הסערה

פרולוג

האוקיינוס ההודי

ספטמבר 1943

אוניית הקיטור ג'וֹן בֶּרי נרעדה מחרטום עד ירכתיים בעודה מפלחת לה דרך במים הגועשים של האוקיינוס ההודי. היא הוגדרה כ"אוניית משא מהירה" שנועדה ללוות אוניות מלחמה ובדרך כלל הפליגה בקצב יאה, אבל כשכל הדוודים פעלו במלוא כוחם יכלה ג'ון ברי לנוע במהירות שכמוה לא ידעה מאז הפלגות המבחן שלה. ועכשיו, פגועה, בוערת, עם שובל עשן מאחוריה, ג'ון ברי נסה על נפשה.

האונייה רכבה על גל בגובה שלושה מטרים, הסיפון שקע בשיפוע חד מטה, והחרטום צלל לתוך גל גואה נוסף. אלומת רסס רחבה התנפצה מעל המעקה והצליפה לאחור על פני הסיפון, מטלטלת את מה שנשאר על גשר הפיקוד ההרוס.

בחלקה העליון היתה ג'ון ברי שבר כלי מרוסק. עשן התאבך ממתכת שהתעקמה מפגיעת רקטות שכתשו את המבנה העילי. שאריות ושברים כיסו את הסיפון, ומלחים מתים היו מוטלים בכל מקום. אבל הנזק היה מעל קו המים בלבד, והאונייה הנמלטת תינצל אם תצליח להימנע מפגיעות נוספות.

על האופק האפל מאחור התאבך העשן מעל כלי שיט אחרים שמזלם שיחק להם פחות. כדור אש כתום פרץ מאחד מהם, הבזיק על פני המים והאיר לרגע את שדה הקטל. עכשיו היה אפשר לראות ארבע אוניות בוערות, שלוש משחתות וסיירת אחת, אוניות שג'ון ברי היתה המלווה שלהן. צוללת יפנית וטייסת של חמישה מפציצים גילו אותן בו־זמנית. עם בוא הדמדומים, דלק בער מסביב לאוניות השוקעות על פני כתם שאורכו קילומטר וחצי. הוא זיהם את השמיים בעשן שחור סמיך. אף אחת מהן לא תראה את אור השחר.

אוניות המלחמה אותרו והושמדו במהירות, אבל ג'ון ברי רק הופגזה, ספגה רקטות, והצליחה להימלט. סיבה אחת בלבד יכלה להיות לחסד הזה; היפנים ידעו על המטען הסודי שהיא נשאה ורצו אותו לעצמם.

הקברניט אלן פּיקֶט היה נחוש בדעתו לא לתת לזה לקרות, גם אם מחצית ממלחיו מתים ופניו שרוטות מרסיסים. הוא חטף את מגביר הקול וצעק אל חדר המכונות למטה.

"להגביר מהירות!"

לא היתה תגובה. על פי הדיווח האחרון השתוללה אש מתחת לסיפון. פיקט הורה לאנשיו להישאר למטה ולהילחם בה, אבל עכשיו הדממה השאירה אותו אחוז אימה.

"זיקים1 לכיוון החרטום!" צעק הצופה מגשר התצפית. "אלפיים רגל וצוללים."

פיקט הביט מבעד לזגוגית המנופצת שלפניו. באור הקלוש הוא ראה ארבע נקודות שחורות מתקדמות בשמיים האפורים וצוללות לעבר האונייה. הבזקים נדלקו מכנפיהם.

"תרד!" הוא צעק.

מאוחר מדי. קליעי קליבר 0.50 תפרו קו לרוחב האונייה, חתכו את הצופה לשניים ופוצצו לרסיסים את מה שנותר מגשר הפיקוד. פיסות עץ, זכוכית ופלדה התעופפו סביב.

פיקט נפל על הסיפון. גל חום הבזיק מעל הגשר כאשר רקטה נוספת נחתה לפניו. המכה טילטלה את האונייה, וקילפה ממנה את תקרת המתכת כמו פותחן ענקי של פחיות שימורים.

