השטן בגוריי

השטן בגוריי ספר ראשון

א: שנת ת"ח בגוריי

בשנת ת"ח, כשחמלניצקי הרשע ואנשיו צרו על העיר זָמוֹשְץ ולא יכלו להבקיע את החומה הבצורה שהקיפה אותה, היו פרעות נוראות בטוֹמָאשוֹב, בבילגוריי, בקרַשניק, בטורבין, בפרַמפול, וגם בעיירה גוריי, אותה פינה נידחת בין הרים. הייאדמאקים שחטו, פשטו את העור מאנשים חיים, רצחו ילדים קטנים, אנסו נשים, ולאחר מעשה קרעו את כרסן ותפרו בתוכה חתול. רבים ברחו ללובלין, רבים הוצאו לשמד או נמכרו לעבדים. גוריי, ששמה הלך לפניה בזכות לומדי התורה והאנשים ישרי־הדרך שבה, התרוקנה לגמרי. השוק העגול, שפעם נערכו בו ירידים גדולים, צימח עשבים שוטים. בית הכנסת ובית המדרש התמלאו גללי סוסים שאנשי הצבא החזיקו בתוכם. רוב הבתים עלו באש. שבועות אחרי החורבן התגוללו מתים ברחובות ולא היה מי שיביאם לקבורה. כלבי הפקר גררו איברים כרותים, ועורבים ונִצים נהנו מן הבשר. המעטים שנותרו בחיים עזבו את המקום ונדדו למרחקים. נראה היה שהעיר נמחקה לתמיד.

רק אחרי כמה שנים התחילו בעלי־הבתים הגולים לחזור גם לגוריי. ממשפחות גדולות חזרו מעטים. גברים צעירים האפירו כִּזְקֵנִים, אנשים נכבדים באו בלבוש שק, במקל ובתרמיל. אחדים ירדו מדרך־הישר, אחרים נפלו למרה שחורה. אבל, כדרכו של עולם, עם הזמן התחיל הכול לחזור להיות כפי שהיה. תריסים, שזמן רב עמדו נעולים מאחורי בריחים חלודים, נפתחו זה אחרי זה. עצמות הובלו לבית הקברות שכבודו חולל, ונקברו בקבר אחים. בחנויות נפתחו בהיסוס חצאי דלתות, בעלי מלאכה תיקנו את הגגות השבורים, העמידו מחדש תנורים וכיריים, סיידו את הקירות שנשארו עליהם סימנים של דם ומֵח־עצמות. צעירים חיטטו במקלות ארוכים בתוך בורות המים היבשים והעלו את עצמות ההרוגים שהושלכו לתוכם.

אט־אט התחילו רוכלים ללכת מכפר לכפר והביאו חיטה, ירקות ופשתן. האיכרים מסביב, רובם גויים שעד עתה לא העזו להסתכן ולהציץ לגוריי מאימת השדים שהתהוללו בה, חזרו ונסעו אליה בעגלותיהם הקטנות וקנו מלח, נרות, אריגים צבעוניים לשמלות ולאפודות נשים, מותניות מרופדות, כלי חרס, וכל מיני מחרוזות ואבנים מבריקות. גוריי הייתה תמיד מנותקת מן העולם. הרים ויערות עבותים נמתחו סביבה במרחקי מרחקים. דובים, זאבים וחזירי בר ארבו בדרכים. מאז ההרג התרבו החיות הרעות.

הרב הזקן, הגאון ר' בִּינוּש אשכנזי, ור' אלעזר בַּבַּד, שהיה בעבר גביר אדיר ופַרנס הקהל, היו האחרונים שחזרו לגוריי. ר' בינוש החזיר יותר ממחצית משפחתו. הוא השתכן בביתו ליד חצר בית הכנסת, ומיד התחיל להשגיח על דיני שחיטה וכשרות, לדאוג שהנשים יילכו בזמן למקווה, ושהצעירים יחזרו ללמוד תורה. שתי בנות וחמישה נכדים השאיר הרב בבית העלמין שבלובלין, שבה גר בימים הקשים ההם. למרות זאת הוא לא שינה ממנהגו: השכים לפני שהאיר היום, למד משנה ופוסקים לאור הנר, טבל במים קרים, ועם זריחת החמה התפלל שחרית בבית הכנסת. ר' בינוש היה כבן שבעים שנה, אבל עדיין זקוף־קומה. שערו הלבן לא הקריח ושיניו לא נשרו. כאשר פסע לראשונה לאחר שנים על סף בית המדרש – גבוה, חסון, בעל זקן ארוך מעוגל ומסולסל, בחלוק קטיפה ארוך עד הרצפה וכובעו מופשל על עורפו – קמו כולם ממקומם לברך ברכת "מחיה מתים", כי היו שמועות שר' בינוש אבד בלובלין בימי ההֶרג שהיו בערב סוכות שנת תט"ו. כדי להיטיב לראות, הרים ר' בינוש באצבע ובאגודל את הגבה העבותה שכיסתה את עינו הימנית, הסתכל על הקירות השחורים הבלויים ועל מדפי הספרים הריקים ואמר בקול רם:

"אבוד!... מה שהיה, היה... ה' יתברך רוצה שנתחיל מחדש..."

דורות של רבנים הורישו לר' בינוש אשכנזי את כס הרבנות בגוריי. הוא חיבר ספרי־מחקר וספרי שאלות ותשובות, השתייך לבית־דין של ועד ארבע ארצות, ונחשב בין הפוסקים החריפים ביותר. בזמנים קודמים נהגו עגונות לנדוד ולהגיע עד גוריי הנידחת כדי להשיג היתר מר' בינוש, שבזכות למדנותו וחריפות שכלו ידע להקֵל בדין. כמה פעמים באו שליחים מערים מפורסמות לשכנע אותו שיקבל אצלם את כס הרבנות ויצאו בידיים ריקות, כי ר' בינוש ביקש לחיות את שנותיו במקום שהייתה לו חזקה שירש מאבות־אבות־אבותיו. עכשיו שוב היה בביתו. בדרך נס, הנזקים בביתו היו קלים. שני ארונות הספרים מעץ אלון ובהם ספרים וכתבי־יד נשארו כפי שהיו, וכך גם הכורסאות העתיקות המכוסות בד אטלס צהוב, ונברשות הנחושת שירש מאבות־אבותיו. בעליית הגג היו מוטלים "שמות" וכתבים בערימות שהגיעו עד לגובה של אמה. היו שאמרו שמוסתר שם גולם עשוי חֵמָר1, שעזר ליהודים בימי זעם וגזירות נוראות.

ר' אלעזר בבד חזר רק עם בתולה בוגרת. הקוזקים אנסו את בתו הבכורה, הנשואה, ואחר כך שחטו אותה בכידון. אשתו מתה במגפה ובנו היחיד אבד ועקבותיו לא נודעו. הקומות התחתונות בבניין של ר' אלעזר חרבו, והוא השתכן בדירה שבעליית הגג. ר' אלעזר בבד היה מפורסם בעבר כגביר אדיר, ושמו הלך לפניו עד למרחוק. יהודי זה נהג ללבוש בגדי משי אפילו בימי חול. כשערכו חתונה נהגו להוביל את הכלה לביתו והכליזמרים ניגנו לכבודו. חזן בית הכנסת היה ממתין לו בתפילת "שמונה־עשרה", ובשבת אכלו על שולחנו בכלי־כסף. הפריץ של גוריי נסע אליו לא פעם בכרכרה הקלה שלו, והשאיר אצלו את תכשיטי אשתו הפָּריצה – משכון עבור מטבעות זהב. עכשיו אין להכיר את ר' אלעזר בבד: גופו התמיר כפוף כמו נר, הזקן המחודד כְּיָתֵד אפור כאפר, והפנים המצומקים נראים אדמומיים, כמו לבֵנה שרופה. העיניים, שהיו סמוכות זו לזו משני צדי האף הגרמי קלוף־העור, כאילו יצאו מחוריהן בחיפוש אחר משהו על האדמה. הוא חובש מגבעת ישנה מפרוות כבשים, לובש חלוק עשוי בד קשור בחבל למותניו, ורגליו עטופות סמרטוטים, כדרכם של פשוטי־עם וקבצנים המחזרים על הפתחים. הוא לא בא להתפלל בבית הכנסת, התעסק בעצמו במשק ביתו, טִאטא, העמיד תבשילים על האש בשבילו ובשביל בתו היחידה, ואפילו הלך אל התגרניות בשוק לקנות ירק בפרוטה. כמה פעמים, כשניסה מישהו לשאול מה שלומו ומה עבר עליו בארצות נכר, נרעד ר' אלעזר והתכווץ כאחוז זיכרון נורא, הסתכל אי־שם מעבר לכתפו של השואל וענה: "אה, נו... בשביל מה הדיבורים? שמע, כל זה הוא מעֵבר להשגה..."2

אומרים, שיהודי זה עושה "תשובה" על חטא משכבר. תמה־רחל החסודה סיפרה שפעם, כשעברה ליד חלונו בשעת לילה מאוחרת, קלטה אוזנה איך ר' אלעזר פוסע בכבדות הלוך וחזור ואומר משהו בניגון עגום. אחרים לחששו בסוד שר' אלעזר בבד "מְסוּבָב" לגמרי, ישן בבגדיו ומניח סכין ארוכה מתחת לראשו, סגולה נגד השטן, כנהוג אצל אישה לאחר לידה. רֹחָלֶה בתו, בתולה בת שבע־עשרה, גררה את הרגל השמאלית ולכן הסתגרה בחדרה ויצאה החוצה לעתים רחוקות. היא הייתה גבוהה, ירקרקת, יפת־תואר, ושערה השחור ארוך עד הברכיים. בהתחלה, כשר' אלעזר הגיע, אנשים הציעו שידוך, כי זו חרפה שבחורה בוגרת תחיה בלי בעל. אבל ר' אלעזר לא ענה ולא אמר לשדכנים "כן" או "לא", והם התעייפו מדיבורי־סרק. נוסף לכך, רֹחָלֶה התנהגה בצורה משונה. כשהרעימו רעמים, הייתה צורחת בקולי־קולות ומתחבאת מתחת למיטה. היא לא אמרה מילה לנשים הצעירות ולבתולות שבאו לכבד אותה בביקור, וכך גירשה את כולן. היא ישבה לבדה משעת בוקר מוקדמת עד ערב, סרגה גרביים או קראה ספרונים בלשון־קודש שהביאה איתה מן הנכר. לעתים הייתה נעמדת ליד החלון וקולעת את צמותיה.3 עיניה הגדולות, האפלות, פקוחות לרווחה, מביטות אל מעבר לגגות, מתנוצצות בחריפות – כאילו ראתה דברים מוסתרים מעין כול. למרות שהייתה בעלת מום, היא עוררה בגברים הרהורי עבירה. נשים הניעו ראשן, לוחשות אחת באוזן חברתה:

"יתומה עלובה, ועוד חולה..."

"איזה דיכאונית..."

ב: ר' בינוש ובני ביתו

בלובלין היה ר' בינוש עסוק יום ולילה. אלפי נשים נשארו עגונות אחרי ת"ח ות"ט, ולא פעם אנוס היה בית הדין להתירן לִפְנִים משורת הדין. בחדר ההמתנה של בית־הקהל, שר' בינוש ישב בו יחד עם גדולי הרבנים, נשמע בלי הפסק בכי של נשים. חלקן הלכו ברגל מעיר לעיר ועיינו בפנקסים של החברה קדישא כדי לדעת אם שמות בעליהן רשומים בהם. אחרות נאלצו לקבל חליצה והתלוננו בבכי על גיסיהן שתבעו שכר. פעמים רבות קרה שאישה התחתנה ואחר כך חזר בעלה הראשון שיצא מעבדות אצל הטטארים, או שקהילת איסטנבול פדתה אותו מבית הסוהר והחזירה אותו לפולין. סביב הבית של ועד ארבע הארצות הסתובבו שדכנים שזיווגו זיווגים ותבעו דמי קדימה. שנוררים משכו בכוח בכנף־בגדם של אנשים; משוגעים ומשוגעים למחצה צחקו, בכו, שרו; יתומים התגוללו בחצר, מוזנחים ומוכי גרדת, פשטו יד וניבלו את הפה. כל יום בא שליח אחר מקהילה יהודית וסיפר על כל מיני בעלי־ייסורים שנותרו לאחר חמלניצקי והחיילים השוודים. ר' בינוש ביקש לעתים קרובות מאלוהים שייקח אותו מן העולם, כי כבר לא נותר לו כוח לשמוע על כל כך הרבה צרות.

כאן, בגוריי, הייתה מנוחה. לא התקיים "דין תורה", והיו רק מעט "שאלות". פרנסה הייתה חסרה, אבל כנגד זה היה לרב די זמן. החדר הגדול של בית הדין היה מופרד מהחדרים האחרים, ובכל פינה שרר שקט. זבוב יחיד זמזם כשהוא מתחבט בחלון; עכברון גירד את הרִצפה; מאחורי התנור צִרצר צרצר, האזין להד קולו שלו, וחזר וצִרצר כעל צרה שאינה מניחה שישכחו אותה. קורות התקרה היו שחורות מעשן, הקירות טחובים, ובמשך הלילה עלו בהם פטריות לבנות ושקופות, חסרות ממשוּת, כאילו לא מן העולם הזה. גליונות נייר לא כתובים ונוצות אווז לכתיבה היו מונחים על השולחן. ר' בינוש ישב שעות ארוכות שקוע במחשבות, מקמט את מצחו הגבוה. מפעם לפעם הציץ בווילונות הצהובים שעל החלונות, כאילו ציפה למישהו. למרות שיותר ממחצית אנשי העיר ניצלו וחזרו, כמעט שלא שמעו בחוץ קולות דיבור ומשחקי־ילדים. זה נראה כאילו מעט היהודים שהתגנבו לכאן לא מפסיקים להקשיב בדריכות שמא האויב יבוא לעשות בהם שפטים.

ר' בינוש הכיר היטב את עדתו. הוא חשב על כולם, אף שתמיד היה שקוע במחשבות נעלות. הוא קרא לכל אישה בשמה, וידע איך כל אחד נראה. בקיץ, כשר' בינוש הגיע, הייתה בגוריי פעלתנות ניכרת: הובילו קורות עצים מן היער, משֹורים חרקו, פטישים דפקו, ילדים קטנים התרוצצו. ילדות יצאו ליערות והביאו דליים מלאים תותי־יער שחורים ואדומים, חבילות זרדים כבדות, סלסילות פטריות. הפריץ הרשה לדוג דגים בנחל שלו, ובכל הבתים ייבשו פירות כדי להכין לפתן במשך השנה. לפנות ערב, כשר' בינוש הלך להתפלל מנחה, נישא באוויר ריח טרי של חלב שנחלב זה עתה, עשן עלה מהארובות, ובכול שררה אווירה של שורשיות משכבר. ברגע זה נהג ר' בינוש לשאת עיניו לשמיים ולהודות לאל על שהשאיר שריד חי לצאן מרעיתו ולא כילה אותם לגמרי, כפי שקרה בקהילות אחרות.

רישומו של החורבן ניכר יותר אחרי סוכות, עם תחילת עונת הקור. רוב החלונות היו חסומים בלוחות עץ או אטומים בחומרי בנייה. לילדים לא היו מעילונים חמים, והם נשארו בבית ולא הלכו ל"חדר". בגלל הגשמים נקוו בעיירה שלוליות גדולות של מים עכורים, והבתים הקטנים השתקפו בהן עם כל הטלאים בקירות ובגגות. התבואה התמעטה: אם השיגו קצת שיפון, לא היה איפה לטחון אותו מפני שחוכר טחנת המים של הפריץ נרצח יחד עם בני ביתו. הסכרים היו שבורים, ובית הטחנה נהרס ונרמס. כדי שיהיה לחם היו מרסקים זירעונים ברֵחַיים מעץ אלון ואופים כיכר כבדה. במשפחות רבות לא טעמו פת לחם.

נוסף לכל הצרות, לא פסקה המחלוקת בביתו של ר' בינוש. מחלוקת זו נמשכה שנים רבות, עוד לפני שנת ת"ח.

עוזר, בנו הבכור של הרבי, לא היה אדם ראוי: הוא היה למדן קטן ובטלן שנשאר סמוך על שולחן אביו עם אשתו וילדיו, אף שהתקרב לגיל חמישים. הוא היה גבוה, רזה, כפוף, פזיז באופיו וחמום מוח. כובעו המעוך נטה תמיד הצדה, הכותונת פתוחה, המעיל מלא כתמים ולא מכופתר. אפו היה דק ועקום כמו מקור, עיניו הגדולות היו עגולות כשל ציפור. זקנו הצהוב כקש נראה מדובלל ופרוע, כאילו נשבה בו רוח. לפני שנת ת"ח הוא ישב כל היום בבית־מרזח או בפונדק, ושם שיחק שחמט או הטיל קוביות בחברת טיפוסים בזויים. הוא נהנה לשמוע כל מיני פירורי חדשות ולשון הרע. לא זכר אישה וילדים, לא דאג לתכלית, תמיד החזיק חתיכת גיר בין האצבעות ורשם כל מיני חשבונות, קשקושים וסלסולים על השידות והשולחנות... גם כעת הוא נשאר מבוהל כשהיה. הרב תיעב אותו וכמעט שלא דיבר איתו. נוסף לכל המעלות, עוזר אהב לשבת במטבח בין הנשים, להתחמם כנגד התנור ולהציץ בסירים. אמו הרבנית נהגה להבריח אותו במטאטא ולצעוק: "חמור! תתבייש לך!... בגילך!...נבזה!..."

לוי, הבן הצעיר, בן השלושים וכמה, היה ההיפך מאחיו: נמוך קומה, שחור כצועני, מקפיד על ניקיונו, יחסן ונוהג גדוּלה בעצמו. זקנקנו העגול מסורק תמיד, הפאות – מסולסלות בגנדרנות. הוא הביא איתו מלבושים יפים מלובלין והסתובב בגוריי הדלה בחלוק משי צבעוני עם שולי קטיפה, בקבקבים מהודרים, ומגבעת חדשה. הוא התהלך במתינות, לא התערב בין בני הבית, ונכנס אל אביו רק לעתים רחוקות. הרבנית פינקה אותו במעדנים נדירים ששלחה אל ביתו הקטן שבקצה החצר, ובזה עוררה את קנאת עוזר ובניו. נוסף לכך, אשתו של לוי הייתה בת־יחידה להוריה העשירים. אביה נרצח בפוגרום בנָארוֹל, והיא, נחה'לה, גדלה בלובלין אצל קרובים עשירים ויחסנים. אישה צעירה זו המשיכה להתנהג כמו בימים הטובים שהיו פעם: שכבה במיטה עד שעה מאוחרת, וחיכתה שחמותה תשלח לה חלב מוקרם. נחה'לה הכלה הייתה עקרה, ובעיניה זו הייתה מַעֲלָה. היא חבשה שביס משי אפילו באמצע השבוע, התהדרה בעגילי זהב גדולים, והעמיסה טבעות רבות על אצבעותיה הדקות. רזה, דקת חזה, עדינה ורפה. עיניה הרכות היו לחות תמיד, ועל לחייה עלתה אדמומית חולנית. נחה'לה לא הפסיקה לבוא בטענות על כך שנפלה לבית של אנשים מגושמים. תמיד מלמלה משהו בשפתיה הדקות ועיקמה את האף, כאילו משהו מסריח כל הזמן.

החדר שלה היה מלא חפצי נוי. על הקירות נתלו גובלנים שתיארו את עקידת יצחק, משה ולוחות הברית, אהרון הכוהן בחושן ובאפוד על חזהו. על המיטות היו מוטלות כריות. החלון היה מכוסה וילון רקום, שהשרה בחדר אפלולית תמידית. נחה'לה הסתובבה בחדר כשהיא עוטה סינר רקום, כמו פְּריצה, ידה אוחזת מטאטא נוצות, עיניה תרות אחר אבק וקורי עכביש, ופיה מצית אש של מחלוקת בדברים שאמרה לבעלה בניגון בכייני.

