שיתחתן ויישאר נשוי במשך שנה תמימה, עמד לקבל את השליטה על הכול.
"כריסטוס," הוא קילל, בהתגברו על הדחף לרסק על הקרקע את תמונת פניו הזחוחים של ארוס. ההסדר של זאנדר עם פרייה היה עניין עסקי לחלוטין, אבל המראה הזה, העדות הברורה כל כך לבגידתה, פגע בכל זאת בגאוותו.
"אנחנו כבר רודפים אחרי המכונית," הבטיח לו איש האבטחה שלקח את הטלפון בעדינות מידיו, כאילו חשש מהתגובה הקשה שתופנה כלפי מביא בשורות מרות כל כך.
"לא." זאנדר פלט את האוויר שהיה כלוא בריאותיו וצבט את גשר אפו, במקום בו כאב עמום החל לפעום. "הדבר האחרון שנחוץ לי הוא שצוות של אנשי אבטחה שלי יהיה מעורב בתאונת דרכים ברחובות מנהטן, באמצע היום. גם ככה העתונות כבר חוגגת על חשבוני."
"אתה רוצה שפשוט נניח לה ללכת?"
ההמולה סביבם הלכה והתגברה מרגע לרגע. הכתבים בהמשך הרחוב החלו לצעוק את השאלות שלהם, וגם האורחים בתוך בניין בית המשפט. כמו כרישים שחשו בטיפה של דם, כולם היו רעבים לדעת במה בדיוק חזו זה עתה. חושיו הטקטיים המעולים-תמיד התקשו להתמודד כעת עם שינוי כה לא הגיוני במה שהיה אמור להיות תוכנית מושלמת, בהתאמצו למצוא בכל זה איזה היגיון.
הוא הורה לכל אנשיו להיות בכוננות גבוהה היום, לא להותיר אבן לא הפוכה בבואם לוודא שחתונת הבזק הזאת תישאר מוסתרת מידיעת שני אחיו החורגים. זאנדר נודע לשמצה באופיו חסר הפשרות ונחשב למי שתמיד מצליח להשיג את כל מבוקשו. אך איכשהו, איפשהו... הוא החמיץ משהו. ריח הכישלון היה חזק מספיק כדי לגרום לו להתקדם אל תוך ההמון, כששומרי ראשו מפלסים לו נתיב בין הסקרנים הנקהלים.
זאנדר החליק אל תוך הג'יפ השחור הגדול, חסר הסימנים המיוחדים, וטרק אחריו את הדלת בהותירו בחוץ את שאון הסקרנים. עשרים שנה חלפו מאז שהוא נזרק אל תוך העולם צמא-הדם הזה, עולם בו סבל הוא מקור לרווחים ושערוריות הן מטבע עובר לסוחר. לא משנה כמה זמן אביו הקדיש כדי לכפות עליו שיעורי הליכות ונימוסים, סטייליסטים שעיצבו את הופעתו, אותם הכתבים שחיפשו את חולשותיו כנער בן תשע-עשרה הצליחו למצוא דרך להרוויח על חשבונו גם כיום. כזאת היא דרכו של העולם.
"זוג הנאהבים סיים את זה מהר," התנגן קול עליז ממעמקי החלל החשוך של הרכב, כשמחיצת הפרטיות החליקה מטה ונפתחה ברחש חרישי, לגלות את פניה המחייכים ותלתליה האפורים של מינה, מי שהייתה הנהגת שלו מזה שנים. "וסוף-סוף, אני זוכה להכיר את ה..."
חיוכה מלא הציפייה נגוז והפך חיש מהר להבעה מבולבלת בראותה את זאנדר יושב לבד, ללא כלה, על המושב האחורי. הוא חש עווית עזה חולפת במעיו, בהביטו בבקבוק השמפניה הצוננת ובצמד כוסות הבדולח המעוטרות בזהב.
"החתונה בוטלה. לכלה היו תוכניות אחרות." זאנדר התיר את עניבת הפרפר ופתח את הכפתור העליון של חולצת המשי שלו, בהיאבקו בדחף לקרוע את הבגד מעליו. הוא היה זקוק לשחיה ארוכה ולקינוח ענקי של שוקולד, בסדר זה. שריריו היו דרוכים חזק כל כך שגל של כאב הלם בו בסרעפת כשעיתונאי נמרץ אחד הצמיד לפתע את פניו אל זגוגית המכונית, ותפס אותו לגמרי לא מוכן.
