הכד הכתום

החיים. ממה הם עשויים

אני חושב שבשלב זה של חיי אני כבר צריך לדעת ממה הם עשויים. אנסה לברר. ואם לא אדע, אצטרך להסיק מסקנות. אבל האם זה חשוב לדעת? מה זה "לדעת"? אולי די לי בכך שאני חי את חיי. אולי זאת היא הידיעה? מה עוד יש? אולי אם אברר לי איך אני חי, במובן הפשוט, הבסיסי ביותר, המפורט לפרטים, בזאת תהיה התשובה לשאלה? נחיה ונראה, כמו שאמר העיוור.

ובכן, למצוא התחלה, אם יש בכלל התחלה. אבל לשאלות כאלה אני לא רוצה להיכנס. אז כל התחלה שהיא. זאת שכרגע, למשל. בבית־הקפה הזה שבו אני מנסה. הנייר הזה צהוב. הייתי שמח לו היה לבן. הדיו שחור. אומרים שצהוב ושחור הם אות של סכנה, בטבע. יש דוגמאות: כל מיני טורפים או ארסיים. יש פה רעש מדי, מה שנקרא פה מוסיקה. השולחן עגול, עשוי ברזל ושַׁיִש לבן ברובו ומעט אפור, אבל עכשיו אני מבחין בשוליו בסדק צר שצורתו מעידה על כך שאין זה אלא חיקוי של שיש, סוג של פלסטיק קשיח.

אני לא מוצא בזה עניין.

במה כן? – שאלה קשה. כל מיני דברים מעניינים אותי, אבל רק לרגעים. החיים הופכים להיות ארג מהוה. למה אני מקווה, מצפה? לסיגריה הבאה, כמובן, אם כי העישון עצמו לא משמח אותי, לבד מרגע ההצתה. אז מדוע?

זה מובן: כל עוד אני מעשן סימן הוא לבריאות נמרצת, כי כשאחלה הרי אפסיק, אולי, לעשן. מה עוד? להוציא סיפור מתקבל על הדעת מתחת ידי? בינינו לבין עצמנו, בכל מה שקשור לכך, איני אוהב אלא להוליך את העט על פני הנייר. אין לי אמון במה שאני כותב. אין לי אחיזה. לא חוט של עלילה וגם לא רצון לוהט לומר דבר. אולי תקווה קלושה שאם אמשיך להוליך את העט ייווצר דבר? עם זאת, אני חושש שמא איווכח לדעת עד מה באמת מהוה הוא האריג הזה שהוא אני. אבל מה אכפת לי, מה אכפת למישהו, מה אכפת בכלל? אם כך, אני צריך לעזרה מבחוץ. איעזר, למשל, בתנעזר.

טוב, אז נגיד תנעזר. תנעזר זה מחפש לו דירה. בעלת הבית שלו מבקשת, בנימוס, אבל החוק ותנאי החוזה שביניכם לצידה – מבקשת שתפנה את שני החדרים שהשכירה לך לפני שנה. בִּתה, היא אומרת, חוזרת ארצה מאמריקה, שם למדה מינהל עסקים, והתוכנית היא שבִּתה תקבע לה מגורים באותם שני חדרים. טוב, אין מה לעשות. צריך למצוא מקום אחר. חודש תמים מהיום. כך נקבע בחוזה. נראה שחודש תמים הוא זמן מספיק. והוא הרי רווק, זה א', וב' – הוא אינו מן הבררנים הגדולים.

יפה. יש התחלה. יש מישהו. יש לו שם, בעלת־בית ובת, כאילו משהו מבטיח המשך. אולי רומנטי? אם כי "מינהל עסקים" – זה לא בדיוק זה. נראה.

בינתיים, על כל פנים, צריך לחפש בעיתונים המפרסמים דירות להשכרה.

תנעזר היה מתפאר תמיד, תחילה בפני עצמו ואחר כך גם בפני מכריו, בכך שהחלטותיו חלוטות ושהן נעשות בלא שהיות יתֵרות. כך, למשל, אהב לספר שכשהיה צריך פעם לקנות לו נעליים חדשות, עמד לפני הכניסה לחנות נעליים ובפיו סיגריה שדלקה כבר עד לחצייה, וכשיצא מהחנות והיה נעול כבר בנעליו החדשות, עוד לא הגיעה הסיגריה עד סופה. הלך בנעליו לכאן ולשם. וכששב לחדרו וחלץ את נעליו, עלה מהן ריח שאינו טוב. בדק את גרביו, ולא מהן, הציץ בנעליו – והנה מהן. ואיכשהו חקר ודרש, ונודע לו שנעליים אלה עשויות עור של פרה מתה, זה א', ב' – העור לא עובַּד דיו כשם שיש לעבד עורות לנעליים, וג' – נעליים אלה, שנעשו באיטליה, נועדו להנעיל בהן את המת. תנעזר עצמו לא זוכר כיום מה עשה בנעליים. השליך אותן? טמן אותן בארון לאחר שבישם אותן בנפטלין? המשיך ללכת בהן עד שהתפוררו והרקיבו? אני יודע שהוא לא התלונן בפני איש, לא בפני בעלי החנות ולא בפני משרד המסחר. לא איש כמוהו ילין על החלטותיו שלו עצמו. על כל פנים עודנו חי, ולראיה – הוא מחפש לו דירה לגור בה.

יש עיתונים המפרסמים דירות להשכרה. קנה עיתון, והחל סוקר את מדורי החדרים והדירות. נאמן לעצמו ולדרכו בחיים, עצם את עיניו ונעץ אצבע באמצעו של המדור. הנה, זו הדירה שאשכור לי, אמר לעצמו, זאת בדיוק, ואין אחרת. ואז הסיר את אצבעו וקרא: "שני חדרים בקומת קרקע, גינה, מרתף, ללא הגבלת זמן. טל' מספר..."

בערב יישב את חשבונותיו עם בעלת הבית וסיפר לה על כך.

"מה אתה יודע על הדירה?" – שאלה אותו.

"כל מה שכתוב במודעה," אמר.

"זה הכול? וכבר החלטת וזהו?"

"כן," אמר.

"שנינו לא יודעים דבר," אמרה. "כל מה שאנחנו יודעים הוא רק מהעיתון. אז לפחות נסה לברר מתוך המסגרת הזאת מה שאפשר. מה עוד אפשר? הנה המודעה גלויה לעינינו. נסה לברר למשל מתי פורסמה המודעה לראשונה, ייתכן שלא רק היום, ואם כך, באיזו תכיפות היא מתפרסמת. כך תוכל לברר, או לפחות לנחש, כבר עכשיו, דבר או שניים."

תנעזר לא ירד לסוף דעתה של בעלת הבית, אבל על מנת להסב לה נחת – אחרי הכול היא נהגה בו כבבן משפחה משך השנה שהתגורר בצל קורתה – הבטיח לה שיברר.

הלך למערכת העיתון, שם היה גם ארכיון שאצר את כל גיליונותיו שראו אור מיומו הראשון, והחל מחפש ומברר. דבר מוזר! ככל שהלך ונבר בגיליון אחר גיליון, החל בעיתון של היום שקדם ליום שבו מצא את המודעה, לא היה יום שבו לא מצא את אותה המודעה עצמה. ערימת העיתונים שסקר הלכה וגבהה, ולא נמצא אף לא גיליון אחד שלא פרסם את המודעה: "שני חדרים בקומת קרקע," וכו'. בעיקר התעכב, אף אם לא ממש קרא במודעה, שהרי מזמן כבר ידע את הכתוב בה על־פה, על שתי המילים "גינה" ו"מרתף". הביט בתאריך, ומצא שכבר סקר כחמש שנים תמימות של העיתון. המשיך ובדק עוד כחמש שנים, ולא מצא בגיליון שהחזיק את המודעה. אהה! אמר לעצמו. המודעה, אם כן, היא כבת עשר שנים. וכבר היה נכון להחזיר למנהל הארכיון את גל העיתונים וללכת משם. אבל מתוך דחף מוזר נטל עוד גיליון, וגם בו לא נמצאה המודעה. נטל גיליון אחר, קודם ביום אחד, וגם בו לא נמצאה. וכך גיליון אחר גיליון. שלושים גיליונות נמצאו ריקים ופנויים מאותה מודעה. נטל את ערימת הגיליונות שבדק להניחה על ערימת הגיליונות הנותרת, אבל נמנע, משום מה. אבדוק גם עוד בגיליון הזה. ומצא את המודעה! וגם בגיליון שקדם לו, וכך בשאר הגיליונות. חמש שעות עברו עליו שם בארכיון. העיתון היה בעל ותק, היה העיתון הוותיק במדינה. והמודעה נדפסה בו כבר בגיליונו הראשון. ושוב קם ללכת, אבל אולי טעיתי מעייפות ופסחתי על המודעה באותם שלושים הגיליונות? כחצי שעה טרח עד שמצא את שלושים הגיליונות ועיין בהם בקפידה משולשת, ואכן – באותם השלושים לא נמצאה המודעה כלל.

עמד ויצא לרחוב. עמד והדליק לו סיגריה. עמד והעמיק חשוב. עמד והדליק לו סיגריה שנייה. יש לנו כאן שתי תמיהות, חשב. א' – מי זה מפרסם מודעה פשוטה, מודעה של דירה קטנה, שני חדרים פנויים ועומדים להשכרה במשך שנים כה רבות, ואיש לא בא לשכור? היש דברים בגו? החדרים פרוצים לגשמים ולרוחות ובעל־הבית עומד בסירובו לתקנם? האם ריחות לא טובים עולים מהקירות? האם בעלת הבית מתנה תנאים שאין אדם יכול לסבלם? ויכול אדם להוסיף ולדמות לו אלף סיבות אחרות. ב' – וגם זו תמיהה: מה אירע באותם שלושים יום רצופים שבהם לא נדפסה המודעה?