אשתו של עוזר וילדיו לבשו בגדים פשוטים, גרו בצפיפות ואכלו במטבח הגדול עם המשרתת. חוץ מהם היו כאן כמה יתומים, ילדיהן של בנות הרב שמתו במגפה בלובלין. בבית הרב ישבה גם בת אחת גרושה. כולם היו טעונים שנאה לרבנית שנטתה לצד לוי ואשתו, וניהלו יחד מלחמה שקטה נגדם. הם התקוטטו זה עם זה וחתרו זה תחת זה: נחה'לה עם הרבנית; נחה'לה והגיסות, שני האחים, סבתא והיתומים עם הדודים והדודות, ואחד כנגד האחר. על נחה'לה אמרו שכישפה את בעלה שיאהב אותה ויילך בדרכיה הנלוזות. אשתו של עוזר נשבעה שנחה'לה יוצאת כל מוצאי שבת ללקט עשבים. אפילו נתקלו בה כשנכנסה אל קונגונדה המכשפה שגרה בקצה העיירה, סמוך לבית הקברות של הגויים.

בשנים עברו ניסה ר' בינוש להשכין שלום ביניהם. הוא נרתע ממריבות, כי ידע שכל הצרות באות על ביתו של אדם בגלל אותה עבירה. עכשיו לא היה לרב הזקן כוח. יש הרבה מה לתקן, והשנים ספורות. היה עליו לסיים כמה ספרים. חוץ מזה, הגזירות המרות של ת"ח ות"ט הביאו לכך שבלבו התעוררו מחדש הקושיות הישנות בענייני אמונה, ידיעה ובחירה, צדיק ורע לו. ר' בינוש הסתגר בחדרו, והפסיק לבוא לחדר השינה של הרבנית. אם מישהו מבני המשפחה היה מתגנב לחדר בית הדין בדיבורים של מלשינוּת, היה ר' בינוש מתרומם במלוא שיעור קומתו, זקנו מוטח לפנים כאילו יש בו חיים, יד אחת דופקת בכוח על שולחן עץ־האלון והאחרת מכוונת אל הדלת. "החוצה! אני לא רוצה לשמוע יותר!... זבובים טורדניים!..." צעק.

ג: שמועות מופלאות

בשנים האחרונות פשטו בפולין שמועות מופלאות.

עוד כשר' בינוש ישב בלובלין, הגיעו לאוזניו סיפורים מופלאים. כולם דיברו על השד"ר4 הירושלמי ברוך גד, שתוך כדי הליכתו במדבר התגלגל והגיע לצד האחר של נהר הסמבטיון והביא משם מכתב על נייר קלף מעשרת השבטים. המכתב נכתב בידי מלך היהודים אחיטוב בן־עזריה, ונאמר בו שקרוב קץ הימים. עותקים של כתב זה הביאו כמה יהודים מארץ־ישראל, שהיו סובבים ונוסעים בכל המדינות לקבץ כספים.

המקובלים הגדולים ביותר בפולין ובארצות אחרות גילו כל מיני רמזים ב"זוהר" ובספרי קבלה קדומים, ולפיהם ימי הגלות ספורים. הפוגרומים של חמלניצקי היו חבלי משיח, שעל פי תורת הסוד היו צריכים להתחיל בשנת ת"ח5 ולהימשך עד סוף שנה זו, שנת ה'תכ"ו, שבה תהיה גאולה שלמה. דיברו על כל הדברים האלה בשקט, מאוזן לאוזן, שלא לעורר התרגשות ותסיסה בין נשים ופשוטי־עם שדעתם קצרה. למרות זאת, ההמון שוחח על פי דרכו על תשועת היהודים.

כמעט בכל קהילה יהודית היה מי שמיהר להפיץ את הבשורה שכולם ייגאלו במהרה. אחדים צעקו שהם שומעים תקיעת שופר־הגדול. אחרים עוררו לתשובה. היו שעשו את חשבון חטאיהם וחטאי הציבור. היו גם שרקדו ברחובות מרוב שמחה ותופפו בתופים קטנים.

נשים פשוטות ראו חלומות לא רגילים. קרובי משפחה שמתו באו אליהן בשנתן וסיפרו על הנסים והנפלאות שיתרחשו בקרוב. היו שראו בחלום ובהקיץ את העני הרוכב על חמור, שמעו את קריאת אליהו הנביא: גאולה באה לעולם. ענן גדול יירד, וכל היהודים על נשיהם וטפם יישבו עליו כדי לעוף לירושלים. לפני־כן יטוסו לשם בתי הכנסת ובתי המדרש. משרתת מהעיר ביכוב סיפרה שהתנמנמה, ובתוך כך ראתה בניין של אש, גבוה עד לשמיים, מאיר כמו השמש, וסביבו כורעים ומזמרים יהודים בלבוש משי, ושטריימל על ראשם. בעל הבית שלה, יהודי למדן, הבין מיד שהבתולה זכתה לראות את בית המקדש של מעלה ואת הלוויים, ונסע איתה לכל הקהילות בסביבה, כדי שתחזור ותספר את חלומה. גויים זקנים, חוזים בכוכבים ומגידי עתידות גילו שבמזרח נראה כוכב קטן שנלחם בשאר המזלות, בולע אותם, וכך הוא הולך וגדל עד שהוא מקבל את צורת הלבנה. זה היה סימן שהאומה הקטנה ביותר והמבוּישת ביותר תתגבר על כל העמים ותמשול בהם. גם כמרים6 העידו שראו בשמיים את מלחמת גוג ומגוג ואת ניצחון ישראל.

דברים שאינם נתפסים בשכל קרו בעולם. קבצנים מחזרים על הפתחים, ארחי־פרחי, שנודדים מעיר לעיר ומארץ לארץ, סיפרו שבבוהמיה ירד ברד של אבני־חלמיש וחולל חורבן. בעונת הגשמים בטורקיה נפל משמיים נחש ענק שכיסה כמה ערים והרג שונאי־ישראל רבים. שואב־מים בשֶבְּרֶשִין שמע בת־קול, ובפילוב צעק דג "שמע ישראל" כשקִרצפו את קשקשיו לכבוד שבת. כמו־כן הרבו לדבר על כך שפּה ושם האוזן קולטת קול קורא מהר חורב: "שובו בנים שובבים". רופא חוטא, ששמע שלוש פעמים רצופות את הקול הקורא, פרש מאשתו ומילדיו, חגר שק על מותניו ויצא לערוך גלות. בכל עיר שבא אליה הטיל עצמו על סף בית המדרש, וכל אחד שנכנס או יצא הוצרך לדרוך עליו ולירוק בפניו. ברגע זה מנה האיש בבכי וביללה את כל מעשיו הרעים. דיברו הרבה על כך שדווקא בימים אלה, כשהיהודים מעונים ומגורשים מביתם, רַבּוּ גֵרים בכל הארצות. לעתים קרובות קרה שגויים נימולו בסתר וקיבלו על עצמם את מצוות התורה, למרות שהמלכוּת גזרה עונש חמור על כך. כל אלה היו סימנים ברורים שהלילה הארוך של חשכת העבדות מגיע לסופו, ושעת הגאולה קרובה.

בעיקר דיברו על אחד, גדול וקדוש, שבתי צבי, שהוא זה שמצפים לו כבר אלף ושבע־מאות שנים, והוא זה שיתגלה במהרה. אחדים הניחו שהוא משיח בן יוסף שעתיד ליהרג, כפי שכתוב בספרים הקדושים. אחרים טענו שמשיח בן יוסף נקרא ר' אברהם זלמן, זה שנהרג בטִישֶוִויץ על קידוש השם, ושבתי צבי יהיה משיח בן דוד. כל מיני שמועות הילכו סביבו. חלק אמרו שהוא גר בירושלים בארמון, אחרים – שהוא מסתתר אי־שם במערה עמוקה יחד עם תלמידיו. אחדים ידעו שהוא רוכב כל יום על סוס חבוש אוכף משי, וחמישים עבדים רצים לפניו. אחרים – שהוא צם משבת לשבת ומייסר את גופו בייסורים קשים. כל משולח הביא מעשיות אחרות. ספרדי אחד, שהתגלגל ללובלין, נשבע ששבתי צבי גבוה כארז, לבוש זהב, כסף ואבנים יקרות, ואי־אפשר להסתכל בפניו – כל כך הם מאירים ומלאי זוהר. מפיו של בחור ישיבה, שהתגלגל לכאן מאותם מקומות, נפלט ששבתי צבי מסוכסך עם הרבנים, והם הטילו עליו חרם כי הוא כופר ומחלל שם שמיים. הרבו גם לספר על נערה מפולין, שרה, שנמלטה מהקוזקים ולפתע התחילה להִינבא שהיא תהיה אשת המשיח, עד שהתחתנה עם שבתי צבי. היו שאמרו עליה שהיא צנועה ויראת אלוהים, ואחרים המתיקו סוד ולחשו שהיא ישבה בבית־זונות.

ר' בינוש שמע הכול, אבל נהג לפי הפסוק בספר עמוס, "והמשכיל בעת ההיא יידום", ולא דיבר. כל זמן שישב בלובלין עשה עצמו כמי שאינו יודע דבר. שנים רבות לפני שנת ת"ח הבחין ר' בינוש אשכנזי שיהודי פולין הולכים בדרכים נלוזות: התעמקו יותר מדי בנסתרות ושתו מעט מדי ממעיינות התורה שבנגלה. תנ"ך ולשון קודש היו טריפה בעיניהם. הם כמעט שלא למדו פוסקים ראשונים, בלבלו את הראש חסר הדעת בפִלפולים ריקים, פתרו מאה קושיות בתירוץ אחד מצוץ מן האצבע, ועשו צחוק מלימוד תורה. צעירים, שלא מלאו להם עשרים ועדיין לא הגיעו לשכל־הישר, למדו "עץ החיים", "רזיאל המלאך", "זוהר", ומעשה־מרכבה. גברים שביקשו לטהר עצמם נדדו ברחבי העולם והשאירו את נשותיהם עגונות. ילדים שלא מלאו להם שלוש־עשרה טבלו במקוואות קרים. יותר מדי פְּרוּשִים הסתובבו בין היהודים, יותר מדי כותבי קמיעות ובעלי מופתים. ר' בינוש – חוקר וידען ב"מורה נבוכים" וב"הכוזרי", ב"האמונות והדעות" וב"ספר העיקרים" – התנגד בסתר לבו לקבלת האר"י, שלדעתו היא מלאה סתירות ואפילו ניבול פה. אצלו, בעיר גוריי, עוד לפני שנת ת"ח, השגיח ר' בינוש בעין פקוחה שאותה מכה – כך קרא לה בינו לבין עצמו – לא תגדל ולא תחזק. הוא הוציא בסתר את ספרי הקבלה בכריכת העץ מבית המדרש והחביאם בביתו. בעצמו אמר שיעור בפני הבחורים, ודאג שיבינו בשכלם מה שהם לומדים, ולא יסובבו באצבע העבה. הוא זירז אותם לחזור ולשנן נביאים וכתובים ואפילו לימד אותם דקדוק, אף שדבר זה נחשב בפולין על גבול האפיקורסות. אילו נהג כך רב דרדק, היו מגרשים אותו מן העיר במקלות. אבל כלפי ר' בינוש נהגו כולם בנימוס ובדרך־ארץ. בעלי־הבתים הוותיקים – יהודים חובשי כובעים גבוהים ואוחזי נרתיקי־עור לטליתות, נגידים אמידים שאהבו מתינות ושכל ישר – צידדו בר' בינוש ועזרו לו לרדוף את בעלי "וצדקתך" כמו שקראו להם. אם איש צעיר התחיל להסתגר ולשקוע בעניינים שבנסתר, היו מלקים אותו או שאסרו עליו להיכנס למקום קדוש, עד שנאלץ לבוא בגרביו בפני הקהל ולהצהיר שיותר לא יפרוש מן הציבור. לעתים הופיע בגוריי מישהו שהתעסק בקבלה מעשית, סחט יין מן הקיר, ריפא חולים והפיץ כל מיני שמועות זרות. אבל ר' בינוש לא הניח לו לשהות זמן רב בעיר. אם לא עזב מרצונו, סילקו אותו בחרפה. האדוקים רטנו במלמול; השונאים טענו שר' בינוש אינו מאמין שר' שמעון בר־יוחאי הוא מחבר ה"זוהר".

פעם פרסמו אלמונים כרוז שמשמיץ את ר' בינוש. למרות זאת, נשאר הרב איתן בדעתו וטען: "כל עוד אני חי, לא תהיה בגוריי עבודה זרה!"

ר' בינוש ראה בפורענויות ת"ח ות"ט עונש על כך שהיהודים עזבו את דרך הישר, והיה בטוח שכאשר הגזירות יחלפו, יחזרו הדברים לקדמותם. כעת, כשהגיע הזמן וציפיית ר' בינוש לא התגשמה, מילא הרב פיו מים. יהודי זה ראה בהכנעה שההשגחה העליונה נוטה לצד האחר, ומפני שלא ידע מהו רצון שמיים, רפו ידיו לגמרי. כל יום הביא שמועות חדשות שלא היו מעולם, אחת הפוכה מהאחרת, ורובן עומדות בסתירה לדברי קדמונים. יהודים נחלקו יותר ויותר לכיתות. אפילו נכבדי הקהל לא השתוו בדעתם. זה לא היה הזמן לעונש ולתוכחה, מפני שחוליים קשים פשטו בהמון. כך חזר ר' בינוש מלובלין לגוריי, לאותה פינה נידחת בהרים שהייתה חרבה למחצה ומנותקת מן העולם. כאן הסתגר בין ארבעה כתלים, כמו בתיבה, כדי לעבור את ימי הרעה. לפעמים היה ר' בינוש יוצא ועומד על סף ביתו, מסתכל לכל הצדדים, עוצר שואב מים או תינוק של בית־רבן ושואל: "מה תהיה התכלית, אה?... מה הוא רוצה, היושב במרומים?..."

ד: גוריי לפני גזירות ת"ח

חודש חשוון, שנת ה'תכ"ו. שבוע שלם ירדו גשמי זעף ובלילות השתוללה סופת רוחות, כאילו נִתלו שבע מכשפות. שֶטֶף המים הציף מרתפים, מחה את הטיח מהקירות, כיבה את האש בתנורים. ביערות נעקרו עצים רבים משורשם. אפיק הנהר הסמוך נסתם והציף את העמקים מסביב. כנפי טחנת הרוח נעקרו משרשרותיהן והקמח התייקר. העשירים המעטים בגוריי, אלה שאגרו מזון בקיץ, הסתגרו בדירותיהם ולא באו לתפילה בציבור, שלא לראות את פשוטי העם ולא לשמוע את תלונותיהם. בעלי־בתים נמנמו תחת שמיכות פוך, פינקו עצמם בגריסי שיפון חמים, עישנו טבק ונזכרו בירידים מהעבר ובפריצים המשוגעים שפיזרו מטבעות זהב. בלילות לא העלו אור בביתם, כי פחדו מגזלנים, וכל רגע היו מוכנים להטמין את רכושם ולברוח. בבתי העניים עמדו הסירים ריקים וקרים. הדרכים היו משובשות ושום עגלה לא נראתה. לעתים רחוקות הופיע איכר ותרמיל קטן על גבו. הוא שוטט בין החנויות הקטנות, שקע עד קרסוליו בבוץ, והיסס ארוכות עד שמכר צרור חיטים. נשים במגפי גברים גדולים ובצעיפים קרועים על ראשן יצאו לקראתו החוצה, זחלו כמו תולעים שמגיחות מן החורים, חטפו מידיו והתמקחו ארוכות, עד שפיהן חסר השיניים הכחיל מקור.

"שנה שחורה עליך, בעל־בית יקר!" – דיברו חצי יידיש חצי פולנית – "מכות מצרים על ראשך!... מכות פרעה!..."

לא היה שקט בגוריי. רוכל, שיצא לכפרים באִסרו־חג סוכות, לא חזר, ואמרו שהגויים רצחו אותו ושדדו את הפרוטות שבכיסו. סוחר צעיר, שנשאר ללון באסם של מַכָּר מן הערלים, שמע באמצע הלילה איך זה משחיז את הגרזן כדי לרצוח אותו, ורק בדרך נס הצליח להימלט. חולים מתו זה אחרי זה, וגרונם השַמש השכים קום ודפק פעמיים על כל התריסים בפטיש עץ, לסמן לאנשים שעליהם לשפוך את המים מהחביות ולהכין עצמם להלוויה.

ר' בינוש השתדל לסייע לעניים במצוקתם. הוא קבע תקנה שדרשה מבעלי היכולת לתת מַעשֵֹר מדברי מאפה, דגנים וקטניות, שמן ועצי הסקה. בכל יום שלישי עברו בבתים שני גבאים ושק בידם. אבל האנשים נהיו קמצנים בגלל יוקר המחירים, והחביאו את דברי המאכל. בשר לא חסר, כי עגלים נמכרו בזול. אבל אלתר השוחט נרצח, ושוחט חדש עדיין לא התיישב בעיר. כשרצו לשחוט בהמה, היו נאלצים להוביל אותה מרחק רב עד לבית השחיטה.

אי־אפשר להכיר את גוריי, העיר היהודית העתיקה. בעבר הכול התנהל כאן כסדרו: אומנים ועוזריהם עבדו, וסוחרים סחרו; חותנים נתנו מזונות וחתנים למדו; בנים הלכו ל"חדר" ואל הבנות באה רבנית. ר' אלעזר בבד ושבעה נכבדים ניהלו את כל ענייני העיר. אם מישהו חטא, תבעו אותו לבית־דין. אם הוא לא מילא אחר פסק הדין, הלקו אותו, או שמו אותו בסד בפרוזדור בית הכנסת. בימי חמישי ושישי היו הנצרכים מתדפקים עם תרמילים על כל פתחי הבתים; גבאיות אספו לקראת שבת חלה ובשר, דגים ופירות. אם לאב עני הייתה בת בתולה מעל חמש־עשרה שנים, היה הקהל אוסף מוהר ומשיא אותה ליתום או לאלמן זקן. בני הזוג יכלו להסתדר כמה שנים רק ממתנות־דרשה שקיבלו. אחר כך התחיל הבעל לעסוק במלאכה או יצא לרחבי המדינה מצויד בכתב המלצה שנתנו לו. ודאי שהיו גם כל מיני תקריות. לפעמים פרצה מריבה בין בעל ואשתו, וכשביקשו להתגרש, הם נאלצו לנסוע ליָנוב, מפני שלנהר בגוריי היו שני שמות ולא ידעו איך לכתוב את הגט. קרה שבעל יצא למרחק והשאיר אישה עגונה, או שהוא טבע במים שאין להם סוף ולאישה אסור היה להתחתן. בכל ערב פסח פרצה בגוריי מחלוקת בקשר לחיטה של יום־טוב שהקהל החכיר לאיזשהו תקיף, שסיפק קמח מעורב בסובין. לרוב היו מקללים אותו – והוא לא הוציא את שנתו. למרות זאת, בשנה שלאחר מכן מישהו אחר היה להוט אחר הרווח. בשמחת תורה התחוללה קטטה בבית הכנסת של החייטים בגלל ה"הקפות", ואנשי החברה קדישא השתכרו בסעודה ושברו את הכלים. כמה פעמים בשנה פרצה בעיר מגפה, ומנדל הקברן חסך כמה זהובים. אבל זוהי דרכו של עולם. כולם חיו בשלום עם האיכרים הגויים. בעיירה גרו רק גוי של שבת, גוי של בית־מרחץ ועוד אחדים שגרו בסמטאות צדדיות מוקפות גדרות גבוהות, כדי שלא יזדקרו לעין...

לפני החגאות של הנוצרים, כשהמוני גויים היו עוברים בגוריי, סחרו ילדים בחביות מים מתוקים. בירידים התכנסו גויים מכל הכפרים מסביב. סוסים צהלו, פרות געו, עזים פעו. סוחרי סוסים – יהודים גברתנים שלבשו אפודות לֶבֶד בחורף ובקיץ, וחבשו תמיד כובעים מפרוות כבשים – רדפו אחרי סוסים מיוחמים, צעקו בקולות גסים כערלים. קצבים, סכינים חדות אחוזות בחבל הקשור סביב מותניהם וידיהם מגואלות בדם, תפסו בקרניים שוורים עקשנים שכבר לא התאימו לעבודת החריש. האסמים של סוחרי התבואה היו מלאים תמיד, ועכברים בעלי כרס שמנה ולבנבנה התפטמו שם. בבתי המרזח ערבבו את היי"ש בדליי מים. במשך כל ימי היריד עשו בני־חם שמחה והילולה על פי דרכם. הם רקדו עם גוֹיות, רקעו ברגליהם על הרצפה, צרחו ושרו שירים מגושמים. השקצות צווחו וטפחו על ירכיהן, השקצים הרביצו זה לזה באגרופים. היהודים מכרו הכול. מה לא? – בד פרחוני ומטפחות ראש לנשים; כעכי ביצים ולחמניות ארוכות; נעלי ילדים ומגפיים גבוהים למים עמוקים; בְּשמים ואגוזים; מחרשות ומסמרים; קישוטי־כלות מוזהבים ושמלות מוכנות; רעשנים עבור שומרי לילה ומסכות לתחפושת בחג הניטְל. כמה פעמים הכריז ר' בינוש על איסור המסחר בדברים שיש להם קשר לתִּפְלה ולחגאות שלהם. למרות זאת, יהודים מכרו בחשאי טריף־פסול7 עם לוחות מעוטרים ושוליים מוזהבים, נרות שעווה, ואפילו תמונות של קדושים עם חישוקים סביב ראשם. בפינה צדדית של השוק עמדו הגויים המעטים שגרו בגוריי ומכרו נקניקים שחומים ושומן חזיר לבן, שנראה כמו חלב. אם עבר שם אברך אנין, הוא היה סותם את האף בגועל, ואחר כך בא בטענות: "עשיו יודע לזלול... זה מסריח למרחקים!..."

