ההמשך יבוא?!

לצאת אל החושך

רגע לפני שאני יוצא על החושך, נישקתי את דיינה נשיקה אחרונה. דיינה סגרה את הקליפסים האחרונים בחלקה העליון של חליפת הטיולים וּוידאה שאני לובש על ראשי את המסכה כמו שצריך.

"זהו סאני, אתה מוכן ליציאה."

עמדתי על שתי רגליי והסתובבתי לכיוון הדלת הראשית, היא הייתה עצומה בגודלה. היא סגורה כבר שנים רבות, הרבה לפני שאני או הוריי נולדנו, והיא כנראה תישאר סגורה עוד הרבה שנים אחרי שאמות. ידוע ששום דבר טוב לא מחכה מעבר לדלת, אך לשם יצאתי.

ליד הדלת הראשית ישנו תא אטום היטב לגזים, כולו עשוי מפלסטיק שקוף. בכניסה לתא מותקנת דלת פלסטיק, אטומה גם כן. זה קריטי שגזים לא יוכלו להיכנס לתוך התא ולצאת ממנו, מכיוון שהוא מוביל לצד השני של המנהרה ושם האוויר רעיל לנשימה.

התא צמוד לקיר אשר בו נמצאת הדלת הגדולה ולצידה עוד פתח חירום קטן שגם דרכו ניתן לעבור.

נכנסתי לחדר הפלסטיק הקטן וסגרתי את הדלת. דיינה לחצה על הכפתור הירוק בצידו השני של התא, ומייד ניתן היה לראות כיצד הלחץ בתא צונח. תכולת האוויר השתנתה וקיבלה גוונים עכורים, גם הטמפרטורה צנחה וניתן היה להרגיש שהאוויר בחוץ קר. "הכול בסדר? איך אתה מרגיש?" את קולה של דיינה שמעתי מתוך רמקול בצידו של הקיר, "אתה מצליח להריח משהו?"

נדתי בראשי לשלילה וסימנתי לה עם האגודל כלפי מעלה.

דיינה לחצה על הכפתור האדום, ואני ניגשתי לפתוח את דלת המתכת הכבדה שבתוך הקיר. סובבתי את הגלגל שבמרכזה, היה ניתן לשמוע שהצירים שנועלים אותה זזים ממקומם ויוצאים מתוך חוריהם. עוד סיבוב אחד אחרון והיא לבסוף נפתחה.

הפניתי מבט אחרון אל דיינה, היא חייכה אליי.

דחפתי בחוזקה את גלגל מוטות הדלת והיא זזה אל צידו השני של הקיר. רק אחרי שפתחתי את הדלת היה ניתן להבחין בעובי המתכת המפרידה בין שני צידי המנהרה. חשכה מוחלטת קיבלה את פניי מצידו השני של הקיר, והדבר הראשון שעשיתי היה להדליק את אורות החליפה. תאורה חזקה הכרחית בכל חליפה סטנדרטית. למי שחי את כל חייו באולמות ובמנהרות תת־קרקעיות, הפחד הגדול ביותר הוא שיִכבה האור. החליפה לא הייתה חליפה רגילה; חליפת טיולים מצוידת בתאורה קדמית מסנוורת הכוללת תאורה אחורית שמסמנת את מקומי, נוסף על מחזירי אור ותאורת חירום למקרים קיצוניים. אפילו המגפיים של החליפה מאירים היטב וטוב שכך. חלל המנהרה היה כל כך רחב שהקירות שסביבי היו רחוקים מכדי להבחין בהם. האור אומנם נבלע בתוך הקירות המרוחקים, אבל המגפיים שהיו צמודים כל הזמן לקרקע האירו את הדרך ללא כל קושי. את הדלת הכבדה סגרתי מאחוריי והתחלתי להתקדם. המנהרה הרחבה הייתה בעלת שיפוע קל כלפי מטה, ובכל צעד הורגשה ירידה קלה.

ניתן היה לראות כי בתקרה מורכבים גופי תאורה ישנים שאינם עובדים כבר הרבה מאוד שנים. הדרך הייתה ארוכה, והמנהרה נמשכה למרחק לא ברור. שכבת אבק דקה התרוממה באוויר ברגע שהמגף דרך בה. היה לי לא מעט זמן לחשוב, השיר האחרון ששמעתי התנגן באוזניי ובדמיוני פניה של דיינה חייכו אליי. לפתע רעש מתגלגל משך את תשומת ליבי מתוך קו המחשבה. הרמתי את הראש מתוך האבק השחור שלרגליי, עצרתי והקשבתי שוב. זה היה רעם. על התופעה הזאת למדתי ואפילו יצא לי לשמוע מעט הקלטות יחד עם סרטונים המסבירים אותה. קצת התרגשתי, מעולם לא ראיתי ברקים במו עיניי. הגברתי את קצב ההליכה, הרעמים התחזקו והיה ניתן לראות כי המנהרה מוארת בהבזקים חומים שהקדימו כל רעם.

