יורוטראש

1

אז ככה, שוב הייתי מוכרח להגיע לציריך לכמה ימים. אמא שלי רצתה לדבר איתי דחוף. היא צילצלה ואמרה, נו, שבכל זאת אבוא מהר, בבקשה, וזה נשמע נורא מפחיד בטלפון. ובגלל המתח מזה, בכל סוף־השבוע הארוך הרגשתי כל כך לא טוב, שסבלתי מעצירות קשה. חוץ מזה אני גם צריך להוסיף ולומר שלפני עשרים וחמש שנים כתבתי סיפור, שמאיזושהי סיבה, שלצערי אני לא זוכר יותר עכשיו, קראתי לו "ארץ פרומה". הוא נגמר בציריך — באמצע אגם ציריך, אפשר לומר — באופן די טראומטי.

אז בפעם הראשונה באתי מחדש במגע עם כל הסיפור דווקא כשקניתי, בציריך כאמור, למטה בבַּנהוֹפְשטראסֶה, סוודר מצמר חום כהה ודי גס, בדוכן מכירות קטן שהורכב ברישול מקרשים, לא רחוק מפָּרָדֶפּלאץ. כבר היה ערב, לקחתי קצת וָלֶריָאן, וההשפעה החריפה של הכדורים וחוסר התקווה של הסתיו השווייצי ועשרים וחמש השנים שחלפו — העיקו עלי וישבו לי נורא חזק על הנשמה.

קצת לפני זה הסתובבתי בעיר העתיקה. בהקרנה סודית למעלה בנידֶרְדוֹרְף הציגו את In girum imus nocte et consumimur igni, הסרט האחרון של גי דֶבּוֹר, שהושלם עוד לפני שהוא התאבד. היינו שם ארבעה או חמישה אנשים, מה שנראָה לי כמו נס, כשמביאים בחשבון את הערב החמים שעדיין היה בהיר ושטוף שמש, ואת זה שהיצירה היתה חיוורת ומרדימה.

ואחרי שהקהל, כלומר שני הפרופסורים שהיו שם, המקרין וחסר בית שרצה לישון איזה זמן במושב של בית הקולנוע, נפרדו לשלום וגמרו ללחוץ ידיים, הלכתי שוב למטה בכיוון פָּרָדֶפְּלאץ, בלי תכלית וללא פשר ומשמעות, אל תוך הלילה. ושם, בצד האחר של נהר הלימאט, מצאתי אז את אותו דוכן מכירות מאולתר של קומונה שווייצית, שבו שתי נשים ממושקפות בגיל לא ברור וגבר צעיר מזוקן, ידידותי, מכרו סוודרים כבדים מצמר ושמיכות בצבעים טבעיים, שהם בעצמם סרגו.

ליד הבגדים בחלונות הראווה של חנויות הבוטיק של בַּנהוֹפְשטראסֶה, שנסגרו כבר מזמן אבל עדיין היו מוארות בבהירות, פריטי הצמר הפשוטים האלה נראו לי אותנטיים וביתיים, כמו שגם החיוך של שתי המוכרות נראָה לי — כן, צריך לומר את זה ככה — חדור מציאוּת ומשמעות. לי לפחות הוא נראה יותר אמיתי מכל הבנהופשטראסה ומדגלי שווייץ שהיו תלויים בו בעשרות בכל מקום משמאל ומימין, ומהקישוטים המפוארים, הפרובינציאליים וחסרי החשיבות בחלונות הראווה. וכשהושטתי לקוֹמוּנָרים את השטר של המאה פרנק — אחרי שהורדתי את הסוודר שלמרות הקור שׂמתי עלי לניסיון בהחלטה ספונטנית, ואחרי שקיפלו והניחו אותו בשבילי בתוך שקית נייר פשוטה בצבע חום בהיר — קיבלתי לרגע ממש קצר את הרושם, כן, גם אולי הרושם הלא נכון, שדרך העִסקה הזאת הגעתי למשהו חשוב.

מה שלא יהיה, נתנו לי את השקית וגם עלון צבעוני, דהוי־משהו, שהחלקתי במבוכה קלה לתוך השקית. בין כה אוכל להיפטר ממנו יותר מאוחר בלי שישימו לב, חשבתי, ונפרדתי לשלום בחיוך קצת לא חינני, וכשאני רועד קלות צעדתי בכיוון מינְסְטֶרְפּלאץ, מתוך מחשבה לעשות עוד דרינק בבר של מסעדת קְרוֹנֶנְהאלֶה, לפני שאני הולך בחזרה למלון, נכנס למיטה, לוקח עוד כדור שינה טבעי ומכבה את האור.

העניינים של אמא שלי, ועכשיו אני קולט את זה, אלה שבגללם כל חודשיים הייתי מוכרח לבקר בציריך, העיר הזאת של השוִויצרים והנאדים הנפוחים ושל ההשפלה — העניינים האלה שיתקו אותי לחלוטין כבר שנים. זה נהיה נורא, זה נהיה דוחה לגמרי מכל בחינה, זה הפך ליותר ממה שיכולתי לשאת, יותר ממה שמישהו אמור לשאת בדרך כלל. כלומר, אמא שלי היתה חולה מאוד, זאת אומרת, חולה גם בראש — לא רק שם, אבל שם יותר מהכול.

בשביל לא לאבד את הקשר איתה, וכדי לא לוותר ולאבד תקווה, מתישהו החלטתי שאני אבקר אצלה כל חודשיים. כן, החלטתי פשוט להשלים עם האומללות שבה אמא שלי העבירה את החיים כבר עשרות שנים בדירה שלה, מוקפת בבקבוקי וודקה ריקים שהתגלגלו סביבה, בחשבונות שלא נפתחו מהחנויות השונות למכירת פרוות צוֹבֶּל בציריך, ובעטיפות האלומיניום המרשרשות של משככי הכאבים שלה.

אבל עכשיו היא יצרה איתי קשר ביוזמתה והזעיקה אותי אליה. בפעמים הקודמות היא פשוט תמיד חיכתה עד שהייתי צץ לבסוף, במחזור הדו־חודשי הזה, בציריך. לרוב היא היתה דורשת ממני שאני אספר לה סיפורים כלשהם. הטלפון שקיבלתי ממנה הפך אותי, כמו שאמרתי, לעוד יותר מתוח ממה שממילא הייתי בביקורים האלה, כי היא תיכננה איזה משהו, פתאום היד שלה היתה על העליונה, זה בא ממנה, כמו שאומרים, בפעמים הקודמות היא תמיד שתקה וחיכתה.