הקללה המקרקרת הקבועה של מינה הגיעה כמזור מבורך על עצביו, כשהיא לחצה על דבשת התאוצה ועל הצופר, בעת ובעונה אחת, בעוצמה כזאת שהקהל מיהר להתרחק, והם הצליחו לזוז ולהשתלב סוף-סוף בתנועה הערה של אחרי הצוהריים. מחיצת הפרטיות התרוממה חזרה, אך זאנדר ממש הרגיש עדיין את גלי האהדה אשר הגיעו מכיוונה של הנהגת הנאמנה. הוא לא רצה את הרחמים שלה, או שלא כל אחד אחר, בעצם. ועם זאת, זה היה בלתי נמנע כעת, הלא כן? רכילות היא עניין אחד, אבל סקנדל... סקנדל יהיה המסמר האחרון בארון המתים של כל התוכניות שלו ליטול את השליטה בתאגיד מיטיקאס.
כשמראה הרחובות הרטובים מגשם החל להיטשטש מחוץ לחלונות המכונית המושחרים, זאנדר הרגיש איך הכאב הפועם במצחו הולך והופך למיגרנה של ממש. הוא נשען אחורה במושב העור, הרגיש איך התסכול והזעם מתחרים בתוכו עם התשישות הנפשית העמוקה שהציקה לו לאורך השבועיים האחרונים.
כריסטוס... האם באמת עברו רק שבועיים מאז מות אביו? זה נראה כעת כאילו חיים שלמים חלפו מאז, בהתחשב בסיוט הארגוני הכביר שהתחולל מיד לאחר הסתלקותו של הזקן.
אחרי מותו של זאוס, ההנחה הרווחת הייתה שזאנדר הוא הבחירה הטבעית לתפוס את מקומו. למען האמת, הוא השלים זה מכבר שני עשורים של שירות נאמן, בדיוק מתוך המחשבה הזאת. אך מסתבר שהזקן שינה את דעתו, ממש ברגע האחרון. ואיכשהו, זאנדר לא היה יותר מדי מופתע ממתנת הפרידה העצומה שזאוס הותיר אחריו.
זאנדר חדל מזמן לנסות לזכות בחיבה או בהערכה מצד האיש שהתעלם מקיומו במשך תשע-עשרה שנותיו הראשונות. אבל מה שהיה לגמרי לא צפוי מבחינתו הייתה החלטתו של זאוס להעניק את כל נכסיו לראשון מבין בניו שיתחתן וגם יישאר נשוי במשך שנה אחת תמימה.
זאנדר נהם חרש, בהקישו על מקלדת הטאבלט כדי לבדוק את לוח הזמנים שלו. לעולם הוא לא ידרוש מאנשי הצוות שלו לעבוד בסופי השבוע, אבל בשבועות האחרונים עבודה בימי ראשון אחר הצוהריים הפכה למשהו קבוע, בגלל ההתרחבות הצפויה של החברה לשוק של יפן. הסיבה היחידה להחלטתו להינשא ביום ראשון הייתה כי זה השפיע הכי פחות על לוח הזמנים שלו בעבודה. בניגוד לאביו המרושל, שכפי הנראה נהנה בעיקר מהמעמד שנלווה לתואר מנכ"ל התאגיד, זאנדר מצא תמיד סיפוק בעבודה עצמה.
מגיל צעיר, הוא הבחין תמיד בפרטים שחמקו מעיניהם של אחרים וראה פתרונות פשוטים למה שנדמה לאנשים כבעיות סבוכות. כילד קטן שגדל בעוני באתונה, הוא היה כמו חידה בעיני כולם. יריב מרשים מאוד, הן ליד שולחן השחמט והן במגרש הכדורגל. לא היה בעולם דבר שהסב לו הנאה כמו ללמוד משחק חדש ולנצח בו.
אך כישרונו הרב הפך לאחרונה לנטל, יותר משהיה מתת. יריביו האשימו אותו ברמאות, השוו את כל הצלחותיו למהלכים של אביו המושחת.
האמת היא שהוא פשוט שם לב לנעשה. ביחד עם עצבים של פלדה, התוצאה הייתה שחושיו החדים לא הוליכו אותו שולל עד כה. וכך, זה כלל לא הפתיע שבהתייצבו מול המכשול הבלתי חדיר לכאורה שצץ בפניו בבואו לתבוע לעצמו את האחזקות של אביו, הוא מצא פתרון פשוט וקל.