טוב, אמר לעצמו, עד כאן. לא אמשיך בהשערות סרק. אין לי נתונים. אבל מספר הטלפון שמור בחדרי, שעוד הוא חדרי. ובו ברגע ידע ללא ספק שהוא יטלפן בו ביום. ואגב, הזכיר לעצמו, אם לדון לפי מספר הטלפון, מדובר כאן במקום אחר, באזור אחר, בחבל ארץ אחר, שונה ומרוחק. אבל את הנעשה אין להשיב. גזירה היא.

שב לחדרו וטִלפן. הטלפון שמהעבר השני צלצל שני צלצולים, וענה. וכך אמר הטלפון, והקול – קול של אישה: "בעניין שני החדרים, הגינה והמרתף. הכתובת היא... לצערי לא אוכל לפרט עוד. אתה מוזמן להגיע." זהו. יותר לא שמע. לא היה מה לשמוע.

תנעזר ארז את חפציו המעטים בתרמיל הגב הגדול שלו והלך לתחנת האוטובוסים. נסע בקו שיביא אותו אל אחת מערי הדרום שבמזרח, נסע בקו שיביא אותו לעיירה מזרחית קצת יותר, נסע בטרמפ קצת דרומה יותר, שאל פה ושם, הלך ברגל, והגיע. הגיע לאן שהגיע. לאן? – הגיע בדיוק למה שמצא כתוב במודעה שבעיתון: שני חדרים, גינה, וכנראה שהיה גם מרתף. עוד לא ידע. עמד וחלץ מעליו את תרמילו והניחו על האדמה. אחר כך נטל סיגריה והצית בה אש. עמד ועישן. הייתה דממה סביב לו, סביב לבית שעמד מולו. כמה צרצרים השמיעו קולות של קיץ. תור אחד השמיע קול מתוך אחד השיחים המאובקים שבגינה, וגם הוא היה קול של קיץ. לבדו לבדו עמד הבית בקצהו של שביל קלוש של עפר ואבנים וקמשונים, ולא היו בו לא תואר ולא הדר. אבל יחיד היה בפינה ההיא של העולם, ודומה היה שאין בו נפש חיה. וגם סביב סביב נוכח פניו לא ראה תנעזר אף לא בית אחר באזור המישורי ההוא. מישורי האזור, אמר תנעזר לעצמו. המישור אינו אוצר הפתעות בקרבו. אבל הנה הפתעה. הבית הזה. אפילו אם ידעתי מה אני מחפש. אבל דומה לי ששם – והוא פנה להביט אל מעבר לכתפו – דווקא ראיתי כמה בתים או צריפים. ואומנם היו שם כמה צריפים אפורים כלפי מערב, מהלך רבע שעה מהמקום שבו עמד.

טוב, אין פה אף אחד, כנראה. הוא הקיש בדלת והמתין, ואז הדף בה בכתפו, ונכנס. נכנס והניח את תרמילו על הרצפה. עמד והביט בו, ואמר לעצמו, אז מה, זהו זה, כבר אני כאן. יצא, והביט מבעד לעשן הסיגריה. כן, גינה בינונית, מוזנחת, אבל גינה בכל זאת, ואפילו גדורה מסביב. רק עכשיו ראה שיש עוד קומה מעל לשני החדרים שהוא עומד לשכור, בנויה בלוקים שלא טויחו, ומעליה עוד חדר, כנראה, קטן, שגגו משופע ועשוי פח גלי. חזר ונכנס. הציץ לחדר השני וקרא: יש כאן מישהו? איש לא ענה. מוזר, חשב.

יופי. אז הבאתי אותו לאן שהבאתי אותו. אבל מה הלאה? שאתן לו להסתדר בעצמו? – אין לי מספיק נתונים לגביו. נחכה ונראה.

חזר ויצא, הרים ראשו כלפי הקומה שלמעלה וקרא: יש כאן מישהו? בעלת הבית! זה תנעזר! באתי לשכור! – אין קול ואין קשב. אף אחד, אמר לעצמו והדליק לו סיגריה. הדלת לא הייתה נעולה. מה זה אומר? אין פה אף אחד, אבל שתי תעלומות יש פה. א' – המון שנות פרסום המודעה. ב' – שלושים הימים של היעדר המודעה. חוץ מזה, יש פה מרתף מתחת לבית. מה יש שם מתחת? לא מעט תעלומות ותמיהות.

ישבתי והבטתי בו. מה יעשה? מה יוכל לעשות? ארד ואשהה איתו, לפחות לזמן מה.

"מה אתה אומר," שאלתי. "אולי פשוט נמתין קצת. יכול להיות שבעל־הבית יואיל לבוא. בכל מקרה, ככה יהיה לנו זמן להתרשם מהמקום."

"אתה הרי מכיר אותי," אמר תנעזר. "אני מחליט ועושה. בוא נרד למרתף."

והוא קם והחל פוסע בחדר, והתבונן ברצפות בתשומת לב. הוא גם נטל את מקלו והקיש בו על הרצפה פה ושם. הצליל שענה היה ספק אטום ספק חלול. לא אפשר להסיק מסקנה. כך היה גם בחדר השני.

נצא, ונראה אם יש בחוץ דלת או פתח כלשהו לרדת בו למרתף. יצאנו וכלום לא מצאנו. רק שני חרדונים הביטו בנו ולא מצמצו ולא נרתעו מפנינו.

"נראה הדבר שהללו לא למדו לפחד מבני אדם," אמרתי.

"כן," אמר תנעזר. "כנראה שהמקום עומד שומם זמן לא קטן."

"אתה בטוח שגם למעלה אין אף אחד?" – שאלתי. "אולי כדאי שנעלה?"

גרם של מדרגות עץ רעועות עלה מתוך החצר וטיפס לאורך הקיר הדרומי של הבית. טיפסנו ועלינו. שום דבר. עזובה גמורה גם בשני החדרים הקטנים שלמעלה. אבל היו שם מיטה חלודה של ברזל, שולחן מלבני רעוע, שלושה כיסאות, ארון כלשהו, ובאחת הפינות היו גם שתי פתיליות שנראו מוכנות לשימוש. באחת מהן היה אפילו נפט בבטנה.

אני עצמי לא ידעתי למי כל אלה, ולכן רק רמזתי לו, לתנעזר, ואמרתי שייתכן שלא תהא זו גזילה אם ייקח ויוריד משני החדרים העליונים, אם לא היום אז מחר, כמה מן הרהיטים האלה ויוריד אותם לחדריו שלמטה. "אם תרצה, אעזור לך," אמרתי.

"אני לא יודע," אמר. "בינתיים, לפחות, אני הרי בחזקת פולש במקום הזה."

ראיתי בפניו שהוא עצוב בשל כך.

"אתה יודע מה," אמרתי לו, "נחכה למחר. מחר נראה. אם המודעה לא תתפרסם בעיתון, נדע שהיית לדייר מורשה כאן בשני החדרים האלה."

בדי עמל עלה בידינו להוריד את המיטה ושניים מן הכיסאות אל הראשון שבשני החדרים שלמטה. בינתיים שררה כבר חשיכה בחדרים.

"מה אתה אומר," שאלתי אותו, "שנסגור את הדלת? מי יודע מי עלול להיכנס בלילה, אם אדם או חיה."

לא חיכיתי לתשובה. קמתי וסגרתי את הדלת. לא נעלתי, כי לא היה מנעול. אבל סגרתי. כך הייתה הדלת כשבא לכאן.

החדר היה חשוך. לא היה במה להאיר. לא היה מה לאכול, לא היה מה לשתות. ישבנו ודיברנו. תנעזר ישב בכיסא אחד, ואני בכיסא האחר. באפלה קל לך לספר על עצמך. דיברנו ועישנו סיגריות. הגחליליות של תנעזר היו עצלות, וכך גם גחליליותיי שלי. בחושך אתה מגשש באפלה, פשוטו כמשמעו, זה די דומה לחלום, לכן לא לחלוטין האמנתי למה שסיפר, וגם הוא, תנעזר, לא לחלוטין האמין לי. מוזרים היו הדברים שהחדר ההוא שמע בלילה. ואז האיר הבוקר. וכשהבוקר האיר, עלה בדעתי שמאוד ייתכן שגם אני גם הוא חטפנו תנומות בלילה, מי יודע לכמה זמן, ושייתכן שאפילו אז המשכנו ודיברנו, ומי יודע, אולי דווקא אז נאמרו האמיתות.

אגב, גם במשך הלילה לא באו לא איש ולא אישה בדלת, שלא הייתה נעולה.

נפרדנו, אבל לא לתמיד. קניתי עיתון בדרכי לתחנת האוטובוס. המודעה לא נמצאה בטוריו. מעניין!

וכך נותר תנעזר לבדו, מי יודע לכמה זמן. בינתיים הוא צריך לכמה דברים. מי יודע היכן כאן מכולת, למשל. ומה אם ילך לקנות ובעלי הבית יואילו לבוא? הם עלולים להשליך את תרמיל הגב שלו אל מעבר לגדר, הם עלולים להביא עימם שוכר מטעמם, ואז מה? מצא דף נייר ועיפרון בתרמילו, וכתב: "שלום. באתי אתמול. אתם פרסמתם בעיתון את החדרים להשכרה. הרשיתי לעצמי להוריד מיטה ושני כיסאות מהקומה למעלה. אני מתנצל. חיכיתי יום ולילה ולא באתם. זה נכון שלא קבענו ולא הבטחתם לבוא. אבל האם זה לא משתמע מעצם פרסום המודעה? אני יוצא לזמן מה לקנות קצת אוכל וכו'. אנא המתינו, אם תוכלו, ולא – אודה אם תשאירו לי כמה מילים על הדף הזה. שלכם – תנעזר."