לא היה לה לא אימייל ולא טלפון נייד, והיא התנגדה לאינטרנט. מסובך מדי, היא תמיד אמרה, והמקשים — הם קטנים לה מדי. אבל אני חשדתי שהיא מסרבת לזה מתוך יהירות ולא בגלל היעדר יכולת פשוטה להשתמש במקשים. היא העמידה פנים שהיא אוהבת לקרוא עיתונים ואת סטנדל. לעור שלה היה מרקם של משי יבשושי — הוא תמיד היה טיפה שרוף מהשמש, אף על פי שהיא מעולם לא ישבה בחוץ על המרפסת, ליד צמחי ההוֹרטֶנזיה.

עוזרת הבית שלה גנבה ממנה. כל יומיים הארנק שלה היה פתאום ריק. היא כמעט לא הוציאה כסף, ולמרות זאת הכול תמיד נעלם, כמו שגם המרצדס השחורה שלה נעלמה יום אחד, סולקה מהחניון של בניין הדירות ונלקחה לבּוּקוֹבינה בידי הבעל הבוקוביני של עוזרת הבית הבוקובינית שלה. זה היה זוועה, אבל היא לפחות כבר לא היתה יותר בווינְטֶרְטוּר.

זאת אומרת, את יום ההולדת השמונים שלה היא נאלצה לחגוג שם, במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי. אם מתייחסים לזה בהומור, זה היה כמו אצל דירנמאט, אבל למעשה זה היה הרבה יותר עצוב מאיך שזה אצל דירנמאט, כי פה זאת היתה אמא שלי ולא איזושהי אמא, וזה לא היה איזשהו בית חולים פסיכיאטרי, אלא בית החולים עם השם הכי אפל והכי אכזרי מכל השמות: וינטרטור.

אני שכחתי או הדחקתי שהיה לבית החולים גם שם אחר, משהו כמו פרנקנשטיין, כן, זה היה משהו כזה, לא הצלחתי לזכור. בכל מקרה, עוד פעם שיחררו אותה מהווינטרטור הזה. הם היו חייבים לשחרר אותה, כי רק עם צו של בית משפט היה אפשר להמשיך ולהחזיק אותה בבית החולים לחולי נפש, ולא היה כזה צו וגם לעולם לא יהיה. כי אמא שלי ידעה להשתמש במניפולציות הערמומיות שלה ובקור הרוח המופגן שלה כדי לשכנע את מי שבודק אותה ולגרום לו להאמין שהכול ממש מצוין, כל מה שצריך זה לתת לה לחזור לדירה שלה, ואז הכול גם יישאר כך, ממש מצוין. רק צריך לתת לה לחזור לפֶנוֹבָּרבּיטָל האהוב שלה, לארגזים עם הפוֹנְדָה העלוב — בקבוק היין הלבן עם פקק ההברגה בשבעה וחצי פרנקים — ולמינוי ל"נוֹיֶה ציריכֶר צַייטוּנְג", שמדי שבוע בוטל ומדי שבוע חוּדש, ולציורים האקספרסיוניסטיים הבינוניים שבעלה, אבא שלי, נתן לה במתנה כשהם היו נשואים, בעוד שאת אלה של נוֹלדֶה, מוּנק וקירכנר, שאותם אסף בגרמניה המזרחית ביחד עם לוֹתַר־גינטר בּוּכְהַיים, הוא העדיף לשמור לעצמו, כמובן, כשהם מגולגלים מתחת למיטה שלו בַּטירה באגם ז'נבה, שבה הוא גר אחרי הגירושים מאמא שלי.

המחשבות על אוסף הציורים האבוד של אבי המנוח ייסרו אותי בכל פעם שנודע לי שעוד עבודה כזאת או אחרת נמכרה במכירה פומבית בגריסֶבּאך בברלין או בכריסטי'ס בלונדון או בקוֹרנפֶלד בבֶּרן. אלה היו תמונות שהכרתי עוד מראשית הילדות, כי הן היו תלויות אצלנו בגְשְטאט בבקתה האלפינית. כל משיחת מכחול בצבע סמיך, כל ענן צהוב־כחול מוקף קו מִתאר שחור, היו מוכרים לי עד להכאיב. תמיד כשהייתי אצל אמא שלי הופיעה מולי רוח הרפאים של הציורים מדרגה שלישית של האקספרסיוניסטים הגרמנים התלויים בדירה שלה, הציורים שנשארו מאוסף האמנות יוצא הדופן של המשפחה שלנו. תמונות של גיאורג טאפֶּרְט, למשל, או של מקס קָאוּס, ואי־אפשר בכלל לומר מה היה יותר עגום, המצב של אמא שלי או החלטורות העצובות שהיו תלויות שם, על הקירות בציריך, כמו לעג ממוסגר.

*

ההתפוררות של המשפחה הזאת, כן, האטומיזציה של המשפחה הזאת, שנקודת השפל שלה היתה ללא ספק ביום ההולדת השמונים של אמא שלי בחדר המשותף של בית החולים לחולי נפש וינטרטור, התאפיינה בחוסר תקווה תהומי, אני רוצה לומר את זה עוד פעם, ושוב ושוב.

היא ישבה לה שם מכוּוצת, השיער הבלונדיני־אפרפר השמנוני שלה אסוף בקוקו, לגופה טרנינג תכול מבד מגבת. מולה על השולחן זר הפרחים בשמונה מאות פרנק מבנהופשטראסה, הפָּלימְפְּסֶסְט השקוע של פניה חבול מהנפילה שלה כשהיתה שיכורה, ומצופה גלדים אדומים כהים, הגבות כבר כמעט בלתי נראות, מכוסות בזיגזג השסוע של החתכים התפורים בחוט כהה — כך הציגו הדברים את עצמם: מגמת הירידה, ההידרדרות של המשפחה הזאת, משורטטת כמפה על הפנים שלה, אם אפשר לומר את זה ככה.

אז במקום לחזור ישר למלון בעיר העתיקה, באמת הלכתי לבר של קרוננהאלה, שדלת הכניסה שלו תמיד עבדה הפוך מהמצופה. כשרצו למשוך אותה, היא היתה נפתחת רק בדחיפה, ולהפך. אז תפסתי שם מקום מאחור, מימין, בקצה הכי רחוק על הבר, ליד השירותים. השולחנות שמלפנים תמיד היו מוזמנים לגברים מציריך ולמי שהתלוו אליהם, שהיו בדרך כלל ממוצא אוקראיני ומהמין הנשי. עבר הרבה זמן מאז שהיה אפשר לקבל שולחן מקדימה או שאיזו פעם שולחן כזה לא היה מוזמן. בינתיים הפסקתי לקוות שאני אקבל שולחן מקדימה.