פרייה דווידסון-קאן הייתה זקוקה לבעל כדי לקבל את הירושה שממתינה גם לה, וכשהוא פגש את היורשת העשירה בנסיבות שונות, הוא התרשם מאוד מהמקצועיות שלה, מגישתה הרצינית להצעת הנישואים הפיקטיביים שהוא העלה. חוץ מזה, העסקה כללה גם אשת חברה גבוהה של ממש, שתהיה תלויה על זרועו, מה שיסייע לו להשתלב בצורה חלקה במעגלים שבהם היא מסתובבת. הוא כבר היה מוכן לשנה תמימה של הצגה פומבית של נישואים מאושרים, בדיוק הזמן שצוין בצוואת אביו, ולא דקה אחת יותר, ואז הם תכננו להתגרש. חד וחלק, בניגוד לרוב מערכות היחסים שהוא ראה במהלך חייו.
הוא היה מרוחק רק עשר דקות מהניצחון. וכשהוא תכנן להשיג משהו, שום דבר לא עמד בדרך כלל בדרכו.
אלא שזה היה עניין שונה. פה לא היה מדובר בהפרת חוזה שאיתה ניתן להתמודד בקלות. כאן היה מדובר בבן-אדם. לאנשים יש דברים מעצבנים כמו אוטונומיה, רצון חופשי והזכות לשנות את דעתם בנוגע למשהו חשוב כמו נישואים, אפילו בהחלטה של רגע.
מוחו הסתחרר בגלל ההשלכות שיהיו לכישלון המחפיר הזה היום על כל התוכניות שלו. דברים רבים כל כך היו בסכנה כעת, אפשרויות רבות כל כך לאחד משני אחיו להתגנב פנימה ולהשתלט על כל מה שהוא עמל קשה כל כך כדי לבנות במהלך שני עשורים תמימים.
הוא שינה את עצמו כליל כדי להתאים לתבנית שזאוס דרש ממנו, וכעת, אפילו אחרי קרוב לעשרים שנה של מאבק קשה ועיקש עם נקודת ההתחלה הנחותה שלו כדי להוכיח את ערכו... זה עדיין לא הלך לו בקלות.
הוא עדיין לא מספיק טוב. מעולם הוא לא היה.
כשהמכונית הגיעה למגדל הבוהק בשדרות לקסינגטון, בו שכן מטה התאגיד שלהם, הגשם החל להחלש במידת מה. הוא נכנס אל תוך אולם המבואה הענקי וניער את הטיפות מעל ז'קט חליפת הטוקסידו שלו, ואז הרים את מבטו ונתקל בדיוקן העצום של אביו, משקיף עליו מלמעלה. נחישות צוננת מילאה את עצמותיו, על אף תשישותו. לא איש כמוהו יכנע במשוכה הראשונה, לא כשהרבה כל כך מונח פה על הכף. אם כי כעת, בגלל התערבותו של ארוס, תוצאות המאבק הפכו פתאום להרבה פחות צפויות מכפי שהיה רצוי בעיניו.
הוא עלה במעלית הפרטית שלו ישר אל הסוויטה שבקומה העליונה, שם המתין בדרך כלל צוות שלם של עוזרים מקצועיים שסייעו בניהול היומיומי של חייו ועבודתו. כצפוי, כמה מהם היו שם עדיין, מסתובבים במסדרונות שבין המשרדים. לפני ארבעה חודשים, הוא נקרא לכאן מהמטה האירופאי של החברה כדי ליטול את המושכות, בזמן שזאוס התאושש ממחלה פתאומית שהפילה אותו אל המשכב. כשבעלי המניות וחברים במועצת המנהלים כבר הפגינו חוסר שקט, אחרי שכמה מהעסקאות האפלות של זאוס הובאו לידיעת הכלל, זה היה עיתוי ראוי למדי.
אבל אפילו ממיטת חוליו, זאוס הוסיף להפעיל את השפעתו. הצוות שלו, בקומה העליונה, הורכב מהמנהלים הפדנטים והגרועים ביותר, שהתעקשו על שיטות פעולה מיושנות והתנגדו לכל שינוי שזאנדר ניסה להציע, בטענה שזה לא יהיה לרוחו של זאוס. אחד העוזרים הללו, במיוחד, גרם לו כאבי ראש יותר מכל השאר.
בהתנערו מהתעוררות הכעס המוכר הזה, הוא הקיש על הכפתור הראשון בטלפון שלו, שלצידו היה כתוב פשוט "קווין", וחיכה לשמוע את המבטא האירי המוכר.
הוא הרגיש את הלחץ של השבועיים האחרונים שב ואופף אותו, מהדק את אחיזת הברזל על בטנו עם כל צלצול צורם של השיחה חסרת המענה. כשהוא הועבר לתא הקולי, זאנדר בהה במסך כלא מאמין. קווין מעולם לא החמיצה שיחה שלו. אפילו בסופי השבוע. אם כי היא נראתה די לחוצה ופזורת דעת, מאז מותו של זאוס. זאנדר חרק שיניים ושב וחייג.
