הבט אחורה בחיוך

כתבתָּ סיפור כדי לשמח את שכניך. כשהם צחקו שמעת בצחוק שלהם את צחוק נשמתך. וכך נודע לך שלא למענם, אלא כדי לשמוע את צחוק נשמתך כתבת את הסיפור.

(יוסל בירשטיין).1

בגיל 18 צפיתי בתאטרון הקאמרי במחזה שכתב ג'ון אוסבורן, "הבט אחורה בזעם". באותו לילה לבשתי את דמותו של ג'ימי פורטר (כלומר, של השחקן מישה אשרוב), שנאבק בממסד הבורגני – מערכת החינוך, הדת, רשויות השלטון – ונתקל בחומות האדישוּת של החברה. הדעות של ג'ימי התאימו בדיוק לשלי, אבל למרות שהנמכתי את קולי וניסיתי לחקות את מישה, הרגשתי איזה זיוף – הדמות עצמה כבשה אותי, אבל האופי של צעיר זועם לא כל כך התאים לי. הייתי מוכן לצאת למאבק למען חברה שוויונית, אבל לא היה בי החרון הגורף של ג'ימי. הבטתי קדימה על העולם ועל עצמי בעין טובה.

במשך חיי שימשתי בכמה תפקידים ציבוריים, ולמרות התסכולים והאכזבות הרבות, מעולם לא הפסקתי להאמין שהטובים (הרוב) ינצחו את הרעים (מיעוט), שמשהו טוב עתיד לקרות, ששווה לנסות. אני כמו אותו תייר שסיפר איך נהנה להתרחץ בים של ירושלים. כשאמרו לו שאין ים בירושלים, נאנח: "ואני לא ידעתי והתרחצתי". פעם אחר פעם קפצתי אל הלא־נודע – לא אחת יצאתי חבול – אבל בדרך כלל גם מחויך.

החיים כהרפתקה.

בהתחלה חשבתי לכתוב סיפורים שאני מספר לחברים וכבר נמאס להם לשמוע, וכך לשחרר אותם ואותי מהמטען העודף הזה. אבל לא הצלחתי לשמור על ריחוק, והסיפורים הקצרצרים הפכו, כנראה בהשפעת זעזוע שעבר עליי לאחרונה, למֶמוּאָר קופצני, שמערבב עובדות ודמיון. סמוך ליום הולדתי ה־80 נהגת מטומטמת חצתה את הצומת באור אדום וכמעט־כמעט שלחה אותי אל רבש"ע להתלונן על העיתוי הגרוע – בעיצומו של כתיבת הספר הזה. אחרי החבטה האיומה של ההתנגשות אפף אותי ענן לבן מכל העברים. הייתי בטוח שאני עומד למות ונזכרתי בסיפוריהם של אלה שחשבו שהם מתים ותיארו אחרי כן הילה לבנה שליוותה אותם במנהרה בדרך ל"שם". מסתבר שזה נכון – אמנם לא ראיתי מנהרה, אבל הכול סביבי הבהיק בלובן ערפילי. פקחתי את עיניי וראיתי שפרצופי תקוע עמוק בקרעים הלבנים של כרית הביטחון, שהגיחה מהגה המכונית, שהאוויר הלך ואזל מתוכה.

ה"כמעט" הזה גרם להסטת המבט שלי. הממד האוורירי של הזמן האוזל השתלט על העניינים, וגם על הסיפורים שכתבתי עד אז ל"מגירה" – תיק במחשב שזה היה שמו. במשך השנים התיק עלה על גדותיו ושמחתי שתוכנו נשמר ב"ענן" (מונח קולע ל"אֲתָר" שאליו משוגרים האוקיינוסים הדיגיטליים של ימינו). בהדרגה, הכרונולוגיה איבדה מחשיבותה ופינתה מקום להקשרים של אסוציאציות. השנים שמאחוריי החלו נדחסות זו לזו. תיאור של אירוע מסוים דילג בקלילות על עשרות שנים כדי להתחבר לאירוע־תאוֺם ממשי או פרי דמיוני. כמי שחייו היו קופצניים למדי – לפרופסור באקדמיה – גליל הנייר המלא הסתובב אצלי בעבר באיטיות. כעת, משֶׁפָּחַת נפחוֹ, הוא מתגלגל במהירות וכרצונו.

חלק מהסיפורים עברו היתוך בשיחות עם חברים או עם סטודנטים, ואני מקווה שנותרו מהם רק החלקים שעמדו במבחן הזמן. סיפורים אחרים הפכו בראשי לממשיים כל כך, שהתחלתי להאמין בהם בעצמי, מה גם שהדיוק בתיאורים כגון אלה לא נראה לי חשוב. חברות וחברים שקראו טיוטות של סיפורים אחדים אמרו לי: "הם מציאותיים מדי. שחרר, חביבי, שחרר". אני מודה להם מאוד.