אנשים שנמצאים בציריך תמיד חושבים שהם יהיו אפופים ברוחם של ג'ויס ושל קברט ווֹלטר, אבל במציאות זאת רק עיר של אוֹבֶּרלוֹיטנַנטים תאבי בצע וסרסורים עריצים. על הבר בצד ימין מאחור, ליד השירותים, זה בכל זאת טוב באותה מידה, חשבתי, אחרי הכול גם שם מגישים עם הדרינק את שלוש הצלוחיות הלבנות עם השקדים המלוחים, חטיפי הצ'יפס בטעם פפריקה ומקלות הבייגלה הקטנים, בדיוק כמו בשולחנות שמלפנים, ואם במקרה יום אחד זה כבר לא יהיה יותר ככה, סביר להניח שעדיין אפשר יהיה ללכת לבר של קרוננהאלה, כי בסופו של דבר זה באמת לא ישַנה.

ממש כמו עם אמא, שאולי עכשיו, היום בערב, עוד פעם נפלה על הפנים, הכול תלוי במה שהיא לקחה. אם היא לקחה זוֹלפּידֶם, פֶנוֹבּרבּיטָל או קְוֶוטיאפּין — זאת אומרת, רק אחד משלושת החומרים או בבת אחת את כל השלושה ביחד, שאז גם ירדו בגרון עם בקבוק אחד או שניים של הפוֹנדָה האמור בשבעה וחצי פרנקים. ואז, אחרי הנפילה ועקבות הרגליים בשלולית הדם והפרצופים של השכנים שמתביישים בשבילה מאחורי הווילונות שלהם שעשויים מבד גאזָה, והאמבולנס הכתום־לבן וחדר המיון בבית החולים והכניסה החוזרת לווינטרטור, כמו גם השחרור כעבור שבוע, כי לא היה שום צו של בית משפט, והנסיעה במונית בחזרה לציריך, שבה נהג המונית מוציא לה מהארנק את השטר של האלף פרנק ולא נותן לה שום עודף, אבל במקום זה תומך בה בזרוע אבירית ומלווה אותה עד דלת הכניסה לדירה — אז אחרי זה היא ממילא לא תזכור יותר שום דבר, חוץ מדבר אחד, כמובן, שהיא עדיין חייבת למסור בדחיפות מרשם בבית המרקחת, בשביל עוד חפיסות של זולפידם, פנוברביטל וקווטיאפין.

בפעם הקודמת, בביקור האחרון שלי לפני חודשיים, שטפתי ביסודיות את הדם של אמא מרצפת השיש, עם דלי, סמרטוט רצפה ומטלית לחה, ובתגובה לזה היא אמרה שאני בטח ישנתי במיטה שלה ובכלל לא במלון, עניין המלון זה רק שקר, ואז היא שאלה איך בעצם הצלחתי להגיע למצב כזה, שפשוט דיממתי ככה בתוך הסדינים שלה ועל הרצפה, ומה לכל השדים והרוחות חשבתי לעצמי, זאת כזאת חוצפה.

וככה ישבתי שם בבר של קרוננהאלה בזמן שהיא ישנה בדירה שלה, ולא רציתי לחזור למלון, אבל הייתי חייב, כי מה כבר היה לי לעשות פה בבר הזה, שמשך ודחה אותי באותו הזמן?

אז הלכתי בחזרה על הגשר, שמתחתיו נהר הלימאט הצלול זרם החוצה מתוך האגם והברבורים קיפלו את הראשים שלהם מתחת לכנפיים בשביל לישון. גילגלתי בראש את המחשבה לעמוד עוד כמה דקות למעלה ליד החומה בלינדֶנהוֹף, ואולי לעשן סיגריה בין העלים הנושרים, ומשם להסתכל למטה על העיר ציריך החשוכה ועל כל האפלה שלה, מה שדווקא לא עשיתי בסוף, אלא עמדתי מול דלת המלון וחיפשתי בכיסים את המפתח לדלת, כי כבר לא היה אף אחד בקבלה מאוחר כל כך בלילה, ותוך כדי חיפוש המפתח, לפתע פתאום ובאופן בלתי צפוי הופיע לפנַי אבא של אמא שלי.

לנגד עינַי הופיע אוסף המכשירים הסאדו־מזוכיסטיים, שלאחר מותו התגלה בארון הנעול של חדר האורחים בבית שלו באי זילְט, אותו ארסנל כלים מחריד שנועד להשפיל, שסבא, סבא שלי — חבר מפלגה מאז 1928, אוּנְטֶרְשְטוּרְמְפיהרר באס־אס ופעיל בשלוחת "מנהיגות תעמולת הרייך של המפלגה הנאציונל־סוציאליסטית" בברלין — אסף בבית שלו בזילט אחרי המלחמה, וגם אחרי הדה־נאציפיקציה במחנה המעצר הבריטי דֶלְמֶנְהוֹרְסְט־אָדֶלְהַיידֶה, שלמרבה הצער כשלה לחלוטין. אותו ארסנל כלים ששימש אותו, אם לא בפועל אז לבטח בחלום המיוזע בהקיץ, במפגש החשאי במרתף, עם הנערות הצעירות שנשכרו באיסלנד. כי רק הן, ככה חשב סבא, סבא שלי, רק הן יכולות לייצג כראוי את האידיאל הנורדי. הנורווגים, הגרמנים, הדנים, הם כולם חלשים מדי. לא, הן היו חייבות להיות איסלנדיות, הנערות שהוא הזמין אליו הביתה, לזילט, לשמש כאוֹפֶּר, נערות שבזרם הדם שלהן שרה לנצח ה"אֶדָה" הקדושה.

האם הוא באמת הצליח באותם זמנים לגרום להן, לאיסלנדיות הרבות שגרו אצלו במשך שנים, להשפיל אותו? אחת מהן זכרתי די טוב, בחורה שקראו לה סיגְרידֶר. היא היתה בוודאי בת תשע־עשרה, גבוהה, היה לה שיער בלונדיני בגון הפשתן, היו לה קמטים קירגיזיים מסביב לעיניים ונמשים עדינים על העור החיוור מדי. אז ככה, עם סיגרידר, כשהוא והיא רכונים שניהם על שולחן הכתיבה וקצות הלשונות בזוויות הפה, הוא למד את סימני הרוּנוֹת, אותו אלפבית נורדי שהמושלים הגרמנים של הגזע הנורדי יכלו לקרוא בו את העבר והעתיד של האנושות. כן, כל האימה האזוטרית נחקרה בחדר העבודה של סבא, הגדוש בערימות ספרים.