כשגם ניסיון נוסף להתקשר לא נענה, לסתו של זאנדר התהדקה ומוחו שב ועבר על כל השיחות שהם ניהלו בשבועות האחרונים.
רק בן-אדם אחד הורשה לדעת את כל תוכניות החתונה של זאנדר מאז מותו של זאוס – לא שהייתה לו איזו ברירה בנוגע לכך. פנדורה קווין הייתה העוזרת האישית של זאוס במשך מספר חודשים לפני שהזקן נפל למשכב, והוא התעקש להשאיר אותה לזאנדר.
זאוס לא שב מעולם אל כס השררה שלו. מחלתו התארכה ונמשכה מספר חודשים, אבל איש מהם לא האמין באמת שמי שנודע ביכולתו הכמעט על-אנושית לשלוט בעולם העסקים יוכרע על ידי עניין פשוט ויומיומי כמו דום לב במהלך ניתוח שגרתי.
זאנדר מצא את עצמו מושלך לעמדת המנכ"ל בפועל, כשעליו לנהל את מהלך ההשתלטות הגדול ביותר בעשרות שנות ההיסטוריה של החברה, וביחד עם המעמד הזה הגיעה קומה שלמה של צוות עובדים, כולל פנדורה האהובה. היא הייתה עסוקה כנראה בעצירת התנועה, איפשהו, או במשהו מגוחך לחלוטין כמו מתן הנשמה מפה לפה לאיזו ציפור פגועה או האכלה של דבורה רעבה. התמונה שעלתה במוחו הייתה של כאוס מוחלט, ובאמת לא הייתה שום דרך אחרת לתאר כמו שצריך את האישה עצמה. ואם כבר...
בלחיצת כפתור, הוא זימן את פקידת הקבלה של סוף השבוע, וחש הקלה כששמע מיד את הצעדים הקרבים. לפחות אנשים מסויימים הגיעו היום לעבודה.
האישה נכנסה באיטיות, בחשש של מי שסבלה שנים תחת שלטונו הרודני של זאוס. זאנדר נותר לשבת, כשפניו מקובעים בשלווה מנומסת.
"אני לא מצליח להשיג את פנדורה קווין. היא הייתה פה במהלך סוף השבוע הזה?"
"פנדורה... ? היא כבר הגישה את מכתב ההתפטרות שלה," השיבה הבחורה חומת השיער, וקולה נחלש קמעה כשזאנדר נעץ בה את מבטו המשתומם והכעוס. "אני... הנחתי שאתה יודע."
שנים של עבודה עם זאוס לימדו את זאנדר איך להסתיר את תגובותיו. זה עתה הוא הושפל באופן פומבי על ידי מי שהייתה אמורה להיות הכלה שלו, והוא בקושי הרים גבה. אבל החדשות הללו... הוא חש איך כל גופו נדרך, ואחיזת הפלדה שלו בקצה שולחנו גרמה לפרקי אצבעותיו להלבין כליל.
"מתי בדיוק זה קרה?" שאל זאנדר והקיש על מסך הטלפון שלו, כדי לעוררו לחיים. "ואיך זה שלא עדכנו אותי?"
"ביום שישי בערב. לי זה נודע רק בגלל שעברתי ליד המשרדים של כוח האדם, בדרך לדלפק שלי," היא הסבירה ורעד קל נשמע בקולה. "אני חושבת שהיא חיכתה בכוונה עד שהמשרד יהיה כמעט לגמרי ריק. לא הייתי מצפה לפחות מזה, מהבחורה הזאת. תמיד היה בה משהו שטיפה הציק לי."
"זה הכול," הוא הצליף בקולו במכוון וקטע אותה בעת שחלף על פניה בצעד נמרץ, בדרכו אל החלל הפרטי שהיה מיועד לצוות האישי של המנכ"ל.
הקירות כאן היו מאותו שיש מלוטש, עם שני שולחנות כתיבה גדולים משני צידי החדר. השולחן הימיני היה של מזכירתו, אישה מבוגרת ששלטה בטלפונים במהלך שבוע העבודה, ביעילות חסרת מעצורים. משטח השולחן שלה היה מסודר וחסר יחוד. הצד שמנגד, שהיה מלא בדרך כלל בספלי קפה ריקים, פתקי תזכורת ופרויקטים ססגוניים של רקמה, היה ריק לחלוטין כעת, למעט כיסא משרדי יחיד וטלפון אדום. כל פרט שהיה יכול לרמוז על טבעה של מי שישבה לידו נעלם כליל.