כשחלף גל ההרס, הרים פיקט את מבטו. אחרון אנשיו שכב מת, הגשר נהרס. אפילו הגה האונייה נעלם, ורק גדם מתכת עדיין נותר מחובר אל הציר. ואולם, איכשהו, מנוע האונייה המשיך לרעום.

פיקט התרומם ואז הבחין במשהו שנתן לו תקווה: עננים כהים ומטחי גשם. קו סערה תזזי נע במהירות מימין לאונייה. אם הוא יוכל להכניס את האונייה לתוכו, האפלה המתקרבת תסתיר אותו.

הוא נאחז במחיצת ההפרדה ושלח את ידו אל מה שנשאר מההגה. הוא דחף בכל הכוח שנותר לו. ההגה עשה חצי סיבוב, והוא נפל ארצה בעודו מחזיק בו.

האונייה התחילה לשנות את מהלכה.

הוא לחץ כנגד הסיפון ודחף את ההגה למעלה ואז החזיר אותו שוב למטה לסיבוב מלא נוסף. האונייה נטתה עכשיו לתוך הסיבוב, שירטטה שובל לבן עגול על פני האוקיינוס, והתקרבה לסערה.

העננים שלפניהם היו סמיכים. הגשם שניתך מהם טיאטא את פני המים כמו מטאטא ענקי. לראשונה מאז החלה ההתקפה הרגיש פיקט שיש להם סיכוי, אבל כשהאונייה התקדמה לעבר הסערה שוב נשמע הרעש הנורא של המפציצים הצוללים לעברו, והספק חזר.

הוא הסתכל וחיפש מבעד לפצעים הפעורים של האונייה את מקור הרעש הזה.

ממש לפניו ירדו כמעט אנכית מהשמיים שני מפציצי צלילה איצ'י D3A, שאיתם הפציצו היפנים את פרל הרבור וכעבור חודשיים את הצי הבריטי ליד ציילון.

פיקט צפה בהם והקשיב לקול השריקה הגובר של כנפיהם. הוא קילל אותם ושלף את נשקו.

"הסתלקו מהאונייה שלי!" הוא צעק, וירה לעברם בקולט 0.45.

הם חזרו ונסקו בזווית חדה בדקה האחרונה והמשיכו בשאגה, מנקבים את האונייה בתפזורת נוספת של קליבר 0.50. פיקט נפל לאחור על הסיפון, קליע חלף דרך רגלו וריסק אותה. עיניו נפקחו, מביטות למרום. הוא לא היה מסוגל לזוז.

ענני עשן ושמיים אפורים התגלגלו מעליו. זה הסוף, הוא חשב. האונייה ומטענה הסודי ייפלו בקרוב לידי האויב.

פיקט קילל את עצמו על כך שלא טיבע את האונייה. הוא קיווה שהאונייה תשקע איכשהו בכוחות עצמה לפני שמישהו יוכל לעלות עליה.

ראייתו התחילה להתעמעם, ואז הגיע לאוזניו קולם של עוד מפציצי צלילה. השאגה התחזקה, וצרחת כנפיהם הכריזה על הסוף הנורא והבלתי נמנע.

ואז קדרו השמיים שמעליו. האוויר נעשה קר ולח, וג'ון ברי נעלמה אל תוך הסערה, נבלעת בקיר של ערפל וגשם.

הטייס היפני האחרון שראה אותה דיווח שהיא בוערת אבל ממשיכה לשוט במלוא הכוח. מאז נעלמו עקבותיה לבלי שוב.

צפון תימן, ליד הגבול הסעודי

אוגוסט 1967

טאריק אל־חליף הסתיר את פניו מאחורי אריג כותנה לבן ורך. הכאפייה כיסתה את ראשו ועטפה גם את פיו ואפו. היא הרחיקה את השמש, הרוח והחול מפניו המחורצות כשם שהסתירה אותו מהעולם.

רק עיניו של חליף נגלו, קשות וחדות משישים שנות מדבר. הן לא מיצמצו ולא סטו הצידה בשעה שהביט בגופות המוטלות בחול לפניו. שמונה גופות בסך הכול. שני גברים, שלוש נשים, שלושה ילדים; מעורטלים לגמרי, כל הבגדים והחפצים נעלמו. רובם נורו, והאחרים נדקרו.