הכול, הצלחות המעופפות של הנאצים, שוואביה החדשה באנטארקטיקה, תיאוריית הקרח העולמי, וכמובן, משלחת האס־אס לטיבט שסבא היה שותף לארגונה, בתור איש קשר כביכול, בין המשרד של מנהיגות תעמולת הרייך לבין אָנֶנאֶרבֶּה, החברה למחקר מורשת האבות, של האס־אס — כל ההבלים במלואם נדונו ביסודיות והופנמו עם סיגרידר הסבלנית, בזמן שאכל כריכוני שרימפס ושתה לימונדה והמתין עד שהמשפחה סוף־סוף תעלה ותלך לישון, כי אז, אולי, סוף־סוף, תיווצר האפשרות המיוחלת שסיגרידר הצעירה, החיוורת, המנומשת, תוכל לכבול אותו בחוט תיל אל רגל השולחן. "יָאוֹ, אֶלְסְקַן מין," יכול להיות שהיא אמרה לו אז. "רק בוא אלי כבר, איש קטן."

*

לפעמים, לעתים קרובות, אמרתי לעצמי, באמת, שהיכולת שלי להתאים את עצמי למשפחה עם מופרעות עמוקה היא לא סימן לבריאות נפשית. וזה שבכל זאת הצלחתי, זה שבכלל יכולתי להצליח אי־פעם לחלץ את עצמי מהסבל וממחלת הרוח של המשפחה שלי, מהתהומות האלה שלא יכלו להיות עמוקים ותהומיים ואומללים יותר, ולהפוך לאדם חצי נורמלי — את זה לא הייתי מסוגל לפצח בזמן ששכבתי לי במיטה של בית המלון בציריך ובהיתי בתקרה ובני נוער שיכורים עברו בחוץ מתחת לחלון וצווחו וחגגו את השכרות הקודרת שלהם.

אמא שלי, כבר ציינתי את זה, היתה אמנם אדם בלתי מתקבל על הדעת מכל בחינה, והמצב שלה, כאמור, היה חסר תקווה לחלוטין, אבל למרות זאת היא אולי, אולי היתה מסוגלת לשמור על התנהגות סבירה במסגרת השיגעון שלה, ואולי חתרה בנחישות גמורה להשיג מטרה, כזאת שרק היא ראתה כמטרה. היא אולי קראה בעיניים אחרות את העתיד, אבל אולי פשוט רק פחדה, כמו אז, בפעם הקודמת שהיא צילצלה אלי ביוזמתה, לפני חמש שנים, ובכתה בטלפון, אפילו שחוץ מזה היא אף פעם לא בכתה. זה היה לפני הניתוח בעמוד השדרה, כשהיא אמרה שהיא נורא־נורא מפחדת.

זה היה רגע שלא שכחתי אף פעם. עמדתי מול ביסטרו בַּלתָזָר בניו יורק, זה היה אביב והאנשים נהרו לאורך ברודוויי, ואני ניסיתי להרגיע אותה בטלפון. את יודעת, אמרתי לה, בכל זאת זה רק ניתוח קטן, וכן הלאה, אבל היא מצִדה ידעה, כמובן, כמו שתמיד ידעה הכול מראש, שזה יהיה הסוף של הקיום הנורמלי שלה, שיהיו סיבוכים אחרי הניתוח, שכאבי הבטן הקבועים שלה, שהיו לה עוד כשהייתי ילד קטן, יתבטאו עכשיו בדלקת קטסטרופלית שתימשך לאורך עשרות שנים.

דלקת שמלכתחילה יכלה להופיע רק בגלל הניתוח בגב, ושתקפה את כוח ההתנגדות שלה במידה כזאת, שהיא שקעה בתרדמת והיתה זקוקה להנשמה מלאכותית דרך חור בקנה הנשימה, וככה היא היתה מוטלת לה שם במשך חודשים, ביחידה לטיפול נמרץ בבית חולים פרטי קרוב לציריך, מחוברת לצינורות שונים, מוקפת במכונות מפמפמות ובמכשירים שציפצפו באופן מפלצתי, באחיות וברופאות ראשיות בעלות כוונות טובות יותר או פחות, שעשו כמיטב יכולתן כדי שהיא לא תמות, כמו שבעצם לא מקובל בשווייץ, שיש לה יחס מיוחד למוות.

בשווייץ יש לאנשים את הזכות למות, היא תמיד אמרה, וגם הרופאים אמרו לי את זה. גם ועדת האתיקה שכונסה בבית החולים אמרה את זה, והציעה שבכל זאת אתן את הסכמתי שלא לעשות יותר שום דבר, רק לסובב עוד קצת את ברז הפלסטיק הקטן של צינור המורפיום, כי איך היא בכלל תוכל להחלים מזה, ואיזה מין חיים הם חיים כאלה, בסופו של דבר? החיים, מה הם בכלל?

אבל אני, אני לא יכולתי לתת את ההסכמה המיוחלת, כי כשעצמתי את העיניים ראיתי את אמא שלי בביקיני של אמיליו פּוּצ'י בבריכה בסן־ז'אן־קאפּ־פֶרָה, ולא על המיטה שם בבית החולים, עם הצינור המתועב הזה, שהשתלשל החוצה מתוך החתך בגרון, מתחת לסנטר המקומט שלה. וברור שהיא חזרה והחלימה. בוקר אחד היא התעוררה מהתרדמת, כאילו לא קרה כלום, וכמה שבועות אחרי זה היא שוב נסעה במונית הביתה.

ונזכרתי, בזמן שהמשכתי לבהות למעלה בתקרה של חדר בית המלון בציריך, בשיחת הטלפון שהיתה לי לפני עשרות שנים עם חברה של אמא שלי, מַרְג'י יוּרגֶנס, שאחרי שבעלה מת רצתה למכור לי את הבית שלה, את בקתת החוף — הבּיץ' שאק, כמו שהיא כינתה אותה — בגְרֵייט הַרבּוֹר קֵיי, באיי בהאמה, שם, במקום שבו קוּרְד תמיד הרגיש כל כך טוב. בית עץ פשוט, בנוי מקרשים. הבית הזה היה להם, למרג'י וקורד, ישועה לנפש, ככה היא אמרה בטלפון. שכחתי מה המחיר שהיא רצתה בשבילו, אבל זה לא היה הרבה, אפילו לא אז. אבל אני היססתי, או שאולי לא צילצלתי בחזרה, כי באותו זמן גרתי באסיה, ובית העץ בגרייט הרבור קיי נראה לי נורא רחוק, כאילו הוא נמצא בעולם אחר, בלתי מושג.