זאנדר הזעיף פנים אל החלל הריק וחש איך זעם צונן עולה בתוכו וממלא אותו. איזה מין עוזרת אישית קמה ומתפטרת פתאום ללא שום התרעה?
זה היה כה פתאומי ולא אופייני, בעיקר בשביל בחורה שעבדה בשעות שיכלו להתחרות בלוח הזמנים שלו, בהיותן כה סדורות וצפויות. קווין הייתה היחידה שטיפלה ברשימה הקצרה של אורחי החתונה ובהחתמתם על הסכמי הסודיות. זאנדר היה חייב להכריז על אמברגו מידי על העיתונות, לפני שמשהו יתפרסם. ולצורך זה, הוא היה צריך את פנדורה בחזרה, והוא היה נחוש בהחלטתו להבהיר לה את זה.
הוא הרים את הטלפון שעל שולחן הכתיבה שלו, התקשר בקו הישיר אל אנשי האבטחה ועדכן אותם בנוגע למצב, ביעילותו האופיינית.
פנדורה קווין הרבתה לבקר במשרדו הביתי של זאוס מיטיקאס, במהלך ששת החודשים האחרונים בהם עבדה בתאגיד מיטיקאס, אם כי לא מאז מותו. נראה לה מוזר מאוד להיות שם כעת, לצעוד לאורך המסדרון המהדהד בביתו של אדם מת. אבל הייתה לה משימה אחת אחרונה, אותה הייתה צריכה להשלים בטרם תוכל להיעלם. מעשה מהוגן אחד אחרון.
מדרגות השיש המלוטש שהובילו מעלה אל אגף המשרד הפרטי של בית המידות הזה נראו בוהקות בזוהר מבשר רעות, כמו קרח חלקלק. הקירות היו תכולים ומקושטים בתבליטי עמודים מודגשים, שהיו מתאימים בהחלט לארמון בארוקי מסוגנן. מראה של זוג עיניים באותו גוון תכול צף ועלה בדעתה, מה שגרם לבטנה להתהדק בגוש קשה. היא הציצה מעבר לכתפה, אל אולם המבוא שלמטה, כאילו בחשש שמא תזמן איכשהו את נוכחותו של זאנדר, בעצם מחשבותיה אודותיו.
היא חשה איך היציבה שלה משתנה על המדרגות, ועווית של כאב עברה בבטנה כשהיא נטתה כמה סנטימטרים לאחור, לפני ששבה ומצאה את מרכז שיווי המשקל שלה. מעידותיה ונפילותיה התכופות הפכו בדיחה פנימית קבועה בקרב צוות המשרד, ביחד עם קולה הרם וחוש ההומור המשונה שלה. בהתחלה היא צחקה על זה יחד עם כולם, אבל בשלב מסוים זה הפסיק להיראות תמים ונעשה הרבה יותר... טוב, ביקורת עוקצנית, למען האמת.
היא הייתה יכולה להסביר כנראה שהתנהגות כזאת היא תוצאה קבועה של המבנה הנירולוגי שלה, אבל לא היה לה שום חשק להסביר את הניואנסים הדקים של הספקטרום האוטיסטי לאנשים שבקושי זכרו את שמה, בדרך כלל. אם הם היו רוצים לדעת אודותיה קצת יותר, הם היו שואלים.
בעבודה בתאגיד שפועל כמעט בכל השווקים הפיננסיים בעולם, זה לא היה נדיר שהיא תבצע מטלות גם בסוף השבוע. אבל היום לא היה סתם יום ראשון רגיל. היום הבוס שלה, איש הכספים היווני רב העוצמה, זאנדר מיטיקאס, עמד להתחתן עם אחת מנשות החברה העשירות ביותר של ניו-יורק.
הבוס שלה לשעבר, היא הזכירה לעצמה בתקיפות וכבשה את הדחף להעיף מבט נוסף בשעון הדיגיטלי האלגנטי שהיה ענוד על פרק כף ידה. השעה הייתה כמעט ארבע אחר הצוהריים. החתונה כבר הסתיימה מזמן כפי הנראה, והזוג המאושר ודאי נמצא כבר בדרכו אל שדה התעופה, לטוס לירח הדבש המפואר שלהם באסיה. בטנה של פנדורה התכווצה שוב בכאב.