תנעזר הניח את הדף על השולחן ועליו הניח אבן בינונית שמצא בגינה. אחר כך יצא לחפש מכולת.

במרחק הליכה של כרבע שעה הייתה קבוצה של כמה צריפים קטנים, לא יותר מעשרה או שנים עשר, ובשולי הקבוצה, במרחק מה ממנה, צריף אחד שהיה מכולת קטנה, שהייתה, כך ראה, גם מעין בית קפה: שלושה שולחנות קטנים ולהם כיסאות. ואחד השולחנות היה מחופה במפה.

אקנה רק את הנחוץ לי ביותר לרגע הזה, חשב תנעזר.

קנה כיכר לחם, גבינה, זיתים, וכמובן גם גפרורים וסיגריות. הפנה פניו מבעלת המקום שעמדה מעבר לדלפקה והביט אל המקום שממנו בא. אם איש לא בא מן העֵבר האחר, הרי שאיש לא בא בכלל, אמר לעצמו.

מעניין, כך אמרתי לעצמי, שלא עלה בדעתו לשאול את בעלת המקום על אודות הבית העומד פנוי להשכרה. הייתה זו בעלת המקום ששאלה אותו.

"באת בעניין הבית ההוא?" – והיא העיפה מבט אל עבר הבית.

"אה, כן," ננער תנעזר. "אבל אף אחד..."

"לא מצאת אף אחד, מה? הדלת הייתה פתוחה ובפנים אף אחד, מה?"

"כן," אמר תנעזר, "אז נכנסתי."

"ו...?" אמרה בעלת המקום.

"אני באמת לא מבין. אולי את יודעת מה העניין כאן? זאת אומרת, זה בכלל... מישהו יבוא? מי בעל הבית שם?"

"זה לא מסובך," אמרה האישה. "אתה עושה רושם של בחור שאין לו בעיה להחליט. אם אתה רוצה לשכור את המקום, אז זה בסדר. תיכנס, יש לך מה שנחוץ לך עכשיו, ואחר כך – האלוהים גדול."

"יותר מזה את לא יודעת? כמה זמן את נמצאת כאן? לא שמעת שום דבר? זה מוזר, כל הסיפור הזה."

"אתה מתכוון לכל השנים שהמודעה לא זזה מטורי העיתון?"

ובטרם ענה, יצאה האישה מעברו של דלפקה. "בוא", אמרה, "אין פה אף אחד כרגע שבא לקנות או לשבת. זה מקום מאוד קטן, רק חמישה עשר צריפים, כמו שראית." והיא ישבה לשולחן שהיה מחופה במפה. "שב כאן," אמרה.

"נחמה, נחמה," קראה פתאום. "תביאי לנו קפה, בבקשה."

נערה הופיעה בדלת קטנה שמאחורי הדלפק, הכינה שני ספלי קפה, הניחה לפניהם, ויצאה.

"אתה חושב על כל השנים האלה, נכון?"

"לא רק," אמר תנעזר. "כמה שנים פורסמה המודעה? לפחות שלושים, אני חושב, אם ספרתי נכון."

"שלושים וחמש," אמרה האישה.

"שלושים וחמש?" שאל תנעזר בלחישה. "שלושים וחמש?"

"שלושים וחמש," אמרה האישה.

"את בטוחה?"

"לגמרי," אמרה האישה. "מדוע? זה חשוב?"

"סתם," אמר תנעזר.

"אגב, איך קרה שבאת לחפש לך דווקא כאן? בעצם אפשר להבין. יש גינה, יש מרתף, כך כתוב."

"זה לא בגלל זה," אמר תנעזר. "זה לגמרי במקרה שמצאתי את המודעה בעיתון."

"ומייד החלטת, כן?"

"מייד. כן."

"מה במיוחד משך אותך במודעה?"

"שום דבר מיוחד, אני חושב."

"זאת אומרת, אם אני מבינה, ש.. מה? תקעת את האצבע בעיתון כמו מקל של עיוור במדרכה וזהו?"

תנעזר חייך. "משהו כזה," אמר.

"האצבע הייתה שלך, אבל משהו אחר משך בה בשנייה ההיא לנקודה ההיא?"

תנעזר שתק.

"זה גורל, אם כך. הפקרת את עצמך לגורל, אפשר לומר. יכול להיות שעד עכשיו לא חשבת על כך מהזווית הזאת?"

תנעזר לא אמר דבר ורק משך בכתפיו. האישה הביטה בו באלכסון.

"אני שואלת יותר מדי שאלות, אני יודעת. תסלח לי."

"לא, זה בסדר," אמר תנעזר. "זה דווקא מעניין."

"נחמה, נחמה!" קראה האישה, והנערה העמידה לפניהם על השולחן פנכה ובה עוגיות קקאו. תנעזר הדליק לו סיגריה, וגם האישה עישנה.

"אז הספקת ממש לראות את המקום? באת רק אתמול, נכון?"

"ראיתי את שני החדרים להשכרה למטה..."

"אלה החדרים הפנויים להשכרה," אמרה האישה.

"כן, ואת שני החדרים למעלה ואת החדרון, חדרון הפחים, ואת הגינה."

"יש גם מרתף," אמרה האישה.

תנעזר לא אמר דבר.

"אם מותר לי לנחש," אמרה האישה, "אז אני מנחשת שהמרתף נראה לך מושך במיוחד."

"זה נכון, אני חושב. את מכירה את בעלי הבית ההוא?"

"לא," אמרה האישה. "לא ראיתי אותם אף פעם."

"לא שמעת עליהם? אולי מישהו מהאנשים שחיים פה במקום הזה?"

"אף פעם לא שאלתי. האנשים פה מאוד סגורים. אפילו לא כל כך ידידותיים, הייתי אומרת. יש להם צרות משלהם."

"יכול להיות שבעלי הבית ההוא הוא אחד מאלה?"

"יכול להיות. אני לא יודעת."

"איך אפשר להבין שהם מפרסמים את המודעה כל כך הרבה שנים? יום יום, יום יום, חוץ מאותם שלושים יום? את יודעת שפתאום הייתה הפסקה של חודש לפני כמה שנים? זה לא זול, מודעה כזאת בעיתון. ובכלל, אם הם לא גרים בבית כל כך הרבה שנים, הם הרי יכולים למכור אותו וזהו."

"באמת שאין לי מושג, אמרה האישה. "אגב, יש לך נרות או לוקס? הרי אין שם חשמל. וכבר חושך כמעט עכשיו. אני לא רומזת לך שתלך. אבל באמת יש לי נרות מצוינים. אבל שאלת מדוע הם לא מוכרים, כן?" – והאישה רכנה לעומתו מעל לשולחן הקטן שביניהם, ופניה כמעט ולא נראו באפלה המתעבה, ורק עיניה האירו כמו מתוכן, כמו שתי גחליליות.

"זה הכל בגלל המרתף," אמרה, בלחש, כמעט. "יש שם משהו."

"יש שם משהו?" שאל תנעזר, גם הוא בלחש. "מה יש שם?"

"אף אחד לא יודע. זה כל העניין. אף אחד. חוץ מבעלי המקום, כנראה. אני חושבת שזה בכלל לא בטוח. יש רק כל מיני שמועות, ואפילו בעלי השמועות אומרים בעצמם שאלה הן רק שמועות. אתה מבין?"

האישה הציתה עוד סיגריה, והציתה לתנעזר.

"שמועות?" – שאל תנעזר.

"שמועות. אחת מהן אומרת שהמרתף קדם לבית. שמועה, אתה מבין. שהבית נבנה על המרתף רק כדי לכסות אותו, להסתיר אותו, אולי לנסות להעלים אותו, שהיו ניסיונות לסתום אותו, אפילו, למלא אותו עפר ואבנים, ושזה היה בלתי־אפשרי, שהמרתף היה שב תמיד להיות כשהיה, שהבית עתיק יותר מכפי שהוא נראה כיום, הבית המקורי, רצוני לומר, שהבית המקורי נהרס ונבנה מחדש פעמים רבות, בשריפות, ברעידות אדמה, בפקודת העיריה בגלל עבירות בנייה, בידי מחריבים שאין לדעת מי היו. השמועה אומרת שהמרתף עמוק מאוד, שהוא משתרע אל מעבר לשטחו של הבית שעליו, אולי גם במלוא שטחה של הגינה. אין לדעת. אולי יותר."

"אף אחד לא נכנס אף פעם?"

"נראה שלא."

"אני חיפשתי פתח להיכנס מסביב ולא מצאתי."

"אני יודעת," אמרה האישה. "יכול להיות שהדרך היחידה היא להרוס אל תוכו."

תנעזר, רעד חלף בו.

"ובעלי המקום? מדוע אינם גרים שם בבית? הם פוחדים מ... ממה? ממה שיש שם במרתף? אז אולי הם דווקא יודעים משהו, יודעים לפחות ממה הם פוחדים? ואם כן, אז מדוע הם רוצים להשכיר? לא אכפת להם להפיל מישהו לפח בכלל?"

"אמרתי לך," אמרה האישה. "אנחנו מגששים באפלה. אולי הם מקווים שמישהו יבוא ויעז להרוס אל תוך המרתף ויֵדע מה יש בו, מהו אותו משהו שבו, ויגיד להם."

"שלושים הימים שלא פרסמו את המודעה, יכול להיות שמישהו באמת בא ו..."

"מי יודע" – אמרה האישה.

"ואז פרסמו עוד ועוד. כן. חיכו לי שאני אבוא," ניסה להתלוצץ.

והאישה אמרה: "יכול להיות. יכול להיות שהיו כמה שנענו למודעה ונדחו. מי יודע."

"טוב, אני צריך ללכת," אמר תנעזר. אבל הוא השתהה. לא מיהר לקום מכיסאו. האישה העלתה אור בנורת החשמל היחידה שהייתה קבועה בתקרה הנמוכה. רק עכשיו נתן ליבו להתבונן בה ממש. ביותר ראה שעיניה שחורות ובורקות.