לפנות ערב נסעו האיכרים האמידים. השיכורים נזרקו לרפש, והזקנות הרגוזות שלהם סחבו אותם הביתה באוזניים. השוק הגדול והעגול היה חשוך, מלא זבל וריחות מוכָּרים של גויים. בבתי היהודים הדליקו מנורות שמן, נרות, קיסמים. נשים בסינרים רחבים עם כיסים עמוקים ירקו על ידיהן כנגד עין הרע, והטילו בהתלהבות מטבעות נחושת לתוך סירים. כשלא מנו את המטבעות, נכנסה ברכה. ליהודי גוריי היו צרכים רבים: לשדך את הילדים, לדאוג לפרנסת הזוג הצעיר, ולקנות מתנות לחתנים. צריך לרכוש חלוקי אטלס ומעילי קטיפה ליום־טוב, שטריימלך ומגבעות, אתרוגים ומצה שמורה, טליתות מיובאות מטורקיה וציציות כפולות שמונה, בתי־תפילין מעור עגל, חנוכיות כסף, עטרות וקופסאות בשמים – הכול להידור מצווה. יהודים היו צריכים להלוות כספים לפריצים נרגזים כדי להגן על עצמם מצרות ומבלבולי־מוח. לא פעם נאלצו לשלוח שתדלן ללובלין. ועוד צורכי ציבור! החזיקו רב ודיין, שַמשים ומלמדים בתלמוד־תורה, שוחט ועשרה בטלנים, שַמש בבית מרחץ ובלנית, נאמנים שידאגו לחולים ולנכים שבהֶקדש8. כמה פעמים הייתה גוריי הנידחת חייבת לשלוח כסף עבור קהילות אחרות שנשדדו פתאום, או לאלה שביתם נשרף.

בזמנים ההם ר' בינוש היה מלך בגוריי. בשאלות קלות פנו אל הדיין. אל ר' בינוש באו רק בקשר לבעיות חמורות שהצריכו דין־תורה. ר' בינוש היה מפשיל את שרוולי המשי של חלוקו ופוסק לפי מידת־הדין, בלי לעשות חשבון לאיש. לא פעם הלך גרונם השַמש בימי שישי ודפק על התריסים להודיע שהמקווה פסול, ונשים שהלכו היום לטבילה אסורות במגע. לעתים מזומנות קרה שר' בינוש נוכח לאחר מעשה שפסק פסיקה מוטעית בקשר לכשרות בהמה. חצי מעקרות הבית בעיר היו חייבות לשבור את כלי החרס שלהן, להכשיר באש את כלי המתכת, ולהשליך לזבל את הבשר והמרק. פרנסה הייתה בשפע, עד הצוואר, ויהדות – בחשיבות.

עכשיו באו ימים רעים על גוריי. בעלי־הבתים הנחשבים ביותר נשחטו, ונשארו בעיקר דרדקים והרבה נקבות. אמנם, הארץ שקטה; אבל הפחד מפני פורענויות חדשות לא חלף. הגרוע ביותר היה שדווקא עכשיו, כשצריך להתאחד, כל אחד הלך לדרכו ואנשים לא רצו יותר להיות ערֵבים זה לזה. בכל פעם שר' בינוש כינס אסיפה, הציבור התנמנם או בהה בקירות. שמעו, אבל לא עשו דבר. כמעט שלא היה עם מי להחליף מילה. ר' בינוש נזכר בבניו, אבל מעולם לא בז להם כמו עכשיו. עוזר הפוחז ישב כל היום במטבח, מוזנח וקל־ערך כנוצה, שיחק עם ילדיו ב"עז־או־זאב", ורב עם אמו על שהיא לא נותנת לו מטעמים שאהב. לוי ואשתו ישבו נרגזים בחדרם האפלולי, כשהם נבדלים מאחורי וילון מוּרָד ודלת נעולה. כנראה טווּ שם רשת של רוע, כמו שני עכבישים גדולים שמבקשים לחטוף מישהו ולמצוץ את דמו.

ה: העגונה והשד"ר

השמועות שימי המשיח קרבים ובאים עוררו לאט גם את גוריי, הפינה הנידחת בהרים.

עגונה חשובה, שכבר כמה שנים נודדת כדי לחפש את בעלה ולאסוף כסף, סיפרה שבכל מדינת פולין מדברים על כך שהנה בא סוף לגלוּת. על האדמה החרֵבה של הארץ הקדושה התחילו לצמוח עצים עם פירות ענקיים, ובים־המלח נראו פתאום דגי זהב. העגונה הלכה מבית לבית, פניה מקומטים כעלה של כרוב יבש, אבל עיניה השחורות נראו צעירות ומבהיקות. סרטי האטלס שהשתלשלו מהמצנפת היחסנית הגבוהה שלה התנופפו, העגילים הארוכים הצמודים אל תנוכי אוזניה התנועעו, והפה – דק וחד – הבטיח ישועות ונחמות. בכל בית טעמה ממרקחת הפירות שעקרות הבית החרוצות טיגנו בימי הקיץ; גרפה בקול את החוטם הרבני העקום שלה; ניגבה בשרוולי המשי הרחבים של שמלתה את הדמעות הנוצצות שגלשו על הלחיים הנבולות, וחרוזי הזכוכית במעיל הקטיפה הרחב שלה פיזרו ברקים בוהקים. ריח של עוגות ושל שמחות נדף מן העגונה; ריח רווי ניחוח ערים יהודיות רחוקות ובשורות טובות. היא דיברה על ארץ־ישראל כמי שעכשיו חזרה משם. סיפרה שהארץ, שהייתה מכווצת כעור של צבי, נמתחת ומתרחבת מיום ליום. המסגדים שוקעים באדמה והטורקים בורחים או מתגיירים כל עוד הדבר אפשרי, מפני שמאוחר יותר לא יקבלו גֵּרִים. אפילו בפולין הפריצים נוטים חסד ליהודים ומציפים אותם במתנות, כי שמעו שבקרוב בני ישראל יהיו נעלים על כל העמים. חבורות של נשים הלכו אחריה, לא עייפו לחזור ולשאול אותה, והיא ענתה בלשון הקודש, ממש כמו גבר. בעזרת־נשים התפללה בקול רם, והיו שהסתודדו וסיפרו שאפילו נשקה ציצית. עשירים העניקו לה מטבעות זהב, והיא צררה אותם לאט ובאדיקות במטפחת, כאילו אספה צדקה לאחרים.

הדבר נודע לר' בינוש, והוא הורה שתתייצב בפניו. אבל זה היה מאוחר מדי, כי העגונה כבר ישבה במגררה, מוכנה לנסיעה. עטפו אותה בצעיפים וכיסו רגליה בקש; נתנו לה קנקנים מלאים מיץ דובדבנים ועוגות שבת. אף־השופָר שלה הֶאֱדִים מקור ומיראת אלוה, והיא ענתה לשַמש: "אמור לרב שנתראה, אם־ירצה השם, בארץ־ישראל... ליד שערי בית המקדש..."

קבצן נודד, שהיה מגיע לגוריי שנה־שנה לסירוגין עוד לפני שנת ת"ח, מסר שבווהלין רוקדים יהודים ברחובות מרוב שמחה. כבר לא קונים בתים ולא תופרים פרוות, מפני שבארץ־ישראל חם. מחותנים דוחים את החתונות, כדי שיוכלו להעמיד חופה בירושלים. בנָארול התחילו הבחורים ללמוד תלמוד ירושלמי, והגְביר של העיר החשובה בּוֹזְשִיץ חילק את רכושו לעניים.

פָּרוּש אחד, שאינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ישן על ספסל קשה ונודד ברגל ברחבי תבל, סיפר שבפולין הקטנה קם נביא ששמו ר' נחמיה הכוהן. אדרת שעירה מכסה את חזהו הערום, ובעת אמירת דברי נבואה, הוא נופל ארצה, כובש פניו באדמה ומשמיע קולות שהם למעלה מכוחו של אדם. לפי חזונו, בקרוב יתכנסו היהודים מירכתי ארץ ותהיה תחיית המתים. גדולי הרבנים והגאונים מאמינים בו וחולקים לו כבוד.

אבל רעש גדול במיוחד עורר בגוריי שד"ר ספרדי אחד. זה היה באמצע החורף, בתקופת טבת, לפנות ערב. כל היום נשבה רוח, ועָרמה תלוליות שלג בפתחי הבתים – כחולות, נוצצות כזכוכית, כגרגרי חול בלב שדות. עורבים הלכו בלהקות, מתנודדים על רגליהם הקצרות, ניקרו בנבלת חתול שקפא, קרקרו חרש במקוריהם העקומים והתעופפו סמוך לאדמה לאוורר את הכנפיים. עצי־כפור עבים, הפוכים כלאחר סערה וענפיהם שבורים, הצטיירו על זגוגיות חלונות, שנותרו שלמות. הגגונים רבצו נמוכים, סמוך לאדמה, ומכל ארובה עלה והסתלסל עשן לבן, כאילו הוא קודח חור בשמיים. כוכבי־אל רטטו גדולים ובהירים בנצנוץ כחול־ירוק בחלל הקפוא. שלושה עיגולי צדף, ששלל צבעי הקשת משתקפים בהם, הקיפו לבנה צהובה שעמדה במרום כמו עין של מעלה, והביטה ביהודים שממהרים לתפילת מנחה. פתאום נשמע בשוק צלצול חד של פעמון מגררה. מן המגררה הארוכה יצא יהודי בזקן מושלג ובפאות ארוכות, לראשו תרבוש אדום ועל גופו פרווה הפוכה עם זנבות. הוא הסתכל לארבע רוחות השמיים בשני אישונים נוצצים, ושאל: "מהי הדרך לבית המדרש?"

האורח נכנס למקום הקדוש בשעה שהיא בין מנחה למעריב. הופעתו הייתה חידוש מדהים בעיני כולם. הוא עמד על הסף, חלץ את נעלי הלבד ונשאר יחף. כשהסיר את המלבוש העליון התגלתה גלימה ארוכה עם פסים שחורים, כמו טלית, חגורה באבנט משי רחב עם גדילים בשוליו. האורח האריך ברחיצת ידיו ורגליו בכיור הנחושת והתפלל בארמית. אחר כך עלה בצעד זהיר על הבמה, כיוון פניו למזרח וקרא בקול רועד: "יהודים, אני בא לבשר בשורה טובה!... מירושלים עיר הקודש!..."

מיד נודע בעיר על האורח, ונהייתה ריצה ומרוצה. נשים נדחפו בין הגברים. בחורים ובתולות טיפסו על שולחנות ועל עמודי קריאה. כולם עמדו פעורי פה והטו אוזן. הזר דיבר בקול שבור, כמי שגרונו מלא דמעות: "יהודים, אני בא מארצנו הקדושה... אני ספרדי־טהור, ואחיי שלחוני לגולה כדי לבשר לכם שהתנין הגדול הרובץ בנהר הנילוס נכנע תחת ידיו של שבתי צבי, משיחנו, המלך הקדוש... במהרה תתגלה מלכותו והוא יסיר את הכתר מראש הסולטן... היהודים שמעבר לסמבטיון כבר מחכים, מוכנים למלחמת גוג ומגוג... אריה דבי עילאי9 ירד מן השמיים ובפיו שפיפון בעל שבעה ראשים. אש תצא מנחיריו, והמשיח ירכב עליו לירושלים... התחזקו, יהודים, והכינו עצמכם!... אשרי מי שיזכה לכך!..."

בבית המדרש הוטלה דממה. שמעו רק זמזום של זבוב בודד שהתחבט בחלון. נשים פכרו ידיהן ועיוו פניהן, עד שלא ניתן לדעת אם הן צוחקות או בוכות. יהודים מתחו ראשיהם, פקחו עיניים לרווחה ופערו פה. רחש דק עבר באולם כמו בראש השנה בתפילת "שמונה־עשרה", כשתוקעים בשופר. המשולח הסתכל לכל עבר בעיניים לוהטות מלאות צמא, כאילו הוא מחפש מישהו, וקרא: "נסים ונפלאות עושה הנערץ בירושלים... על הר מירון נראה עמוד אש שהתרומם והגיע עד לשמיים... שֵם ההוויה ושמו של שבתי צבי חרותים עליו באותיות אש שחורות... נשים שחוזות עתידות בטיפות שמן ראו על ראשו של שבתי צבי את כתר דוד המלך... כמה אפיקורסים מכחישים זאת ואינם מוכנים לחזור בהם אפילו בפתחו של גיהנום... אוי להם!... הם עתידים ליפול לשאול תחתית!..."

"יהודים, געוואלד! יהודים!" צעק מישהו פתאום, כאילו הוא עומד להיחנק בדחיסות שמסביב. הציבור נחרד. זה היה מרדכי־יוסף החיגר, מקובל בעל זקן סמיך ואדום כאש, וגבות ארוכות כמברשות. איש של צומות, בכיין, כעסן. בשעת תפילה נהג להטיח את הראש בקיר. ב"תחנון" היה נופל לארץ כמנהג הקדמונים, ובוכה בקול רם. הוא היה סופד את המתים, ובערב יום־כיפור מלקה אנשים בכניסה לבית המדרש. כשהתכעס, היה מחטיף סטירות לא רק לצעירים, אלא גם לזקנים. לכן נזהרו שלא להרגיזו. הוא היה בעל גוף רחב, מרושל, בעל פאות אדומות משורבבות ועיניים ירוקות. ברגע זה התחיל בעל־המום לטפס על השולחן וגנח בכבדות. כמה אנשים הרימו אותו והעמידו אותו. ר' מרדכי־יוסף דפק בקב שלו. כפתורי מעילו הבלוי יצאו מהלולאות, וכנפות הבגד התנופפו לצדדים, כאילו נשבה בהם רוח. מרוב התלהבות התחיל לגנוח ולחרחר: "יהודים, מה אתם שותקים, יהודים! גאולה באה לעולם!... ישועה באה לעולם!..."

הוא טפח על ראשו בידו השמאלית, והתחיל לרקוד. קב עץ האלון הכבד שאחז בזרועו הקיש על לוח העץ כמו על תוף, הרגליים הנכות במגפיים ענקיים הסתבכו זו בזו, והוא חזר והשמיע בנשימה כבדה מילה אחת, שאיש לא הבין. המשולח הסתובב לאחור ונעץ בו את מבט עיניו המבהיקות. כנפי בגדו של ר' מרדכי־יוסף התרוממו באוויר, ה"טלית־קטן" שלו התנפח; הוא הטה לאחור את ראשו החבוש ירמולקה קמוטה, פשט את ידיו לצדדים ועיקם את אצבעותיו כאילו ביקש לתפוס משהו. בבת־אחת התחילו הנשים לצרוח. מכל הצדדים הושטו ידיים כדי לתפוס אותו. ברגע זה נשמעה חבטה עמומה. ר' מרדכי־יוסף נפל בכל כובד גופו והשתתק. בית המדרש כולו התנועע יחד עם הציבור ועם הכתלים המיוזעים. מישהו צרח: "הצילו! הוא מתעלף!"

ו: ר' מרדכי־יוסף

ר' בינוש נהג להתפלל מנחה־מעריב ביחידות, בבית הדין. כשסיפור אירועי היום הגיע לאוזניו, הוא הזדרז ובא לבית המדרש. אלא שהמקום כבר היה ריק. אנשים מיהרו לחזור לביתם אחרי הדרשה של המשולח, כמו אחרי תענית, כדי לדבר עם משפחתם על הבשורה. אחדים ליוו את המשולח לפונדק. אחרים הביאו את ר' מרדכי־יוסף לביתו. שם צריך היה לעסות את גופו בשלג, לצבוט אותו ולדקור אותו בסיכות, עד שחזר להכרתו. היהודי שכב בבגדיו על ספסל־השינה השבור שלו, נשען על שתי ידיו וסיפר בקול בוכים שכאשר שקע בשינה עמוקה בא אליו שבתי צבי וקרא: "מרדכי־יוסף בן חנינא הכוהן, אל תיפול רוחך!... עוד תקריב קורבנות!..." עשרות גברים ונשים הצטופפו בבקתה הצרה והלא־מרוצפת. נר לא היה, והזקנה, אשתו של מרדכי־יוסף, הניחה כמה זרדים יבשים על החצובה שמתחת לכירה והדליקה אותם. האש השמיעה קולות נפץ, צללים אדומים ריקדו על הקירות העקומים ועל קורות העץ שתמכו בתקרה הנמוכה לאורך ולרוחב. בתו היחידה של מרדכי־יוסף, יצור מוזר עם ראש נפוח ועיני־עגל, ישבה בפינה על ערימת סמרטוטים. באור הגחלים הלוחשות זהר זקנו הלח של מרדכי־יוסף כזהב מותך, אישוני העיניים הירוקות יקדו כעיני זאב, והוא גילה סודות בניגון של שכיב־מרע שאומר לקרוביו את דברו האחרון: "אור גדול ירד על העולם!... חזק אלפי־מונים מאור השמש!... הרשעים והלצים יסתנוורו ויתעוורו מיד... ישרדו רק הנבחרים..."

ר' בינוש לא ישן בלילה ההוא.

תריסי בית הדין היו נעולים. נרות עבים דלקו בשני פמוטות נחושת כפופים. ר' בינוש פסע בכבדות הלוך ושוב, ומפעם לפעם נעצר והאזין, כאילו שמע רחש מאחורי הכתלים. הרוח קרעה את הגג, ובכל פעם השמיעה אנחה, כמו אדם. ענפי העצים התפצחו בכפור. כלבים נבחו ארוכות וממושכות, השתתקו לרגע, ובבת־אחת התחילו מחדש. ר' בינוש הוציא מהשידה ספר אחר ספר, הציץ, דִפדף, חיפש סימנים לביאת המשיח. מצחו הגבוה התקמט מצער, מפני שפוסק אחד סתר את האחר. כל אחד נתן סימנים אחרים. לרגעים התיישב ר' בינוש ליד השולחן, השעין את מצחו על מפתח כדי שלא יתנמנם, אבל למרות זאת התחיל לנחור בכבדות כמי שישן שינה עמוקה. אחר כך התנער בבת־אחת, ובין עיניו צצה שריטה אלכסונית אדומה. הוא צעד הלוך ושוב, נתקל בפינות. צלו הכפול טיפס עד קורות התקרה, החליק על הקירות, התנועע בפיתולים שלא מן העולם הזה. בחדר שררה קרה, אף שהתנור היה מלובן ומלא חום. עם עלות השחר, כאשר ר' גרונם השמש בא להוסיף עצים בתנור, נתן בו ר' בינוש מבט, כאילו לא הכירו, וציווה: "לך והבא את השד"ר!..."

השד"ר ישן בבית הכנסת־אורחים, וגרונם היה צריך להעיר אותו. היה מוקדם מאוד, מפני שבשמיים עמדו עדיין כוכבים. שלג יבש, כמו מלח נזרק על הפנים מלוא חופניים. ר' בינוש לבש את הפרווה שלו ויצא אל סף הדלת לפגוש את המשולח. הוא זקף את צווארון פרוות־הביבר ותקע שרוול אחד בשני, ולא הפסיק לנתר על מקומו בגלל הקור. אי־שם, בין תלוליות שלג שנערמו כחולות מדבר, התגלה יהודי במרחק, מתנודד, שוקע ועולה, כאילו הוא שוחה. ר' בינוש העיף מבט בשמי־השחר, חזר ועצם עיניו: "ריבונו של עולם, עזור לי!..."