היא לא התכוונה לחשוף את פרטי חתונתו הסודית-ביותר של זאנדר, או את העסקאות שנקשרו בחתונה הזאת. בעיקר לא לאריסטה תיאודורו, מכל האנשים. כולם בחברה ידעו שמי שהייתה פילגשו של זאוס לאורך שנים רבות ממש לא הסתדרה עם זאנדר, מהרגע שבו זאוס נפל למשכב.
מעבר לתחושת האשמה, היא ידעה שהצעד האחרון הזה פשוט נחוץ. היא כבר הודיעה באופן רשמי על התפטרותה למחלקת כוח האדם. יכול להיות שהיא באמת חיכתה ממש עד הרגע האחרון, בידיעה שזאנדר לא יראה את מכתב ההתפטרות שלה עד לשובו מירח הדבש, אבל בכל זאת, היא עשתה את זה.
היא בלעה במאמץ את הגוש שעמד בגרונה, פלטה את האוויר שהיה כלוא בריאותיה והחלה לחפש את הכספת הגדולה שהייתה במשרד הזה, לדברי אריסטה. בהיכנסה לכאן, היא הופתעה לגלות שהבית ריק לחלוטין, כך שהיא לא ניסתה לשמור על שקט אלא הקישה והכתה על הקירות כדי למצוא נקודות חלולות. קריאת ניצחון קטנה חמקה מפיה, כשהיא שמעה סוף-סוף את קול ההד ופאנל קטן נפתח בקיר כדי לחשוף מאחוריו דלת גדולה של פלדה מחושלת.
ידיה רעדו כשהיא סובבה את החוגה והצמידה את אוזנה למנגנון המיושן. סוף-סוף, מצב שמאפשר לה לנצל את שמיעתה הסופר-רגישה. אחרי כמה נסיונות סרק כושלים, היא ניסתה את קוד החירום ששימש במעלית המנכ"ל הפרטית במשרד, בו לא נאלצה להשתמש בעצם מעולם. להפתעתה, היא שמעה את נקישת המנגנון כשכל הפינים החליקו למקומם בפנים. דלת הפלדה הגדולה והכבדה חגה ונפתחה כדי לחשוף מאחוריה חדר מלבני קטן.
הבית הגדול היה שריד מימי היובש של תחילת המאה העשרים, והיה מלא מחילות נסתרות ויציאות סודיות, פשוט מושלם בשביל זקן חלקלק ופרנואידי מסוגו של זאוס.
זיעה קרה החלה לבצבץ על עורה והכול בתוכה התכווץ לנוכח המחשבה על כניסה למקום הסגור הזה, אבל עדיין, היא עשתה את הצעד הראשון, ועוד אחד אחריו. היא לא הצליחה למצוא את מתג האור בפנים, אז היא הדליקה את הפנס של הטלפון שלה כדי לערוך בעזרתו סריקה מהירה של המדפים. כל הקלסרים הישנים של זאוס נערמו שם עליהם, ואיפשהו ביניהם הסתתרה הראיה המרשיעה של מה שזה לא היה שזאוס החזיק מעל הראש של אימהּ, הדבר אותו פנדורה התאמצה למצוא במשך ששת החודשים האחרונים.
ראיה שחברת בית המחוקקים האירית המכובדת, רוזלין קווין, סירבה לחשוף את הפרטים המדויקים שלה בפני בתה האהובה, מלבד רמיזה שהראיה הזאת יכולה לחסל את הקריירה הארוכה שלה. מה שלא היה לגמרי מפתיע, חשבה פנדורה לעצמה בהזעפת פנים, בהתחשב בכך שזאוס הקשיש היה ידוע לשמצה בעסקאות האפלות שרקח, וברומנים הסוערים שניהל.
שישה חודשים מוקדם יותר, משפחתה קיבלה הזמנה להשתתף באירוע גאלה בניו-יורק. זאת נראתה כמו הזדמנות כל כך זוהרת בזמנו, ופנדורה חשה מבולבלת בשל ההיסוסים של אימהּ להשתתף באירוע.
באירוע עצמו, כשכל בני משפחתה לבושים במיטב מחלצותיהם, פנדורה שמעה במקרה מה שנועד להיות שיחה פרטית בין הטייקון היווני לבין אימהּ. זאוס ביקש במפורש שרוזלין תעשה לו איזו טובה. טובה שאימהּ של פנדורה לא הייתה מסוגלת לבצע. ניצוץ מאיים הופיע בעיניו של הקשיש, כשהוא הבחין לפתע בפנדורה והזמין אותה להיכנס לחדר בו הם התווכחו. היא ניסתה להיות הגיבורה, לראשונה בימי חייה... והיא מצאה את עצמה בסוף משועבדת לשטן הזה.
