הרועה הטוב

כשחג קָרב מתכוננים אליו האנשים, כל אחד בדרכו שלו. אופנים רבים לכך, ולבֵּנֶדִיקְט, כמו בשאר הדברים, מנהג משלו. וכזה היה: בתחילת חודש חג המולד, ממש ביום ראשון הראשון של אדוונט, אם אִפשר זאת מזג האוויר, יצא לדרך ובצקלונו צידה דשנה, פוזמקאות להחלפה, שניים או שלושה זוגות נעלי עור חדשות, פרימוס, חביונת נפט ובקבוק יי"ש. פניו היו מועדים לאזורים ההרריים המרוחקים, שם בעונה זו של השנה לא נראו עוד אלא עופות דורסים, שועלי פרא וכן כבשים אחדות, שבהן לא הבחינו המחפשים בסבב האיסוף האחרון והותירון מאחור. כעת הן משוטטות עזובות ומקוששות את מזונן. את אותן כבשים תועות ביקש. לבטח תקפאנה למוות או תגווענה ברעב שם למעלה במִדרונים רק משום שאין מי שיטרח ויקבל עליו לחפשן ולהשיבן למקום יישוב. גם הן יצורים חיים, בריות בשר ודם, ולפיכך הייתה לו אחריות כלשהי כלפיהן. הוא פשוט היה צריך למצוא אותן ולהביאן שלמות ובריאות אל מקום מבטחים בטרם יֵרד החג הגדול על הארץ הקפואה והעולם שסביב ויַשרה שלווה וסיפוק בנפשם של אלא שעמלו ונתנו את כל מאודם.

למסעות החג האלה שלו יצא בנדיקט תמיד לבדו. כלומר, בן אנוש לא התלווה אליו. אולם לרוב נסתפח אליו כלבו, ולעיתים קרובות גם אַיִל מַשְׁכּוּכִי. בזמן שבו התרחש סיפורנו, נקרא הכלב לֵאוֹ משום שבנדיקט ראה בו אפיפיור לדוגמה, והאיל זכה לַשם צוֹר בשל נחישותו.

במשך שנים היו שלושת אלה בלתי־ניתנים להפרדה כשהיה מדובר בהרפתקה מעין זו. הם כבר הכירו זה את זה לפני ולפנים, אותה קרבה עמוקה שנרקמת כנראה רק בין מיני בעלי חיים רחוקים, היכרות שאותה לא הכתימו ועליה לא האפילו אף לא צל של אגו, דם רע, משאלה או תשוקה של מי מהם. למעשה מנתה החבורה ארבעה במספר, אולם רגליו של סוס הרכיבה פַקְסִי היו רזות וגופו כבד מכדי לצלוח את השלג הרך, שבייחוד בתחילת החורף נוהג להיערם בתלוליות. נוסף על כך לא היה מצליח לעמוד בפגעי מזג האוויר ובקשיים שתקפו אותם במשך ימים, כשלרשותם רק אותה אספקה מצומצמת, שדי בה כדי לכלכל את שלושת האחרים ולאפשר להם לשרוד. בנדיקט ולאו נפרדו ממנו לשלום בצער וגעגוע אף שלא דובר בפרדה ארוכה בהרבה משבוע. צור התייחס לפרדה, כמו לשאר הדברים, בשוויון נפש.

וכך התקדם לו השילוש ביום החורף המבהיק בלובנו: בראש לאו, לשונו משתלשלת בעליצות מצידו הימני של פיו למרות הקור העז, אחריו צור, רוגע כהרגלו, במאסף בנדיקט, המגלשיים נגררים אחריו. שכבת השלג כאן למטה באזור המיושב הייתה קלה ורכה מכדי לשאת גולש, ולא נותר לו אלא לדשדש בשלג. פה ושם מעד על תלולית או סלע, לעזאזל כמה קשה לעבור כאן, הנחמה היחידה היא שהיה יכול להיות גרוע יותר. לאו התרוצץ הלוך ושוב כהרגלם של כלבים, מצב רוחו היה מרומם. מדי פעם לא שלט בעליצותו — ומדוע לא לתת דרור לשמחה? — זינק וקיפץ כך שהשלג הסתחרר סביבו ועף בפניו של בנדיקט, התחנן לשבחים וליטופים.