איש לא ידע מה אמר ר' בינוש, וגם לא מה ענה לו המשולח. דבר אחד בלבד התברר: מיד בבוקר נסע השד"ר בלי ברכת פרידה, באותה מגררה שבה בא. השמועה שהמשולח נעלם פשטה בשעת יום מאוחרת. גרונם השמש סיפר זאת בהיתממות בבית המדרש, בליווי חיוך ערמומי שניבט מעינו השמאלית הפוזלת. ר' מרדכי־יוסף, שבא עם שחר כדרכו תמיד והתיישב בפינה ללמוד "ספר יצירה", החוויר. הוא הבין מיד מי אחראי לכך, ונחירי אפו הרחבים והשעירים התנפחו מכעס. הוא הניף את הקב שלו, כאילו לחבוט במישהו, וזעק: "יהודים, זאת העבודה של בינוש! בינוש גירש אותו!"

ר' מרדכי־יוסף היה משונאי הרב עוד מזמנים עברו. הוא שנא את הרב על למדנותו, לא פִרגן לו על שמו הטוב, ומעולם לא פסח על הזדמנות לדבר בגנותו. כל פעם, כשפרצה מחלוקת בערב־פסח, הסית את הציבור לשבור את השמשות בביתו של ר' בינוש. הוא צעק שהרב דואג רק לכבודו האישי וכי אינו משגיח על ענייני העיר. בעיקר גינה ר' מרדכי־יוסף את ר' בינוש על שאסר ללמוד קבלה, ולכן קרא בשמו, בלי תואר הכבוד "ר'". כעת הטיח ר' מרדכי־יוסף באגרופו על עמוד־הלימוד ומיד הצית אש של מחלוקת: "בינוש הוא כופר בעיקר! פושע באלוקי ישראל!..."

בעל־בית זקן, מאנשי הרב, רץ אל מרדכי־יוסף והחטיף לו שתי סטירות. מיד זב דם מאפו. כמה צעירים קפצו ממקומם והתירו את חגורתם. החזן דפק על התיבה, שיניחו להתפלל; אבל איש לא שם לב אליו. יהודים, "תפילין של ראש" שחורים במצחם ורצועות עור עבות כרוכות על ידיהם, נדחקו כשהם מפסיקים את תפילתם באמצע.

אחד המתפללים, גבר גבוה כמעט עד התקרה, שחור, עם זקנקן מרוט, התחיל מניע את גופו כאילן ברוח וצעק: "חילול השם! דם בבית המדרש! וויי־וויי!..."

"בינוש הוא אפיקורוס! ייעקר! עד השורש!..." נהם מרדכי־יוסף. הוא רכן לפנים והתחיל לנתר בצורה משונה על הקב שבידו, כאילו רץ לקראת מישהו. טיפות דם התנצנצו על הזקן האדום כאש. המצח הנמוך, הצהוב כקלף, נמלא קמטים עמוקים.

ר' סנדר מזשילקוב, שונא ותיק אחר של הרב, קרא בקול: "ר' בינוש אינו יכול להתייצב נגד עולם ומלואו!... תמיד היה מקטני אֲמָנָה!..."10

"שקץ!" צעק מישהו, וקשה היה לדעת אם הוא מתכוון לרב או למתנגדיו.

"עוכר ישראל!"

"חוטא ומחטיא את הרבים!"

"רשע מרושע!"

"טמא!"

"געוואלד, יהודים, שריפה!" מרדכי־יוסף לא חדל לנופף באגרופיו, "בינוש כלב כופר במשיח!..."

"שבתי צבי הוא משיח־שקר!..." קרא מישהו בקול דקיק כשל ילד.

כולם הפנו מבטם לאחור. זה היה חנינא הבטלן. צעיר גרוש, שבא מרחוק וישב בגוריי ולמד תורה, ולכן קיבל "ימים"11. הוא היה אחד העילויים בין תלמידיו של ר' בינוש – גבוה, קצר־רואי, פניו ארוכים וחיוורים, סנטרו זרוע אניצי שיער צהוב. מעילו פרום תמיד, ובעד הכותונת הפתוחה נראה חזה רזה ושעיר. כעת עמד כפוף כנגד עמוד־הלימוד שלו, ממצמץ בעיניו הקטנות כבדות הראייה, מחייך לעצמו חיוך טיפשי ומחכה שמישהו יבוא וינהל איתו ויכוח, כדי שיוכל להפגין את ידענותו. מרדכי־יוסף, שתמיד היה בלבו על מאות דפי הגמרא שהלה ידע בעל־פה ועל המעורבות המיותרת שלו, זינק לעומתו בזריזות של חיגרים ששוכחים את מומם כשהם מתרתחים, וצרח: "גם אתה, נבלה סרוחה?! קחו אותו, יהודים!..."

כמה צעירים מהמחנה של מרדכי־יוסף רצו, תפסו את חנינא ב"טלית קטן" שלו והתחילו לגרור אותו. חנינא פתח את פיו לצעקה, התפתל, סובב את צווארו הארוך ונופף בידיו כטובע. מעילו נקרע לגזרים, הירמולקה נפלה מראשו. שתי פאות ארוכות, מדולדלות, השתלשלו מהראש הגלוח. הוא ניסה לעמוד נגדם, אבל החתנים הסמוכים על שולחן חותניהם תפסו בראשו וטפחו בו בידיהם הרכות כמו שטופחים על בצק. מרדכי־יוסף עזר לשאת אותו, ירק עליו וצבט בבשרו. כן, הוא לא רצה להפסיד את חלקו במצווה... תוך רגע היה חנינא מוטל על שולחן. הפשילו את כנפי בגדו, ומרדכי־יוסף היה הראשון שכיבד אותו במכות.

"זה כפרתי!" קרא. הוא הפשיל את שרווליו כמו שוחט, והלם בכוח רב, עד שחנינא ביש־המזל פרץ בבכי צרחני, כמו ילד קטן. "זה חליפתי!" קרא מרדכי־יוסף בנאקה והוסיף חבטה הגונה.

"זה התרנגול יילך למיתה!" נענה מישהו, ומיד נחת ברד של סטירות על חנינא־בטלן. חנינא חרחר ובכה בנשימה כבדה.

כשהורידו את חנינא מן השולחן, היו פניו כחולים ופיו קפוץ. מיד הביא בחור אחד קנקן מים ושפך עליו, מהראש עד לרגליים. גופו של חנינא פרכס כאילו היה נִכפה,12 והוא נשאר מוטל על הרצפה בפישוט איברים, שותת דם כהרוג. פחד נפל על כולם. אישה, שהתפללה באותה שעה בעזרת־נשים, התחילה עוקרת את הסורג ומייללת.

מרדכי־יוסף קרטע לאחור, וחבט בקב שבידו. עור פניו מתחת לסבך השעיר של זקנו החוויר כסיד, והוא זעק: "שֵם רשעים ירקב! כעת יידע שיש אלוהים בעולם!..."

ז: ר' אלעזר בַּבַּד ובתו רֹחָלֶה

ר' אלעזר בבד ישב בבית לעתים רחוקות. היהודי הזה עשה לו מנהג לשוטט בין הכפרים. הוא היה לובש את המעיל הישן הממולא צמר־גפן, דוחף קש לתוך נעליו, לוקח ביד אחת שק ובאחרת מקל, ונודד בדרכים ובשבילים. כמו כל קבצן, הוא גירש את הכלבים מדרכו וישן באסמים ותחת גגות הקש בבקתות של האיכרים. יש אומרים שהוא גובה חובות ישנים עוד מלפני שנת ת"ח. אחרים יודעים לספר, שכך הוא רוצה לייסר את עצמו על חטא נסתר שמענה את נשמתו. רֹחָלֶה, בתו היחידה, נשארת לבדה בבית. אומרים עליה שהיא בקיאה בלשון הקודש, וכל שעות היום היא יושבת על שרפרף מול התנור וקוראת בספרונים שהביאה מרחוק. אפילו מסַפרים, שהנערה למדה בלובלין לטינית אצל רופא. עקרות־הבית בגוריי ניסו להתקרב אליה ובאו לבקר אצלה. אבל היא לא אמרה להן "ברוך־הבא", לא ביקשה לשבת, ותמיד הסתירה מהן משהו בחיקה. נשים צעירות, מצנפות בראשיהן, לרוב עם סינר קרוע על כרסן המעוברת, באו לשמח אותה, לשחק איתה ולדבר על שידוכין, כמנהגן של צעירות. אחרות הביאו את תיבות התכשיטים שלהן להראות ולהתגאות, או פקעות צמר ומסרגות כדי להפגין את כישרון הסריגה שלהן. אבל רֹחָלֶה המשיכה לשבת מול התנור, לא הלכה לקראתן ולא ניגבה עבורן את הספסל הלח. היא טעתה בשמותיהן והתנהגה ביוהרה, עד שהנשים התחילו לצחוק וללעוג. לפני שהלכו, קראה אחת מהן לעברה מאחורי הדלת: "אל תהיי כל כך תקיפה וגאה, רֹחָלֶה!... אביך כבר אינו גביר, אלא קבצן!..."

רֹחָלֶה היא חולנית, לא עלינו, ולכן חייבים לסלוח לה. אישה קטנה, עגונה מסכנה, שהייתה הולכת כל יום חמישי ללוש בצק בבתים, מספרת שרֹחָלֶה אוכלת פחות מציפור, ורק אחת לשלושה חודשים יש לה וסת. היא ישנה עד שעת־יום מאוחרת, ובלילה נועלת את הדלתות בבריחי־עץ מרוב פחד. האלמנה, שגרה בבית חרֵב למחצה מאחורי בית־החומה של ר' אלעזר, לוחשת שרֹחָלֶה לא יוצאת אף פעם לחצר לעשות את צרכיה...

רֹחָלֶה באה לעולם בשנת ת"ח, כמה שבועות לפני הפּרעות בגוריי. כשהיידמאקים שמו מצור על זָמוֹשְץ, נמלטה אמה מגוריי עם התינוקת בזרועותיה, ואחרי נדודים רבים הגיעה ללובלין. הקטנה הייתה בת חמש כשאמהּ נפחה את נשמתה. ר' אלעזר והמשפחה היו בווֹלדובה, ורֹחָלֶה נשארה בלובלין אצל הדוד ר' זיידל־דוב, שהיה שוחט ואלמן. הוא היה גבה־קומה, בעל גבות עבותות שהאפילו על עיניים אדומות מלאות זעם, זקן שחור שהגיע עד מותניו, מסתגר ושתקן. בחדרון הקטן שבחצר, שם נהג לשחוט, עמדה תמיד גיגית מלאה דם, ונוצות התעופפו סביב. ביום היה שם חשוך כמו בשעת דמדומים, ובערב דלקה מנורת־שמן קטנה. שוליות של קצבים, נתזים אדומים על בגדיהם וסכינים תחובים בחגורות שעל מותניהם, הסתובבו שם תמיד, צועקים בקולות גסים כשל גויים. תרנגולות שחוטות פרפרו על האדמה הלחה, טפחו בכנפיהן הפרוסות, כאילו מבקשות לעוף שחוטות כמו שהן, וכחכחו בגרונן החתוך. עגלים כפותי רגליים הניחו את ראשיהם זה על זה ופרכסו בטלפיהם הכשרים עד שהמוות העכיר את עיניהם. פעם ראתה רֹחָלֶה איך שני שוליות קצבים מגואלים בדם פושטים עור של עז, ומניחים אותה פשוטת־עור, כשאישוני עיניה ניבטים בתימהון, ושיניה הלבנות נחשפות במין חיוך של מוות.

רֹחָלֶה פחדה מהדוֹד. הוא לא נשא אישה שנייה, ולא היו לו ילדים. את הבית ניהלה חמותו, זקנה בת מאה, חירשת, פניה צהובים כשעווה, מכווצים וזרועים יבלות וקווצות שיער צהוב מגעיל. בית החומה שגרו בו היה עתיק מאוד, עם קירות עבים וחלונות קטנים בגובה, סמוך לקימורי הגג. הבית עמד בקצה העיר, לא רחוק מבית הקברות. מבוא השער העמוק היה נמוך וחשוך כמערה עם דלת קטנה וצרה, שהובילה לסמטה ללא־מוצא. קרקעית המבוא הייתה משופעת, מלאה גומות, והתגוללו בה כל מיני סמרטוטים, מברשות־נוצות ושקים רקובים. ר' זיידל־דוב גר בדירת שני חדרים ופרוזדור צר. בחדר אחד ישן ר' זיידל־דוב. היו שם מיטה רחבה מכוסה כילה בלויה מקטיפה אדומה, עמוד־לימוד וארון ספרים. כשהדוד לא עסק בשחיטה בחדרון שבחצר, הוא היה יושב כאן על כיסא עגול, דומה לשרפרף־סנדלרים, משחיז את הלהב הירקרק של החלפים על אבן שטוחה גדולה, מנסה אותם בחוד הציפורן של אצבעו הימנית, ומטה את אוזנו הארוכה והשעירה לבדוק אם אין בהם פגם. פעמים אחרות היה קורא בספר בנהימה, או מנמנם כשהוא משעין את מצחו על אגרוף.

בחדר הקדמי היה משק הבית. כאן עמדו חבית מים וכיור להדחת כלים, שני ספסלים – "חלבי" ו"בשרי" – ומטאטא על ערימת אשפה. הזקנה הכינה תבשילים בתנור אפייה עמוק. היא התעסקה במחתות ארוכות, כולה מכוסה פיח, ופיה אינו חדל ממלמול רטנוני. כל פעם שרֹחָלֶה רצתה לצאת החוצה לשחק, הייתה הזקנה תופסת אותה בידה הגרומה, מושכת בשערותיה ורוחשת כנחש: "שבי בשקט, מפלצת!..." לחשה וצבטה בבשרה. "עופי מכאן! על כל היערות השוממים!..."

רֹחָלֶה הייתה ילדה עקשנית ומרדנית. היא לא הסכימה שהזקנה תחטט בראשה כדי לפלות כינים, וזו הייתה מכה אותה במקל. בעביט השופכין היה מונח תמיד ענף דק, שהזקנה השתמשה בו כדי להצליף בילדה על התנהגות רעה. בימי שישי, לפנות ערב, הייתה הזקנה דוחפת בכוח את ראשה של רֹחָלֶה לתוך גיגית מים חמים, ורֹחָלֶה נצרדה מרוב צעקות. הזקנה הטילה על הילדה כל מיני פחדים כדי שתהיה יושבת־בית ולא תתרוצץ ברחובות. היא הכניסה לה לראש, שבמבוא של שער הכניסה יש קברים, ונשמות המתים לא מפסיקות להתעופף שם, אורבות למישהו שיוכלו להתגלגל בו. היא הלבישה לילדה סינר רחב כדי שלא ייכנס בה דיבוק, ותלתה על צווארה שֹקית בד קטנה ובתוכה שן של זאב. כשהזקנה יצאה מהבית, היא נעלה מבחוץ את הדלת במנעול ובריח. מעט אור נכנס דרך החלון הקטן והמאובק שבגובה הקיר, ותמיד דלקה כאן פתילה טבולה בשמן בתוך כלי חרס. עכברים התרוצצו בחדר השינה הצר והמטונף, ותמיד נשמע שם רחש מרשרש, כאילו איזו יד מתעסקת בתוך הדחיסות. בחדר הקדמי, בשקע שמעל התנור, הייתה ארובה. פעמים רבות מילא עשן את החדר, ואז בא מנקה הארובות, טיפס למעלה, התעסק שם וצעק אל הזקנה. עיניו היו מלאות לובן, כאילו מהופכות; פניו שחורים ומעוקמים כפני שד. מתחתיו עמדה הסבתא ונופפה באגרופה הקטן: "גבוה יותר!" קראה בפולנית בקול חורק, "גבוה!... גבוה!"...13

כשמנקה־הארובות הגיע, התחפרה רֹחָלֶה בערימה של בגדים והתחבאה מתחת למיטה. היא פחדה מהמטאטא שהזדקר מתוך כדור מתכת, נחרדה מן החבלים המפוחמים העבים, והחווירה כסיד כששמעה איך הפיח נושר על התנור. לפעמים היו באים שני מנקי־ארובות: אחד גבוה עם שפם מחודד כשל שֶרץ, והאחר קטן־קומה. האחד טיפס על הגג והאחר דחף את הראש מתחת לכיפת הארובה וצעק בקול חלול, כמו מתוך בור. אחרי לכתם נשארו על הרצפה עקבות שחורים של רגליים יחפות. השוחט נכנס עם סכין תחוב בקצה פיו. הוא התכופף כדי להיכנס בדלת, ומעילו הנוקשה, המכוסה נוצות, נפרם.

"כמה נתת להם, לכלבים?" שאל בנהימה.

"פרוטה וחופן קמח גס..." רחשה הזקנה ופערה את פיה הכמוש, שלא נותרה בו אפילו שן אחת.

הכי מפחיד היה בלילה, כשרֹחָלֶה נאלצה לישון יחד עם הזקנה על דרגש אחד. בחדר המיטות נחר הדוד בכבדות, נאנח וחרחר, כאילו הוא נחנק מתוך שינה. הזקנה כבר אמרה מזמן קריאת־שמע, והתפתלה מפינה אחת לאחרת. נדף ממנה ריח של נוצות חרוכות ועכברים. לפעמים הייתה מפשילה את כותונת הנערה, ממששת את בשרה הקודח בידיים מתות ומתנשפת באיזו מין חדווה טמאה: "אש! אש!... היא לוהטת, הבתולה!..." בחשכה, מתחת לשמיכה, היא סיפרה לילדה מעשיות על חיות רעות ועל דרקונים; על גזלנים שגרים במערות יחד עם מכשפות; על אוכלי־אדם שצולים תינוקות על שיפודים, ועל פרא־אדם עם עין אחת במצחו ושרביט ארז בידו, שהולך ומחפש בת־מלכה אבודה. לפעמים הייתה פולטת באמצע הסיפור כל מיני מילים מוזרות ונואלות, כמתוך שינה.

שֹערה של רֹחָלֶה סמר מרוב פחד, והיא העירה את הזקנה, ניערה אותה בכל הכוח וקראה: "סבתא, מה את אומרת, סבתא?... אני מפחדת!..."

ח: רֹחָלֶה בלובלין

רֹחָלֶה הייתה בת שתים־עשרה כשהזקנה מתה. היא שכבה שלושה ימים על הדרגש בחדר הקדמי וגססה. ראשה המצומק חבוש במטפחת אדומה, ופניה הצנומים קפואים כפני מת. הסנטר מתחדד כלפי מעלה, העיניים הפקוחות מהופכות ומלאות לובן, מעוררות מיאוס. דווקא עכשיו היו עשרת ימי־תשובה, לפני יום כיפור. מבית־השחיטה שבחצר נשמע קרקור תרנגולות מלווה קולות צעקה של נשים ומשרתות. כמעט לא בא איש לראות את הזקנה ההולכת לעולמה, כי כולם היו טרודים. רק חתנהּ, ר' זיידל־דוב, נכנס בבהילות מפעם לפעם, מרוח כולו בדם, זקנו מזדקר לפנים, והריסים האדומים מרטיטים מתחת לגבות העבותות. הוא הוציא מחיקו נוצת אווז, הניח אותה תחת נחירי הגוססת לראות אם היא נושמת עדיין, הסתכל בה במבט מבין ומדי פעם פלט אנחה: "נה... מעשה בלי סוף!..."