היא תמיד אמרה, אמא שלי, שהיא כבר לא יכולה לשחות באגם ציריך מאז שמרג'י, החברה הכי טובה שלה, נעזרה בחברה השווייצית אֶקזיט כדי לשים קץ לחייה והורתה שאחרי זה האפר שלה יפוזר על פני המים הצלולים, הידידותיים, של אגם ציריך. אמא שלי אמרה שבזמן הרחצה באגם היא עלולה לקחת בלי להתכוון שלוק ממֵי האגם, ואז היא בעצם תשתה את מרג'י, וזאת בשבילה מחשבה מזעזעת. אבל זה בכלל לא יכול להיות, תמיד עניתי לה, כי כמה מולקולות מקוריות של מרג'י כבר יש בלגימה קטנה מאגם ציריך? אבל בכלל לא מדובר פה בכמות בפועל, היא תמיד אמרה, מדובר דווקא ברוח שהיא תספוג לתוכה, כלומר לא באפר הפיזי, אלא בדבר הלא חומרי, הלא מוחשי. בצל של החברה הכי טובה שלה, והצל הזה יגור אז בתוכה, ואת זה, עם כל הרצון הטוב, היא לא תוכל לשאת.

נזכרתי בביקורים שלנו בווילה של קורד ומרג'י בסן־פול־דֶה־ואנְס, במטעי הלימון הריחניים, ביסמין המתוק להחליא, בְּשיר של הארי בלפונטה או של נט קינג קול, שיר שקראו לו "פֶּרפידיָה", הרי אבא שלי תמיד כל כך אהב את בלפונטה. לא, חשבתי, לא, זה דווקא היה נט קינג קול ברשמקול הישן שעמד שם, על שולחן הצד משיש, בצל עצי האורן, הוא זה ששר את "פרפידיה", "לָה פרפידיה דֶה טוּ אמור".

ואז נזכרתי בגבעות הרחוקות בצבע כחול כהה, כמעט סגול, שהיו מוקפות ברושים, ובסנדק שלי, אדוארד ריין, שאת שמו הפרטי נשאתי, ספק בגאווה ספק בבושה, בין השם הפרטי שלי עצמי לשם המשפחה שלי. אדוארד ריין, שעצר בקורבט כסופה מול הווילה של קורד ומרג'י, עם יד אחת על ההגה, כשהוא מנופף בידו השנייה, ואמר לי שאני תמיד צריך לקדם את פניו בנשיקה על שתי הלחיים, הוא כל כך אוהב שמנשקים אותו על שתי הלחיים, מה, לא ככה? כן, הוא מכור לשיר הזה, "לָה פרפידיה דֶה טוּ אמור".

מאוחר יותר, כשהסנדק שלי אדוארד ריין מת, מצאו בדירה שלו ברחוב בְּרוּק בלונדון גוֹבְּלֶן יקר להחריד, מחובר למתקן הרמה חשמלי. כשלחצו על המתג שלו, שטיח הקיר עלה לאט, ומאחוריו התגלה חדר סודי מלא באביזרים סאדו־מזוכיסטיים, בדיוק כמו אצל אבא של אמא שלי, רק בעיצוב הרבה יותר מפואר, דילדואים מזהב, למשל, מפלים של שלשלאות, מסיכות גז יפות, ומסיכות ראש בלי חורים לעיניים, מקטיפה ופלדה. האם אבא שלי ידע על אותו חדר שהיה מאחורי הגובלן ברחוב ברוק? האם יכול להיות שהוא עצמו היה בו פעם? האם הוא נגע בשלשלאות שהיו תלויות שם?

אבא שלי, כריסטיאן, שמיד לאחר המלחמה נלקח בידי האמריקאים לאמריקה, כדי ללמוד מהי הדמוקרטיה ולהביא אותה בחזרה לגרמניה החרבה, להביא אותה מאמריקה, שממנה הוא שלח תצלומים מזויפים בבירור, למשל של טקס סיום הלימודים שלו באוניברסיטת מונטנה שבמיזוּלָה. באותם תצלומים בשחור־לבן הוא עמד בגלימה שחורה לפני כוננית ספרים מכובדת, וכומתה, שחורה גם היא, על ראשו הצר, הנאֶה. את התמונות האלה, שבצדן האחורי הוסיף בעיפרון כיתוב, הוא שלח להמבורג, אל אמא שלו — סבתא שלי, שאותה לא הכרתי מעולם.

ניסיתי פעם לברר את זה. לאוניברסיטת מונטנה לא היו שום רישומים שיעידו שהוא למד שם אי־פעם, אבא שלי, לא כל שכן שסיים שם לימודים. לא אגודת הבוגרים ולא ארכיון האוניברסיטה, שפעל מאז 1893, לא מצאו אצלם מישהו בשם כריסטיאן קראכט. לנו היו תצלומים שהראו אותו בעבודה הפיקטיבית ב"סן פרנסיסקו כרוניקל". ואז הוא חזר לגרמניה, למלתעות הנדיבות של אדוארד ריין ושל המייג'ור הבריטי ג'ורג' קלייר, שההורים שלו נרצחו באושוויץ ושהפעיל את השפעתו במשרד הדה־נאציפיקציה בהמבורג כקצין קישור לעיתונות הגרמנית שהוקמה מחדש, עיתונות דמוקרטית, וכבל את אקסל שפרינגר להיות ידיד נצח של ישראל, בזמן שהרבה חברים לשעבר באס־אס, שסלדו מהעניין הזה, הלכו ל"דֶר שפיגל" של רודולף אָאוּגשטַיין.

בהמבורג אבא שלי ואאוגשטיין אכלו לעתים קרובות ביחד במסעדה האהובה עליהם, מוּהלֶנקַמפֶּר פֶרהָאוּס, ושניהם אכלו רק את מנת השְלֶמֶרשניטֶה — קוויאר וטרטר מבשר בקר על פרוסות לחם שחור מרוחות בשכבה עבה של חמאה. וזה, אמר אאוגשטיין, זה מה שגם הנס אַלבֶּרְס תמיד הזמין שם לפני המלחמה. אאוגשטיין שתה עם זה אַקוואוויט של לינְיֶה, ואבא שלי — מים מינרליים.

אבא שלי תמיד אמר לי שאם אני רוצה לדעת מה האמת, אז אני צריך לדבר עם החבר שלו ראלף ג'ורדנו, הוא יודע הכול. בכלל, ג'ורדנו הוא האדם היחיד שהיה הגון, היחיד ששמר על הכבוד שלו עצמו ועל זה של הגרמנים. אז ביקרתי אצל ג'ורדנו בדירה שלו בבניין רב־קומות בקלן, בשביל שיתאר לי את התנאים שהיו קיימים בגרמניה שלאחר המלחמה, בייחוד את ההשתלבות של אנשי האס־אס לשעבר בכל התחומים בחברה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, אם זה בפוליטיקה, בכלכלה, בעיתונות, בשירות החשאי או בתחום הפרסום. וג'ורדנו, שעטה צעיף משי והיו לו פאות לחיים כמו לברדלס של לַמפֶּדוּזָה, דיבר במשך חמש שעות ואז שלח אותי אל מייג'ור קלייר באנגליה.