לדעתי, יש לי קורות חיים מעניינים, יחסית:

בגיל שמונה נאלצתי לשכוח את הפירות הטרופיים של ברזיל ולהמיר את הצ'וראסקו בדג פילה של ימי הצנע בישראל; הוריי התגרשו ונשלחתי מטעם "עליית הנוער" לכפר הנוער הדסים. נועדתי להיות רפתן – ונעשיתי אקדמאי; הייתי סטודנט בעתודה האקדמית באוניברסיטה העברית ועבדתי למחייתי כפועל בבית חרושת לביסקוויטים "פרומין" בבני־ברק, מורה להתעמלות ולתנ"ך בבית הספר "אבן ספיר" בשכונת נחלאות בירושלים, ומדריך במועדון נוער בגאולים ג'; אהבתי את שירותי בצה"ל (במהלכו עליתי כמלח על מכלית הנפט "פטריה" שהפליגה בין אילת לבאנדר עבאס באיראן, אז פרס) וכמעט נקלעתי לקריירה צבאית (זה היה לפני 1967); נישאתי לדורון ב־1966. היינו סטודנטים בארצות הברית בתקופת "מהפכת הפרחים" בשנות

ה־60, והתקבלתי כמרצה באוניברסיטה העברית בגיל 29; בגיחות שלי אל מחוץ לאוניברסיטה עבדתי כיועץ באגף התקציבים במשרד האוצר, כממונה על הערכת פרויקטים במחלקה לשיתוף בינלאומי (מש"ב) במשרד החוץ, וכחבר במטה החברתי במשרד ראש הממשלה (יצחק רבין בכהונתו הראשונה). נמניתי עם מקימי "שלום עכשיו" ועברתי על החוק שאסר להיפגש עם אש"פ; הייתי ממייסדי "הקרן החדשה לישראל"; השקפת עולמי היא סוציאל־דמוקרטית (לידיעת הליברלים: דמוקרטיה לקויה ללא שוויון), אך מצאתי עצמי מפטר עובדים בתפקידי כנציב שירות המדינה בממשלה בראשות יצחק רבין (בכהונתו השנייה). ההחלטה הראשונה של ממשלת נתניהו ב־1996 הייתה לפטר אותי. הוחזרתי לתפקיד הנציב בהוראת בג"ץ, ולפני שהתפטרתי אמרתי לנתניהו כי לראש ממשלה אסור לשקר בשיחה בארבע עיניים; שימשתי כסגן יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה, במטרה להנהיג רפורמה רבתי, ונכשלתי; הייתי יו"ר־שותף של עמותת "סיכוי" לקידום השוויון של האזרחים הערבים וחבר בהנהלות של ארגונים חברתיים; אני שמאלן גאה אוהב ערבים וא.ש.ש. (אזרח שובר שתיקה) שקרא בפומבי להחרים את ההתנחלויות; אספן של ספרי דון קיחוטה ובדיחות פוליטיות, שעשה עוד דברים שלא תמיד התחברו זה עם זה. כאשר לא היה לי חדר לעבוד, הזמין אותי יהודה אלקנה לשבת בספרייה שבמכון ון ליר, ומאז אני מסתופף במקום הנפלא הזה שנים רבות. הספר מוקדש לרעייתי דורון, לשלושת ילדינו ובני זוגם ולששת נכדינו.

הנה, בפחות מ־300 מילים, הכול כלול, לרבות הליטוף העצמי המוסווה לכאורה בקורות חיים. אני מקווה שבכך נפטרתי מכתיבת אוטוביוגרפיה מסודרת. הרתיעה שלי מביוגרפיה כזו היא שכמוה כ"ערב שקופיות"– המארחים מצביעים בהתלהבות על ההרפתקאות המצולמות שלהם על הר השלג הֶרדִֶבְרֶדְה באיסלנד שמוקרנות על הקיר, והאורחים מנמנמים בחסדי החשכה. ועוד עניין, אני אוהב סיפורים קצרים, גם את הקצרצרים של אלכס אפשטיין, ואוטוביוגרפיה רצינית לא סובלת פערים גדולים. היא זקוקה לרצף זמנים כדי שהקוראים לא יתעייפו מהקפיצות וילכו לאיבוד. לכן פרקי הספר הם כמו "חדרים" שמכילים כיסאות ושולחנות עם סמיכות כלשהי, ואני מקווה שהקירות בין החדרים לא ממש מפרידים ביניהם.

בספר אין סיפורים על הכי־הכי קרובים אליי.56 שנות נישואים לדורון, השותפה האהובה שלי, ועל הצאצאים שאין כמוהם. מקומו של הסיפור הזה הוא בעולם הפרטי של שנינו, ושל ילדינו ונכדינו.

קיים כנראה עוד טעם לכתיבת הספר הזה: בגיל 15 בערך נסעתי בלי רשות מהדסים למערכת "הארץ שלנו" ברחוב מזא"ה בתל־אביב, והשארתי בתיבת הדואר סיפור קצר. על משכבי בלילות חיכיתי לאישור שאהיה סופר, כל כך ער, שלא היו צריכים להעיר אותי מוקדם בבוקר לחליבה ברפת. עד היום לא קיבלתי תשובה.

1. "איזה מין מקום זה, לטמון בו את צחוק נשמתך?" יוסל בירשטיין, סיפורים מאזור השלווה, הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 272.