עם המחשבה הזאת בראשה, היא סרקה שוב בעיניה את החדר ומבטה נעצר על שורת תיבות שהוצבו לאורך הקיר האחורי שלו. הראיה הייתה חייבת להיות שם, פשוט הייתה חייבת. ידיה טסו במהירות, בלהיטות, ודפדפו בין כל הקלסרים שבתיבות.
קול צלצול הטלפון שלה הקפיץ אותה בבהלה, מה שגרם לה להשמיט אחת מתיבות הקלסרים השחורות, כך שתוכנה התפזר על הרצפה. אבל השם שצץ על המסך שלה גרם לה לעצור הכול ולהזעיף פנים. אריסטה תיאודורו. מה היא כבר יכולה לרצות כעת?
נימת קולה הזחוחה של האישה התנפצה על אוזנה, ופנדורה עיקמה מיד את פניה במיאוס. "רק התקשרתי להודות לך על המידע, יקירתי, ולגמול לך במידה דומה. אני במקומך הייתי דואגת לשמור כמה שיותר מרחק מזאנדר. אני בטוחה שמצב רוחו לא טוב במיוחד, לאחר שהוא נזנח ממש ברגע האחרון, וכשיתגלה לו שהיית מעורבת בזה, זה לא יגמר טוב בשבילך."
נזנח? למה אריסטה יכולה להתכוון בזה? כשמוחה מסתחרר, פנדורה זקפה את גבה ובהתה בטלפון שלה. "אין לי מושג על מה את מדברת, אבל אני לא הייתי מעורבת כמו שאת מנסה לרמוז. את היית זאת שהערימה עליי, כדי להוציא ממני מידע אישי חסוי. קיבלת את מבוקשך, כשלמדת על ההסכם של זאנדר עם הכלה שלו."
היא ניתקה את השיחה בלחיצה נזעמת של אגודלה, ומסך הטלפון השחיר בידה. במשך רגע ממושך היא רק בהתה במלבן המתכת והפלסטיק. כשהודעתה המשונה של אריסטה מהדהדת עדיין בראשה. רגש האשמה היפך את קרביה בהתאמצה להתעלם מהמילה נזנח... ברור שהאישה המבוגרת סתם שיקרה. דברים כאלה לא קורים בחתונות של החברה המהוגנת, נכון?
היא שבה אל הכספת, הרימה תיבה כבדה במיוחד ונשאה אותה החוצה, אל המשרד המואר. המכסה התרומם על צירים וחשף לעיניה הרבה תיבות קטנות יותר שעליהן הוטבעו שמות של חברות תכשיטים ידועות. ואכן, בהצצה מהירה לתוך אחת מהן היא ראתה שעון משובץ יהלומים שנראה יקר להחריד. היא נשענה אחורה על עקביה ותהתה בליבה אם מוטב לה פשוט לוותר. אם היא לא תוכל למצוא את הראיה שהייתה לזאוס, מנין לה לדעת שזאנדר כן ימצא אותה? אולי מוטב לה לוותר ולנוס פשוט בחזרה לאירלנד. אבל אם הוא ינסה להאשים אותה בנוגע להסכמי הסודיות ובכך שהיא דיברה עם אריסטה, היא עוד עלולה להביא סקנדל נוסף אל פתח הבית של אימהּ...
היא הייתה כה שקועה במחשבותיה ובחרדותיה, שלקח לה רגע לקלוט את הרחש הקלוש של תנועה בחדר שמאחוריה. כמעט כאילו שחלק מסוים במוחה ידע מה עומד להתגלות לעיניה, היא סובבה את ראשה סנטימטר אחרי סנטימטר, ואז הרגישה את האוויר קופא בריאותיה כשהיא מצאה את עצמה תחת מבט העיניים התכולות והקרות כקרח.
"שלום, קווין."
זאנדר ניצב בפתח המשרד, וגופו המגודל נעשה דומם מאוד כשעיניו סרקו את רחבי החדר, חלפו על פני שפע האוצרות ונעצרו על דלת הכספת הפתוחה לרווחה. "אני מפריע לך באמצע משהו?"
פנדורה נעשתה מודעת לשלושה דברים בבת אחת. ראשית, זאנדר מיטיקאס נראה פשוט הורס בחליפת טוקסידו. שנית, הוא הביט בתפזורת הקלסרים שעל רצפת הכספת, מאחורי גבה, וכנראה עמד להביא למעצרה בעוון פריצה. ושלישית, הוא היה אמור להיות בדרך לירח הדבש ברגע זה, אבל הוא אפילו לא ענד את טבעת הנישואים שלו.