הדוד, ר' זיידל־דוב, היה כעוס כמו בכל פעם לפני היום הקדוש, כשהוא שוחט כַּפָּרוֹת והנקבות מכבידות עליו בבהילותן ובדיבור הנבוב שלהן. נוסף לכך, הקדיחה רֹחָלֶה הצעירה את התבשילים, כי הייתה עייפה מאוד. מרוב פחד היא השאירה את הפתילייה בוערת כל הלילה, וישבה ערה על הספסל עטופה בצעיף. הצרצר צִרצר מאחורי התנור שלא כרגיל, כאילו התכוון לומר משהו. בחדר המיטות השמיע הדוד קול חלול, ומפעם לפעם חזר ודיבר מתוך שינה כמי שמשוחח עם מישהו נעלם. רֹחָלֶה ידעה שחלל האוויר בבית מלא שדים עד התקרה. כלי־בית זעו בפינות, ועל הקירות התנועעו צללים ארוכים – בָּבוּאות מעולמות אחרים. לעתים נפשקו שפתי הזקנה בחיוך מאיים. פעם הוציאה את ידה הצהובה כשעווה מתחת לשמיכה, נופפה בה כמי שמחפשת בחלל החדר, וכופפה את אצבעותיה כאילו לתפוס משהו. הזקנה מתה עם שחר, בערב יום הכיפורים. נשות חברה קדישא הזריזות מיהרו לבוא, עטויות סינרים רחבים מלפנים ומאחור. הן חיממו מים לטהרה בקערות גדולות, והבית נמלא אדים סמיכים, סמרטוטים רטובים ואניצי קש. אישה אחת פתחה את השידה והוציאה משם מכנסיים ארוכים ורחבים, תפורים בתפר של מתים, ומצנפת בד שהזקנה הכינה מראש. אחרת הביאה לוח־עץ שחור לנשיאת המת. את רֹחָלֶה שלחו לקרובת משפחה רחוקה של ר' זיידל־דוב. ההלוויה נערכה בחטף, ור' זיידל־דוב אמר קדיש. לפנות ערב שלח הדוד לקרוא לרֹחָלֶה לשוב הביתה. הרצפה הרטובה כבר הייתה נקייה וחול זרוי עליה. שלושה נרות נשמה דולקים היו תקועים בקופסה מלאה עפר. הדוד עמד עטוף קיטל לבן, רגליו נתונות בנעלי בד, ראשו מכוסה צניף לבן רקום חוטי זהב, וגדילים משתלשלים ממנו. זקנו השחור היה מסורק ולח מהמקווה, ופאותיו הארוכות כצמות התנועעו וטפטפו. כולו לבש צורה של אחד מאותם תַנאים קדושים ונוראים, שרֹחָלֶה קראה עליהם בספרונים בעברי־טייטש.14 הוא הניח את שתי ידיו על ראשה ואמר בקול בוכים: "ישימך אלוהים כְּשָרָה, רבקה, רחל, לאה... היי טהורה וברוכה, בת, והשגיחי על הבית... למען השם!..."

רֹחָלֶה פתחה את פיה כדי לומר משהו, אבל הדוד קרע בחיפזון את הדלת ויצא, וכמעט כיבה את הנרות. רֹחָלֶה נשארה עומדת באמצע החדר, מסתכלת סביבה בתימהון, כאילו הייתה כאן לראשונה בחייה. דרך החלון הקטן מלמעלה הציצה חתיכת שמיים אדומה כדם, ויללה פרצה פנימה, כמו מתוך משחטה גדולה. הסמטאות הצרות בלובלין, מוארות באור השמש השוקעת, היו מלאות יהודים עטופים קיטלים, כמו מתים בתכריכים. נשים היו לבושות שמלות לבנות ארוכות, עטופות צעיפי משי, עדויות פנינים ומחרוזות עבות לצווארן, סיכות־נוי וצמידים, מכבנות ועגילים ארוכים, מנצנצים ורוטטים. אחרות, שהתאלמנו באותה שנה או איבדו בנים, רצו וידיהן פשוטות לפניהן, כאילו הן רודפות אחרי מישהו, מייבבות וצועקות כמטורפות. שכנות שהתקוטטו כל השנה, התחבקו כעת ונדבקו זו לזו, מתנועעות בתנועה רחבה כאילו אינן יכולות להתנתק זו מזו. נשים צעירות צעדו בפסיעות מהירות ויהירות, יד אחת נושאת מחזור עטור־זהב, והאחרת אוחזת בשובל השמלה. הן צחקו בדמעות ונפלו אחת על צוואר רעותה. ארבע נערות נשאו בכורסה מכוסה אריג אדום זקנה בת מאה, שכבר לא יכלה ללכת. שמלת הזהב שלה זהרה כאש מול השמש השוקעת, מצנפתה המשובצת חרוזים ואבני־חן הבהיקה בשלל צבעי הקשת, וסרטי האטלס הארוכים שלה התנופפו ברוח. זקֵן קטן־קומה, כפוף ושפוף, זקנו הלבן נפזר לצדדים, עמד נשען על קביו, פשט כעיוור ידיים כחולות רועדות ובירך את העוברים לידו – גדולים וקטנים כאחד. רחוב בית הכנסת היה עמוס שולחנות נמוכים ועליהם קערות. קבצנים – צולעים, חירשים, משותקים – ישבו על שרפרפים וספרו מטבעות כסף ונחושת שקיבלו ככופר נפש של הציבור ביום הקדוש. ירוחם, בעל־תשובה מלובלין, עמד בפתח יחף ופרוע, כבכל שנה. הוא בכה בקול גס על חטאיו, ופכר את אצבעותיו: "יהודים, מחילה, יהו – דים! ר – חמים... ר – חמים!..."

אבל כאן, בסמטה הנידחת, בין הכתלים העבים, שמעה רֹחָלֶה רק הד מכל אותם דברים. היא עמדה שעה ארוכה במקום אחד, זקרה את אוזניה, ואישוני עיניה התרחבו. זו הייתה הפעם הראשונה שנשארה לבדה בליל יום הכיפורים. כל שנה הייתה סבתא דואגת לחברות שיבואו ויבלו איתה את הזמן. הנערות קלעו זו לזו את הצמות, התלחשו וישבו בחבורה סביב השולחן. ליל יום הכיפורים מלא אימה ופחד. לא פעם קרה שפריצים התנפלו על בתי יהודים ואנסו את הבתולות. לפעמים היו הנרות מתכופפים והיו מוכרחים לחפש גוי שיבוא וייַשר אותם. לעתים קרובות פרצו שריפות ותינוקות נספו. כולם ידעו על מעשה שאירע בבית הכנסת הגדול, כאשר גברים ונשים נחנקו ונדרסו במהומה שקמה בגלל שמועה שפרצה שריפה בעיר. חוץ מזה, היה ידוע שבשעת אמירת "כל נדרי" ביום הקדוש מתמלא האוויר נשמות נפטרים שאין להן תיקון בעולם ההוא. רֹחָלֶה וחברותיה ראו בעיניהן נשמה אחת שהתעופפה מעל הנרות ונעלמה בארובה... זמן רב אחרי זה התנועעו להבות הנרות והעלו עשן...

כעת הייתה רֹחָלֶה לבדה בליל יום הכיפורים, כמה שעות אחרי הוצאת המת.

רֹחָלֶה רצתה לצאת לרחוב ולקרוא לאנשים, אבל פחדה לפתוח את הדלת לפרוזדור האפל. היא עיקמה שפתיה לצעקה, והצעקה נתקעה בגרונה. מרוב פחד הטילה עצמה על הדרגש, הצטנפה כפקעת, עצמה עיניה בחוזקה והתכסתה בשמיכה. מאחורי הקירות הגיע אליה המהום חרישי. הקול בקע כאילו מתחת לאדמה, ונדמה לה ששרים "כל נדרי". רֹחָלֶה קלטה בבירור שהיא שומעת תפילה של מתים, וידעה שאחרי זה לא נשארים בחיים עד סוף אותה שנה. היא נרדמה. הזקנה באה אליה בחלום – מרוטה ופרועה, כאילו רודפים אחריה, המטפחת שעל ראשה מרוחה בדם. היא שפשפה פניה בצרור של קש וצעקה: "רֹחָלֶה!... רֹחָלֶה...!"

רֹחָלֶה רטטה בכל גופה והתעוררה שטופת זיעה. צלצולים ורעשים באוזנה הימנית, וכאבים חזקים בחזהּ. היא רצתה לבכות, אבל הדמעות יבשו. חרדתה נמוגה לאט. היא שמעה קולות של ישויות נעלמות שהולכות בחדר, רודפות זו אחר זו, מדברות במילים מקוטעות. הסירים שעל הכירה ועל הספסל זזו, התרוממו באוויר. התיבה עם הנרות סבבה וריקדה תחתיה. זוהר אדמומי עמד באוויר. הכול רתח מסביב, נשבר, השמיע קולות נפץ כאילו הבית אחוז להבות... הדוד זיידל־דוב שב מאוחר בלילה ומצא את רֹחָלֶה שוכבת מצונפת, עיניה מזוגגות ופיה קפוץ. הוא צעק, ואנשים באו בריצה. הפרידו בכוח את שיניה החשוקות ושפכו לפיה יין חמוץ. יהודייה אחת, מומחית בטיפול במתעלפים, דקרה את פני רֹחָלֶה בציפורניים ותלשה מראשה קווצות שיער. לבסוף שבה הנערה להכרה. היא התחילה לנשום ולהתאנח, אבל לא חזרה להיות מה שהייתה.

תחילה ניטל ממנה הדיבור לגמרי. אחר כך חזרה לדבר בלשון בני אדם, אבל כל מיני מחלות נדבקו אליה. ר' זיידל־דוב ביקש להתחתן עם רֹחָלֶה, מפני שהייתה יפת־תואר ומיוחסת, ודאג להציל אותה כאילו הייתה בתו. הוא שכר משרתת שתעמוד לרשותה והשתמש בכל מיני רפואות וסגולות. הביאו אליה יידעונית־לחשנית, טפטפו שתן על גופה, העמידו לה עלוקות. רֹחָלֶה האריכה בשכיבה. היא לא יכלה לקום, והיו צריכים להושיב אותה ולהשעין את גופה על כרים. ר' זיידל־דוב קנה לה ספרונים כדי להשכיח ממנה את הצרות, ובסתר למד איתה תורה. הרופא הפולני, שבא להקיז את דמה, קרא איתה בספר לטיני. עם הזמן השתפר מצבה, והיא קמה מן המיטה; אבל היא גררה את הרגל השמאלית שנשארה משותקת. ר' זיידל־דוב מת לפתע, ורֹחָלֶה חזרה אל אביה, ר' אלעזר בבד, שבינתיים איבד את אשתו ואת בנו...

מאז לא הייתה רֹחָלֶה כמו כל האחרים. היו לה מחלות מוזרות ומֵחושים משונים. היו שאמרו שהיא חולה במחלת הנפילה. אחרים לחשו ששד השתלט עליה. בגוריי זנח אותה אביה לגמרי. הפקיר אותה, והִשהה את שובו מהכפרים. כשמישהו ההין לדבר איתו על בתו היחידה, היתומה, הוא הרכין את ראשו כאשם וענה בבהילות: "אה, נו... עזוב אותי במנוחה... אין עצה ואין תבונה!..."

ט: ר' איצ'ה מַאטֶס מוכר־ספרים

בא לגוריי מוכר־ספרים עם שק מלא ספרים לא מכורכים, טליתות קטנות, תפילין, כיפות, דפי שיר־המעלות בשביל יולדות, סגולות נגד עין הרע, מזוזות וחגורות. בדרך הטבע, מוכרי־ספרים הם אנשים נרגזים, שאינם סובלים שנוגעים בסחורה שלהם בלי כוונה של מקח וממכר. הבחורים התקרבו אליו לאט, אחד אחרי חברו, והסתכלו בחמדה במבחר שהניח על שולחן. הם לחלחו את אצבעם ברוק, דִפדפו בספרים בשקט, ונזהרו לא להרגיז אותו. אבל נראה שיהודי זה היה נדיב וסבלן. הוא עמד בידיים שלובות, שתק, והניח לנערים למשש ולפשפש ככל שלבם חפץ. בדרך כלל, מוכר־ספרים שומע כל מיני שמועות, והוא יודע מה קורה בעולם. לכן, אנשים נדחפו, הושיטו לו יד לברכת "שלום עליכם" ושאלו:

"מה שמו, ר' יהודי?"

"איצ'ה מאטס".

"מה נשמע, ר' איצ'ה מאטס, בעולם?"

"יבורך השם־יתברך".

"אומרים משהו על ישועת היהודים?"

"ודאי, בכל מקום, ברוך השם..."

"אולי, ר' איצ'ה מאטס, אולי יש לו מכתבים וקונטרסים?"

ר' איצ'ה מאטס לא אומר מילה. הוא לא עונה, כאילו לא שמע, ויהודים מבינים מיד שלא מדברים בגלוי על דברים כאלה. הם ממלמלים משהו מתחת לאף ושואלים: "האם הוא נשאר כאן, ר' איצ'ה מאטס, הא?"

הוא נמוך קומה, בעל זקנקן עגול צהוב כקש, ונראה כבן ארבעים. כובע הפרווה המהוה, שדומה לשטריימל, יורד על עיניו הלחות מדמעות. אפו הדק אדום ומנוזל. הוא לבוש מעיל מרופד ארוך שנסרח אחריו על האדמה, ומותניו חגורים במטפחת אדומה. כעת הבחורים מחטטים בספריו ועושים בהם כבתוך שלהם. אצבעותיהם קורעות את הדפים ותולשות אותם. הוא לא נוזף בהם, למרות שהם גורמים לו נזקים. ילדים שובבים משחקים בטליתות־קטנות רקומות, מודדים כיפות מוזהבות. הם אפילו מצאו בתחתית הערימה מגילה בנרתיק של עץ, שופר משונן ושֹקית מלאה עפר לבן כסיד – עפר מארץ־ישראל. כולם מתעסקים בסחורה, אבל כמעט שאין מי שיקנה משהו. נדמה שהם מחפשים כל מיני תחבולות כדי להביא את היהודי לידי רוגז. אבל הוא עומד כמו פוחלץ לפני הסחורה שלו, ואינו זז ממקומו. רק כשאומרים דבר קדוּשה, מתחיל שפם הקש שלו לנוע מעט. שואלים אותו למחיר, והוא זוקף אוזנו כמו חירש, מהרהר ארוכות ואינו מסתכל בפניו של השואל. "מה זה חשוב?" הוא אומר בקול שקט־חורק, "כמה שהוא יכול, ייתן..."

והוא מציב קופסת־פח, כאילו אינו עוסק בסחורה, אלא אוסף צדקה לקופת ר' מאיר בעל־הנס.

לוי, בן הרב, מזמין אותו בערב לארוחה. לוי מצדד בחשאי במתנגדים של אביו, אנשי הכת של שבתי צבי. יהודים מכובדים, מקובלים, מרגישים בבירור שלמוכר הספרים יש משהו למסור, והם מתכנסים בביתו. ביניהם נמצא גם ר' מרדכי־יוסף, שונאו של ר' בינוש. נחה'לה, אשתו של לוי, סוגרת את התריסים ואוטמת את חור המפתח בדלת כדי שהילדים של עוזר לא יציצו, כפי שהם עושים תמיד. הציבור מתיישב סביב לשולחן. נחה'לה מגישה רקיקים יבשים עם בצל ומעט משקה. ר' איצ'ה מאטס אוכל רק "כזית" לחם, בולע בלי ללעוס, ואומר לנאספים לסעוד לבם ולשתות לחיים. רואים שאיצ'ה מאטס הוא כלי מפואר, שומעים אותו. המצח מתלחלח והעיניים נדלקות בתקווה לימים הגדולים שקרבים ובאים. ר' איצ'ה מאטס פותח את כפתורי מעילו ומוציא מתוך הבִּטנה מכתבים על נייר קלף, בכתב סופרים, עם תגים, כמו ספר תורה. המכתבים הם מאת אברהם הַיָּכִינִי ושמואל פרימו בארץ־ישראל. מאות רבנים חתמו עליהם, רובם ספרדים עם שמות מופלאים, שמזכירים תַנאים ואמוראים ואת צליל הלשון הארמית. נופלת דממה כזו, עד שילדיו של עוזר שאורבים מאחורי הדלת לא קולטים שום רחש. הפתילה בכלי החרס משמיעה קול נפץ, מתיזה ניצוצות. צללים ארוכים רועדים על הקירות, מתנועעים לרוחב, נבלעים זה בזה. נחה'לה היחסנית עומדת ליד הכירה ומדליקה קיסמים. לחייה החולניות, הדומות לתפוחים קטנים של שמחת תורה, חמות ומלוהטות; היא מביטה הצדה, לכיוון הגברים, ובולעת כל מילה.

ר' איצ'ה מאטס יושב מכווץ ומדבר חרש, כמעט בלחש. יהודי זה מגלה רזין דְרָזין. הוא מספר, שרק מעט ניצוצות דקדושה נשארו בין הקליפות. סטרא אחרא דבקה בהם, כי בלעדיהם אין לה אחיזה. אבל שבתי צבי מנהל את מלחמת ה' צבאות ומחזיר את הניצוצות לשורשם. כאשר ישוב הניצוץ האחרון למקורו, יתגלה מלכא־קדישא. המצוות המעשיות יתבטלו, הגופים ישתנו לרוחניוּת, ונשמות חדשות יירדו מעולם האצילות ומתחת כיסא הכבוד. שתייה ואכילה לא יהיו, במקום פרייה ורבייה יְיַחֲדוּ ייחודים ויצרפו שמות קדושים. לא ילמדו גמרא. מן התורה שבכתב יישארו רק הסודות. כל יום יהיה ארוך כשנה, וזוהר השכינה ימלא את חלל העולם. כרובים ואוֹפָנִים קדושים יאמרו שירה והוא, כביכול, יאמר בעצמו שיעור לצדיקים ולצדיקות. לעונג הזה לא יהיה גבול...

הוא שופע מדרשים ופסוקי "זוהר", ר' איצ'ה מאטס מוכר הספרים; הוא קורא בשמות מלאכים ושרפים; הוא אומר בעל־פה חלקים מ"ספר הגלגולים" ומ"רזיאל המלאך"; הוא מכיר את כל ההיכלות בשמיים, ויודע על מה ממונה כל שר של מעלה. ברור שיש כאן עניין עם צדיק גדול, צדיק נסתר. סוכם, שבינתיים יישמר כל המעשה בסוד, והאורח ילון אצל ר' גאדל חסיד, שיושב כאן בקצה השולחן. בבוקר יראו מה לעשות. ר' גאדל חסיד אוחז בידו ומוביל אותו לביתו. הוא רוצה לתת לו את מיטתו, כראוי לאיש המעלה; אבל איצ'ה מאטס רוצה לישון דווקא על התנור. ר' גאדל מניח שם פרווה וכר, והולך לחדר האחר שהמיטות עומדות בו. אבל הוא לא יכול לעצום עין. כל הלילה נשמע מכיוון התנור קול הומה כזמזום דבורה. ר' איצ'ה מאטס לומד תורה, ואור זוהר על התנור בדומה לאור הירח, אף שלא היה שם חלון כלשהו. לפנות בוקר יורד ר' איצ'ה מאטס, יוצק מים על ידיו ומבקש ללכת בחשאי לבית המדרש. אבל ר' גאדל חסיד לא פשט את בגדיו. הוא מתקרב בזהירות אל איצ'ה מאטס, נוגע במרפקו ולוחש:

"ראיתי הכול, ר' איצ'ה מאטס..."

"אה, נו, מה ראה, מתי ראה!" ממלמל ר' איצ'ה מאטס ומכופף עצמו כמו תחת משא כבד, "יפה שתיקה לחכמים..."

בבית המדרש חוזר ר' איצ'ה מאטס ומניח את הסחורה שלו כמי שמחכה לקונה. אחרי התפילה הוא שם את השק בפינה ומתחיל ללכת מבית לבית לבדוק את המזוזות, כדרכם של מוכרי ספרים, שלרוב הם גם סופרי סת"ם. כשהוא מוצא שגיאה במזוזה, הוא מתקן אותה בו במקום בנוצת אווז, נוטל פרוטה והולך הלאה. הוא ממשיך ללכת, עד שמגיע אל רֹחָלֶה. אצל רֹחָלֶה המזוזה ישנה, ועובש לבן מכסה אותה. ר' איצ'ה מאטס מוציא מכיסו צבת קטנה, שולף את המסמרים, פורס את המגילה ופונה לחלון כדי לראות באור אם האותיות לא חרגו ממקומן. מתברר ששם ההוויה נמחק לגמרי ובש' של "שדי" חסר הראש הימני. ידיו של היהודי מתחילות לרעוד והוא שואל בקפידה:

"מי גר כאן?"

"כאן גר אבי, ר' אלעזר בבד", עונה רֹחָלֶה.

"ר' אלעזר בבד?" שואל ר' איצ'ה מאטס ומשפשף את מצחו כדי להיזכר, "הרי הוא, דומני, ראש הקהל בעיר?"

"פעם", עונה רֹחָלֶה, "פעם הוא היה ראש הקהל. היום הוא סמרטוטר..."

והיא פורצת בצחוק צווחני.

שֶבַּת ישראל תצחק בקול רם?! – איצ'ה מאטס שומע את זה לראשונה בחייו, והוא מביט בה מהצד בעיניו הקפואות המרוחקות; עיניים חסרות גבות; עיניים ירוקות־קרירות כעיני דג.

צמותיה הארוכות של רֹחָלֶה פרועות, מלאות נוצות וקש. היא נראית כמו מכשפה. צד אחד של פניה אדום, כלאחר שכיבה, וצד אחר – חיוור. רגליה יחפות, והיא לובשת שמלה אדומה קרועה, שחושפת חלקים מגופה. בידה השמאלית היא אוחזת סיר חרס, ובימנית – מברשת קש מכוסה אפר. מבעד לקווצות שֹערה מציצים שני אישונים בוהקים, מצחקקים, כשל מטורפת. היהודי מבין שהעניין אינו פשוט, והוא שואל: "האם היא אשת איש, או בתולה?"