בעוד שיירת הגמלים שמאחורי חליף ממתינה, התקרב אליו באיטיות אחד הרוכבים. חליף זיהה את הדמות הצעירה והחזקה שעל האוכף. בחור ושמו סבאח, סגנו הנאמן. קלשניקוב אוטומטי היה תלוי לו על כתפו.

"בטוח שודדים," אמר סבאח. "לא השאירו שום סימן."

חליף הביט בחול הגס שלרגליו. הוא הבחין בעקבות הנעלמים לכיוון מערב, בקו ישר לעבר מקור המים היחיד בטווח מאה וחמישים קילומטר, נווה מדבר ושמו אבּי־קוּזה – "מי משי".

"לא, ידידי," הוא אמר. "האנשים האלה לא מחכים כאן עד שיגלו אותם. הם משתדלים להסתיר את מספרם ולכן מקפידים ללכת על קרקע נוקשה, שלא מאפשרת להשאיר עקבות, או שהם הולכים על החול הכי רך, ואז הסימנים מיטשטשים במהירות. אבל כאן אני יכול לראות את האמת, הם מתקדמים לעבר הבית שלנו."

נווה המדבר אבי־קוזה היה שייך למשפחתו של חליף זה דורות. הוא סיפק להם מים חיוניים ועושר מועט. תמרים גדלו בשפע מסביב למעיינות הפוריים, עם עשב לכבשים ולגמלים.

עם עליית מספרן של המשאיות וצורות אחרות של תחבורה מודרנית, השיירות ששילמו תמורת שירותיהם התחילו להתמעט, ותפקידם של הבדואים מגדלי הגמלים כמו חליף ומשפחתו דעך איתם, אבל הם עדיין לא נעלמו. כדי להבטיח את המשך קיומה של החמולה, חליף ידע שחייבים להגן על נווה המדבר.

"הבנים שלך יגנו עליו," אמר סבאח.

נווה המדבר היה במרחק שלושים קילומטר מערבה. בניו של חליף, שני אחיינים ומשפחותיהם חיכו שם. חצי תריסר אוהלים, עשרה גברים עם רובים. לא יהיה קל לתקוף את המקום הזה. ואף על פי כן, חליף חש אי־נוחות עזה.

"חייבים למהר," אמר וטיפס על הגמל שלו.

סבאח הינהן. הוא העביר את הקלשניקוב קדימה לאחיזה תוקפנית יותר ודירבן את הגמל לנוע.

כעבור שלוש שעות הם התקרבו לנווה המדבר. מרחוק הם לא יכלו לראות דבר חוץ מלהבות קטנות. לא היו סימנים למאבק, לא אוהלים קרועים או בעלי חיים משוטטים, לא גופות מוטלות בחול.

חליף הורה לשיירת הגמלים לעצור וירד מהגמל שלו. הוא לקח את סבאח ועוד שניים, והם התקדמו ברגל.

הדממה סביב היתה מוחלטת, היה אפשר לשמוע את העצים המתפצחים באש ואת כפות רגליהם שלהם המדשדשות בחול. אי־שם במרחק נשמעה יללת תן. הוא היה רחוק, אבל הקול נישא במדבר.

חליף נעצר, והמתין לדעיכת יללתו של התן. כשזו גוועה, בא צליל נעים יותר: קול קטן מזמר נעימה בדואית מסורתית. הקול בא מהאוהל הראשי וזרם בשקט.

חליף נרגע מעט. זה היה הקול של בן הזקונים שלו, ג'ין.

"תביאו את השיירה," אמר חליף. "הכול בסדר."

בעוד סבאח והאחרים חזרו אל הגמלים, חליף המשיך קדימה. הוא הגיע לאוהלו, הסיט הצידה את היריעה, וקפא.

שודד לבוש סחבות עמד שם, מצמיד סכין מעוקלת אל צוואר בנו. שודד אחר עמד לצידו, לופת רובה ישן.

"צעד אחד ואני חותך לו את הצוואר," אמר השודד.

"מי אתה?"

"אני מאסיק," אמר השודד.

"מה אתה רוצה?" שאל חליף.