"קוראים לי שרה," אמרה, והושיטה לו יד.

"נעים מאוד," אמר. "אני תנעזר."

"אתה יודע מה יכול להיות דבר מצחיק?" – אמרה האישה שרה, "זה יכול באמת להיות מצחיק לו היה מתברר לנו שאתה בן שלושים וחמש."

"אני בן שלושים וחמש," אמר תנעזר בכובד ראש.

והוא נטל את מעט הדברים שקנה, שילם, ויצא.

***

אני עצמי כמעט ולא גרעתי ממנו עין בימים הבאים. ראיתי כיצד ארגן לעצמו את חייו במקום החדש. ידעתי שבעלי המקום לא גילו עצמם בפניו. כיצד היה מבלה את הימים, את הלילות? – היה מנקה את שני חדריו, מקפיד לסדר כל דבר מדבריו המעטים במקומם. בקומקום הברזל שהביא עימו היה מבשל לו תה על אחת משתי הפתיליות שהורדנו מהקומה העליונה. ניסה כמיטב יכולתו לשקם את הגינה. טאטא את שביליה, ותיכן תוכניות, כגון לקנות צינור השקיה. היה באחת הפינות ברז שהיו בו מים. בין לבין לא חדל מניסיונותיו למצוא פתח לבוא בו אל המרתף. ואפילו בלילות לא חדל, עד שהבין שלשווא. "להרוס אל תוכו פנימה," זכר ללא הרף את מילותיה של האישה, והיה תמה. מאליו מובן הדבר שהמרתף רדף את מחשבותיו בלא הרף, כמעט. מחשבותיו, כמובן, לבשו צורות של מילים שלהן היה מודע ביותר, אבל אין צורך לומר שגם הרגשות היו נלוות אליהן, אל המילים, והללו נותרו סמויות מפניו, פחות או יותר, היו מודיעות על עצמן להרף עין בלבד, בדרך כלל, לעיתים היו כמו מהבהבות וכבות, כבות ומהבהבות, אבל אין לי ספק בכך שהן היו מעניקות מגונן, מצביונן המתחלף, לכל מחשבותיו ואף לעצם מעשיו. בקיצור, אני רשאי לומר שנוכחותו הנעלמה של המרתף הייתה לעיקר הווייתו של תנעזר. המרתף. הידיעה שהמרתף נמצא מתחת לרגליו שעה שהיה שוהה בחדריו לא הרפתה ממנו אף לא לרגע והייתה חזקה ומכרעת יותר מכל ידיעה אחרת שהיה יודע כגון הנה אני כאן בחדריי, הנה בעוד שעה אלך למכוֹלת הקפה לקנות דברים ולהחליף מילים עם שרה, ובכלל מניין אני בא ולאן אני הולך, וכו'.

כאן אוסיף דבר: לא אחת היה זוכר שאחת ה"שמועות" ששרה הזכירה, הייתה שהמרתף משתרע אף מעבר לטווח השתרעותם של החדרים, שהמרתף משתרע אף אל מתחת לגינה, ודומה היה לו שיש מי שאומרים, כך שרה אמרה, "ומי יודע עד להיכן." אני עצמי לא שמעתי שכך אמרה, אבל אולי לא שמעתי. תנעזר, על כל פנים, הייתה לו לפעמים הרגשה מדומה שבהליכותיו מפה לשם הולך המרתף ונמשך בעקבותיו, ואפילו עד למקומה של שרה.

בלילות, כשהיה שוכב ואפילו ישן, היה "המרתף" מפנה את מקומו ל"משהו". "יש שם משהו," אמרה האישה שוב ושוב בהרהוריו לפני שנרדם, ובחלומותיו היה שומע שוב את המילים, ושוב היה רואה את עיניה המהבהבות כמו גחליליות באפלה המתעבה.

ככל שאני יודע, ה"משהו" הזה, שבתחילה היה ממלא את חייו של תנעזר כשאלה שהיה מנסה למצוא לה תשובה במחשבותיו, התגלה בפניו כמשהו שכל ניסיון כזה לא זו בלבד שלא צלח; תוך ימים לא רבים החל להבין שככל שהוא מנסה, כן הולך ה"משהו" ומרחיק עצמו עוד ועוד, משל היה אומר לו: חביבי, לחינם אתה טורח. אל תדמה למי שמנסה לכבור את הרוח בכברה. משנתגבשה בו ההבנה הזאת, נתקף תנעזר ייאוש. ואם לא ממש ייאוש, אז עצבות גדולה. על כל פנים – דכדוך. כדי כך שלרגעים אפילו חשב לנסוע למקום אחר. אבל הוא ידע שלא יעזוב, שהוא לא מסוגל לקום וללכת משם. היה משהו שכמו כבל אותו למקום ההוא. הוא היה מקדיש שעות מזמנו בכל יום לגינה. קנה צינור השקיה, והשקה, קנה מזמרה וגזם לפי הבנתו היכן שראוי לגזום, וכו'. ולעיתים היה חוזר לניסיונותיו הראשונים למצוא פתח כניסה למרתף. שוב חזר להקיש במקלו ברצפה, בקירות החדרים, מקיש ומטה אוזן, שוב היה בוחן בדקדקנות את כותלי הבית מבחוץ ותר בכל פינות הגינה שמא ימצא שם פתח. ופעם אחת יצא אל מחוץ לגדר ובלש סביב סביב, ולשווא.

קשה, קשה לי לדעת או לנחש מה היה מתחולל במחשבותיו של תנעזר, בליבו, אפילו אם אני אמור, כמו שאומרים, לדעת, כביכול. אבל הייתי רואה אותו לעיתים קרובות. פעמיים גם באתי לבקרו, אבל הוא נמנע מלגעת, כך התרשמתי, במה שבאמת עניין אותו.

כך או אחרת, ראיתי שהוא באמת חדל ממחשבותיו על המשהו. אבל המשהו לא הרפה ממנו. ערום וערמומי היה. משראה, כביכול, שכך, החל לתעתע בו, בתנעזר, באופן אחר. "משהו משהו", היה תנעזר סובב בחדריו, פוסע בשבילי הגינה, לעיתים ממלמל בחשאי, לעיתים רק ממולל באצבעות יד ימין שלו, מחליק אגודלו על אצבעו המורה כמי שבוחן אריג דק ומשובח, נאמר משי אמיתי שתולעים טוו אותו.

אבל אז ניסו מחשבותיו לשוב. אם כי לא כשהיו לפני כן. "משהו," אין לך אחיזה בבואך לפניו. אין בו אף לא שמץ ממה שאתה מכיר ויודע מחייך שהיו לך מאז ושיש בך היום. הרי ש... מה נשאר? – רק תמיהה, שקופה היא, אבל כוססת.

בקיצור, הדלק לך סיגריה ושתוק. או לך לקפה המכולת של שרה.

***

הלך לקפה המכולת של שרה. בפעם הזאת היו כמה לקוחות, שלושה אנשים מבני המקום שבאו לקנות להם דבר או שניים. אחד קנה מלח, שני כיכר לחם, השלישי המתין לתורו, וכשעמד מול שרה כשתורו הגיע, מלמל משהו מתחת לשפמו, העיף מבט בתנעזר, והלך לו בלא שקנה דבר.

תנעזר, בינתיים, ישב לשולחן שהיה מחופה במפה, שם כבר היה רגיל לשבת, והמתין לשרה. המתין עוד מעט, ושרה באה וישבה מולו. ישבו לקפה ועוגיות, כהרגלם, ועישנו.

"מה חדש אצלך?" – שאלה שרה. "איך אתה מבלה את זמנך במקום הזה? ראיתי מרחוק שאתה מסתובב מחוץ לגדר ונראית מחפש משהו. אתה עוד מחפש פתח כניסה למרתף הטיפשי הזה?"

תנעזר הביט אל תוך עיניה של האישה לראות את כוונתה האמיתית. דומה היה לי שנעלב.

"טיפשי? מדוע את אומרת טיפשי?"

"אני מבינה שהוא תפס אותך חזק. 'טיפשי' אני קוראת לכל מה שאין לו מובן ובכל זאת הוא לא מרפה ממך. אתה מבין?"

"אני מבין, אבל זה עניין..."

"אתה מתכוון להגיד שיש לא מעט דברים כאלה שאתה לא מוכן לומר עליהם שהם טיפשיים, נכון?"

תנעזר נבוך. אני עצמי, כמובן, הייתי יכול למלא עשרה דפים מלאים ברשימה ארוכה של "דברים כאלה", אבל לא רציתי להתערב.

ואז אמרה שרה דבר שהפתיע אף אותי עצמי.

"אבל יש דרך, תנעזר. אתה יכול למצוא לו מובן. אתה מבין? לתת לו מובן."

"למה את מתכוונת?"

"דבר שאינו מרפה ממך, שמלווה אותך על כל צעד ושעל והוא אינו כמו פיסת רפש שדבקה לנעליך שאתה יכול לנער אותו או לקנח אותו בשטיח שלפני הדלת. כלום לא עוזר. דומה הוא לצל הכרוך אחריך תמיד תמיד כאילו שכל חייך עוברים עליך מתחת לשמש עולמים..."

"שמש עולמים?"

"כן. השמש היא הכורח הנצחי מעל לראשך, והצל הוא זה שאין לו מובן, והוא לא מרפה. הלא־מובן הוא התולדה הבלתי־נמנעת והטיפשית של הכורח שבשמיך."

"אז... השמש? השמש היא הכורח הנצחי? מה, זה משל כזה?"

"כן, בדיוק. זה סתם משל שעלה בדעתי. כדי להסביר את הצל, אם אתה יורד לסוף דעתי."

"אז מה באמת הוא הכורח?"

"לשאוף," אמרה שרה. "לשאוף." אמרה ושתקה.