"בתולה!" עונה רֹחָלֶה בהתרסה, "קורבן לאלוהים, כמו בת יפתח..."

המזוזה נופלת מידו של ר' איצ'ה מאטס. מאז שעמד על רגליו לא שמע מילים כאלה. הוא חש צינה בצלעותיו, כאילו לופתות אותו אצבעות קרות כקרח. רגליו מתחילות לנוע כדי לברוח מהבית הזה. אבל מיד הוא מבין שלא זו הדרך. הוא מושיב את עצמו על תיבה, מוציא סרגל, בקבוקון דיו, מחדד את קולמוסו בחתיכת זכוכית, טובל בדיו, ומנגב אותו בירמולקה שלו. "ילדה, את מעקמת דבריך!" איצ'ה מאטס שולח דיבור לאחור ומוסיף לאחר היסוס ארוך, "ה' יתברך אינו רוצה קורבנות אדם... בת ישראל צריכה בעל וחייבת בשמירת יהדות..."

"איש אינו רוצה בי!" אומרת רֹחָלֶה ומתקרבת אליו בצליעה, עד שריח אישה נוגע בו, "אלא אם אתחתן עם השטן!" היא פורצת בצחוק חד, וחותמת בשיהוק. דמעות גדולות ומבהיקות זולגות מעיניה, הסיר נופל מידיה ונשבר לרסיסים.

ר' איצ'ה מאטס רוצה לענות משהו, אבל לשונו כבדה ונוקשה כאילו אינה שלו. הכול מסתחרר לנגד עיניו: הארון, הקירות, הרצפה. הוא מנסה לכתוב, אבל היד רוטטת וכתם דיו ניתז על הקלף. ר' איצ'ה המקובל מרכין ראשו, מקמט מצחו, מרטיט ריסיו, ולפתע הוא תופס את הסוד שמאחורי כל הדברים האלה. הוא מתבונן בציפורניים החיוורות של שתי ידיו, כמו שעושים בשעת הבדלה, ואומר חרש לעצמו: "דבר זה הוא מן השמיים..."

י: ר' איצ'ה מאטס שולח שדכנים אל רֹחָלֶה

ר' איצ'ה מאטס המקובל שלח אנשים ממקורביו אל רֹחָלֶה כדי שיגידו לה כך: החתן הוא אלמן חסר כול. כל רכושו מעיל מרופד לשבת ולימי חול, "טלית קטן" לבשרו, זוג מכנסיים, טלית ושני זוגות תפילין. אבל בורא עולם הוא אב רחמן, והוא מפרנס את כל ברואיו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ארבעים יום לפני לידת רֹחָלֶה יצאה בת־קול ואמרה: בת ר' אלעזר לאיצ'ה מאטס. לכן, מה יעזרו דיבורים? שתגיד "כן" ויזַמנו סעודת־אירוסים. אם ירצה השם, החתן ייתן לה בארץ־ישראל מתנות־כלה ויפרע את דמי החתימה...

ר' מרדכי־יוסף המקובל, לוי בן הרב ואשתו נחה'לה הלכו אל רֹחָלֶה. ר' מרדכי, כמנהגו, דפק בקביו על הרצפה וקבע שר' איצ'ה מאטס הוא אדם קדוש. הוא צם משבת לשבת, וזו זכייה גדולה לקבל אותו כבעל. כך גם תהיה חומת מגן לעיר שהוא יגור בה. לוי, בן הרב, נשך את שפתו התחתונה ולא הסיר מבטו מן הבתולה. נחה'לה שילחה את הגברים, ובעצמה התחילה לנהל את העניין בתבונת נשים. כתפיה היו עטופות בסודר טורקי,15 לראשה מטפחת משי, כמו בשבת, ובתנוכי אוזניה המנוקבים התנועעו שני עגילי זהב גדולים, כמו אצל בנות נגידים. היא התיישבה בחשיבות על הספסל ה"בשרי", השעינה רגליה על שרפרף והורתה לנערה לשבת מולה על הספסל ה"חלבי". אחר כך מחטה בתרועה את חוטמה, ניגבה את האצבעות בכנף השמלה ואמרה: "שלא תחשבי את עצמך, רֹחָלֶה. אביך איש עני והוא הפקיר אותך לחסדי שמיים... נוסף לכך את חולנית, לא עלינו... אנשים מדברים עלייך, ואת צפויה לבושה וכלימה... יש מי שרוצה להיות לך לבעל, כסי ראשך... לא ימצא חן בעינייך, יש אצל יהודים שתים־עשרה שורות..."16

רֹחָלֶה, המטורפת למחצה, כובשת פניה בידיה הענוגות, מרכינה את גופה ומתחילה לגנוח ולְבַכּוֹת את מזלה, ממש כמו אישה מיושבת בדעתה. שערותיה הארוכות כמעט נוגעות ברצפה, הכתפיים הילדותיות רועדות. נחה'לה מדברת, ורֹחָלֶה גונחת. חזהּ רוטט והיא לא יכולה להוציא מילה מפיה.

נחה'לה מניחה לנערה לייבב כרצונה וקמה על רגליה. היא רגילה גם לצעקות של יולדות וגם לבכי של כלות. על שפתיה מרחף חיוך קל, מלא פיקחות, כשהיא אומרת אחר כך לגברים: "לא נורא. היא לגמרי לא משוגעת... כשר' אליעזר יבוא, נכסה את פניה בהינומה..."

יהודים מקובלים, אנשיו של ר' איצ'ה מאטס, אוספים כמה מטבעות ושולחים לכפרים שליח, אחד מפשוטי העם, שיחפש את ר' אלעזר ויביא אותו לכאן. השליח מתעכב כבר כמה ימים ולא שומעים ממנו דבר. מדברים בסוד ובדאגה: מי יודע? אולי ר' אלעזר והשליח נהרגו, נעבעך, כי בכפר קוציצה גר גוי מכשף אכזר שחונט ראשים של מתים. בינתיים יושב ר' איצ'ה מאטס בחדר אפלולי בבית ר' גאדל חסיד ומחכה. כל היום הוא מתנועע על "תיקוני זוהר" ועוסק ב"שֵמוֹת".17 בלילה, כשכולם ישנים, הוא מתגנב מחוץ לבית והולך לבית המרחץ, שנמצא בין ההֶקדש ובית העלמין הישן. על הקיר, לפני דלת בית ההֶקדש, נשען לוח הטהרה ומצפה לבר־מינן. המצבות השקועות למחצה באדמה נראות באור הלבנה כפטריות־בר. ר' איצ'ה מאטס מצית קיסם ומניף אותו כלפיד. קירות בית המרחץ שחורים כארובה. על ספסלי העץ קופצים חתולים, רודפים חרש זה אחרי זה, ואש שטנית בוערת בעיניהם. אבנים צוננות ומפוחמות פזורות ליד התנור כלאחר שריפה. ר' איצ'ה מאטס מתפשט. שיער צהוב סמיך מכסה את חזהו הכחוש, המלא עקיצות פרעושים ושריטות מרוב סיגופים של "גלגולי קוצים". הוא יורד בשקט במדרגות האבן העקומות; נכנס למים הקרים כקרח בלי לגנוח, טובל שכשוך, ונעלם לכמה רגעים. אחר כך הוא מוציא לאט את הראש הצהוב הרטוב כשל איזו חיית־מים. הוא טובל שבעים ושתיים פעמים, כמספר שם ע"ב18. אחר כך הוא מתלבש והולך הביתה לערוך תיקון חצות.

עד אור־יום מסתובב ר' איצ'ה מאטס בחדר שר' גאדל חסיד הִקצה עבורו. הוא לא מעלה אור בפתילה הטבולה בשמן, כדי שלא לצעֵר את בעלת־הבית. הוא זורה אפר על ראשו, פוסע בחשֵכה מקיר לקיר, ומזמר תיקונים, בוכה על חורבן בית המקדש ומבקש שהקדוש ברוך הוא ישיב אליו את השכינה שגירש מעל פניו. בין תפילה אחת לרעותה הוא משתתק, כמי ששומע דברים שקורים אי־שם בעולמות אחרים ומגיעים לאוזניו בלבד. בחוץ נושבת רוח, מזעזעת את התריסים, מביאה עמה יללה קורעת לב של תינוק חולה ובכי של אם. ר' גאדל חסיד מתעורר בחטף, מעיר את זוגתו ואומר לה: "יש לה, לרֹחָלֶה, זכייה גדולה... ר' איצ'ה מאטס הוא קדוש... מכאן שגם רֹחָלֶה צדקת"...

מחכים כבר יותר משמונה ימים ואין שומעים לא מר' אלעזר ולא מהשליח. חוקרים כל גוי שבא לגוריי: "לא שמעת, איוואן, על אלעזר, הבעלים של בית החומה? או אולי נתקלת בלייב בָּאנָאך, זה שקונה זנבות סוסים?"

הגוי מסיט את כובע פרוות הכבשים שלו על רעמת שֹערו, מגרד את הראש, מסתכל למרחק כדי להיזכר, ממצמץ בעיניו, ואומר: "ואוו, לא ראיתי, לא שמעתי..." והוא הולך ומתרחק בבוץ הטובעני.

וכך נוספו בגוריי עגונה חדשה ויתומה חדשה. את זה קוראים העורבים על ראשי הגגות. רק לר' איצ'ה מאטס לא מספרים, כי יודעים שהידיעה תגרום לו צער רב. אשתו של לייב באנאך השליח ישבה שבעה. רֹחָלֶה, עיניה מלאות דמעה וגבאיות מקיפות אותה. הן מבשלות עבורה מאכלים בסירים קטנים, תופרות בשבילה בגדים ממלבושים ישנים, ובאות לנחם אותה ולדבר איתה. כִינְקֶלֶה החסודה ישֵנה איתה, כדי שהשדים לא ידבקו בה. רֹחָלֶה חולה. היא כמעט שלא טועמת מן התבשילים שמביאים לה. גם וסת אין לה. שעות רבות היא סובבת הלוך וחזור בחדר, כמו בכלוב, ואינה חדלה לחטט בכל הסדקים והחורים. לפעמים זולגות דמעות על עורה החיוור, טיפות מאירות נושרות מעיניה כמו מעץ לאחר הגשם. פעמים אחרות היא פורצת בצחוק רם, שמהדהד בכל החדרים והמבואות החרֵבים שבבית־החומה העתיק. בלילה, לפני השינה, היא תולה על החלון כל מיני בגדים ישנים, כי היא פוחדת מאור הלבנה. אבל הלילות החיוורים מציצים פנימה דרך הסדקים. כתמי אור מתנודדים על הקירות הדהויים ומרעידים כמחרוזות פנינים. רֹחָלֶה זוחלת לאט מהמיטה, רק כותונתה לעורה, מאזינה לחריקות העכברים ולרחשים העולים מהזרדים היבשים שמאחורי התנור. לפעמים מתעורר בחוץ עורב בקרקור מעובה. פעם, בשעת שחר, נדמה היה לרֹחָלֶה שעצי הערמון המושלגים העלו ניצנים באמצע החורף...

כבר כמה ימים שהיא שומעת באמצע הלילה קול גברי צוחק ומגחך, ולא פעם קרה שטִלטלה את כינקלה החסודה בכתפה כדי להעיר אותה משנתה:

"כינקלה, אל תכעסי", אומרת היא כאשֵמה, "אני לא יודעת מה, אין לי מנוחה..."

"חכי, תתחתני עם איצ'ה מאטס – וכל הצרות ייעלמו", אומרת כינקלה, "הוא קדוש... מן השמיים שלחו אותו כדי שיציל אותך".

"כינקלה עטרתי, אני כל כך פוחדת ממנו!" עונה רֹחָלֶה וקולה נשבר, "יש לו עיניים מתות..."

"פוי, פוי, משוגעת!" מזדעקת כינקלה. זה צובט לה את הלב, "כל החלומות הרעים בלילה זה ובלילות אחרים יחולו על ראש שונאיי... בואי, שִכבי לידי ואני אלחש איתך לחש..."

רֹחָלֶה נשכבת ליד כינקלה, וזו אומרת איתה לחש. אחר כך מתחילה כינקלה החסודה לנחור ולשרוק בחוטמה הדק, העקום כשופר. הבגדים התלויים על החלון נופלים בבת־אחת, והחדר מתמלא אור, כמו ביום. כעת רואה רֹחָלֶה כל דבר: את הסירים על הכירה, קורי העכביש על הקירות, האריות הרקומים על ה"מזרח", ראשם מופנה לאחור ולשונם שלוחה לפנים. עין אחת של כינקלה פתוחה למחצה בלובן מזוגג, האחרת – מכווצת ומצומקת, כאילו נעקרה ממקומה. הקמטים בזוויות העין מתוחים, כאילו היא צוחקת בשנתה. רֹחָלֶה מתיישבת, המוח מפורר כמו חול, והמחשבות מזמזמות בראש כמו זבובים. היא מרימה מבט לשומקום, מסתכלת באישונים עכורים על זוהר השלג הירקרק שבחוץ, נרעדת מפעם לפעם כאילו מעקיצה, וממלמלת: "אין לי יותר כוח!... אלוה נערץ, קח אותי אליך!..."

יא: מכתב מלובלין

בא שליח מלובלין והביא לר' בינוש אשכנזי מכתב כתוב בלשון־קודש, באותיות־פנינים קטנטנות על מגילת קלף, וחתום בחותם שחור עגול. וכך כתוב במכתב:

לכבוד שר התורה, צדיק יסוד־עולם. יכין ובועז, העמודים שעליהם נשען הבית, שערי החכמה ויראת־האל לעולם אינם נעולים בפניו. יופיו של הדור ועֶדְיו. פטיש החזק, עוקר הרים וטוחנם זה בזה בסערה, רבֵּנו ומורה־דרכנו, האיש האלוקי, ר' בינוש אשכנזי, אורו יהל לעולם ועד, יזכה לשנים טובות, לאריכות ימים בשלום ובשלווה, אמן.

שמועה שמעתי וקרביי נזדעזעו, כאֵב תְּפסני, צירים אחזוני כצירי יולדה על האבניים, ואצעק צעקה גדולה ומרה, כי קמו חוטאים ואנשי זדון ואמרו: ננתק מוסרותינו ונסיר מעלינו עול התורה הקדושה ומצוות האל. נשענים הם על משענת קנה רצוץ, על חוטא ומחטיא כירבעם בן נבט. שבתי צבי שמו, יימחק מסֵפר החיים. כבודו ודאי תפס זאת, כי זמן רב כבר פשט הקול בכל תחומי יהודה שימֵי המשיח קרובים, ונביאים חדשים הופיעו, פותרי חלומות לאמור: בשנת התכ"ו יבוא מושיענו ויילך מעבר לנהר סמבטיון, ושם ישא לאישה את בתו בת השלוש־עשרה של משה רבנו, ואחר כך יבוא רכוב על אריה וינהל מלחמות גדולות עם הגויים, ויקים את סוכת דוד הנופלת. אני בעצמי, הצעיר באלפי ישראל, מודה שמעולם לא הטיתי אוזן ולא נתתי אמון בדיבורים זרים אלה, שאין להם סימוכין בדברי חכמינו זִכרם לברכה, אלא רק רמזים שאובים מה"זוהר" וספרי קבלה אחרים. על זה אני מעדיף לשתוק ולשים מחסום לפי, שלא תצרוב אותי גחלתם, כי נשיכתם נשיכת שועל, ועקיצתם עקיצת עקרב וכו'. שמועות אלה עוררו מהומה רבה באוהלי ישראל שבפולין, כי המכות שספגנו מן הרוצח חמלניצקי, יירקב שמו, ומהרשעים האחרים, עודן טריות ונוטפות דם, והנשארים בחיים בעם ישראל נעשו דלים ואביונים וכבודם לעפר נפל. דבר כזה עוד לא נשמע מאז גורש ישראל מארצו ועד עתה. בכל עיר התעוררו ריקים ופוחזים, שקיבלו בלי חקירה ובדיקה את התבן עם הבר והניחו לעצמם להיתפס ברשת שאותו רשע פרס תחתם, וגם חכמים ונבונים רבים התחברו אליהם, או שאינם מעזים לפתוח פה מרוב פחד, ועונים אחריהם אמן. כבודו יודע שזמן רב עובר עד שמגיעות לאוזנינו ידיעות מאותן ארצות שנמצאות תחת שלטון הטורקים. לרוב אין בהן ממש, ואמת ושקר מעורבבים בהן. למרות זאת, מיום ליום מגיעות שמועות חדשות, שמועות מפחידות ולא טהורות, שבגללן הלב נמס כשעווה והברכיים מתרופפות כקש. העדוּת אומרת ששבתי צבי הוגה את אותיות שם ההוויה, וכי הוא משתמש גם בשמות הטומאה לעשות מעשי כישוף ולשנות את חוקי הטבע, כדי שיאמינו בו ובתורתו. במכתביו הוא גם מכנה עצמו "אני שבתי צבי אלוהיכם". אוי לאוזניים שכך שומעות, ואוי לעיניים שכך רואות. על משמיעי דברי כפירה ונאצה כאלה נאמר: הגיהנום יישָמד והם לא; האש הבוערת לא תכבה והם יהיו לדיראון עולם. אני, הקטן שבקטנים, ניסיתי לפרש שורשו של דבר; אבל מי יכול לחגור חלציו כנגד ההמונים שמוכנים לבלוע חיים את כל מי שמעז להטיל ספק באמונתם הקלוקלת, ומבקש לברור פנינים מתוך ערימות החול? מי יודע אם שבתי צבי אינו חושב לעבוד אלילים ועבודה־זרה, כמו מוחמד והאחרים, שסילפו את דבר האלוקים וטימאו את העולם. אילו אנחנו, חכמי־פולין ומנהיגי הדור, היינו מכירים את האיש ואת שיחו, היינו יוצאים נגדו בחץ וקשת של התורה ונלחמים בו מלחמת־אלוקים עד אובדנו. אבל, לדאבון לבנו, איננו יכולים בינתיים לקום נגדו בטענות מבוססות, ועלינו לחכות ולראות מה ילד יום. ולמרות שהרבה "גדולים" מטעים עצמם באמונתם בו, נשבע אני באלוקים חיים ששבתי צבי אינו משיחנו, שעינינו כלות לקראתו זה אלפיים שנה. רק כזב ואחיזת־עיניים נוטפות שפתיו. מסית ומדיח הוא, שאמר: אשמיד את יעקב ואחריב ביתו. לבטח גדולה תהיה מפלתו; כי מי קם כנגד נצח ישראל ונשאר על עמדו? רע ומר יהיה סופו, ועל ראשו ייפלו כל התוכחות והקללות שיהושע קילל ביריחו. אמן כן יהי רצון.