כן, אתה ממש אפיפיור לדוגמה, הבטיח לו בנדיקט — מילים מהללות מאלה לא היו לו.

הם יצאו לדרכם לעבר בֹּוטְן, חווה בקצה האזור המיושב למרגלות ההרים. היום היה עוד לפניהם, ונטולי דאגות צעדו בשביל העובר בין החוות, עצרו לפטפט ובירכו אנשים וכלבים לשלום, אבל בנדיקט דחה בנימוס הצעות לספל קפה: לא עכשיו, מעדיף שלא לאחר. במקום זאת ניאותו כל השלושה ללגימה של חלב.

שוב ושוב נאלץ בנדיקט להשיב על שאלות בדבר תחזית מזג האוויר. אנשים רק שאלו, נזהרו מלהציק ולנבא רעות — כל אחד חופשי לשאול. שָׁכן אחד אף התלוצץ על חשבונו של לאו: יש לו חוש כיוון ללא ספק, אבל רק כשלא חשוך וסוער. אחרים כבשו את מבטם בקרקע, לא חפצו להרים מבט אל העננים המתקדמים לעברם, כבדים ומבשרי רע: כן, ברור שהנַבחן הזה יוכל למצוא את דרכו, ניסה השכן להקל מעט את הדברים.

לשלושתנו חוש כיוון טוב, ציין בנדיקט ברוח טובה ולגם את שארית החלב שבכוסו: תודה מקרב לב! ...

מבלי לפגוע בך ובצור, הכי הייתי סומך על לאו, אמר החוואי והזדרז להיכנס ולהביא לכלב נתח טוב לכרסם.

בנדיקט לא הזכיר שלאו הוא אפיפיור לדוגמה, אבל הניד אליו בראשו ורמז לו שיאכל בנחת. צור פוּנק במנה גדושה של עשב ריחני. וכך נפרד מהם לבסוף בנדיקט, והשילוש המשיך בדרכו.

לכנסייה לא הלך בנדיקט באותו יום, לכך לא היה פנאי. היה עליו להגיע למקום לינת הלילה בשעה סבירה פחות או יותר ולנוח היטב בטרם ישכים לצאת לדרך הארוכה שחיכתה לו למוחרת, להשתהות לא יוכל. התקדמותו האיטית והמתונה ביום זה הייתה רק בגלל צור. אין לטעות, צור היה חסר מורא וראוי לשמו, ויהי מה. לכן היה חשוב מאוד לא לתת לו להתאמץ יתר על המידה בתחילת מסעות ארוכים. בנדיקט לא סבר שיש פנאי לסטות מהדרך ולעבור בכנסייה. בעצם, צעידתו זו בשבילים הכפריים ביום הראשון של אדוונט היא היא ההליכה שלו לכנסייה. מה גם שבטרם יצא לדרך, התיישב על קצה מיטתו וקרא בפסוקי אותו יום מתוך הבשורה לפי מתי על רכיבתו של ישוע אל ירושלים. את דנדון הפעמונים ושירת המזמורים בכנסייה הקטנה העשויה כָּבוּל ואת הדרשה הפשוטה של הכומר הזקן על הבשורה היה עליו לדמיין לעצמו, וזאת עשה ללא קושי.