"לשאוף?"

"ולנשוף. אתה שואף ואז אתה נושף. אתה שואף ואתה נושף. שואף ונושף. שואף ונושף. שואף ונושף."

לאחר זמן אמר תנעזר: "אני חושב שאני מבין."

"אז אין לך ברירה, יקירי. אתה תראה שבסופו של דבר לא תהיה לך ברירה אלא לתת לו מובן. אפילו אם לו עצמו אין מובן."

ישבו ושתקו זמן מה. ראיתי ששרה שיערה שתנעזר מתקשה לרדת לסוף דעתה. אני משער שהיא אמרה לעצמה להניח, בינתיים, לעניין הזה. להניח לו לחלחל, לשקוע, עד שיובן מכוח עצמו, לאט לאט. האמת היא שגם אני עצמי לא לחלוטין הבנתי את שאמרה. אבל הרי לא לי אמרה את שאמרה. לא התעמקתי יותר מדי. את העניין הזה אניח לו, לתנעזר.

ובכן, ישבו ולא דיברו זמן מה. אחר כך נפנתה שרה לענייני המכולת שלה, וכששבה למקומה הרגיל לשולחן המחופה מפה מול תנעזר, הניחה מולו עוד ספל קפה ועוד עוגיות שאפתה בעצמה, כך אמרה. רק אז הבחין תנעזר עד כמה הן טעימות. טעם כזה לא טעם בחייו, כך אמר, ושרה חייכה ועיניה חייכו בו גם הן מבין קמטי הצחוק הדקים שבקצותיהן.

"איפה אפית אותן?" – שאל תנעזר.

"פה, בחצר שמאחורי הצריף יש לי תנור עצים. התנור הזה עומד לו כאן מדורי דורות. תמיד היה שלנו. ואת המתכון קיבלתי מאימא שלי. והיא קיבלה מאִמהּ. ואִמהּ מאִמהּ והלאה והלאה, אני כבר לא יודעת." אבל תנעזר ראה מייד שהיא יודעת גם יודעת. במשך שעה ארוכה, תוך ששני נרות שהביאה בזה אחר זה והציבה על השולחן אוכְּלו באורם ובחומם, הפליאה אותו בסיפור קורותיהן של אימותיה, בעיקר, אבל גם של אבותיה, מלפני דורות לא מעט.

אחר כך אמר לילה טוב והלך לביתו אחוז שרעפים, כשם שנהגו לומר בימים עברו.

שרעפים שרעפים, אבל כיצד ובאיזה אופן ימלא אחר עצתה של שרה? איך ימצא, איך ייתן מובן לזה שמובן אין לו, והרי אין לי דבר בחיי שאין לו מובן, כך שלא יכולתי ועדיין אינני יכול לתרגל את הדבר. חוץ מאותו משהו. ובכלל, מה פירוש אין־לו־מובן, והרי הוא ממלא בנוכחותו את ימיי ואת לילותיי. אם כך, הרי שזה הוא מובנו. תנעזר לא הרחיק לכת עד כדי למצוא אמירה חדה בעניין זה, אבל למרות כן, עצתה של שרה פעלה בו את פעולתה. לאמיתו של דבר לא היה מנוס מכך.

המרתף הזה, היה תנעזר חושב לעצמו, הרי אין לו מובן, לא? אין הוא אלא חור באדמה. זה נכון שלו הייתה לי גישה אליו, לו יכולתי לבוא בו, הייתי יכול למצוא לו שימוש. החל ממקום לאכסן בו צנצנות ריבה שאכין מפירות האפרסק שיצמיחו לי עצי האפרסק שאשתול בקרוב, וכלה במסתור הקרירות שאמצא בו ביקוד הקיץ ובבולי העץ שאאצור בו לאח שאבנה בקרוב לימי הקור בחורף. אבל ככה? יש בו משהו, אמרה שרה. שרה יודעת. אני חושב ששרה יודעת. אני מרגיש. היא יודעת משהו. ומייד, בלא שחשב יותר מדי, פנה ללכת למכולת הקפה, לא ידע בדיוק לשם מה, ורק בחצי הדרך זכר שיש שם, באחת הפינות, כמה כלי־עבודה ששרה מוכרת.

***

הלך תנעזר וקנה לו אצל שרה מכוש וטוריה וסל של גומי שהערבים קוראים לו כְּפָף ושב אל הבית, שעכשיו כבר ראה בו את ביתו שלו. השעין את המכוש והטוריה, הניח לידם את הכפף, הדליק לו סיגריה, ועמד והתבונן בכלים. לאחר רגע נטל לידו את המכוש, חש בכובדו, בדק את שני קצותיו, את הרחב ואת הצר ומחודד, עמד ועישן. ועכשיו מה? לא ידע. "להרוס אל תוכו," זכר מילים ששרה אמרה. אל תוכו של המרתף לא אהרוס, אמר לעצמו, אבל אנסה לבדוק קצת.

אני עצמי, כמובן, יכולתי לומר לו, לתנעזר, ששרה לא לעבודת הרס פשוטה כמשמעה התכוונה, אלא לפעולה נחרצת כלשהי, שאולי היא בכלל פעולה שאין לעשותה במכוש ובטוריה, אבל החלטתי להמתין ולראות. הגיע הזמן שאתחיל לסמוך עליו קצת, על תנעזר.

נטל תנעזר את המכוש, והחל מסייר את הבית סביב סביב לאורכם של קירותיו מבחוץ. התחיל מימין לדלת הכניסה שהיא בקיר המערב, פסע הלך לאורכו של הקיר, פנה אל מעבר לקרן הצפונית־מערבית, חלף על פני החלון האחד של החדר, שהוא חלונו הפונה לצפון, הגיע לכותל המזרח, שהוא קירו של החדר השני, שגם בו היה חלון שפניו צופות למזרח, עבר אל הקיר שמדרום וחזר אל דלת המבוא, שם המתינו הטוריה והכפף.

מה קרה בשיטוטו? ראה את הכתלים במקום שבו הם ספק נסמכים לקרקע ספק צומחים ממנה, ראה פה ושם רגבים של אדמה חרבה וצחיחה, ראה צרורות אדמה ואבן פתוכים אלא באלה, ופה ושם ראה עשבים קמלים לחצאין זוקפים עצמם להישען אל הקירות, ראה שאחיזתם בקרקע רופפת, וכשעמד לעשן לו סיגריה משהשלים את הקפת הבית, זכר שראה גם את צמד החרדונים שקידמו את פניו ביום שבא לראשונה אל הבית. זכר שראה כיצד הם חומקים אל מאחורי ומעבר לאבן אחת גדולה, מרחק של פסיעות אחדות מהחלון הפונה לצפון. הלך לראות. ראה את האבן הגדולה מונחת על הקרקע, צורתה לא ברורה, שכן הייתה קצת מרובעת מכאן וקצת מעוגלת משם, ועל כל פנים דומה היה לו שהיא כאילו רומזת לו, מאחר שנראה כי היא אינה מקובעת ומשוקעת לא בקרקע ולא בקיר, שאם יתאמץ קצת, יוכל להזיזה ממקומה. נטל ותחב מתחת לה את קצהו הרחב של המכוש, נשען בכוח על ידיתו של המכוש, וראה וגם חש, בתיווכו של המכוש, שהאבן נרומה מעט בקציה מעל האדמה. חילץ את המכוש מכאן ותחב אותו משם, והנה שוב נרומה האבן מעט וגם סבה מעט מימינה לשמאלה. השליך את המכוש וניסה להרים את האבן במו ידיו, וראה זה פלא, האבן, אם לא פרחה ממקומה אל בין זרועותיו, ניתקה עצמה ממקומה. שאף תנעזר שאיפה עמוקה, נשף עמוקות ומשך, והאבן סבה על צירה, כביכול, וגילתה את שמתחתיה. תנעזר קינח את שתי ידיו במכנסיו, והצית לו סיגריה. עישן, והביט, וראה כמין קילוח של עפר, קילוח דקיק של עפר יבש אל נקיק זעיר שבין שתי אבנים לא גדולות. הבין שהקילוח מקלח להיכן שהוא. אמר לעצמו: אקח את המכוש הזה ואראה מה יגלה לי המכוש. אבל מייד צלחה עליו רוח לצון: המכוש יגלה? והרי מה שרה אמרה? אתה, היא אמרה, אתה תן מובן למה שמובן אין לו. ואת המכוש לא הזכירה. לא השתהה כלל, כפף עצמו, ותוך כדי כך בעט במכוש, ובאפס מאמץ פינה את שתי האבנים, הרחיקן זו מזו, חילץ אותן ממקומן והניחן על גבה של האבן הגדולה. ועוד לא מיהר לראות את שכבר יכול היה לראות, אלא עמד והדליק לו סיגריה, ומבעד לסלילי העשן חשב, תוך שהוא מביט במכושו תחילה ואחר כך בידיו: הנה נתתי מובן לאשר אני עושה.

אמרתי אני לעצמי: כן, לא יותר מנחת רוחו של בן עיר העושה סוף סוף דבר מועיל בידיו. אבל ייתכן שגם אני לא הבנתי כראוי. כלום ייתכן שאנחנו מתרחקים זה מזה, תנעזר ואני?

***

ובעוד הסיגריה דולקת לה בין אצבעותיו, פנה ללכת אל קפה המכולת של שרה. את כלי העבודה הניח במקומם בחוץ בסמוך לדלת. מזג האוויר היה נעים, כרגיל במקום ההוא בעונה ההיא, אבל תנעזר לא היה פנוי להרהר בכך. הרהר במה שראה שם כשפינה את שתי האבנים שהיו מתחת לאבן הגדולה.

שרה קידמה את פניו בחיוך, כדרכה. וכדרכם ישבו לשולחן המחופה במפה, שתו קפה, טעמו מהעוגיות הטעימות, ועישנו.