מייג׳ור ג׳ורג׳ קלייר, שכמה חודשים לאחר מכן ביקרתי אצלו בבית הקטן שלו בסאפוֹק, ענד שעון טייסים אנגלי של לוֹנג׳ין, שעון עם לוח ספרות שחור ורצועת בד ירוקה שהתבלתה לאיטה, והוא הסיר אותו בעדינות באצבעות דקות משורש כף היד שלו והושיט אותו לעברי ואמר שאקח אותו בבקשה, הוא בשבילי. הוא נתן לי גם את שני הספרים שלו, ״הוואלס האחרון בווינה״ ו״ימי ברלין״, חתם עליהם למעני בעט נובע, שהציפורן החדה שלו חרצה את השמות שלו ושלי בעמוד הראשון של כל אחד מהספרים, בשעה שבחוץ, מול החלון, בגינה, הגשם האנגלי הרטיב בחרישיות את הוורדים.

כך התחברנו אחד לשני, מייג׳ור ג׳ורג׳ קלייר ואני, ואילו אדוארד ריין, הסנדק שלי, העניק לי כמתנת לידה כוס מזהב וסט סכו״ם מזהב ומערכת כלים לתה, גם כן מזהב טהור, מתוצרת תכשיטני וילְם בהמבורג, עם חריתה של השם שלי, ולי נראָה שמאחורי ההגזמה הזאת בהכרח עמד תמיד סוד נורא, סוד שאי־אפשר לתאר, שמשמעותו בוודאי תישאר נסתרת ממני לנצח.

תמיד כשהפכתי אחר כך את שעון היד וקראתי את החריתה, "לגיאורג קלאר מאביו ארנְסט" — זה היה השם של ג'ורג' קלייר בגרמניה — הרגשתי וראיתי שמשהו חסר בכוס הזהב שקיבלתי מאדוארד ריין — הֶקשר. חסר לכוס הזאת סיפור ההיסטוריה של יהודי אחד שהוריו נרצחו, יהודי שנמלט לאנגליה, נלחם בגרמנים ואז חזר כדי לבנות מחדש את גרמניה. כוס ההטבלה שלי, לעומת זאת, היתה פשוט רק כוס זהב בגודל של ספל בירה, לא קשורה. לא הבנתי את זה, לא הייתי אמור להבין את זה אף פעם. שעון היד של ג'ורג' קלייר היה שריד קדושים, אבל כוס הזהב של אדוארד ריין היתה בסך הכול ביטוי לחמדנות, כלי של הולכת שולל, חומר מת, זהב מת, כמו כל דבר במשפחה שלנו, מת וחסר נשמה.

זה היה נכון גם לבית הקיץ שלנו בסן־ז'אן־קאפּ־פֶרָה, שאבא שלי רכש מאדוארד ריין, אבל גם לבקתה האלפינית בגשטאט, שהיתה שייכת קודם לכרים אגא חאן, הכול היה מחובר יחד באופן הדוק ולבלי הפרד: הסכו"ם מזהב והבתים השונים, אוסף הציורים האקספרסיוניסטיים הגרמניים ומכשירי העינוי המרתיעים, משלחת האס־אס לטיבט וההידרדרות של אמא במשך עשרות שנים, הבנקים בציריך, העיתונות הגרמנית השמרנית וחברות הקש בפנמה ובג'רזי.

היה חסר לי, אם ככה, הסבר על ההקשר הרחב יותר של נסיבות החיים של המשפחה שלי. זה היה כאילו במשך עשרות שנים התהלכתי בשולי רשעות עצומה ופשוט לא יכולתי לזהות אותה, כאילו בתוך הניחושים שלי היו טמונים רק עוד ניחושים, כאילו פגעה בי מחלה של "השדה המורפי", שפלוּת אכזרית שעלתה והקרינה מתוך העבר. כאילו פיתו אותי להאמין שנסיבות הילדות והנעורים שלי היו באיזשהו אופן מיוחדות במינן ויוצאות מגדר הרגיל, בעוד שבאמת היו חדורות בינוניות ובורגנות מדכדכת, וגרוע מזה — כי עם הבינוניות והבורגנות בהחלט יכולתי להשלים — גם נתונות לפורענות עמוקה.

אם רק הייתי יכול לקרוא באיזושהי כרוניקה, בספר הזיכרון העולמי, נגיד, או בכתבים מדרום הודו שנכתבו על יריעות מעלי דקל מיובשים, אז הייתי יודע את הכול, בבת אחת הייתי יכול להבין מיד את כל ההקשרים שנשארו סמויים. למשל, האונס שחזר ונשנה במשך שבועות, של אמא שלי, שהיתה בת אחת־עשרה באותו זמן, אונס שביצע מוכר אופניים באיצֶהוֹ שבהולשטיין, שהשביע אותה לא להעיד נגדו כשסבא שלי חשד והגיש תלונה, כי אחרת היא לא תקבל את האופניים היפים שהוא הבטיח לה. התלונה נדחתה בין כה וכה, כי מוכר האופניים היה בן דוד של האיש שעד לסוף המלחמה כיהן כראש העיר הנאצי של איצהו, קורט פֶּטֶרסֶן, שבליל יום ראשון, שלושה באפריל 1949, ניסה להתאבד יחד עם אשתו בבליעה — זה לא יכול היה לקרות אחרת — של פנוברביטל.

אז זה קרה ב־1949, סבא כבר חזר מהדה־נאציפיקציה ומיד התחיל להפעיל מחדש את רשת החברים הוותיקים שלו מהאס־אס. הבת נאנסה והחברים באו לבקר. והשם פטרסן חדר את הכול, כמו מַפתֵח ערמומי להבנת הדברים, בעוד שבמציאות השם הזה, פטרסן, רק טישטש את ההכרה. היה שם, נזכרתי, הצייר וילהלם פטרסן, גם הוא אוּנְטֶרְשְטוּרְמְפיהרר של האס־אס, שהספר שאייר, "מחול מוות בפולין", היה מונח מאז והלאה על שולחן הצד של סבא שלי, ליד בקבוק ליקר הביצים ושתי כוסות הקריסטל הקטנות, ליד הכורסה הגדולה המרופטת של סבא, העשויה עור, שבה ישב לו, שֹערו הלבן כשלג מסורק בקפידה לאחור, הידיים משוכלות בדממה לפניו, והוא מזמזם מנגינה ישנה שרק הוא עוד זכר — המנגינה על אווזי הבר החולפים ביעף בלילה, ועל עולם מלא במעשי רצח — בשעה שהוא, סבא, חיכה בסבלנות לצליל הגונג העמוק בטלוויזיה שהכריז על התחלת השידור של מגזין החדשות "טאגֶסתֶמֶן" — "ענייני היום".