כאן צעד לו כעת בשלג, הלובן השתרע הרחק לכל הכיוונים, עד קצה גבול הראייה. שמֵי החורף האפרפרים תלו ממעל, האגם הקפוא שבלב המחוז כוסה כפור או שכבה דקה של שלג, ורק פה ושם בצבצו ממנו מכתשים נמוכים שיצרו סביבם ביד אומן כמה מעגלים שחורים בגדלים שונים, מעין סמלים בשממת השלג האין־סופית. האם זו נבואה מסתורית? מה היא מבשרת? אין לדעת, זו תעלומה קשה לפתרון. ייתכן שהפתחים הללו אומרים משהו. מי יודע? אולי הם אומרים שגם אם הכול יתכסה שלג ויקפא; גם אם המים והסלעים ייקרשו; גם אם האוויר יתקרר וירד על פני הארץ בפתיתים לבנים כמו הינומת כלה, שלא לומר תכריכים; גם אם נשימתך, התקווה שבחזך והדם שבעורקיך יהיו לקרח — עמוק בפנים עוד בוערת אש נסתרת. בהחלט ייתכן שהם אומרים משהו כגון דא. אך האם נמצא הפתרון לתעלומה? ייתכן שהם אומרים משהו אחר לגמרי. פרט לטבעות הכהות הללו הכול לבן או מוכתם באפור, פני האגם בוהקים בלובנם חלקים כרחבת ריקודים בין המכתשים. את מי הם מזמינים לחולל?

ביום המנוחה הזה עלתה ושָׂררה על פני המחוז חגיגיות מיוחדת, והיא עוטפת את לב האדם. קדוּשה לבנה לאין קץ הקיפה את עמודי העשן שהיתמרו מאותן חוות בודדות הקבורות למחצה בשלג. שלווה שכאילו בקעה מתוך הבוהק המסנוור, שהופר רק על ידי עיגולי המכתשים הכהים וכמה נציבי לָבה שהזדקרו פה ושם מן השממה ודמו ליצורי לילה שנקלעו לאור השמש ונקרשו. אדוונט. אדוונט! ... בנדיקט גִלגל על לשונו את המילה בזהירות מיוחדת, המילה הכֹה שקטה הזאת, מפתיעה בזרותה ועם זאת נעלית, כנראה המילה שנוגעת בו מכול. את משמעותה המדויקת לא הבין למעשה, פרט לכך שהיא מרמזת שדבר מה איננו, אך יש לצפות לו בקרוב, להתכונן למשהו טוב יותר — בכך לא היה לו ספק. ככל שנקפו שנותיו, חייו כאילו הפכו לאדוונט. שכן מה הם חייו אם מביטים בהם נכוחה, מה הם חיי אדם עלי אדמות אם לא שירות בלתי־גמור, המוקדש להמתנה למשהו טוב יותר, ציפייה, התכוננות — ההחלטה להרבות טוב.

הם עברו בעוד חווה אחת, ושם שבו החוּלין וקיבלו את פניהם בלבביות הכפרית המקובלת — קפה? תודה מקרב לב, לא כעת, אנחנו קצת ממהרים, היום מתקצר, אחרת היינו נענים בשמחה. החוואי הביט לשמיים מבלי שניסה להסתיר זאת. בכנות, אמר, נראה שהתחזית אינה טובה במיוחד. אבל את מזג האוויר על האדם לקבל כפי שהאל נותן לו, כך לפחות סבר בנדיקט. החוואי מצידו ניבא שהסערה תכה בטרם תרד החשכה. פטפטת שכזאת לא הייתה לרוחו של בנדיקט. זה מה שאתה חושב, הפטיר, ובכן — כל טוב לך.

יש תועלת כלשהי בבני הלוויה שלך? שאל החוואי והצטער להיפרד מאדם שהוא רואה אולי בפעם האחרונה. הוא הביט במיאוס בפמליה של בנדיקט. היה לו חלום רע ומוחשי, והוא הרגיש שמקורו בשלושת אלה, בהתמודדות הקשה הצפויה להם בקרוב, אם לא גרוע מכך: האיל לא סתם מכביד עליך? אתה יכול לסמוך עליהם, עליו ועל הכלבלב?

כך נראה לי, השיב בנדיקט: כבר נקלענו שלושתנו לקשיים בעבר.

אסור לדבר כך ברגע כה גורלי, יהיר להתגרות באיתני הטבע, הם עלולים להתנקם. החוואי נותר ללא מילים, נבצר ממנו למנוע את עזיבתם. השילוש המשיך במסעו בצעדים בוטחים והותיר מאחור אדם מבולבל וכועס עליהם ועל עצמו ועל כל מה שבשמיים ובארץ, לועס את הטבק שלו ומביט בהם מתרחקים. אנשים כאלה היו חידה עבורו — לסכן את החיים עצמם רק כדי להציל כמה כבשים תועות ששייכות כל אחת למישהו אחר! לבנדיקט עצמו היו רק אחדות, ואף אחת מהן לא חסְרה.