מאסיק משך בכתפיו. "מה אנחנו לא רוצים?"

"הגמלים שווים הרבה," אמר חליף שניחש מה הם מבקשים. "אני אתן לך אותם. רק תחוס על משפחתי."

"להצעה שלך אין שום משמעות בעיניי," השיב מאסיק ועיקם את פניו בהעוויית בוז. "כי אני יכול לקחת מה שאני רוצה, וכי..." הוא לפת את הילד בחוזקה – "חוץ ממנו, המשפחה שלך כבר מתה."

ליבו של חליף קפא. בתוך גלימתו היה אקדח אוטומטי וובּלי פוסבּרי. האקדח הנדרך מעצמו היה נשק חזק שהצטיין בדייקנות קטלנית. הוא לא ייחסם אפילו אחרי חודשים בחולות המדבר. הוא ניסה לחשוב על דרך להגיע אליו.

"אם כך, אני אתן לך הכול," הוא אמר. "רק תמורתו. ואתה יכול ללכת לחופשי."

"אתה מחביא פה זהב," אמר מאסיק כאילו היתה זו עובדה ידועה. "תגיד לי איפה הוא."

חליף נד בראשו. "אין לי זהב."

"שקרים," אמר השודד השני.

מאסיק התחיל לצחוק, פיו המלא שיניים עקומות ומרקיבות השמיע קול מפחיד. הוא לפת את הילד בזרוע מהדקת אחת והרים את השנייה כאילו עמד לשסף את גרונו. אבל הילד השתחרר מאחיזתו, זינק ושם בפיו את אצבעותיו של מאסיק, ונשך את ידו בחוזקה.

מאסיק קילל בכאב ומשך את ידו לאחור כאילו נכווה.

ידו של חליף מצאה את האקדח והוא ירה שתי יריות מבעד לגלימתו. השודד שעוד רגע היה נהפך לרוצח נפל לאחור, עם שני חורים מעשנים בחזהו.

השודד השני ירה ושרט את רגלו של חליף, אבל חליף ירה בו ישר בפניו. האיש נפל בלי מילה, אבל הקרב רק התחיל.

מחוץ לאוהל, יריות התחילו להדהד באוויר הלילה. חילופי אש. מטחים התעופפו הלוך וחזור. חליף זיהה את קולם של רובים כבדי בריח, כמו זה שהיה בידו של הפושע המת, והם נענו בקול הטרטור של סבאח והרובה האוטומטי שלו.

חליף חטף את בנו והניח את האקדח בידו של הנער הצעיר. הוא לקח את הרובה הישן מאחד השודדים המתים. הוא גם הרים את הסכין המעוקלת מהארץ ונכנס עמוק יותר לתוך האוהל.

בניו המבוגרים יותר שכבו שם מונחים זה בצד זה. בגדיהם מנוקבים וספוגים דם כהה.

גל כאב שטף את חליף; כאב ומרירות וזעם.

בעוד אש הרובים משתוללת בחוץ, הוא נעץ את הסכין ביריעת האוהל וחתך בה חור קטן. הוא הציץ דרכו וראה את הקרב.

סבאח ושלושה מהאנשים ירו מאחורי חומת מגן של גמלים מתים. קבוצה של בריונים לבושים כמו הפושעים שהוא הרג זה עתה הופיעה עכשיו בנווה המדבר עצמו, מסתתרת מאחורי הדקלים בתוך מים בגובה הברכיים.

נראה שמספרם לא הספיק לכבוש בכוח את המחנה.

הוא פנה אל ג'ין. "איך האנשים האלה הגיעו לכאן?"

"הם ביקשו לנוח," אמר הנער. "השקינו את הגמלים שלהם."

העובדה שהשודדים ניצלו את מסורת הכנסת האורחים של הבדואים ואת נדיבות בניו של חליף לפני שהרגו אותם העלתה עוד יותר את חמתו של חליף. הוא הלך אל צידו השני של האוהל. הפעם הוא נעץ את הסכין באריג, ומשך אותה בחדות כלפי מטה.

"הישאר כאן," ציווה על בנו.

חליף חמק מבעד לפתח ועשה את דרכו אל החשכה. הוא נע בקשת רחבה, השתופף מאחורי אויביו והחליק אל נווה המדבר.

