הכלה המזדמנת
לינדסי ארמסטרונג
₪ 29.00 ₪ 25.00
תקציר
רוב לסטר היה בעלים של מועדון בילויים באוסטרליה, עשיר ושחצן ללא גבול. קייט גאלוואי לא מצאה בו עניין בתחילה, אך כאשר החל לחזר אחריה – אפילו הסכימה להינשא לו. רק אז הבינה שהוא בחר בה רק מתוך נוחיות וגישה אנוכית. אך גישה זו השתנתה כאשר רוב הבין שקייטי עומדת לעזוב אותו. האם יצליח לשנות את רגשותיה שנפגעו.
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: שלגי
ספרי רומנטיקה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 210
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: שלגי
פרק ראשון
טיסה לקיירנס ביום בהיר משולה לציפה לתוך ארץ פלאות.
קייטי גלוויי התבוננה, מהופנטת, ממושב החלון שלה כאשר מטוס הסילון איבד גובה מעל ים האלמוגים. כתמים זוהרים של טורקיז וחול נימרו את המרחבים הכחולים העמוקים של המים מתוכם עלו שוניות האלמוגים כמו ביצי ציפורים צבועות ביד אמן.
למרות שזה היה שערה של עיר הולדתה פורט-דאגלס, הרי שהיא תמיד הוקסמה מהמקום.
ואז חצו את קו החוף ואת השדות של קני הסוכר השטוחים הפרושים תחתיהם, מוקפים בהרים הירוקים הכהים יותר שסגרו על העיר.
אבל כאשר גלגלי המטוס נגעו במשטח הבטון היא עצמה את עיניה. החזרה לקיירנס היתה אולי קסומה, אבל זה היה גם מקום שהחזיק עבורה זכרונות רבים מנשוא. זכרונות של התאהבות בגבר שרצה בה אבל לא אהב אותה.
היא פקחה את עיניה כאשר המטוס דהר קדימה ואז החל להאט והאשה שישבה לצדה חייכה אליה בהקלה.
היתה ההמתנה הרגילה בזמן שהמטוס עשה את דרכו אל המסוף שלו, הורדת התיקים מהתאים העליונים, אבל לבסוף הנוסעים החלו לפנות את התא, עולים אל הלחות הטרופית של צפון קווינסלנד.
מאחר שהיה חודש מאי, הלחות לא היתה נוראה כמו שיכלה להיות באמצע הקיץ, כאשר זה היה כמו להיכנס לתוך שמיכה של אוויר חם. קייטי החלה את המסע בקנברה הצוננת בהרבה ועכשיו הרגישה שהיא לבושה בהגזמה בג'ינס וחולצה ארוכת שרוולים.
בהיותה בבית-הנתיבות הלכה קייטי על פי השלטים המובילים אל מסוע המטען ובאותו זמן חיפשה את דודניתה, מריון, שהבטיחה שתקביל את פניה. מריון היתה מהטיפוסים המעדיפים להקדים ובלבד שלא תאחר.
אכן, דודניתה היתה הסיבה לבואה של קייטי לקיירנס. מריון תינשא בעוד שבועיים וקייטי תהיה השושבינה הראשית שלה.
לא היה זכר לדודניתה וקייטי הקדירה פנים בזמן שהסבה את תשומת לבה אל המסוע. שקועה במשימה, קייטי לא הבחינה בגבר גבוה, אשר חלף לצדה ועצר לפתע, בוחן אותה בעיניים עזות מבע.
רוב לסטר יבלוט תמיד בהמון בשל גובהו, אבל לא רק בשלו. הוא היה כהה שיער, רחב כתפיים ושזוף. בחולצת חאקי וג'ינס הוא נראה קשוח. אלא שכאשר מביטים בעיון רב יותר, כפי שעשו מרבית הנשים, אפשר היה להבחין בו בחושניות כמוסה שעוררה תמיהות.
האם היא עולה מהעיניים החומות-ירקרקות שאומרות מצבי רוח משתנים? מהפה הקשה למדי? מהידיים החזקות והכחושות?
שתי הנערות בשנות העשרה המאוחרות שלהן לצדן עצר בחנו אותו בעניין רב – כאילו גם בראשיהן עברו בדיוק אותן מחשבות.
לא שהוא הבחין בהן בזמן שהתבונן בקייטי גלוויי, האוספת את מטענה.