"מה חדש אצלך?" – שאלה שרה. "ראיתי שהיית די פעיל."

תנעזר פנה להביט אל עבר ביתו, ושרה חייכה ואמרה: "עכשיו אתה כאן, תנעזר."

"כן, עכשיו אני כאן. זה נכון."

ושניהם חייכו.

"כן," אמר תנעזר. "פיניתי שם כמה אבנים. טוב, בעצם אני מנסה למצוא איך אפשר להיכנס... להיכנס למרתף."

"מבחוץ."

"כן, כי בתוך החדרים לא מצאתי."

"מדוע אתה רוצה להיכנס למרתף?"

"את אמרת לי איך שבאתי למקום הזה שיש שם משהו, במרתף."

"אני זוכרת. אבל אני בעצמי לא יודעת למה התכוונתי."

"אבל את אמרת. ואני יודע שיש."

"איך אתה יודע?"

"מה זאת אומרת? אני מרגיש. כל הזמן. גם ביום וגם בלילה. גם בלילה. לא רק כשאני שוכב במיטה לפני שאני נרדם. אני מרגיש את האדמה מתחתיי, את האדמה שרחוקה ממני. את מבינה?"

"רחוקה? בגלל הגובה, או העומק של המרתף? זה מה שמרחיק ממך את האדמה?"

"כן. זה כמו משהו שהוא גם רחוק וגם קרוב בבת אחת. זה קורא לך. זה ממלא את המרחק."

"ולו היית שוכב ישר על האדמה?"

"אני לא יודע. כבר יצא ששכבתי ישר על האדמה. אבל אז זה לא היה אותו הדבר. אז פשוט הרגשתי שאני שוכב על משהו קשה."

"ואפילו די לא נוח, נכון?"

"נכון. בדיוק," אמר תנעזר.

"אני מבינה," אמרה שרה. "אני מבינה. אתה יודע, יש דברים שאתה לא יכול לא רק אפילו סתם לשים אותם בכיס..."

"אני יודע," אמר תנעזר. "שאתה לא יכול אפילו לחשוב עליהם."

שרה הביטה בו בפליאה.

גם אני עצמי הופתעתי לא מעט.

ותנעזר המשיך: "אני יודע. זה כמו בועת סבון. אתה רואה אותה, ראיתי פעם בגינת שעשועים שמישהו עשה בועת סבון גדולה שעפה באוויר."

"רק תיגע והיא תפקע," אמרה שרה. "אבל כן אפשר לחשוב עליה, לא?"

"אפשר," אמר תנעזר. "אבל יש דברים שאפילו לחשוב עליהם אי־אפשר."

"דברים מסובכים מדי?" – שאלה שרה.

"גם דברים כאלה. וגם דברים מסוג אחר."

תנעזר לא הוסיף, ושרה לא רצתה לשאול עוד. גם היא, כך ראיתי, מנסה להתבונן. פניה היו רציניות. שניהם שתקו, עד ששרה אמרה לבסוף: "טוב, אבל תמיד אפשר לעשן סיגריה ולהביט בעשן."

וכך עשו. כאן דומה היה לי שתנעזר – דעתו החלה להיות מוסחת, כאילו שֶכָּלה בו חומר הסקרנות. רק לזמן מה, אני מקווה.

***

וגם כשחזר הביתה, נפנה לשאר ענייניו כמו לא היו בעולם לא מרתף ולא משהו שנמצא בו או שאינו נמצא בו.

אבל אז קרה משהו, יומיים לאחר מכן. הוא נזכר במשהו. לא יותר. שוב נזכר במשהו ששרה אמרה לו: "אולי הדרך האחת היא להרוס אל תוכו פנימה." כך אמרה.

נזכר והתחלחל. להרוס? אל המרתף? אל המשהו? המשהו שבו? הרי... זה בכלל... והוא זכר את עיניה כשדיברה על המשהו.

הוא קם ממקומו והחל סובב בחדר תוך שהוא מחליק מעביר את אגודל ימינו על האצבע המורה משל היה עומד על טיבו של אריג נדיר של משי דקיק. כך היה סובב בחדר, עיניו עצומות למחצה, ומדי פעם היה פוקח אותן לרווחה ואז היה כְּתר אחר דבר במרומי מצחו ומייד אחר כך היה משפיל את עיניו לתור אחריו בליבו.

לאחר שעה ארוכה יצא את החדר, נטל את המכוש, ניגש אל המקום שבו ראה ביום האתמול את העפר שהיה קולח לאט אל בינות לשתי האבנים שחילץ, ואף בלא להצית לו סיגריה, הניף את המכוש והִכָּה בו באותו המקום. הניף בשנית והִכה שוב, וכך גם בפעם השלישית, ואז גחן להביט, והביט, וראה, שמט את המכוש, פסע פסיעה ארוכה לאחור, עמד על עומדו עוד ועוד, ורק אז פשפש בכיסו והוציא סיגריה. הביא את הסיגריה אל בין שפתיו, עמד עוד, ורק אז העלה בה אש. כך עמד, ואז הפנה את ראשו עד שראה מבעד לעשנה המיתמר של הסיגריה את מכולת הקפה של שרה. האם ציפה לעזר משם? אחר כך פסע שתי פסיעות לפנים, והרכין עצמו לראות. הדבר שראה, היה בפירוש משקוף של דלת מבצבץ ומציץ מתוך האדמה. חלקו העליון. כותרתו של משקוף. לא יותר מחמישה או שישה סנטימטרים מעל האדמה. עשוי עץ. צמצם את עיניו וראה עיטורים חרוטים בעץ. העץ עצמו היה חום. כך ראה בבירור. למרות העפר שעטה את העץ. מי יודע כמה שנים. כנראה שהמון שנים. אם זה משקוף, אז הדלת עצמה קבורה מתחת. לא ידע מה עושים עכשיו.

עכשיו? עכשיו צריך לחפור ולפנות מסביב עד שנגלה את הדלת. עמד בפניו אל הדלת שבאדמה, והתחיל. הביא את צידו הרחב של המכוש עד אל פני האדמה במרחק מה מהמקום שבו היה המשקוף מציץ, ולא הכה בו בחוזקה, אלא רק בדק לראות אם יוכל להסיע רגבים שֶיָּבשו ואבנים שקיננו ביניהם. ראה שיוכל. הניח את המכוש ונטל את הטוריה. גרף בה עפר ואבנים ורוקנם אל הכפף. ושוב ושוב. אחר רוקן את הכפף במקום שבו היו פני האדמה שבין השיחים שבגינה נמוכים במקצת. עייף, שתה קצת ממי הברז שבגינה, ועמד לעשן. אני לא רגיל לעבוד ככה, חשב. כמה שהתעייפתי. הביט וראה שבסך הכול לא פינה מהעפר אלא גומה לא גדולה ולא עמוקה. אמשיך מחר, אמר לעצמו. אבל מה עשיתי? – מחר אעשה את העבודה בעצמי. ואני עצמי אמרתי לי: הוא מתכוון לעשות במו ידיו, שהרי כך בדיוק השכיל לעשות כבר יומיים לפני כן.

ואומנם, למוחרת בבוקר יצא תנעזר והחל מפנה במו ידיו עפר ואבנים למלא בהן את הכפף ולרוקן את תוכנו אל התל שבגינה, שהחל גדל ומתגבה קמעה קמעה. גבו כאב קצת, זרועותיו עייפו חיש מהרה, וביותר היה חש בקצות אצבעותיו שהאדימו וכאבו. אבל ליבו היה שמח. כשהגיעה שעת הצוהריים, נתן את ליבו על כך שהנה כמעט ולא הרהר לא במרתף ולא בדלת, אפילו, אלא רק במעשה ידיו בלבד, בגופו העושה בעבודה. כדי כך היה שמח, שגם בשעות שלא עבד היה מבלה לא מעט מזמנו במקום שבו הגומה מעמיקה והולכת. היה מביט בה ומביט ולא גורע עינו ממנה, עד שלפעמים דימה לראות שהנה היא עמוקה מכפי שהיא יכולה להיות, ולפעמים דומה היה לו שהיא דווקא מתמלאת מעט מאליה. ואז היה משליך את הסיגריה בלי לכבותה, והיה כופף עצמו ושב לעבודתו, גורף במו אצבעותיו הכואבות, משל לבבות קטנים היו פועמים בקצה כל אחת מהן, עפר ואבנים אל הכפף, וליבו מתמלא שמחה שכמותה לא ידע מעולם. כך חלפו ימים אחדים. וכשהלך לקפה המכולת של שרה, היה קונה לו את הנחוץ, ואפילו כשהייתה שרה מזמינה אותו שיֵשב לשולחן המחופה במפה לקפה ועוגיות וסיגריה, היו מדברים על דא ועל הא כדי זמנה של סיגריה אחת ותו לא. ואז היה שב לעבודתו.

בעצם מה היו תוכניותיו של תנעזר בעניין זה? לו הייתי שואל אותו, היה ממהר לענות ולומר: אני רוצה לגלות את הדלת, אבל רק אחרי שהיה מהרהר מעט, משל היה צריך להיזכר במשהו. בימים ההם ראה את תכלית השתדלויותיו בעבודה עצמה, בעצם המאמץ עצמו, בכאב ובשמחה עצמם. לא אוכל לומר שהתכלית הגדולה נשכחה ממנו. יכול אני לומר שהתכלית הגדולה כמו מצאה לה מקום מרוחק מעט. הייתה מחכה לו שיקרא לה ותבוא.