גם בנדיקט מצידו לא הבין את החוואי החיישני. יהא אשר יהא, השילוש המשיך בדרכו. היום היה נפלא, ואיש לא יצליח לקלקלו, עת מצוינת למסע, חגיגית עד מאוד. זה היה באותו יום לפני עידן ועידנים שישוע המשיח רכב אל העיר ירושלים. אם מתרכזים, אין כל בעיה לדמיין זאת, חזות העבר נשתמרה ביום הזה. בנדיקט שיווה את המאורע לנגד עיניו, בן האלוהים רוכב אל הקריה היפהפייה ושטופת השמש. בברית החדשה הוא ראה תמונה שלה על חומותיה וארמונותיה, וישוע רכוב על חמורו. אותם ענפים שכרתו אנשים מעצים ושְטחוּם על הדרך לרגלי החמור, דמו בצורתם יותר מכול לכפור המתעבה על שִמשה, אך בנדיקט ידע כי הם לא היו לבנים, ירוקים היו, ובעליהם החלקים והמבריקים טמונה חִיותה של השמש עצמה. וברוח דומה הדהדו מילות הכתובים, קולן כמו נשתמר בגלי האתר הנישאים בחלל, ולא היה צריך אלא להטות להן אוזן: הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ עָנָו וְרֹכֵב עַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת.

ענו, ודאי, בנדיקט תפש זאת היטב. הלא כיצד יוכל בן האלוהים להיות אחרת? ורוכב על עיר בן אתונות — שכן שום דבר חי או דומם אינו בזוי מכדי לשרת, ואין דבר עלוב, או נשגב, שאינו יכול להתקדש מתוך שירותו. אפילו בן האלוהים עצמו. רק מתוך שירותו. ובאותה רוח חש בנדיקט שהוא מכיר את העַיר הקטן הזה ויודע בדיוק מה הרגישו הוא ובן האלוהים באותה שעה קדושה. הוא ראה בבירור את רוב ההמון פורשים את בגדיהם על הדרך ושמע אחד מהם שואל: מִי הוּא זֶה? כן, כך בדיוק: מִי הוּא זֶה! ... שכן הם לא הכירו את בן האלוהים הקדוש. אבל הם היו אמורים לזהותו: על פניו הפשוטים בעומקם קרן חיוך, ועליו העיבה רק במקצת עננת תוגה על שהם לא הטיבו דעת, שעיניהם טחו, מראת ליבם נעכרה. וכשעלה החיוך הנוגה הזה בדמיונו של בנדיקט, רתח דמו: כמה סומים היו צריכים להיות כדי לעמוד פנים אל פנים מול המושיע ולא להכירו! הוא עצמו היה ודאי מזהה אותו מייד, לבנדיקט לא היה כל ספק. כהרף עין היה מושיט לו יד ועוזר לו לגרש מן המקדש את הנבלים והרמאים ולהפוך את שולחנות החלפנים ואת דוכני מוכרי היונים.

כשחיזיון זה בראשו, התיר בנדיקט את כובע הפרווה ומחה את מצחו. לא הצעידה היא שגרמה לו להזיע, אלא מחשבותיו הלוחמניות והחלק שנטל בטיהור המקדש. הוא אדם שקול, רודף שלום באופיו, מעולם לא עלה בראשו, לפחות מאז שעמד על דעתו, לנהוג בכוח הזרוע כלפי אחרים בדרך כלשהי. אבל מילותיו של המושיע: כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אֹתוֹ לִמְעָרַת פָּרִיצִים, עוררו בו סלידה ומרירות עזות. רק לחשוב שהספסר הארור בעיירה היה מרהיב עוז לפתוח סניף בכנסייה העתיקה שלהם! אז כבר הייתה פורצת מהומה גדולה. וכשדברי המושיע מהדהדים באוזניו, הוא חש מוכן לכל מה שיידרש תחת הנהגתו של אדון המרוֹמים. מוכרי יונים — לא ולא! ספסרים בכלל — הוא יודע באילו טיפוסים מדובר. עדיף לחשוב עליהם כמה שפחות. שוב מחה את מצחו. יש לקוות שלעולם לא ייאלץ להראות את נחת זרועו לאותם סוחרים שהכיר באמת, אף שהיו ערמומיים וחטאיהם לא מעטים. מחשבה דוחה מזאת כמעט לא היה יכול לדמיין.