היא לא השתנתה. עדיין אותו שיער שחור-כחול ארוך שהזכיר לו תמיד משי פראי, שהיה קלוע היום בצמה ארוכה. אותו עור חלק בצבע זהב – אצבעותיו ביקשו לגעת בעור הזה. עדיין דקיקה ומלאה שיק אפילו בג'ינס, חולצה לבנה פשוטה ומגפי טיפוס.
איך היא עושה את זה? תהה. האם אלה הנגיעות הקטנות כמו האופן בו צווארונה מורם? או חגורת העור הבלתי רגילה, המדגישה את צרות מותניה? היה ביכולתה אפילו להפוך מגפי טיפוס להצהרת אופנה.
היא משכה תיק מהמסוע והסתובבה לעברו. רוב עצר את נשימתו, תוהה מה יראה בעיניה הכחולות-סגולות כאשר תזהה אותו.
עברו כמה רגעים וכמה אנשים סביב עד שהיא הביטה בו ישירות, ואלוהים, חשב בזעף, התגובה שלה לא יכלה להיות מספקת יותר.
עיניה התרחבו בחוסר אמון, היא החווירה כסדין ואז הציף את לחייה צבע עז. היא שמטה את התיק שלה ושדיה, שאותם הכיר אישית, התרוממו מתחת לכותנה הלבנה של חולצתה.
אז שמונה-עשר חודשים בנפרד לא פגמו בהשפעה שהיתה לי עלייך, מיז גלוויי, היתה התגובה המיידית שלו כאשר צעד לפנים והרים את התיק שלה בתנועה גמישה.
"קייטי," מלמל, "איזו הפתעה. "האם החלטת לחזור אלי?"
קייטי בלעה את הרוק כמה פעמים והניחה את ידה על לוח לבה. "ר-רוב," גמגמה. "מה אתה עושה כאן? חיכיתי לדודנית שלי, מריון..." המילים נגמרו לה והצבע עזב את לחייה עד שנותרה חיוורת כקיר.
"את זקוקה למשקה." הוא אחז במרפקה והחל להוביל אותה לעבר הבר.
"לא... כלומר..." החלה למחות.
הוא אמר בשקט, "אל תהיה סכלה. את עוד תתעלפי כאן."
הוא מצא להם שולחן בפינה מרוחקת מאחורי דקל בעציץ גדול והושיב אותה על כסא ואז חצה את השטיח הססגוני כדי להזמין להם משקאות בבר.
קייטי התבוננה בו כשידה על צווארה ובלבה מהומה גדולה. היא ברחה ממנו לפני שמונה-עשר חודשים ארוכים בגלל שהתאהבה בו עמוקות וגילתה שטעתה בהבנת הרגשות שלו כלפיה. זו היתה הכרה מייסרת שהשליכה אותה לתהומות היאוש והאומללות.
איך יכלה להניח לעצמה להיסחף בצורה כזו על ידי גבר זה? שאלה את עצמה שוב ושוב. למה רק בדיעבד הצליחה לזהות את הסימנים הקטנים לאורך הדרך שהעידו שהגבר חושק בה אבל שאין בכוונתו להתאהב בה?
במאמץ עליון הצליחה לצאת מתוך התהום אליה שקעה ולשים את כל זה מאחוריה. היא אפילו קיבלה את הזמנתה של מריון לבוא לחתונתה, אבל עכשיו, כאשר הביטה ברוב לסטר, התגובה ההמומה שלה אמרה לה שלא שמה דבר מאחוריה.
כל מה שעשתה היה להסוות את רגשותיה במעטה של נייר שקוף, מפני שדי היה במבט אחד בו כדי לטלטל אותה.
הוא הסתובב אל השולחן שלהם עם שתי כוסות אבל מישהו טפח על זרועו, גבר בשנות החמישים שלו, ורוב הניח את שתי הכוסות על הדלפק כדי ללחוץ את ידו ולברכו. הם שוחחו במשך כמה רגעים והגבר האחר אמר משהו שגרם לרוב לצחוק – וקייטי עצרה את נשימתה.
היו רגעים בהם לא יכלה לפקפק בכך שרוב לסטר היה גבר קשוח ומורכב. היו רגעים אחרים, לו הכרת אותו היטב או חשבת שאתה מכיר אותו היטב, בהם הוא הציג את הצד הרגוע שבו, שהקסים אותה. לראות אותו צוחק, ולו לרגע, החזיר את הצד הזה שלו באופן הבוגדני ביותר.