לאחר ימים לא רבים הביט וראה והנה עלה בידו לפנות מעפר ואבנים די מקום, מקום מספיק. מקום מספיק, אמר לעצמו. מספיק למה? – שאל והדליק סיגריה, אמר: מספיק לה לדלת שתיסוב על צירה ותיפתח. נשא את עיניו וראה את הדלת. לראשונה ראה את הדלת. הרי לפני ימים ראה את קצה המשקוף מבצבץ מעל לאדמה, ראה אותו לבדו. מה זה, תמה, הדלת, הדלת הנה היא לפניי. נכון, יש עליה לא מעט עפר. עמד וקינח מעליה שאריות של עפר, מקצתו יבש ומקצתו לח, בחלקה התחתון, הנמוך, בידיו קינח את העפר מעל לדלת, לאחר שקינח את ידיו במכנסיו מן העפר שעיפר את ידיו ממעשיו עד כה.

הנה הדלת. דלת. דלת זו... היא הדלת שדרכה אפשר להיכנס. להיכנס למרתף. מה עכשיו?

עמד מול הדלת והדליק לו סיגריה. סיגריות לא חסרות לי. אצל שרה אני קונה אותן.

ובעוד היא דולקת פנה ללכת אל קפה המכולת של שרה.

אצל שרה הכול כרגיל. ישבו לשולחן המחופה במפה, שתו קפה, טעמו מן העוגיות, ועישנו.

"מצאתי את הדלת," אמר תנעזר.

"באמת?" שאלה שרה. "זאת הדלת למרתף? יופי. ומה עכשיו?"

"עכשיו, עכשיו אכנס למרתף. אבל אין שם מנעול. את מבינה? ולא ידית."

"אז תיקח ממני לום ותראה מה לעשות."

טען את הלום על כתפו ושב על עקבותיו. הוריד את הלום מכתפו, וניגש בלא היסוס אל צידה של הדלת משמאלה, וקינח בידו את מעטה העפר העבה שהיה שם ממש בגובה מותניו. משהסיר את העפר, הביט וראה שהדלת, במקום ההוא, שבורה. שבורה קצת. לא ממש שבורה, אלא פצועה. כאילו מישהו ניסה להכניס שם לום, אמר לעצמו. מוזר. בדיוק בנקודה שניקיתי כרגע. בדיוק במקום שחיפשתי. לום? לא. אפתח בעצמי. השליך את הלום. תחב את אצבעות יד ימינו לתוך המקום הפצוע שבדלת ומשך בחוזקה. הכאב היה נורא. הביט וראה משהו אדום ואפילו נוטף באותו מקום שבדלת. הביט באצבעותיו. מה זה, דם. תחב את אצבעותיו אל תוך פיו וצעק צעקה גדולה. הוציא את אצבעותיו מתוך פיו. מבעד לכאב שבפיו הייתה דקירה כסכין בלשונו שבפיו. עילע בלשונו בתוך פיו. משהו ננעץ בחיכו לא ידע דבר מבעד לכאב תחב אצבעות יד שמאלו אל תוך פיו וחש בדבר שהכאיב מלשונו אל חיכו ופחד מבעד לכאב לגעת פן לא ידע מה אז פער את פיו עוד ועוד ניסה לשרבב לשונו אל החוץ זה מהדלת ידע מבעד לכאב מאצבעותיו ללשון מהלשון אל החך פער את פיו עוד ועוד עד שלסתותיו חשבו לחרוג מציריהן ולפת את גזיר העץ לשוברו ושברו ושלף את השבר מחיכו ואז את חציו מלשונו ופיו נמלא דם ועפר ומחנק מעפר ומדם בתוך פיו וגרונו עילע אוויר ירק עפר ודם חפן מים מהברז והביא אל פיו לא ידע כמה פעמים מבעד לכאב ושם פעמיו אל שרה.

שרה מיהרה לעומתו. שרה ראתה אותו הולך הלוך וכשול לעברה, תמכה בכתפו. לא, לא כאן, אמרה, בוא הנה. היא הסיטה וילון של חרוזי זכוכית והביאה אותו אל חדר מגוריה. שְכב כאן, אמרה, והורתה על מיטתה שהייתה מחופה בכיסוי חום וכתמתם.

אני עצמי אין לי הבנה בדברים מעין אלה, ולכן לא אוכל לדעת מה עשתה בדיוק. אבל היא נתעסקה בו עוד שעה ארוכה, וכל אימת שנאנק ואמר אוי אמרה לא נורא עוד רגע הכול יעבור, תנעזר.

שרה שלפה מאין שהוא בקבוק ערק, מזגה כוסית, ישבה למראשותיו של תנעזר, השעינה את ראשו על ברכיה, ושידלה אותו שילגום. זה כדי שלא יכאב, אמרה. לא לא לא טלטל תנעזר ראשו מצד לצד, זה כואב, ניסה להביע, שורף שורף נורא ניסה למלמל, אבל שרה – בְּשֶלהּ. שוב ושוב הביאה את הכוסית אל שפתיו עד שלא נותר לו אלא ללגום קמעה ועוד קמעה, עיווה פניו מכאב עד שלגם, מיצה את הכוסית עד תומה ואחריה עוד אחת, היה מנסה לעצום את פיו, דמעותיו זלגו מעיניו עד אל הכרית שלמראשותיו, עד שלבסוף, מכאב ומעייפות נוראה ומערק, נרדם וישן.

ואגב, מדוע לא נתנה לו אקמול? – בדרכי החוצה, על אחד המדפים שם, ראיתי בקבוקון של אקמול פורטה.

מוזר.

תנעזר ישן בחדרונה של שרה חמש עשרה שעות רצופות. היה גונח בשנתו ונאנק. שרה הייתה נכנסת לעיתים, הייתה מניחה את ידה על מצחו הקודח וגם הייתה מדברת, לואטת מילים באוזניו שאינן שומעות, כגון שא שא תנעזר, זה יעבור, תישן, תישן.

ואחר כך הקיץ, פקח את עיניו, וראה את שרה שעמדה ווילון החרוזים שבכניסה לחדר עוטה את כתפיה כמפל של טיפות מזהירות.

ניסה לומר דבר, אבל לא יכול. פיו, לועו, היו כפצע אנוש, לשונו צבתה ועבתה. הוא התיירא לדבר פן יכאב שבעתיים. אבל זמן מועט אחר כך קם ועמד על רגליו. שרה הוליכה אותו אל השולחן המחופה במפה ושידלה אותו שינסה לאכול ולשתות. יוגורט, דומני, חמצמץ וקריר. זה היה כל מאכלו יומיים תמימים.

כשהיה לו לומר דבר, היה כותב מילים בפנקס קטן ששרה נתנה לו. המילים הראשונות שכתב, היו "את הצלת אותי. זה מהדלת."

איש צעיר הוא תנעזר. עברו עוד יומיים. הכאב החל מתפוגג והולך. תנעזר ביקש משרה שתתיר לו לעזור לה בקפה המכולת שלה. לא עם הלקוחות המעטים, שהרי עוד כאב מלדבר, אבל שרה הרשתה לו לטאטא את הרצפות וגם לשטוף אותן.

מפעם לפעם היה מביט בחטף אל עבר ביתו. שרה לא אמרה דבר. שרה ידעה שכשיגיע הרגע, יקום וילך הביתה. לא החזיקה בו ולא שאלה מתי ילך.

עבר שבוע, ותנעזר החל מדבר, אף אם פיו עוד כאב לא מעט.

"אז ספר לי מה היה," אמרה שרה.

"טוב, בהתחלה חפרתי במכוש והייתי ממלא את הכפף באבנים ועפר. אחר כך חפרתי בידיים."

"בידיים? מדוע?"

"מדוע? כי..."

תנעזר קימט את מצחו, הדליק לו סיגריה, ואז אמר לאיטו: "אני לא יודע. חשבתי שככה... שהמכוש, זאת אומרת, שעם המכוש זה..."

שרה הביטה בו במבט ארוך. אני עצמי, גם אני נתתי בו מבט ארוך, הבטתי גם בשרה, וחשבתי לי שהיא מבינה ששינוי נעשה בתנעזר למן היום שאמרה לו שלא את הדבר עצמו הוא מחפש. ועוד ראיתי, ראיתי שגם שרה מבינה ורואה בו שהוא ירא מלשוב לביתו, עודו ירא מלגעת בדבר עצמו.

ועוד בערבו של אותו היום, דקות מעטות לפני שקיעת השמש, אמרה שרה לפתע: "נצא לטייל קצת?"

"טוב," אמר תנעזר. "איפה?"

"לאן אתה שואל?"

"לאן שאת רוצה," אמר תנעזר.

יצאו מקפה המכולת ופנו ללכת מזרחה, בשביל העפר הקלוש המוביל אל ביתו של תנעזר. שרה האטה את צעדיה על מנת שלא להקשות עליו. מדי פסיעות אחדות הייתה מעיפה בו מבט. תנעזר היה מביט בקרקע שלפני נעליו.

"הנה הגענו," אמרה שרה.

"מה?" אמר תנעזר.

"הנה, תראה. הנה הדלת."

"הנה הדלת," אמר תנעזר, ומכאוב נגע בלשונו, וחיכו – כמו מדקרה חלפה אותו.

"אני צריך להישאר כאן," אמר.

"אם אתה בטוח," אמרה שרה. "תסתדר לבד?"

תנעזר לא ענה. שרה פנתה לשוב על עקבותיה. פסעה פסיעות אחדות, ומשהרחיקה מעט הביטה לאחוריה. תנעזר עוד עומד ולא זז. ושרה שבה על עקבותיה.

"תשמע," אמרה. אבל הוא החל לדבר.