ולא הייתי כותב כל זאת, כי עוד לא הגיע הזמן, ובינתיים אנחנו חייבים להישען על איגרות־כזב ועל קורי־עכביש שאורגים כנגד הלבנה כנ"ל, אבל במקרה הגיעה אליי הידיעה, שאל קהילתכם הקדושה הגיע אדם, איצ'ה מאטס שמו. "נבל" צריך לקרוא לו, והתועבה איתו. הזייפן הרמאי הזה מתחזה לאדם גדול, כמנהגם של אנשי־אָוון, והוא כורה בור לזקנים ולצעירים, להוביל אותם למלכודת של עבודת־אלוהיו ושל דרכיו הזרות, עַין לא ראתה כמותם. לדבריו, הוא צם משַבת לשבת, מרבה בטבילה (טובל ושרץ בידו), מייסר את גופו בכל מיני ייסורים כדי לרמות אנשים ישרי־דרך, להטות אותם מן המסילה ולהשליך אותם לבור תחתיות של כפירה. על כך אמר שלמה המלך: כל הבאים שמה לא ישובו, ולא ישיגו את דרך־החיים. לא בכוח האל פועל אותו אחד, אלא בכוח סטרא אחרא, כי הוא עוסק בכישוף ודורש אל המתים. ברית כרת עם השדים, כפי שגילו רבנים גדולי־עולם. בכל מקום שבו דרכה כף רגלו נתן תרופות וקמיעות לרפא חולים ולגרש דיבוקים, כדרך שנוהגים בעלי־שם ואלה שהציצו לפרדס ולא ניזוקו. אבל חכמי קבלה, שיודעים רמז וסוד, בדקו את הקמיעות שלו שבע בדיקות ומצאו שהוא משתמש בשמות של שֵדים ושֵדות, של רוחות רעות וכלבים־דחציפין. ישמור השם ויצילנו. הקמֵעות שלו, לא רק שלא עזרו, אלא שבעוונותינו הרבים הם גרמו לכך שאנשים טהורים וילדים תמימים, שלא טעמו טעם חטא, מתו מיתות משונות בחוליים קשים. שערות הראש סומרות, כי לקליפות יש שליטה על זה שמסתייע בהן, והן נוקמות בעולם הזה ולאחריו, כשהן נאחזות בנשמה ומטמאות אותה בכל מיני טומאה. רבנים שלמים ויראי־שמיים הזהירו לא פעם את איצ'ה מאטס, מפני שאסור להעניש בלי להזהיר תחילה. אבל הוא צוחק בלבו על דברי צדיקים. נובח כמו כלב, מנסה לטהר את השרץ בק"19ן טעמים, ומזדווג בחשאי עם השטן המשחית ועם לילית ומקריב להם קורבנות. הוא זובח לשדים, לא לאלוקים. הכיס הפנימי של מעילו מלא מכתבי־רמייה מגדולי־ארץ, ושפתיו נוטפות כזב. הוא דובר בלשון חלקות, וחיכו מלא ארס. כדי להרבות את הרעה, נביא שקר זה שקוע במרה־שחורה, ששורשה הוא ניאוף, ככתוב בספרים הקדושים. בכל עיר הוא מדבר על לבה של אישה להובילה לחופה, אבל בכוונתו לטמא אותה ולהוציא עליה שם רע. וזאת, כי לאחר החתונה הנשים מרחיקות עצמן ממנו מחמת התנהגותו המאוסה; מרוב עיסוק בכישוף הוא עצמו נלכד ברשת, ואין לו כוח־גברא: מקים ביתו, אבל לא עומד... למרות זאת, הוא אינו רוצה לתת להן גט, ומשאירן עגונות ודמעתן על לחיין. בכיין המר קורע שחקים, ואין להן ישועה. אוי לו ואוי לנפשו שבוכה במסתרים. יקָבוהו אוררי יום העתידים עורר לווייתן.

וכעת אבקש מכבודו, אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, ואל תניח לאותו רשע להכות שורש בעדה הקדושה שלך, אשר שְמה טוב משמן טוב, מור וקינמון. אל תטה אוזן לרמזי הכזב שלו. עקור אותו מהשורש. הכה אותו, חבול בו, שים אותו לחרפה ולקלס וביערת הרע מקרבך, כשם שנעשָה, בעזרת־השם, בכל קהילות הקודש האחרות. ואז, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, כולו פצע וחבורה ומכה טרייה. הסר את המסכה מעל פניו, כדי לקדש שם אלוה, לגמול לחוטא כמגיע לו, והדם ששפך – על ראשו ישוב. מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים. הרחק משָכֵן רע ואל תתחבר לרשע. גרש אותו בבושה וכלימה, כפי שעשו כל הגדולים במקומותיהם וגלה חרפתו, כדי שיידע שלא אלמן ישראל. יש שופט בעולם, כי באו מים עד נפש, ואין יותר כוח לסבול מן הצבועים ואומרי הנבואות, המבקשים לכרות ענף מיהודה, את תלמידי החכמים, ולסלקם מן העולם. קצרה היריעה ולא הכול יכול להיאמר. תן לחכם ויחכם, ויבין דבר מתוך דבר. ויהא האל בעזרנו ויטהר את העולם מזוהמת הנחש ומאֶרֶס הצפעוני, ובזה אשים סוף לדיבורים ואסיים בלב שבור וקרוע ובפיק־ברכיים –

ממני הקטן שבקטנים, זנב לשועלים, אסקופה נרמסת לרגלי חכמים, תולעת ולא אדם, חרפה לבריות ומבוזה בין אנשים, יעקב בן ר' נחום הקדוש, זכר צדיק לברכה. פעם הייתי אב בית־דין בקהילת פִּינְטְשֶוו הקדושה, וכיום אני שוהה בקהילת לובלין הקדושה, יִשְמְרָהּ האל ויגן עליה.

יב: ר' בינוש נערך למלחמה עם כת שבתי צבי

ר' בינוש נערך למלחמה עם כת שבתי צבי. הוא שלח את גרונם, שיחקור את דרכיו של איצ'ה מאטס מוכר הספרים, ותלה על גדר בית הכנסת כתב־איסור על קריאת קונטרסים שבאים ממקור זר. הוא הודיע שבעלי קמיעות חייבים להביאם לבדיקה, כי פשטו שמועות שבקמֵעות רבים כתובים שמות הטומאה ושמו של שבתי צבי. בשבת, בין שחרית למוסף, נשא הרב דרשה על הפסוק "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", והורה על החטא שבדחיקת הקץ. הוא גם סיפר על משיחי־שקר שקמו בימים עברו, ועל הגזירות שנגזרו על היהודים באשמתם. כדי שמקובלים צעירים לא יוכלו להתכנס בחצות הלילה כפי שעשו עד עתה, ציווה הרב לנעול בשעות הערב המאוחרות את בית המדרש ואת בית המרחץ. ר' איצ'ה מאטס אינו יכול יותר לטבול במקווה לפני תיקון חצות, והוא הולך לנהר שמחוץ לעיר ובידו גרזן לשבירת קרח. שני בחורים מן החבורה צועדים לפניו עם פנסי־עץ להאיר לו את הדרך המלאה בורות ומהמורות, ור' איצ'ה מאטס נושא בידו "ספר יצירה" כדי לגרש את הרוחות הרעות. בשקט, בלי שום גניחה, הוא מסיר את בגדיו וטובל. כדי שחלילה לא יְאַבד את הפתח הצר, נותנים לו להחזיק חבל. לאחר הטבילות הוא לא ממהר לכסות את גופו הקופא מקור, אלא מתגלגל בשלג. מתגלגל למעלה, מתגלגל למטה, ומונה את עוונותיו. הוא אפילו מתוודה על הצער שגרם לאמו כשהיה ברחמה...

ר' בינוש מכנה אותו "חסיד שוטה"...

הרב הזקן אינו מוצא מנוחה לנפשו. מאז התחזקה הכת בגוריי הוא מרבה לגעור בבני ביתו, מתפרץ ברוגז על הנשים שבאות עם "שאלות־חכם";20 הפסיק לקדם את פני הבאים לביתו בברכת "ברוך הבא", ואפילו חדל להתפלל במניין, כמי שמסתתר מהציבור. קומתו הגבוהה כפופה, כאילו תחת משא כבד. שלא כמנהגו, הוא התחיל לנמנם ביום ולהעיר באמצע הלילה את בני־הבית שיתקינו את משכבו, כי אינו יכול לישון ועצמותיו כואבות. ברגע שנופל הערב, מצווה הרב להגיף את התריסים. הוא כותב מכתבים רבים, אבל אינו שולח אותם, והם זרוקים על השולחן ועל הרצפה. שוב ושוב מביאים לו מהמטבח את ארוחתו, והוא מניח לה להצטנן עד שמוציאים אותה בלי שנגע בה. הרב אינו מלמד יותר את התלמידים, ואפילו הורה להוציא את מיטתו מחדר השינה, כמו תמיד בימי פורענות, רעב או מגפה. פניו נעשו צהובים וקמוטים, והזִקנה קפצה עליו. פעם אחת ישב עד עלות־השחר וערך צוואה, ובבוקר השכם שרף אותה בתנור. פעם אחרת שלח לקרוא לעשרה מאנשיו ומסר בפניהם הודעה שהוא נשאר אֵיתן באמונתו וכי אין כל שחר לדיבורים שהוא עתיד לומר לפני הפטירה, ולכן הם בטלים מראש. בלשון זו כתב גם על מגילת קלף, בעט עשוי נוצת אווז, והחתים עדים. בעיר הסתודדו על כך ימים רבים, כי אנשים לא הבינו מה כוונתו. לבסוף מצאו בספר "מעבר יבוק", שסמאל בא בחרב שלופה אל הגוסס ומדבר על לבו לכפור באל, ולכן ראוי לבטל זאת מראש. מכאן הגיעו למסקנה שר' בינוש מכין עצמו לקראת הסוף.

בינתיים נעשים בגוריי מעשים לא רגילים.

אומרים שמרדכי־יוסף המקובל לש גולם בעליית בית המדרש כדי שיבוא לעזרת היהודים בימים של חבלי־משיח. מישהו ראה במו־עיניו איך היהודי הזה סוחב שק חֵמָר יחד עם בחור אחד. על ר' איצ'ה מאטס אומרים, שבכל לילה יש לו "עליית נשמה" והאר"י הקדוש בא אליו ללמוד איתו קבלה. מאז שהגיע, החלו אנשים להכשיר לבם לתשובה. גברים משכימים קום כדי לומר תהילים, נשים צמות בימי שני וחמישי ושולחות תבשילים להֶקדש. אישה אחת הִכתה בשבת על העמוד והתוודתה ששכבה עם בעלה בימי נידתה. בעלים צעירים לא באים אל נשותיהם בליל הטבילה במקווה. אחדים מתכנסים בכל לילה אצל ר' גאדל חסיד, ור' איצ'ה מאטס מגלה להם רזין דאורייתא.21

י"ז בטבת, בשעת ערב, בעליית הגג בביתה של רֹחָלֶה, נערכה סעודת־אירוסין בינה לבין ר' איצ'ה מאטס. הכניסו לחדר ספסלים ושולחנות, גברים לחוּד ונקבות לחוּד. ברגע האחרון התחרטה הנערה, בכתה וטענה שאינה רוצה בַּחתן. אבל קנו את לבהּ במילים טובות ובמתנות, עד שחזרה והסכימה. כעת היא יושבת מוקפת חומה של נשים, לבושה שמלת משי, מקושטת במחרוזת פנינים של כינקלה, ומטפחת על מצחה. פניה חיוורים, עיניה הגדולות והנוצצות מסתכלות בחיוך עקום מלא דמעות. כדי להסיח את דעתה ולתקן את מצב הרוח השפוף שלה, הנשים מדברות על יופייה, מלטפות את שערותיה, ומנסות להשיב־נפשה בכפיות מרקחת אתרוגים עבֵשה. ר' איצ'ה מאטס מֵסֵב לשולחן הגברים בלבוש משי, מוקף טבעת של בני החבורה שלו. הבית מחומם מאוד. הקירות מזיעים, נרות החֵלב מטפטפים בפמוטות חרס, ומפעם לפעם מיישרים את הפתילות כדי שיהיה בהיר ומאיר. ר' איצ'ה מאטס שרוי במצב־רוח מרומם. פניו לוהטים, עיניו מאירות. הוא מדבר ברמז על סוד הזיווג, מחשב נוטריקון וגימטריות, מחלק יי"ש ויין מתוק. הוא אפילו רמז שכדאי שהנשים ירקדו כדי לשמח את הכלה. כינקלה הצדקה קמה ומצווה לפנות את השולחן. יהודייה זו הגיעה מבוהמיה, והיא מורגלת במנהגים כאלה. הנשים הצעירות לועגות לה ומגחכות, אבל זו אינה שומעת. היא מניפה את ידיה הצנומות בשרוולים הרחבים המתנפנפים, מַטה את ראשה הקטן לאחור, מסתובבת במעגל ומזמררת שיר בעברי־טייטש:

ישמור עליכם ה', חתן־כלה תמימים,

מלכות משיח תבוא באלה הימים.

הלוואי שהשכינה הקדושה תחבור

לזוג חסוד זה, שאת דבר ה' ישמור.

כינקלה הצדקת כעת ב"מדרגה". היא רוצה לרקוד במעגל, אבל הנשים מתביישות ודוחקות עצמן ליד הדלת. היא רוצה למשוך את הכלה לריקוד, אבל קורעים אותה ממנה, כי הכלה בעלת־מום. וכאן קם החתן, ר' איצ'ה מאטס, מנגב בשרוול את מצחו הלח, ומתקרב אליה. הוא מוציא ממחטה מכיסו, מחזיק בה בקצה אחד וזורק לעברה: "תתפוס!... נוח לו לקדוש־ברוך־הוא..."

ר' איצ'ה מאטס מפשיל את שולי מעילו עד שמתגלה לובן המכנסיים והציציות. הוא מאפיל בידו השמאלית על עיניו כמו באמירת "שמע ישראל", ומתחיל לשפשף את רגליו. כינקלה מרימה את שולי שמלתה, שמלת־חופה בלויה מבד אטלס, ומנתרת בנעליה המחודדות הלוך וחזור, הלוך וחזור, כמו בריקוד מצווה. החרוזים הנוצצים במצנפתה מתנועעים, הלחיים הכמושות מתכסות אדמומית, ודמעות מאירות נוטפות מריסיה. הקהל מביט אחוז תימהון. אחדים אפילו חוששים אם אין בכך קלות־דעת וחטא. אבל הם מרגישים שאין זה דבר פשוט, ומחרישים. דברים גדולים מתרחשים. נעשית דממה כזו, ששומעים את רחש הנרות הנמסים. יהודים נדחקים זה לזה ומצטופפים, לוטשים עיניים פקוחות לרווחה, לחות מרוב יראת־שמיים. צעיר גבה־קומה, מקובל, כולו עור ועצמות, בעל גרוגרת בולטת, מתנועע בבהילות כמו בשעת תפילה, פוכר אצבעותיו עד שנשמע קול נקישה, מתפתל וממצמץ בעיניו כמסוּנוור משפע של אור. ר' מרדכי־יוסף עומד בפינה, נשען על הקב שלו. הזקן האדום הפרוע בוער כאש, האישונים לוהטים בירוק, זיעה נוטפת ממנו, והוא מפרכס כאחוז קדחת.

השניים רוקדים שעה ארוכה, ואינם מתעייפים. רואים בבירור שהם מתרוממים לעולמות עליונים. רֹחָלֶה עומדת כל אותו זמן שעונה על דופן המיטה, מכסה בידיה את הפנים, כמי שבוכה בחשאי. לפתע היא מניפה את רגלה המשותקת, כמי שעומדת לצעוד, צונחת תחתיה ופורצת בצחוק חד ופרוע. כולם קופצים ממקומם ונחפזים להגיע אליה. אבל היא נופלת לאחור, ופולטת צרחות מקוטעות כמו שיהוק. עיניה הפקוחות נעכרות ומתכסות לובן. ידיה ורגליה מתעוותות, וקצף פורץ מפיה המעוקם, כמו נכפה22. כינקלה מזדרזת, חוטפת ספל מים מן החבית ושופכת עליה. הנערה נזרקת, מתפתלת, ואֵד עולה ממנה כמו מגחלת כבויה...

ר' איצ'ה מאטס אינו מרגיש דבר. הוא ממשיך לרקד והממחטה בידו. רגליו מסתבכות כרגלי שיכור, פניו לוהטים מהתלהבות, לבוש המשי שלו ספוג רטיבות; נחלי זיעה נוטפים מזקנו, גולשים על מחשוף חזהו השעיר. החגורה נושרת, אחת מכנפות בגדו נגררת על הרצפה הרטובה, הראש מונף כלפי מעלה. דומה כי כל אותו זמן הוא רואה משהו מעל קורות התקרה הנמוכה. ר' מרדכי־יוסף אינו יכול להתאפק, מתחיל להתאנח בכבדות, חובט בקב שלו, ובבת־אחת מתחיל לקרטע, לגנוח ולייבב: "יהודים, בואו נרקוד!... בואו, בואו, שלא נאחר!... פמליה של מעלה מצפה לנו!..."

יג: כוחות הרֶשע באים לנקום

אחרי חצות. לילה בהיר. רוח חזקה נשבה לפתע מעל גוריי, כאילו שבע מכשפות תלו עצמן. הרוח העיפה את השלג היבש, כאילו גרפה אותו במטאטא ועָרמה אותו בתלוליות גבוהות. האדמה הקפואה נחשפה, עצים עמדו במערומיהם, ענפים נשברו, גגות לבנים הוריקו בבת־אחת, והרעפים הרקובים והמטולאים שלחו מבט סקרני־תמֵהַּ בעולם חורפי חיוור. עורבים התעוררו, קראו בקול עבה, כעל צרה שנוחתת לפתע. גושי שלג התעופפו במערבולת כמו אווזי־בר. לבנה קטנה, מסנוורת וחסרת פנים, רצה בין קרעי עננים כהים, מלאים בורות וחורים. כנראה נגזר שינוי פתאומי על העיר, והיא חייבת להתעורר במהירות לפני שיעלה כוכב השחר.

בלילה זה חרג ר' בינוש ממנהגו ואיחר לעלות על מיטת־הספסל שעמדה בבית הדין. הוא שכב במכנסיו הלבנים ובטלית־קטן, ראשו נשען על שלושה כרי־פוך, וגופו מכוסה כסת עבה. למרות זאת, לא הצליח להירדם. בארובה שרקו, קולות חלולים ייבבו, ומפעם לפעם נשמעה משם אנחה כשל נפש מתענה בחלל הצר. עליית הגג, שבה היו מונחים "שמות" עתיקים, בני כמה מאות שנים, רעדה כולה וטפיחות עמומות עלו ממנה, כאילו מישהו גורר משא כבד ממקום למקום. תנור החרס היה מוסק, הדלתות והחלונות נעולים ואטומים ברצועות תבן וצמר־גפן, ולמרות זאת נשבה בחדר רוח קרה, שפרצה למיטה וציננה את הגוף של הרב הזקן.

ר' בינוש ניסה להרהר בדברי תורה, כפי שנהג תמיד בעת נדודי־שינה. אבל מחשבותיו רצו הפעם מהר מדי, מאיצות זו את זו בבהילות, מסתבכות זו בזו. הוא עצם בכוח את שמורות עיניו, אבל הן חזרו ונפקחו מעצמן. הוא היה ער למחצה, וישן למחצה. אוזניו שמעו דיבורים של חלום, כאילו הם יוצאים מכמה פיות. הקולות ניהלו ויכוח לוהט, עקשני. זו הייתה המחלוקת המתמדת על שבתי צבי ועל המשיח וקץ־הימים, שרגשה ותססה בלי הרף במוחו של ר' בינוש ביום ובלילה. לפתע עקר הרב את עצמו מן המיטה, והדיבור נאלם לאט ופסק. במקום זה שמע הרב קול דופק בתריס. הוא זע במקומו, התיישב ושאל ברטט:

"מי זה שם, הַא?"

"אני, רבי... מחילה..."

"מי אתה?"

"אני, גרונם..."

חשכה נפלה במוחו של ר' בינוש. הוא חש לרגע שמביאים לו בשורה רעה. עורו סמר כאווז, והוא מיהר לענות: "חכה!..." הרב ירד בכבדות ממשכבו, נעל בחושך את נעליו, עטף עצמו בחלוק הצמר. אחר כך הלך לפתוח את הדלת. מרוב בלבול נחבט במזוזה וחטף מכה חזקה. מיד עלה "פנס" במצחו. הוא לא ראה דבר, והסיר בידיים רוטטות את השרשרת, הרים את הבריח וסובב פעמיים את המפתח בחור המנעול. גרונם פרץ פנימה יחד עם הקור שבחוץ, נושם בכבדות כאדם נרדף. "רבי!" חִרְחֵר, "ימחל לי אלף פעמים!... חבורה שלמה של גברים ונשים התכנסה!... בביתו של ר' אלעזר בבד, בעליית הגג!... זכרים רוקדים עם נקבות... מעשי תעתועים נעשים!..."

ר' בינוש לא האמין למשמע אוזניו. עד כדי כך הרחיקו־לכת בגוריי הנידחת?... בכל זאת, הזדרז והתחיל להתלבש בשתיקה. הוא חיפש בחשכה את המכנסיים, עטף עצמו במעיל הקטיפה, ואפילו מצא את החגורה הרחבה. כיסא נפל כמה פעמים; הוא עצמו נתקל בקצה השולחן. רגליו היו כבדות בצורה לא רגילה, חַלחלה חלפה בגבו, דקרה בחוט השדרה כמו חוט של קרח. בפעם הראשונה אחרי שנים רבות תקף את ר' בינוש שיעול קשה. האישונים של גרונם הזקן זהרו בחושך כבעיני חתול.

"רבי, ימחל לי..." חזר גרונם ואמר.

"בוא!" ר' בינוש כמעט פרץ בצעקה, "מהר!..."