הדופק שלה החל להלום כאשר זכרונות מעשה האהבה שלו הציפו אותה בצורה האינטימית ביותר. גל של חום שעט דרכה וחודשי ההתנזרות נעלמו כאילו הוא נשק לה וליטף את גופה הלכה למעשה והיא התפתלה תחתיו בעינוי מתוק.
הוא הניח על השולחן שתי כוסות ברנדי ומשך את הכסא שלו.
"מ-מי הוא?" שאלה בטרדה, מנסה להסתיר את מבוכתה.
"חבר של אבי. קחי," הדף לעברה את הכוס שלה, "את נראית כמי שזקוקה לזה."
היא לגמה בהכרת תודה מהברנדי והשתעלה – המשקה היה נקי, גרם לעיניה לדמוע, אבל עזר.
"מצטערת," אמרה. "אני מניחה שהייתי בהלם, להיתקל בך ככה." היא ניגבה את עיניה בגב ידה.
הוא התרווח לאחור ובחן אותה. "חשבתי שתתרחקי מחלק זה של העולם כדי לא להיתקל בי, קייטי."
"באתי לחתונה של מריון." היא עשתה אתנח וחישבה דברים. "אני לא יודעת אם סיפרתי לך על הדודנית שלי, מריון. היא היתה בחו"ל עם החבר שלה בחופשת עבודה ארוכה כאשר אנחנו... כאשר אנחנו – "
"הזכרת אותה בקצרה, זה הכל."
"אה. טוב." היא שלחה לעברו מבט מהיר. "פעם היינו מאוד קרובות זו לזו – היא באה לגור אתנו אחרי שהוריה נפטרו – אבל היא היתה בחו"ל במשך יובלות. עכשיו הם כאן, היא ודרק, והם מתחתנים בעוד שבועיים. אני אהיה השושבינה."
"אני יודע."
קייטי מצמצה. "מה? כלומר, איך אתה יכול – ?"
"אני יודע שתהיי השושבינה."
"איך...?" היא השתתקה ובהתה בו.
שפתיו התעקלו. "אני, לדאבון הלב, אהיה השושבין."
"אתה... מכיר... את דרק הנדי?" עיניה היו ענקיות. "אתה מכיר את מריון?"
"עוד לא פגשתי את מריון, אבל במשך שנים למדתי בפנימיה עם דרק."
קייטי הושיטה את ידה אל הכוס שלה ולגמה ממנה ארוכות. הברנדי צרב את גרונה שוב אבל הפעם שיתק את מיתרי הקול שלה והיא יכלה רק לפתוח ולסגור את פיה כמה פעמים.
רוב לסטר נראה משועשע. "את חושבת שאני לא מתאים לשמש שושבין?"
"לא," הצליחה לומר לבסוף. "טוב, אין לי מושג."
"או," הוא הביט בה בעיניים מצומצמות בזמן שהמשיך בקול חרישי אך קטלני, "שאת תוהה איך זה קרה לך, לעזאזל?"
קייטי התנשמה במאמץ ויכלה להיות כנה בלבד. "כן."
רוב התבונן בה ונזכר בפעם האחרונה בה היתה בזרועותיו. למרות קוצרה של מערכת היחסים ביניהם הוא גילה שלעולם אין לדעת מה לצפות ממנה, אבל דבר אחד מעולם לא השתנה. גופה הדקיק והזהוב, וכל השיער השחור והנפלא הזה. אבל עיני הלבנדר המדהימות שלה, בין אם צחקו אליו או לבשו הבעה חולמנית של סיפוק עז, אלה משכו אותו באופן בלתי ניתן לתיאור.
"אז לא חזרת לקיירנס כדי לחפש אותי במקביל?" הציע בחריפות נסתרת.
"רוב," החוותה בידה, "אולי, אבל רק אחרי החתונה."
"כמה מתחשב מצדך," לאט.
היא עצמה את עיניה ואז ריסיה התרוממו. "אתה אמרת שאתה השושבין של דרק. למה אתה מתכוון?"
הוא משך בכתפיו. "האמת היא שאני לא רואה את עצמי כמי שמתאים להיות שושבין והייתי מוצא דרך לחמוק מזה אלמלא הזכיר דרק שהשושבינה הראשית זו את."