"האם זאת הסיבה שבגללה התפטרת?" קולו של זאנדר היה שלו במידה מטעה בעת שהוא נכנס לחדר בצעד אחד איטי. "בגלל שתכננת לשדוד את הקופה ולהימלט?"
פנדורה נדה בראשה, פיה לא היה מסוגל פתאום ליצור מילים בעת שהיא פסעה אחורה צעד אחד, בדיוק כמוהו, ועיניה נשלחו אל הבלגן שעשתה בתוך הכספת, לפני שעלה בידה לעצור אותן. כמעט בהילוך איטי, עיניה נמשכו אל תגית אחת ספציפית, והיא הרגישה איך לסתה נשמטת. הנה: שם הנעורים של אימהּ באותיות שחורות גדולות, בכל הבלגן של קלסרים חומים מפוזרים. היא קפאה, גופה דרוך כמו קפיץ.
עיניו של זאנדר עקבו אחר מבטה, לעבר הכספת, פיו התעקם בכעס.
"אל תזוזי."
קולו היה אזהרה חרישית, אבל היא לא יכלה לחשוב על שום דבר מלבד לקיחת הקלסר הזה. זאת הייתה חייבת להיות הראיה בה זאוס השתמש כדי למשוך אותה באף במשך חודשים. כשהוא מטיל עליה משימה נוראית אחת אחרי השנייה, מאלץ אותה לבגוד בערכים שלה, לשקר ולהונות בשמו, כשהוא תולה את הראיה הזאת מולה כמו גזר מפתה. היא כבר לא הייתה מוכנה להמשיך להיות תחת שליטתו של אף אחד.
שישה חודשים בהם היא שיחקה את תפקיד העוזרת האישית הצייתנית והכנועה הביאו אותה אל קצה גבול היכולת שלה, והיא ידעה שהיא לא תציית להוראה של זאנדר. היא באה לכאן כדי לשחרר את עצמה ואת אימהּ, והיא לא התכוונה לוותר בלי מאבק. לפני שהספיקה לחשוב על מעשיה, פנדורה נחפזה לחצות את החדר.
סוליות העור של נעליה התקשו למצוא אחיזה ברצפת העץ הממורקת, מה שגרם לה להחליק באופן די לא אלגנטי, בחצותה את דלת הכספת, שם מיהרה להטיל את עצמה על גבי הקלסרים, לשלוח את ידה לתפוס את הקלסר שהייתה צריכה. היא קמה בחזרה ופנתה לרוץ החוצה, בדיוק כשזוג ידיים כבדות תפסו את כתפיה.
אולי הייתה זאת החשיכה של החלל הקטן, או זרם האדרנלין המכאיב של כל אחר הצוהריים הזה שהציף את חושיה, אך היא הרגישה משהו עולה בתוכה, איך גופה מגיב למגע הלא מוזמן הזה מתוך דחף טהור של שימור עצמי. הזמן כאילו האט את מהלכו כשהיא ראתה את אגרופה הקטן מתרומם בקשת אלגנטית ואז צונח מכוון במהלומה מפתיעה, ישר אל מרכז פניו הנאים של זאנדר מיטיקאס, אל אפו.
נהמתו הגרונית, בעת שהוא חמק בקלילות מיומנת מהמהלומה שלה, מילאה את אוזניה של פנדורה, הביאה עימה בושה מידית על עצם הניסיון שלה לחבוט בו. ואז, שניהם החלו לצנוח ארצה.
היא שמעה את עצמה צווחת בהשתטחה אחורה על הרצפה, עם הקלסר תחת גבה היא הרימה את מבטה ומצאה את עצמה ממוסמרת שוב למקום תחת מבט הקרח הארקטי התכול הזה. הוא היה תלוי מעליה, חזהו רק כמה סנטימטרים מעל החזה שלה, ולחלקיק שנייה לא היה בעולם דבר מלבד הצליל הכפול של ליבותיהם ההולמים במקצב אחיד. הבל נשימתו ליטף אותה, נחיריו התרחבו ואישוניו היו כהים וגדולים מרוב מה שנראה כמו פליאה זועמת.
זאנדר פצה לבסוף את פיו כדי לדבר, אך הוא נקטע פתאום כשהחדר החשיך כמעט כליל סביבם. פנדורה נלחצה כשדלת הכספת נטרקה בחבטה ופס האור שעוד הגיע מכיוון המשרד נגוז לחלוטין.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.