ר' בינוש זקף את הצווארון, חש רפיון בברכיים, כמי שקם ממחלה קשה. הוא הניח שבחוץ תשרור חשכה, אבל היה בהיר כמו בתחילת־לילה. קור מקפיא תקף אותו מיד, מחניק את הנשימה. מחטים דקות – ספק גשם, ספק שלג – החלו לדקור את פניו שנמלאו זעם. המצח והעפעפיים נעשו נוקשים ונפוחים. ר' בינוש הסתכל סביבו, כאילו לא הכיר את העיירה. הוא רצה לאחוז בידו של גרונם שלא יחליק, אבל פתאום פרץ מאחור גל־רוח מחרחר, דחף את ר' בינוש למרחק כמה פסיעות והדף אותו מגבו במורד ההר. כובעו נתלש מהראש, התעופף בגובה כציפור שחורה, נפל במלוכסן על האדמה והתגלגל בבהילות משונה לעבר הבאר, כמו איזה לץ. ר' בינוש תפס בשתי ידיו את הכיפה שעל ראשו. האדמה רעדה תחת רגליו. "גרונם!" קרא ר' בינוש בקול לא־לו.

מאוחר יותר לא ידע ר' בינוש איך קרה מה שקרה. גרונם נחפז לרוץ במורד הרחוב אחרי הכובע. הוא נפל שוב ושוב, והתגלגל על האדמה, כאילו ביקש לעצור את הכובע בגופו. לפתע נעלם לגמרי, כאילו נשאה אותו הרוח. ר' בינוש הציץ בחרדה לאחור. מיד הבין שכאן קורה משהו לא טהור, וניסה להסתובב לאחור ולחזור מהר הביתה. אבל ברגע זה כוסו עיניו, כאילו הטילו חופן חול בפניו. הכיפה נפלה, כנפות המעיל התנפחו, מושכות אותו לאחור, כאילו כלבים תפסו בהן. ראשו הסתחרר, וגרונו נשנק. לפתע חטפה אותו הסערה ונשאה אותו על כנפיה. הרוח העיפה אותו כברת־דרך, השליכה אותו בכוח כזה, עד שהרב שמע בבהלה איך נשברות עצמותיו. בהבהוב האחרון של תודעתו חלף הרהור במוחו: "הסוף..."

כל אותו עניין נמשך רגע קצר בלבד. גרונם הגיע בחיפזון עם הכובע, אבל לא מצא את הרב. הוא היה בטוח שהרב חזר לביתו, והתחיל לדפוק בתריסים, לקרוא בקול, אבל איש לא ענה. אז תפס גרונם שמשהו רע קרה, והתחיל לצעוק בכל הכוחות: "געוואלד, רבי! געוואלד!"

ראשונה קפצה הרבנית. אחריה פרצו ויצאו הכלה והנכדים. כולם רצו החוצה ערומים למחצה. הזעקות העירו את העיירה. תחילה לא הצליח איש לתפוס מה קרה. גרונם דמם. מרוב פחד ניטל ממנו הדיבור. הוא הניע בידיו, געה כאילם. מכל הצדדים נפתחו דלתות. רבים נתקפו חרדה, שמא התנפלו גזלנים על העיירה. אחרים חשבו שפרצה שריפה. חצי שעה עברה עד שמצאו את ר' בינוש שוכב מכוסה שלג ליד עץ ערמון הסמוך לביתו. הרבנית התעלפה כשראתה מה קרה. כל הנשים פרצו בבכי, כמקוננות על מת. ר' בינוש לא מת. הוא נאנח חרישית. כמה גברים הרימו את הרב ונשאו אותו פנימה, לחדר בית הדין. פני הרב היו כחולים ונפוחים, היד הימנית – נקועה או שבורה. עַין אחת סגורה בחוזקה. זקנו המכוסה שלג העלה אד, וצמרמורת של קדחת הרעידה את גופו הכבד. אנשים הקיפו אותו בשאלות, צעקו באוזני הזקן כאילו היה חרש, אבל הוא לא ענה. היה קשה מאוד להסיר ממנו את המלבושים ולהשכיב אותו במיטה. שפתי הרב הלבינו מרוב ייסורים, ואשתו של עוזר מרחה עליהן חומץ. מישהו שפשף את רקותיו ונשף עליו, לסלק את העילפון. כדי להרבות אור, הצית אחד הנאספים את נר ההבדלה הקלוע, וזה התלקח והעלה עשן.

בסעודת האירוסין ידעו מיד מה קרה. בו־ברגע הסתלקו רוב המתכנסים. הנשים הזדחלו אחת אחת ויצאו בהיחבא. הנרות כבו. רק כמה זרדים לחים בערו על הכירה, מפיצים אור אדמומי רוטט. על הרצפה נשארה לחות, ספסלים ושולחנות הפוכים היו זרוקים מסביב. קורות התקרה דלפו ובחלל החדר עמד ריח של יי"ש וחריכה, כמו אחרי שריפה. רֹחָלֶה עוד לא חזרה אל עצמה. היא שכבה רטובה במיטה, בשיער פרוע ובשיניים חשוקות. כינקלה הצדקת לא הפסיקה לנסות להשיב את רוחה. אצבעותיה הדקות והגרומות פתחו את כפתורי חזייתה. ידה גיששה ופתחה קרסים, התירה שרוכים. כינקלה יצקה מיץ אל פי הנערה, דיברה על לבה בתחנונים ובמילים טובות. ר' איצ'ה מאטס עמד בפינה, פניו אל הקיר, והוא ממלמל לעצמו בשִכרותו, כמי שעושה את צרכיו... ר' מרדכי־יוסף, ששתה חצי קנקן יי"ש, דחק במרפקו שיילך איתו הביתה, מגחך בהנאה על המפלה שנחל בינוש השנוא עליו, וקרא: "בוא, ר' איצ'ה מאטס... המזיקים כבר נדבקו אליו... יימח שמו וזכרו!"

יד: ר' בינוש עוזב את עדתו

חדר בית הדין, שבו העמידו את מיטת־הכילה של ר' בינוש, מוסק כל כך, עד שהחֵמָר ממנו עשוי התנור מתבקע והחום צורב בַּפָּנִים. הדלת הפונה החוצה נעולה, ואנשים צריכים לעבור כמה חדרים כדי לא להכניס קור. רבים באים משעת־שחר ל"ביקור־חולים". הרצפה רטובה ומכוסה בוץ, ובחדר נודף ריח של חולי ותרופות. נכבדי העיר המודאגים סובבים הלוך וחזור, נוגסים בקצה זקנם, משפשפים מצחם ומתווכחים בקול – מה צריך לעשות. חבורות של נשים מדוכדכות עומדות בפינות. הפנים עגומים, הראשים מכוסים צעיפים מטונפים, וכולן רוחשות־לוחשות, מקנחות את האף בסינור ונאנחות בקול. השולחן, שעליו למד הרב תורה זה חמישים שנה, נעקר ממקומו. דלתות ארונות־הספרים פרוצות לרווחה. רגלי הכורסאות, הדקות והמחוטבות, כורעות ונשברות תחת משא הבריות. נראה שבבת־אחת הכול נעשה הפקר. החולה מכוסה בשתי כסתות ועל רגליו מונחת גלימת הקטיפה שלו. טיפות זיעה מבצבצות על המצח הגבוה שנחבל, העיניים עצומות, הזקן מפותל כמו פשתן. הפנים השתנו לגמרי, כאילו נפגעו במחלה אנושה.

חורבן בבית הרב. הרבנית מסתובבת בראש חבוש ועיניה אדומות, נפוחות מבכי. קומתה הגבוהה כפופה יותר ויותר, הסנטר השעיר מתנועע בלי הרף, כאילו היא ממלמלת משהו. מרוב בלבול היא לא מניחה מידיה סיר קטן, שהיא נושאת לכל מקום. בתו האלמנה של הרב וטְשִיזְשֶה כלתו רצות מפעם לפעם לבית המדרש ומדליקות נרות בבכי קורע־לב. הן פוסעות יחד ועולות במדרגות לארון הקודש, פותחות לרווחה את דלתותיו וזועקות זעקה כזו לעבר ספרי התורה, עד שעיני הבחורים שלומדים תורה יוצאות מחוריהן מרוב תדהמה. פשוטי־עם אומרים תהילים, נשים מודדות קברים. אפילו לוי, מחסידי שבתי צבי, שהייתה לו מחלוקת עם אביו, שכח את כל החשבונות וכרך עצמו בפקעת האנשים הרוגשת. רק עוזר, הבן הבכור, ממשיך לשבת כמנהגו במטבח: גונב מן הסירים, חוטף ובולע, והאוכל נתקע לו בגרון מרוב פחד. מפעם לפעם הוא נכנס לחדר בית הדין בריצה, כולו מטונף, דוחף במרפקיו שיפנו לו דרך, ופונה בבהילות לכולם ולשום־אדם: "מה נשמע, אָה? לא יותר טוב, אָה?"

איזה רפואות כבר לא ניסו! טבלו את היד הפגועה במים רותחים כדי לרכך אותה, אבל גרמו לה כווייה. הניחו עליה מלח מחומם, והמצב נהיה גרוע יותר. גבאית־ההֶקדש, מומחית בחוליים, טענה שהיד רק נקעה, וניסתה להחזיר אותה למקומה. אבל ר' בינוש התעלף מרוב כאבים. הנכדים מתרוצצים בין כל הבתים כדי לבקש עצה. הם כבר הביאו כל מיני חלות־דבש שנוהגים להניח על מכות, שומן כלבים למריחה, משחות צהבהבות־ירקרקות מסריחות, ואבקת חרדל. ליד המיטה מתעסקות שתי נשים זריזות כשֵד, עוטות מטפחות ראש שמסתירות את מצחן, וסינרים רחבים. הן מפשילות שרוולים, שופכות סביב המיטה מים רותחים מתוך קדרות וסירים, והבית מתמלא אדים. הן מבעירות גחלים לוחשות, כמו שמכשירים את הבית בערב פסח. ריח של עשן נודף, חריכה וטהרת־המת. כשמישהו שואל את החולה מה שלומו, הוא פוקח סדק צר בעין אחת, זורק מבט זר כשל חולה אנוש, ומיד חוזר ושוקע ברפיון שהשתלט עליו.

השכם בבוקר, עם זריחת השמש, יצאו שני שליחים לכפר כדי להביא איכר ששמו יצא לפניו בכל האזור כמומחה לקיבועי נקע. ציידו אותם בכסף ובבקבוק יי"ש והורו להם להביא את הערל, גם אם יצטרכו לגרור אותו באוזן. הם אמורים היו לחזור, מפני שהדרך קצרה, קצת פחות ממַייל. אבל אין רואים אותם. ילדים יוצאים החוצה לראות אם הם באים. כל אחד מביא תשובה אחרת. אי־שם על הר רחוק רואים נקודה, אבל אין לדעת אם אלו הם השליחים, או מגררה טעונה עצים. אנשים נעשו חרדים מאוד מאז אבדו עקבותיהם של ר' אלעזר בבד ואריה באנאך. נשות השליחים יושבות כבר במטבח של הרבנית, פניהן אדומים, מוכנות ומזומנות לזעוק ולבכות. בינתיים הן אוכלות לחם מרוח שכבה עבה של חמאה ומתאנחות כאלמנות. הצינה מתחזקת בחוץ, ולמרות זאת רואים פה ושם חבורות של נשים עומדות בַּשוּק עטופות צעיפים, מכונסות בתוך עצמן ומדוכדכות, כאילו ממתינות להלוויית המת. הרגליים, הנתונות במגפי־גברים מגושמות, מנתרות במקומן בלי הרף. הפנים שהזקינו בטרם עת, חיוורים וקפואים מכפור ומִפְּחדים חדשים שמאיימים לבוא על העיירה. כולם טוענים כאחד: "זה 'הם'... השדים... מעשה־ידם..."

אומרים שנחה'לה, הכלה, הטילה כישוף בר' בינוש. יהודייה אחת ראתה במו־עיניה איך נחה'לה מסתודדת עם קונגונדה, המכשפה הזקנה. יודעים שבשידה שלה מונחת קווצת־שיער לגירוש כישוף, ושהיא נותנת לבעלה, לוי, לשתות מים שבהם רחצה את שָדֶיהָ כדי לכבול אותו לחיקה. גליקֶה הגבאית נשבעת שלא עצמה עין כל הלילה. כשהרוח נשבה בעוז, היא שמעה קולות דיבור של נקבות, והבינה שלרוחות יש אסיפה. מאוחר יותר, בדיוק בזמן שר' בינוש ניזוק, התחילו הרוחות ללעוג ולצחוק, כשהן מוחאות־כף מרוב שמחה על שלקחו נקם מבני אדם והזיקו להם...

סוף־סוף, לפנות ערב, הגיע הגוי־הרופא. השליחים סיפרו שהוא לא רצה ללכת איתם בשום פנים ואופן, והיה עליהם להשקותו לשוכרה תחילה, ולסחוב אותו לאורך כל הדרך. זה היה גוי זקן, קטנטן, בנעלי־קש, לבוש פרוות־כבשים הפוכה. כובעו הגדול נטוי בשובבות על סבך שֹערו הלבן, והעיניים הקטנטנות האדומות לא מפסיקות לחייך. הובילו אותו לחדר בית הדין ופתחו לכבודו את הדלת לרווחה, כמו לקראת רופא גדול. הזקן שפשף יד ביד בשמחה והתחיל לגחך ולהתנועע. פיו חסר השיניים התחיל למלמל משהו טיפשי וערמומי.

"הוא רוצה עוד כוסית!" לחש אחד השליחים לרבנית. מזגו לגוי חצי ספל. הוא הוציא מכיסו חתיכת גבינה קשה, נגס – ודמעות זלגו על לחייו מרוב הנאה. אחר כך קם והלך למיטת החולה להראות את יכולתו. הוא העיף מבט על ר' בינוש, כאילו הלה עושה עצמו שיש לו משהו. ברגע שתפס בידו, התחיל היהודי לצעוק ולהיאחז במיטה כמי שמבקש להשתחרר. האיכר דחף את היד בכוח כדי להחזירה למקומה, עד ששמעו איך העצמות מתפצחות. פני השיכור הכחילו מרוב מאמץ ומכעס פתאומי. ר' בינוש חִרחר, התעלף, ובקושי השיבו אותו לתחייה. הגוי נתקף רציחה כזו, עד שחטף איזשהו כלי והטיח אותו בכוח על הקרקע. "שֵדים בני כלבים!" צעק ואגרופיו רעדו. נדמה שהוא עומד להתנפל על החולה.

בקושי הצליחו להוציא אותו מחדר בית הדין ודיברו על לבו שיחזור לביתו שבכפר. חששו שמא ישכב בשיכרונו באמצע השדה ויקפא, ואז ירקמו הגויים עלילה שהיהודים הרגו אותו ויתנפלו על העיירה. לכן היו חייבים למצוא מישהו שיתלווה אל הערל בדרכו. בינתיים ירד הלילה. היה כפור צורב, שכמוהו לא זכרו זקני המקום. המים קפאו בבאר, והדלי נבקע. הקרח מסביב גבהּ כהר עד פי־הבאר והיה מסוכן ללכת לשם, כי די בצעד מוטעה אחד כדי למעוד וליפול לתוכה. למרות שהתנורים היו מוסקים בכל הבתים, בכו התינוקות בעריסה מרוב קור. כמו תמיד בלילות כאלה, קרו כל מיני אירועים וצירופי מקרים רעים: תינוקות התחילו לשרוט את עורם הצח, נשנקו מרוב בכי והכחילו. הניחו על הבטן הקטנטנה יי"ש ופלפל חריף, והמצב נהיה גרוע יותר. נערות לבשו מעילי־גברים, עטפו עצמן בצעיף כפול, והלכו לחפש בעלי־לחשים נגד עין הרע. בבתים אחרים פרץ לפתע עשן סמיך מפֶּתח־התנור, עד שבני הבית כמעט נחנקו וצריך היה לשפוך מים כדי לכבות את האש. פה ושם התחיל פיח לבעור בארובה, והיו מוכרחים למצוא בחושך סולם, לטפס על הגג העקום והחלקלק ולדחוף סמרטוטים ושקים רטובים לתוך הארובה. כולם השתעלו. היו גם כאלה שאיבריהם קפאו.

הקהל שנאסף בביתו של ר' בינוש התמעט אט־אט, עד שהסתלק לגמרי, כשהוא מותיר אחריו אווירה של פונדק דרכים. מאז ניסיונו של הגוי השיכור להחזיר את פרק־היד הנקוע למקומו, גברו ייסוריו של ר' בינוש מרגע לרגע. בשר־היד נעשה נפוח וחלקלק, מכוסה שמנונית מאוסה ומעלה הבל מרוב חום. מאוחר בלילה התחיל ר' בינוש לדבר שלא לעניין. דרש מהרבנית שתשלם לו אותם ק"ן זהובים שחותנו הבטיח כנדוניה, ולא סילק את חובו... אחר כך התעניין פתאום אם חתנו המת אכל כבר ארוחת־ערב... זה היה סימן רע, ובני הבית פרצו בבכי. ר' בינוש פקח עין אחת, התעשת לרגע ואמר: "הובילו אותי ללובלין... למען השם... אני לא רוצה להיקבר בגוריי..."

השכם בבוקר עמדה מגררה רתומה לשני סוסים ליד בית הרב. הלבישו את ר' בינוש וכיסו אותו בכסתות ובצרורות שחת. גרונם והרבנית נסעו איתו. כולם, אפילו שונאי־הרב, התכנסו וליוו אותו עד

הגשר. נשים בכו, פכרו ידיהן כמו בלוויה. יהודייה אחת השליכה עצמה לפני הסוסים ולא הפסיקה לצעוק בקול צרוד: "רבי קדוש, למה אתה עוזב אותנו? רבי ק־דוש!..."

(סוף ספר ראשון)

1. 'שמות' הם דפים וספרים קרועים, או דפים שנתלשו מספרי קודש, ועליהם רשום שם ה'. דפים אלה נגנזו (ב"גניזה"). מאחורי אזכור הגולם מסתתרת האגדה הידועה על הגולם של המהר"ל מפראג.

2. לכך מכוון מטבע הלשון שבמקור: "פאָלג מיך אַ גאַנג". (תרגום מילולי: שמע לי, זו חתיכת דרך.)

3. 3 די להיזכר בשירו של ח.נ. ביאליק "היא יושבה לחלון" כדי להבין שזו נחשבה התנהגות "מופקרת".

4. ראשי תיבות של "שליח דרבנן": שליח מארץ ישראל שאסף בגולה תרומות לשם קיום היישוב הישן בארץ, ו/או למטרות ציבוריות אחרות.

5. ציפייה משיחית זו התבססה על פירוש ה"זוהר" לפסוק: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, 13). "זאת" בגימטריה: ת"ח. בשנה זו פרצה "השחיטה הגדולה" – הפוגרומים של חמילניצקי (חמי"ל.) מכאן – ראשי התיבות חמי"ל מציינים שהפוגרומים הם חבלי משיח: חבלי משיח יבואו לעולם.

6. המסַפר משתמש בכינוי העממי ביידיש "גלחים", שיש בו גוון של לעג וגנאי.

7. המספר משתמש במילים שיש בהן גוון של גנאי כלפי מה שקשור לנצרות: ניטְל – חג המולד; תִּפְלה – תפילה; חגאות – חגים; טְרֵיף פסול – ספרי קודש של הנוצרים.

8. הֶקדש: בית מחסה לחולים ולחסרי בית.

9. 9 ארמית: אריה מבית העליונים.

10. "קטניאמנה"הואביטויתלמודי)סוטהמ"ח,עמ'ב(:מישאינםמאמיניםבאל ואינם בוטחים בו.

11. "מנוי יומי" לארוחות חינם על שולחנם של אנשי המקום.

12. כך במקור. "נכפה" – חולה במחלת האפילפסיה (מחלת הנכפים).

13. במקור: "וויזשיי! […] וויזשיי! וויזשיי!"… השימוש במילים הפולניות ממחיש את הצליל החורק שהזקנה משמיעה.

14. יידיש עתיקה.

15. סודר "טורקי" נחשב סודר יקר ומהודר.

16. גט.

17. כאן הכוונה לפעילות קבלית של צירופי שמות ההוויה, במטרה לקרב את הגאולה.

18. בקבלה: צירוף מיסטי של 72 (ע"ב) אותיות השם האלוהי הנסתר.

19. ק"ן בגימטריה = 150.

20. שאלות ששואלים את הרב בעניינים של "מותר ואסור", או במצבים שמוטלים בספק.

21. סודות התורה. בארמית גם במקור.

22. חולה במחלת הנפילה.