לו רק מריון סיפרה לי, חשבה ביאוש. לו רק היה עולה בדעתי לשאול מיהו השושבין! אבל במה זה היה עוזר? בחיים לא הייתי יכולה לסרב להיות השושבינה של מריון...
"מעניין, קייטי, איפה היית במהלך שמונה-עשר החודשים האחרונים?" שאל. "הוצאתי הון קטן בניסיון לאתר אותך, אפילו בדקתי אם את בניו-קלדוניה."
קייטי מצמצה. אמה הצרפתיה היתה ילידת ניו-קלדוניה, וזמן לא רב לפני שפגשה את רוב נפרדו הוריה בצורה לא צפויה, ואמה חזרה למולדתה. היא הוטרדה מאוד בשל הפרידה; היא העריצה את שני הוריה. לעתים קרובות חשבה שהיא היתה פגיעה יותר לקסמו של רוב בשל כך...
"אה – אמי חזרה לשם נעוריה," אמרה והתחמקה משאר חלקי השאלה. "מה שלום אחיך, סטיב?"
"עכשיו הוא בסדר, אבל ההחלמה היתה ארוכה."
"אז... אז חזרת לקמפ אונדין?"
הוא הנהן. "ממש עכשיו הגיע מקוקטאון."
"רוב – "
"קייטי," שיסע אותה, "בואי לא נלך סחור-סחור או נמשיך בדברי סרק." המבט ששלח לעברה היה שזור אירוניה חסרת רחמים. "נישאת לי וברחת מקץ יומיים. אינך חושבת שאנחנו צריכים לדבר על זה?"
היא הניחה את ידה על פיה. "אתה יודע למה."
"אני – " אבל הוא השתתק כאשר נשמעה קריאה במערכת הכריזה שדרשה ממיס קייטלין גלוויי לגשת למודיעין.
"זו בטח הודעה ממריון," אמרה קייטי. "היא ודאי התעכבה."
הוא קם. "אני אגש."
מקץ דקתיים חזר והושיט לה פיסת נייר. על הדף היתה מודפסת הידיעה שמריון היתה מעורבת בתאונת דרכים קלה – היא לא נפגעה, אבל לא יכלה לעזוב את זירת התאונה עד בוא המשטרה; האם תוכל קייטי לקחת מונית מנמל-התעופה לביתה של מריון... המפתח באותו מקום.
"תראה," היא שמטה את הדף על השולחן, "מריון לא יודעת, לא ראיתי אותה כבר שנתיים..." היא קטעה את דבריה ואז הוסיפה, "האם דרק יודע?"
"לא," אמר לאט. "חשבתי שאחכה לדברי החוכמה שלך בנושא."
גרונה עבד. "אני לא יכולה להפיל את זה על מריון," אמרה בדחיפות. "היא תשתגע."
"ייתכן," הסכים בציניות.
"היית צריך להתחמק," האשימה.
הוא שילב את אצבעותיו הארוכות והחזקות. "זה עניין של השקפה."
"לא," הכחישה קייטי, "זה לא! כל אחד היה מבין שזה עלול להטיל צל על החתונה שלהם. לא זו בלבד, אלא שאתה אפילו לא קרוב משפחה של דרק, בעוד שאני בת-דודה של מריון ואתה אמרת בעצמך שאינך רואה עצמך מתאים – "
"עם זאת," קטע אותה בקוצר רוח, "כל אחד יכול לראות שיש בינינו משהו לא גמור, קייטי, אז – "
"לא חייב להיות," אמרה בלהט. "יכולת להתחיל בהליכי הגירושים באמצעות עורך-הדין שלי, כפי שכתבתי לך אחרי שעזבתי."
"עורך-הדין שלך," שנה ביבושת. "האם באמת חשבת שאסכים לתקשר אתך באמצעות עורך-דין בלבד?"
היא בלעה את הרוק. "ובכל זאת, אני לא יודעת מה לחשוב עכשיו." היא הניחה את ידיה על רקותיה.
רוב לסטר בחן אותה שוב בריכוז. לאמיתו של דבר, התווים הצרפתיים שלה, שירשה מאמה, ללא ספק, ריתקו אותו מאז ומתמיד. היא השתמשה המון בידיה. והוא הצליח תמיד לזהות מתי היא מוטרדת, לא רק בגלל ידיה אלא אף בגלל האופן בו הדופק שלה פעם מתחת לעור העדין והחלק בבסיס צווארה הדק. הוא פעם עכשיו בעוז.