בצעדים נחושים המשיך בנדיקט בדרכו. קורת רוח ודאגה התרוצצו בראשו חליפות בעת שהיום האפרפר הלך והחשיך מסביבו, וירח מלא זרח מאחורי חשרת העבים, שרק מדי פעם נִבְעָה בה סדק, שדרכו הבהב בשמי הערב החיוורים. לבנדיקט לא היו מחשבות גדלות, וכיצד יכלו להיות לו? כעת, משהיום קרב לקיצו במהירות, הוא נראה רק כצללית מטושטשת מרצדת על פני האדמה, ונדמה שמחשבותיו על עצמו היו מעורפלות ומעומעמות אף יותר. כבר מגיל צעיר היה פועל בחווה, וזה הכול. אולם אם לדייק, פועל רוב השנה, ובשאר הזמן — דייר למחצה. בכלל היה בו משהו חצוי ובלתי־החלטי — חצי טוב חצי רע; חצי אדם חצי יצור. כך זה היה ולא אחרת אם לומר את האמת. במשך כל השנה הוא התגורר אצל חוואי — בקיץ עבד בשכר, ובחורף טיפל בכבשים במכלאותיהן תמורת מזון ובגדים. רק לזמן קצר — באביב ובסתיו ובאותם ימים שהוקדשו למסעיו בהרים באדוונט — הוא היה לגמרי אדון לעצמו. למעשה היה לו גם רכוש: דיר, אורווה ואסם לַשחת מהאֲפרים שחכר. הוא נהג לקצור בימי ראשון, מוקדם בבוקר או אחרי התפילה. בסך הכול שפר עליו גורלו בשביל איש מפשוטי העם ומשרתם של אחרים. הוא לא ציפה לשום דבר מעבר לכך וגם לא איווה. אפילו לא בגן עדן — כבר לא. אותם זמנים חלפו. הימים והלילות שבהם חלם על אושר וחיי נוחות בעולם הזה ובבא חלפו, השבח לאל. מעולם לא חש משועבד למעט אז. לאחר מכן החשיב את עצמו קרוב יותר לְהיות אדם. ברור שהוא אדם — לזאת אין להתכחש, אלא אם כן גם זאת יוהרה וגבהות לב.

כך או כך, הוא כבר היה אדם בגיל העמידה, בן חמישים וארבע, ולא היה צפוי שיסטה עוד מדרך הישר. חמישים וארבע שנים — וזו הייתה הפעם העשרים ושבע שיצא למסע כזה. זאת ידע לבטח, מנה משנה לשנה: הפעם העשרים ושבע. בן עשרים ושבע היה כשהחל במסעיו אלה, עשרים ושבע פעמים צעד כאן לבטח מחווה לחווה בקצה המחוז, כמעט תמיד ביום ראשון הראשון של אדוונט, כמו היום. כן, כן, הזמן חולף. עשרים ושבע שנים ... כה עמוק היו טמונים אותם חלומות, אותם החלומות, שאיש לא ידע על אודותיהם פרט לו ולאלוהים האדירים ולישימון, שאליו זעק את מר ליבו. במסעו הראשון הותיר אותם שם למעלה בינות להרים, במקום שבו נשמרו לבטח. או אולי הוא טועה? האם ריחפו בקצווי השממה הנידחת כנשמות גולות, רוחות המשוטטות ללא כיוון בינות למישורי השלג והסלעים החשופים? האותם חיפש מדי חורף בחורפו כדי לבדוק שמא טרם נגוזו ונבלעו באדמה? לא, למרבה המזל כה עלוב לא היה בנדיקט.