"אני מוכרח להיכנס. אחרת בשביל מה? הנה זה כאן, מאחורי הדלת. ראיתי את המודעה ובאתי. אף אחד לא היה כאן, ככה זה עמד ואני נכנסתי. ידעתי שיש מרתף מהעיתון. בגלל זה באתי. אחרת לא הייתי בא בכלל. זה נכון שאני תקעתי את האצבע. זה נכון. אבל... את מבינה? תקעתי את האצבע בלי לראות. אבל גם אם לא, הייתי בא. זה מוכרח להיות ככה. ותכף הרגשתי. כבר אמרתי לך. ביום ובלילה. זה לא... זה לא במקום אחר. פה. יש שם משהו. ואפילו אם לא, זה כאן. זה קורא לי. אולי זה סתם נמצא שם ולא קורא לי. אולי אני סתם מרגיש ככה. בלב. שאני... כי אם לא אז באמת... אם לא אז מה יהיה? איך אני אחיה בכלל ביום ובלילה. הנה המכוש, הוא שוכב כאן. את רואה? השארתי אותו כאן על האדמה. עם הידיים חפרתי. ימים שלמים. עם הידיים. ככה זה היה טוב. ואז הנה הדלת. ניסיתי לפתוח והדלת תראי מה יצא מזה יכולתי לשכב כאן על־יד המכוש זה כל כך כאב יכולתי למות כאן היה רגע שהייתי רק רוצה לא יכולתי לקום לשכב עם הפנים לדלת זה לא נכון שקמתי והלכתי אל שרה שרה באה ומצאה אותי על האדמה העיניים שלי נסגרות אני לא יכול יותר."

כאן שתק רגע. שרה עמדה והקשיבה. פעמיים הושיטה ידיים לתמוך בו, ונמנעה.

תנעזר עמד, עיניו עצומות, ושב לדבר. קולו – שינוי נעשה בו. יכולתי לא לבוא. זה במקרה. בעלת הבית. הבת שלה. את זה אני זוכר. בגלל זה באתי. את זה אני זוכר. ככה היה שבאתי. מה שהיה לפני זה? לא כל כך זוכר. לא חשוב. כל מיני דברים. מה היה יכול להיות? כל מיני דברים. העולם גדול. אז מי יודע. זה לא משנה. לא חשוב. אולי מִתמיד הייתי מוכרח לבוא גם מלפני המודעה. אחרת לא הייתי חופר בידיים, אחרת הדלת לא הייתה דוקרת אותי בתוך הפה. זה מה שחשוב. שחפרתי בידיים. וגם הכאב מזה שהדלת דקרה אותי. העולם גדול אבל מכל העולם אני באתי הנה. אז זהו. אולי לא אכנס אף פעם. אולי מספיק לדעת שזה כאן, אולי המשהו ששם לא רוצה שמישהו יבוא לשם ושרק ינסה לחשוב עליו ולהרגיש אותו מרחוק, לא מרחוק אבל מהצד השני של הדלת אבל מה אם אני מרגיש שהוא קורא לי אז אולי רק שאחשוב עליו וארצה אבל מה אם בסוף כן אכנס ו... תנעזר הליט את פניו בכפות ידיו ורעד עבר בכל גופו. מה אם אין שם שום דבר חוץ משלולית מים על הרצפה ושקט בטח שקט שם ובשקט אוכל לשמוע יותר טוב ממה שבחוץ ואשמע טפטוף של טיפות מים שיורדות על הקירות קירות ירוקים מטחב ויש ריח לא טוב.

שרה הניחה יד על כתפו. "מה, מה ראית?"

"לא. שום דבר. אני מוכרח להיכנס."

"אז תיכנס."

"אני אבוא לראות אותך."

שרה הלכה. ליבה היה כבד עליה.

תנעזר הביא את ידו הפצועה אל הפצע שבדלת ומשך בכל כוחו. הדלת סבה על ציריה, חרקה מעט על ציריה ונפתחה. שמש שלפני השקיעה האירה אל המרתף פנימה, ותנעזר ירד במדרגות ונכנס. נכנס, ועמד והביט. אבל מייד עצם את עיניו. עמד ורק נשם את האוויר. נשם ונשם. ולא זז. לאחר שעה ארוכה חש בקור בכפות רגליו שבנעליים. קור כקור שעולה ממים צוננים. פקח את עיניו וראה והנה הוא עומד בשלולית של מים. אור השמש כבר לא האיר, אבל השלולית הבליחה לעומתו כמו מתוכה כמו מתוך ירקרוקת זרחנית. פסע כמה פסיעות בחושך וחש שהנה הוא עולה מעט. פסע עוד כמה פסיעות, והבין מתוך נעליו שיצא מתוך השלולית. הוציא מכיס מכנסיו גפרורים והצית גפרור, אבל לא ראה לאורו אלא מה שדימה לחשוב שהם קיר של אבן ותקרה שאולי הייתה קמורה מעל ראשו. הגפרור צרב והוא השליכו מידו. אחר כך ניחש את מקום המדרגות והדלת, וטיפס ויצא אל החוץ. כשנכנס אל חדרו חלץ את נעליו שרטבו, שכב בבגדיו ונרדם מייד. לפני עלות השחר חלם חלום. חלם את כל מאורעותיו של היום שעבר, ראה את עצמו הולך בשביל עם שרה, ראה את עצמו יורד במדרגות אל תוך המרתף, וידע שזאת הייתה לו הפעם השנייה. יותר מכך לא זכר מאותו חלום. לא זכר שהלך עם שרה, לא זכר שבחלומו ירד למרתף. לא נותרה לו מחלומו אלא ידיעה קלושה שאינה נלווית לדבר: זאת הפעם השנייה. מאחר שדבר לא נלווה לידיעה, הלכה הידיעה ונמוגה ולא נותרה אלא תמיהה.

השחר אך עלה, ותנעזר נעל את נעליו שעוד היו לחות מהשלולית של אמש, ונכנס למרתף. הדלת עוד הייתה פתוחה. תנעזר עמד בפתח ראש המדרגות היורדות והביט אל תוך המרתף. עכשיו יכול היה לראות את כולו, אף אם השמש שאך זה עלתה לא האירה אל תוכו, שהרי הדלת הייתה בקירו המערבי של המרתף. המרתף, כך ראה, השתרע במלוא גודלם של שני החדרים שמעליו. השמועה שגונבה לאוזניה של שרה על כך שהמרתף היה גדול מגודלם של חדריו, לא הייתה אמת. וגם עמוק לא היה. התקרה הקמורה שמעל לראשו הייתה נמוכה אפילו מן התקרה שבחדריו.

כך עמד והביט. ראה כל מה שיכול מן המקום שבו עמד, וירד בשתי המדרגות שבראש גרם המדרגות. שתים עשרה מדרגות ירדו אל המרתף. ושוב עמד והביט. ידו נשלחה מאליה אל חפיסת הסיגריות שבכיסו, אבל הוא נמנע. לא אבה למהול את ריח המרתף בריחה של הסיגריה. עמד ונשם את ריחו של המרתף. לא ידע אלא זאת: הנה אני נושם אל קרבי. הריח הזה הוא ריחו של המשהו. זה כבר כאן איתי ואני נושם. זה ריחו של המשהו. הריח הזה יש בו מניחוח השלולית שנקוותה בקרקעית המרתף. השלולית הזאת ימיה כימות המרתף.

תנעזר לא שאף לשער השערות ולא להסיק מסקנות. יכול אני לומר רק זאת: רק הידיעה הרגשית פיעמה בו: הנה המשהו זה ריחו זה מראהו זה מקומו; אפילו לא הנה אני כאן מריח, הנה אני רואה. ברגעים ההם אני־שבּוֹ כמו פינה את מקומו ואפילו לו ל"משהו" שגם הוא היגר למקום אחר. המרתף מילא את כולו. המרתף עצמו שמתחת לביתו. המרתף כמות שהוא.

תנעזר ירד בשארית המדרגות ועמד על קרקעיתו של המרתף. והנה הועם מעט האור. הוא פנה והביט אל הדלת הפתוחה. אני עצמי עמדתי בדלת.

"אתה?" – אמר תנעזר. "בבקשה ממך."

נרמזתי, והלכתי משם.

***

מה היה אחר כך? מה היו מאורעותיו של תנעזר אחרי לכתי? לא אדע, כמובן. אבל אני יכול לשער.

ובכן, תנעזר ירד בשארית המדרגות ועמד על קרקעיתו של המרתף. כאמור, ה"משהו" כמו היגר, או, ליתר דיוק, חדל להיות מופשט שמקומו בגעגוע והיה למוחש שהוא עצמו, איך לומר, הגעגוע עצמו, עצם הגעגוע התגשם ולא חדל להיות געגוע, למרות כן. עניין זה אינו סובל דיבורים יתירים. אין געת בו. כמוהו כ... לא. אין צורך. אי־אפשר.

היה שם מין דרגש בקצהו המרוחק של המרתף, דרגש של אבן שמתוך קיר האבן. הלך וישב עליו. ישב והביט אל תוך חללו של המרתף. מכאן נראתה התקרה הקמורה גבוהה יותר. הביט בקיר שלימינו. משהו כתוב בקיר. "תנעזר" כתוב בקיר. מישהו חרץ במסמר כנראה. איפה אפשר למצוא כאן מסמר. תנעזר הרי זה אני. אז זה הוא מקומי.

הוא קם מעל דרגש האבן וסגר את הדלת. אחר כך הצית גפרור וישב על אצטבת האבן ובטרם כבה הגפרור הצית בו סיגריה, ושוב אמר אל ליבו: זה מקומי.

***

כך מצא תנעזר את מקומו. כך היה לאחד עם המשהו. כך היה תנעזר עצמו למשהו.

אני עצמי מהרהר בו לפעמים. איני יודע אל נכון מה עלה בגורלו. אבל אני הרי מכיר אותו. תנעזר: איש ההחלטות החלוטות. האיש שקנה נעלי מתים בעוד סיגרייתו בוערת בין אצבעותיו. כך שאני יכול לשער. אני משער שהוא לא יצא לעולם מהמרתף.

כשקשה לי להירדם בלילה אני מעלה את דמות זכרו בעיני רוחי ואני מנחם את עצמי במחשבה שלא הייתי יכול לבור לו סוף יאה יותר.