"ככל שתקדימי לבשר על כך למריון כן ייטב."
"לך קל לדבר," התנגדה. "היא ודאי תיפגע מכך שלא כתבתי לה על זה. זה משהו שלא יכולתי לכתוב במכתב – ייתכן אפילו שהיא היתה מחליטה לשוב הביתה בריצה!"
"אבל התכוונת לספר לה על כך במהלך האיחוד שלכן, לא?" הוא בחן אותה בביקורתיות. "או שהחלטת פשוט להוציא את זה מהראש שלך לתמיד?"
"כמובן שלא!"
מבטיהם התגוששו ושלו היה ציני בזמן שמלמל, "אפשר יהיה לסלוח לי על שחשבתי אחרת!"
היא בלעה את הרוק. "אני – "
"אז ככל שתקדימי," דיבר בלי להפסיק, "להכיר בעובדה שהעניינים בינינו אינם פתורים, קייטי לסטר," אמר בהדגשה, "כן ייטב."
"העניינים?" שאלה בצרידות.
הוא התרווח בכסאו ומבטו החום-ירוק לגלג. "היית נכנסת להלם כזה בראותך אותי אם לא הייתי חשוב בעינייך עכשיו?"
היא נשכה את שפתה. "לכמה זמן באת לקיירנס?"
"לכמה ימים, יש לי כאן גם עסקים. דומני שבעוד יומיים יהיה לנו מפגש; בני הזוג, השושבינות, השושבינים, אמו של דרק, אחותו והחבר שלה."
קייטי עצמה את עיניה ואז ריסיה התרוממו כאשר הוא צחק חרש.
"אם היית יכולה לראות את ההבעה הנחרדת שלך," אמר.
"ר-רוב," קולה רעד, "האם היית קופץ עלי במפגש המשפחה אלמלא נתקלנו זה בזה היום?" שאלה.
הוא שקל את השאלה. "אם זה היה נחוץ, למרות שאני בספק אם הנושא היה נותר לוט בערפל למשך זמן רב. למעשה, אני עושה דברים לפי השמיעה. אי-אפשר היה לדעת מתי היתה מגלה השושבינה הראשית מיהו השושבין הראשי."
"זה שטני!"
עיניו הצטמצמו כאשר התבונן בה בריכוז. "האמנם, קייטי? האם זה יותר שטני, נניח, מהאופן בו עזבת את קמפ אונדין יומיים אחרי שהתחתנו?"
שפתיה נפשקו.
הוא קם. "תחשבי על זה. בינתיים, אני אקח אותך אל מריון."
קייטי היססה ואז קמה. "תודה."
הנסיעה משדה-התעופה לביתה של מריון היתה קצרה, למרבה המזל. עם זאת, עברו עשר דקות מתוחות עד שהוא נכנס לשביל הגישה של מריון.
הוא לא אמר דבר בדרך. היא השקיפה החוצה וראתה שמעט מאוד השתנה מאז ביקרה לאחרונה בקיירנס. עדיין אותה צמחיה ירוקה וטרופית עשירה, עדיין אותן קריאות ציפורים שהיו כה טיפוסיות לאזור.
ואז עצר ופנה אליה. "לא תנהגי בכסילות ותברחי שוב, נכון, קייטי?"
היא התנשמה בכעס בזמן שמבטיהם הצטלבו. "לא היה מדובר בכסילות בפעם הראשונה," אמרה בקול מתוח.
"אבל את מסכימה שזו היתה בריחה?" החזיר בעצלתיים.
"אני מסכימה שהוטעיתי," אמרה בדייקנות, "ושגיליתי שאיני יכולה להמשיך הלאה בנסיבות ההן. עם זאת, לא, אני לא אברח, רוב, עד שנפתור את הבעיות בינינו מפני שברור שאיננו יכולים להמשיך ככה." היא פתחה את דלת המכונית ויצאה מתוכה. "אל תדאג, אני יכולה להוציא לבד את התיק שלי."
אבל הוא כבר הוציא את התיק שלה. "ניפגש במסיבה, איפוא, אבל קחי את זה, למקרה שתרצי ליצור קשר לפני כן." הוא הוציא מכיסו כרטיס ביקור והושיטו לה.
היא לא הביטה בו אפילו. "אני לא ארצה."