סבא שלי, אבא של אמא שלי, היה היועץ האישי של הורסט דרֶסלֶר־אַנדרֶס, מנהל המשרד הראשי לרדיו ומייסד־שותף של "כוח באמצעות שמחה", שלאחר מעצרו בידי הסובייטים הצליח להסביר להם, בטיעונים דיאלקטיים צלולים, שהוא היה ביסודו סוציאליסט בתוך הנאציונל־סוציאליזם, מעולם ולעולם לא פשיסט. וכך לא העמידו אותו מיד מול כיתת יורים ולא גירשו אותו לסיביר, אלא שיחררו אותו, קידמו אותו והתרפסו בפניו. דרסלר־אנדרס עשה קריירה חסרת תקדים ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, בייחוד כפוליטיקאי במפלגה הנאציונל־דמוקרטית של גרמניה, שהיתה חוף מבטחים לחברים לשעבר במפלגה הנאציונל־סוציאליסטית. לבסוף הוענקה לו מדליית הכבוד של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, ובמסגרת האיחוד מחדש של גרמניה ב־1989, התמזגו חברי המפלגה הנאציונל־דמוקרטית כולם עד האחרון שבהם במפלגה הדמוקרטית החופשית, שהיתה המפלגה של סבא שלי בקַמפֶּן שבזילט וגם המפלגה של הצייר וילהלם פטרסן.

אותו וילהלם פטרסן הוא שצייר את הציורים והרישומים שהיו תלויים על הקירות בבית של סבא שלי, הבית עם גג הסְכך בקמפן שבזילט. אחת העבודות הכי ידועות שלו נקראה "הנה דוהר המוות". אם כן, זה מה שהקיף אותי כילד. האקספרסיוניסטים הגרמנים של אבא שלי, מצד אחד, כלומר אמני האמנות המנוּונת, ומצד אחר, מצד אמא, האמנים של האס־אס, שציירו תמונות וקראו להן בשם "הנה דוהר המוות".

וילהלם פטרסן היה צייר מלחמה של האס־אס. הוא מונה לתפקיד במיוחד בידי היינריך הימלר, שצירף אותו לצוות המטה האישי שלו. מאוחר יותר, אחרי המלחמה, כשאף אחד כבר לא רצה להזמין ממנו ציורים מסיבות מובנות מאליהן, הסנדק שלי אדוארד ריין הטיל עליו לאייר את ההמצאה שלו, את הדמות של מֶקי, גיבור הילדים האהוב, אותו קיפוד מצחיק. בסדרת ספרי מקי תורת הגזע של האס־אס זוּוגה במלואה עם זעיר־בורגנות מקוממת, למשל בספרים כמו "מקי אצל הכושים", שבו הפרצופים של האפריקאים, שאצלם מקי מבקר, צוירו כקריקטורות הגזעניות המטומטמות ביותר. אפריקאים שלגופם רק חצאיות קש, כפות עץ ומטרפות נעוצות להם בתנוכי האוזניים, והם פולטים מפיהם הבלים פאתטיים, פראיים למחצה.

באותו ספר מסדרת ספרי מקי היה בית ספר של כושים, וזה שוב הזכיר לי את סבא שלי, איך ערב אחד בקמפן שבזילט, כשפעם אחת לא הכול התנהל כראוי ובצורה מסודרת, הוא פתאום צעק, "זה כמו יוּדֶנשוּלֶה פה" — כמו בית כנסת — כי חפצים כלשהם היו מפוזרים על השטיח או כי כולם העזו לדבר בבת אחת. זאת היתה הטפת המוסר האחת והיחידה מצד סבא שלי, שחוויתי על בשרי. תפסתי את זה כפלישה מזעזעת לתוך מרקם ההוויה, ורועד מפחד התחבאתי בחדר האורחים מתחת לגג הסכך.

אותו חדר אורחים שבו אוסף ספרי הילדים של סבא, שהורכב ברובו מהספרים של פריץ בַּאוּמגַרטֶן, הציע נחמה ומפלט. באומגרטן בדה ואייר בשנות השלושים עולם אנתרופומורפי שבו, כמו בעולם של מקי, אם כי לפני מלחמת העולם השנייה, ציפורי שיר, גמדים ודובונים שונים השתוללו ושרו יחד שירי עם גרמניים, ומתחת לפני השטח, כך נראָה לי אז ונראֶה לי גם היום, הכול היה מבהיל ומאיים, כאילו בתוך האיורים הידידותיים האלה של פריץ באומגרטן, שמבטיחים להשרות ביטחון, מסתתרת הנפש הגרמנית הארוגה צללים, שמבשרת רעות.

זה היה חדר האורחים, שבתוך הארון שבו, הנעול תמיד, התגלו אביזרי ההשפלה כעבור שלושים שנה, לאחר מותו של סבא, שבהלוויה שלו סבתא, סבתא שלי, אשתו, כלת עיטור צלב הכבוד מברונזה לאֵם הגרמנייה על הענקת חמישה ילדים לפיהרר — ביניהם גם אמא שלי — נפלה על הברכיים למרגלות קברו הפתוח בקמפן שבזילט, וצעקה באופן שובר לב ובכתה. "רק חכה," קראה, מציעה גרסה משלה למילים של נערת האוֹפֶּר האיסלנדית סיגרידֶר, "רק חכה לי, איש יקר, בקרוב אני אבוא אליך לקבר."

שם, בקמפן שבאי זילט, במרחק כמה רחובות, המו"ל פטר זוּרְקאמְפּ מכר לאקסל שפרינגר את הבית שלו, גם הוא בית עם גג מסכך, כדי שיוכל לקנות ברווחים מן המכירה את זכויות התרגום לגרמנית של "בעקבות הזמן האבוד" מאת פרוסט, מה שנראה לי היום כמו עסקה טובה מאוד. גם בבית של שפרינגר השתכנתי לעתים קרובות מתחת לגג, ובלילה, כשלא רציתי לצאת למסדרון כדי ללכת לשירותים, הייתי משתין שם בכיור. עשיתי את זה לעתים קרובות כל כך, שהכיור התחיל להדיף ריח חריף, ושפכתי פנימה מי סבון וחומרי ניקוי ובושם לגברים בשביל לטשטש את הסירחון. פחדתי שאקסל שפרינגר יעיף את אבא שלי אם יתגלה שתמיד עשיתי פיפי בכיור שלו. כשאבא שלי היה בזילט הוא תמיד גר אצל שפרינגר בבית, כי הוא תמיד שנא את חמִיו וחמותו. הם היו נאצים, הוא אמר, והם עדיין נאצים, והוא לא היה מוכן אפילו לדבר איתם, וככה הוא תמיד גר איתנו בבית של אקסל שפרינגר כשהוא היה בזילט, ואף פעם לא בבית של סבא שלי, שהיה לא רחוק משם, למטה בהמשך הרחוב, בכיוון דיונת אוּבֶה, פחות או יותר במקום שגרינג איבד בו פעם את הפגיון שלו בין צמחי ידיד החולות. כי כל מה שלא עולה בתודעה, חוזר כגורל.