השודדים, שכל תשומת ליבם היתה נתונה לסבאח ואנשיו שהיו מולם, לא הבחינו בחליף שאיגף אותם. הוא בא מאחוריהם ופתח באש, מפוצץ אותם בגבם מטווח קרוב.

שלושה צנחו במהירות ואחריהם גם הרביעי. עוד אחד ניסה לברוח ונהרג מירייה של סבאח, אבל השודד השישי והאחרון הסתובב בזמן והשיב אש.

קליע פגע בכתפו של חליף והפיל אותו לאחור, כשהוא שולח נחשול של כאב לאורך גופו. הוא נחת במים.

השודד מיהר אליו, אולי חשב שהוא מת או פצוע מכדי להילחם.

חליף כיוון את הרובה הישן ולחץ על ההדק. התרמיל נתקע בבית־הבליעה. הוא תפס את הבריח וניסה לשחרר אותו, אבל זרועו הפצועה לא היתה חזקה מספיק לשחרר את המנגנון התקוע.

השודד הרים את נשקו שלו, וכיוון אל חזהו של חליף. ואז קול האקדח האוטומטי נשמע כמו רעם.

השודד נפל על אחד הדקלים במבט מבולבל על פניו. הוא החליק מטה, והנשק נפל מידיו לתוך המים.

ג'ין עמד מאחורי המת, מחזיק את האקדח ביד רועדת, ועיניו מלאות דמעות.

חליף הביט סביב וחיפש עוד אויבים, אבל לא ראה איש. היריות חדלו. הוא היה יכול לשמוע את סבאח צועק אל האנשים. הקרב נגמר.

"בוא הנה, ג'ין," הוא ציווה.

בנו התקרב אליו, רוטט ורועד. חליף חיבק אותו בזרוע אחת.

"הסתכל עלי."

הנער לא הגיב.

"הסתכל עלי, ג'ין."

הנער הסתובב אליו לבסוף. חליף אחז בחוזקה בכתפו.

"אתה צעיר מכדי להבין, בני, אבל עשית דבר כביר. הצלת את חיי אביך. הצלת את משפחתך."

"אבל אמא והאחים מתו," בכה ג'ין.

"לא," אמר חליף. "הם בגן עדן, ואנחנו נמשיך, עד שניפגש איתם באחד הימים."

ג'ין לא הגיב, הוא רק הביט והתייפח.

לשמע רחש מימין, חליף הסתובב. אחד השודדים היה בחיים וניסה להתרחק בזחילה.

חליף הרים את הסכין המעוקלת, מוכן לחסל את האיש, אבל אז עצר בעצמו. "תהרוג אותו, ג'ין."

הנער הרועד הביט בעיניים ריקות. חליף החזיר לו מבט תקיף ובלתי מתפשר.

"האחים שלך מתים, ג'ין. עתיד החמולה מוטל עליך. אתה חייב ללמוד להיות חזק."

ג'ין המשיך לרעוד, אבל חליף היה רק יותר נחוש עכשיו. טוב לב ונדיבות כמעט הרסו אותם. צריך לסלק חולשה כזו מהבן היחיד שנותר לו.

"אסור לך לרחם אף פעם," אמר חליף. "הוא אויב. אם לא יהיה לנו הכוח להרוג את אויבינו, הם ייקחו מאיתנו את המים. ובלי המים, אנחנו נירש רק נדודים ומוות."

חליף ידע שהוא יכול לאלץ את ג'ין לעשות את זה, ידע שהוא יכול לצוות על הנער לציית לפקודה. אבל הוא רצה שג'ין עצמו יבחר לעשות את המעשה.

"אתה מפחד?"

ג'ין נד בראשו. אט־אט הוא הסתובב והרים את האקדח.

השודד הִפנה את מבטו אליו, אבל ג'ין, במקום להירתע, ייצב את ידו. הוא הביט בפניו של השודד וסחט את ההדק.

קול הנפץ של האקדח הידהד על פני המים והתפשט אל המדבר. עד שגווע הקול, הדמעות לא זלגו עוד מעיניו של הנער.