"את מאוד גאה, קייטי," אמר חרישית. "זה מחזיר אותי לפגישה הראשונה שלנו – זוכרת?" הוא חיכה רגע בזמן שעיניה שינו הבעה תחת שטף הזכרונות, ואז נכנס לרכב ונסע משם.
קייטי רק נכנסה וכבר מריון הגיעה כשעל הפגוש הקדמי של המכונית שלה פגיעה גדולה.
בנות-הדוד נפלו אשה על צווארי רעותה.
מריון גלוויי היתה נמוכה ומעוגלת מאוד עם שיער חום מתולתל ואופי פתוח וחמים. בגיל עשרים-וחמש, היא היתה מבוגרת בשנתיים מקייטי ואודיולוגית על פי מקצועה. למרות שאיבדה את הוריה כנערה, היא ארגנה את חייה להפליא ומערכת היחסים ארוכת השנים שלה עם דרק הנדי התנהלה תמיד על מי מנוחות.
"כל-כך התגעגעתי עלייך!" אמרה לקייטי בזמן שהתחבקו בלהט.
"גם אני," הגיבה קייטי. "איך היה? עשית חיים? אני רוצה לשמוע הכל!" הזהירה.
"בואי נשתה תה. וואו!" מריון ניגבה את מצחה. "איזה יום!"
מקץ כמה דקות ישבו עם כוס תה על מרפסת נעימה ומוצלת ומריון העלתה זכרונות מהנסיעה שלה.
"אבל כל-כך נפלא להיות בבית," אמרה לבסוף. "חלפו שישה שבועות וזה עדיין נהדר. אני רק מצטערת שלא נפגשנו לפני כן."
"מוטב כך," אמרה קייטי. "עכשיו יש לי חודש חופשה."
"ספרי לי על זה! זה נשמע נהדר, לעבוד בשגרירות צרפת בקנברה. למזלך היתה לך אם צרפתיה." אבל מריון התפכחה במהירות. "האם יש תקווה לפיוס בין הורייך?"
אבותיהן היו אחים.
קייטי פלטה אנחה. "לא. אני לא מאמינה שזה קרה, את יודעת. יש לה עכשיו גבר חדש בחייה, שאני בכלל לא סובלת. אבא מסתובב לו בדרום אמריקה – הוא ברגע זה בפטגוניה – ואני בטוחה שהוא הרוס. הם היו נשואים במשך עשרים-וחמש שנים עד שנפרדו."
מריון נענעה בראשה בטרדה. הן דיברו זמן-מה על עבודתה של קייטי כמתרגמת ותענוגות החיים בבירת המדינה.
"זה נורא רחוק מקיירנס," אמרה מריון בהומור, "אבל מה גרם לך להפסיק לעבוד בהוראה?"
קייטי היססה מפני שזה לקח אותה לשטח מסובך. איך להסביר למריון שמאז הפרידה של הוריה, בעוד מריון בחו"ל, משרת ההוראה בתיכון לא הצליחה להביא מרפא ללבה הדואב?
וכיצד להסביר לה שהשליכה משרת הוראה כדי לעבוד כמדריכת תיירים, דבר שהוביל אותה בסופו של דבר אל בין זרועותיו של רוב לסטר?
"אה – אני מניחה שהתחלתי להשתעמם," אמרה בזעף.
"האמת," אמרה מריון באיטיות, "שאף-פעם לא חשבתי שאת מתאימה להוראת שפות. את יותר מדי אמנותית."
קייטי נרגעה מעט. "טוב, הצלחתי לטפח את הצד הזה שבי בשנה הזו שלי בקנברה. לקחתי קורס בצרפתית באוניברסיטה הלאומית ואני לומדת הערכת מוסיקה. אבל תקשיבי, אני רוצה לשמוע הכל על ההכנות לחתונה."
מריון ניפחה את לחייה. "האמת היא שהכל נעשה בחפזון גדול!"
"אני – תהיתי באמת. חודשיים אינם מספיק זמן לארגן חתונה."
"ספרי לי על זה!" מריון הרימה עיניה השמימה. "אבל פשוט ידעתי, ברגע שדרק ואני חזרנו הביתה, שזה הזמן לעשות את זה."
קייטי בחנה את דודניתה והקדירה פנים פנימה כאשר תהתה מדוע המילים של מריון עוררו הד קטן ומוזר בראשה – עכשיו או לעולם לא?