אז בשעה שהאורחים שבאו ליום ההולדת של אמא שלי חיפשו את היציאה מן המחלקה הסגורה ומבית החולים הפסיכיאטרי וינטרטור, פתאום הפציע אצלה — אחרי שהחזירו אותה לחדר הקטנטן, לתא שלה כביכול, לחדר הזה בגודל שמונה מטרים רבועים עם מיטה וכיסא וחלון בטיחותי — רגע של ערות, רגע של צלילות גדולה, וברגע ההוא היא סיפרה לי, כשישבתי לצד המיטה שלה והחזקתי לה את הידיים — הדבר הזה בוודאי הופעל אצלה בעקבות המפגש המחודש בחדר המשותף של בית החולים עם האחים שלה שאיתם לא דיברה כבר עשרים שנה — על מוכר האופניים שאנס אותה באיצֶהוֹ.

בשקט גמור, ובמילים המהוססות, הרגועות, של ילד, היא סיפרה לי מה קרה לה בגיל אחת־עשרה בצפון גרמניה ב־1949, באיצהו. סיפרה שהיא נאנסה, ושוב ושוב, ואני בכיתי, בכיתי וחיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שהיא בטוחה ומוגנת עכשיו, כאן בווינטרטור, במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי, ועכשיו היא לא צריכה יותר לפחד, ושגם לי עצמי, גם בגיל אחת־עשרה, קרה משהו דומה, רק שאצלי זה היה ב־1979, בפנימייה בקנדה. היא תמיד ידעה את זה והאמינה לי, היא אמרה, כבר אז, רק שהיא לא היתה מסוגלת לדבר על זה, אף פעם, הכאב לא איפשר לה, הכאב על הניצוּל שלה עצמה והבושה על כך שלא יכלה למנוע את זה מהילד שלה, בדיוק שלושים שנים אחרי כן.

אלוהים, החיים האלה, איזו מיני־דרמה בוגדנית, אומללה, עלובה הם החיים האלה, חשבתי בזמן שהמשכתי לבהות בתקרה של חדר בית המלון, וראיתי שהחיים באמת היו השיבה הנצחית, חוסר היכולת שלנו להציב לזמן נקודת התחלה, aeternitas a parte ante, כמו שכומר אחד בפירנצה ניסה להסביר לי פעם. אבל אם היינו מצליחים, הוא אמר, לקטוע את מחזוריות ההיסטוריה, אז היה אפשר להשפיע ישירות לא רק על העתיד, אלא גם על העבר.

*

ואז כבר לא ראיתי את אמא שלי, אלא את אֶלזי פון אֶהרְלי. היא היתה האומנת שלי, משושלת של משפחת איכרים קדומה מחבל רמת בֶּרן. היו לה שיער אפרפר, אסוף מאחור בגוּלגוּל, ועגילים צמודים קטנים עם יהלומים בתנוכי האוזניים, וקמטים קטנים מסביב לעיניים ונמשים יפים בפנים, והיא הופיעה לפנַי בתור הניגוד הנשי הראשון ליופי הגרמני, הצלול והקר של אמא שלי.

אלזי גרה למטה בפנייה בהמשך הרחוב שהוביל אל מלון פאלאס בגשטאט. היא שרה לי כשההורים היו בנסיעות ואני ביקרתי אצלה בבקתה האלפינית והיה מותר לי לישון במיטה שלה, ובלילה הייתי מחליף ברדיו החום־בהיר שלה בין התחנות של מינסק, של בֶּרוֹמינסטֶר ותחנת "רדיו בסקטור האמריקאי בברלין". ואז, אחרי שתיים בלילה, כשכבר לא היו יותר תוכניות, הייתי מקשיב, היד שלי ביד של אלזי, לסדרות המספרים המונוטוניות, האינסופיות של תחנות השידור בגלים הארוכים. "חמש, שבע, שמונה, אחת, חמש, שתיים, שתיים, חמש, תשע, חמש", סדרות מספרים מיסטיות, מבהילות — אלה היו הודעות מקודדות ששודרו אלינו מהאזור הסובייטי במשך הלילה, לשווייץ או מי יודע לאיפה, והרגשתי פחד, עמום ולמרות זאת אימתני, מהקולות האלה ברדיו.

אלזי אמרה שאני לא צריך לפחד, אף פעם, והיא שרה לי, "ורדים אדומים בגינה, שושני עמקים ביער, כשהרוח באה נושבת, קמלים הם בסער", והיא המשיכה להחזיק לי את היד בלילה וחיבקה אותי בַּשינה. הווילונות אצלה היו מפשתן רקום. הרצפה בחדר השינה שלה היתה מעץ מחורץ, ובגינה הקטנה שלה פרחו ורדים לבנים ליד גדר העץ, ולה עצמה היה ריח כל כך נקי, כמו המצעים הלבנים שבדיוק נתלו על חבל הכביסה והתייבשו ברוח פֶן החמימה שנשבה אלינו מטה מהקרחון של דיאבְּלוֹרֶה דרך העמק.

נרדמתי עם זה בראש, ובמשך הרבה זמן לא חלמתי, וכשהתעוררתי בבוקר, מיד נזכרתי בשקית הנייר ובסוודר ששוכב בתוכה, זה שקניתי אתמול בלילה מהקוֹמוּנָרים בבנהופשטראסה. קמתי מהמיטה, הלכתי לחדר האמבטיה וציחצחתי שיניים. אחרי זה התיישבתי על קצה המיטה, הוצאתי את הסוודר מהשקית וטמנתי בו את הפנים. היה לו ריח אדמתי, של חציר וצמר לח, של כלב ונסורת ועלים יבשים. והיה מין ריח כזה, וזה עשה לי כזאת הרגשה, שלבשתי את הסוודר על העור החשוף, וחיבקתי את עצמי מול המראה של חדר בית המלון, כמו שתמיד עשיתי בזמנים עברו מול המראות של ילדותי.