היא זכרה שמריון ודרק הנדי מכירים כבר ארבע שנים, אז האין מריון קצת להוטה לשים חותם רשמי על העסק...?
אבל מריון המשיכה בעליצות, "אני חושבת שהכל בשליטה. אם לא אכפת לך, זה היה לא פשוט. אמו של דרק מחזיקה ברעיונות מאוד ברורים ומאחר שלי אין אמא נדמה שהיא החליטה לשמש גם ממלאת מקום לאמי. היו כמה רגעים מתוחים."
קייטי מצמצה. "כגון?"
"היא מקובעת על דבר אחד. היא רצתה שהכל יהיה ורוד, עשן ורוד, יונים ורודות, שמלות ורודות לשושבינות וכנפיים ורודות למלאכי המקהלה."
קייטי התחילה לצחוק בחוסר אונים. "אני לא מאמינה!"
"חכי עד שתפגשי אותה," אמרה מריון. "עם זאת, את ואלואיז – זו אחותו של דרק והשושבינה האחרת – תצעדו לאורך המעבר בשמלות כחולות ולא בוורוד התינוקי שהיא רצתה לבחור לכן – אני מקבלת מראש את הכרת התודה שלך!"
"תודה רבה, מריון! ורוד תינוקי עושה אותי מפגרת."
מריון הצטחקה. "אבל כל השאר, הכל הסתדר בצורה די נחמדה, ודרק מאושר במיוחד מפני שהאדם שהוא הכי רוצה כשושבין היה פנוי."
קייטי קפאה.
זה עבר בלי אבחנה ומריון מזגה עוד תה. היא הוסיפה, בזמן שהוסיפה סוכר לספל שלה, "זה באמת מזל, בהתחשב בכך שהכל נעשה במהירות כל-כך גדולה ושרוב לסטר מסתובב המון. קייטי, האם שמעת על לסטר קמפס?"
"כן..." אמרה קייטי באיטיות, כאילו בדקה היכן שמעה את השם בעוד שבעצם היא רק חיפשה דרך לבשר למריון שהיא למעשה נשואה למייסד של לסטר קמפס ושברחה ממנו.
"הם הקימו כמה אתרי נופש אקולוגיים באזורים מרוחקים שהצליחו מאוד," הסבירה מריון. "טוב, זה מה שרוב עשה. המשפחה היא בעלים של אימפריית אדמות בקייפ-יורק אבל רוב – הוא הבן הצעיר ביותר – החליט לגוון. ראשית הוא פתח את קמפ אונדין, צפונית לדיינטרי. נראה שמדובר בחוויה קסומה של יער גשם ושוניות אלמוגים. עוד עוגיה?" היא הושיטה לקייטי את הצלחת.
קייטי נענעה בראשה ברגשות קהויים.
"בכל מקרה, דרק ורוב למדו יחד בפנימיה והחברות שלהם נמשכת מאז. אני לא לגמרי יודעת למה, אבל דרק תמיד העריץ את רוב לסטר והגילוי שהוא חזר לקמפ אונדין ושהוא פנוי היה מושלם."
מריון עשתה אתנח וקמט קל הופיע בין גביניה. "למעשה, לפעמים נדמה לי," הרהרה, "שזה הפרט היחיד בחתונה שזכה לאישורו הבלתי מסויג של דרק."
"למה את מתכוונת?" שאלה קייטי בזעף משלה.
מריון נענעה בראשה וצחקה. "כלום. טוב, זו לא תקופה קלה לדרק כשאמו ואני מתווכחות לפעמים. הוא הבן היחיד שלה והיא איבדה את בעלה לפני זמן לא רב. אני לא יודעת – אבל יש לי תחושה שהוא סומך על כך שרוב יעביר אותו את זה בשלום. עוד לא פגשתי אותו, אז אני מקווה שהוא צודק. דרך אגב, אנחנו עורכים מפגש בעוד יומיים, כך שכולנו נפגוש את רוב לסטר המפורסם!"
"מריון – "
אבל מריון הקדימה אותה. "מותק, את נראית לי הרוסה," אמרה בדאגה. "טסת כל היום ואני מפטפטת לך על השושבין של רוב! למה שלא תטבלי באמבט בזמן שאני אכין את ארוחת הערב?"
קוראים כותבים
There are no reviews yet.