ממש בקצה המנהרה רגליי החלו להתאמץ יותר ויותר. האבק השחור שעל רצפת המנהרה החל להיערם לגובה והמגפיים שקעו בו והקשו את התקדמותי. חצי מנורות התאורה שעל המגפיים שקעו בתוך האבק. כאשר הגעתי לפתח המנהרה החושך היה מוחלט, מלבד האבק שלא הפסיק ליפול מלמעלה לא היה ניתן לראות דבר. מדי פעם הופיע הבזק של ברק שאִפשר לי לראות את ענני האבק הרחוקים. חששתי והסתקרנתי בו זמנית מצבעם האדמדם של הברקים, הצבע האדום יצר את התחושה שיש עולם אפוקליפטי שם בחוץ. לא היה טעם להמשיך ולהתקדם מעבר לפתח המנהרה, לכן התיישבתי על הרצפה, כיביתי את כל אורות ההליכה והבטתי מרותק לעננים שלמעלה ולברקים שהופיעו בכל חמש דקות.

מרחוק ניתן היה לשמוע כי מתקרבים רעמים חדשים ושקצבם עולה. הייתה תחושה כי משהו באוויר משתנה. לפתע ללא כל התראה האבק שעל הרצפה החל להיסחף למעלה, והכול התחיל לזרום לכיוון אחד, עם העננים החומים שכבר לא ניתן היה לראות מרוב האבק השחור שהתרומם. הרעמים התקרבו והקיפו אותי מכל הכיוונים. הרוח התחזקה וגם הטמפרטורה החלה לרדת. סובבתי מעט את כפתור החימום שעל החליפה שלי כדי לפצות על הקור.

לפתע הופיעה תופעה חדשה. טיפות שחורות של אבק רטוב במים החלו לשטוף את הרצפה. הן לא הצליחו לחלחל לקרקע וזרמו כמו זרזיפים קטנים של מים המחליקים במדרונות ההר. מייד קמתי בקפיצה, מים יכולים להזיק לחליפה. היא אומנם יכולה להירטב אבל עד גבול מסוים, והייתי צריך אותה במיטבה כדי לחזור. הייתי חייב לתעד את הדבר הזה. הדלקתי חזרה את אורות החליפה וניקיתי את המצלמה הקטנה שעל ראשי. נזכרתי כי בצידי פתחי המנהרה ישנן עוד שתי מצלמות ישנות שכנראה נקברו בתוך שכבות האבק במשך השנים. הלכתי לצידו השמאלי של פתח המנהרה שהיה קצת יותר מוגן מהרוחות ומהאבק, והתחלתי לחפור בכל כוחי כדי למצוא לפחות מצלמה אחת שעובדת. ידעתי כי קיים סיכוי טוב ושהמצלמות שבפתח מחוברות בשידור חי למרכז התקשורת שבתוך המנהרה. לא הייתי בטוח שאני מחפש במקום הנכון, ולרגע כמעט התייאשתי, אבל לבסוף הרגשתי חפץ מתכתי בתוך ערמות האפר.

הגשם לא הפסיק להתחזק, טיפות המים הגיעו לכל מקום, אבל אני המשכתי בכל המרץ עד שמצאתי את המצלמה, ניקיתי את העדשה בעזרת מברשת השערות שעל גב כף יד החליפה ומייד חזרתי לפתח המנהרה, שם היה יבש ובטוח ויכולתי להמשיך להביט החוצה. הברקים והרעמים עשו רושם שהם לא הולכים להסתיים בקרוב. הצצתי על מד החמצן של החליפה, ראיתי שכבר צרכתי יותר מדי והחלטתי לחזור. הטיול הזה הספיק לי, ורציתי עוד להספיק לנוח כי התחיל להיות מאוחר. בדרך חזרה הגברתי את הקצב והגעתי מתנשף אל הדלת הגדולה.

יצרתי קשר עם דיינה ברגע שהגעתי לדלת. היא לחצה על הכפתור האדום, מה שאִפשר לי למשוך בחוזקה את הדלת הכבדה החוצה. נכנסתי לתא הבידוד וניתן היה לראות כי מבטה של דיינה היה מופתע לראות עד כמה אני רטוב ומלוכלך. נעמדתי בעמדת הסריקה, פישקתי את ידיי ורגליי לצדדים ועצמתי את עיניי. נשמע צפצוף זעיר ואור UV החל לעטוף אותי.

שתי מצלמות משני צידיי נעו מטה ומעלה והחלו לסרוק סריקה אוטומטית כל קפל בגופי. התהליך היה קצר, לא יותר ממספר שניות, ובסופו שוב נשמע צפצוף זעיר, אם כי בצליל נמוך יותר שנועד לסמן לי שאני רשאי לפקוח את עיניי.

דיינה לחצה שוב על הכפתור הירוק, הטמפרטורה בחדר עלתה מעט ביחד עם לחץ האוויר שנכנס פנימה. סוף־סוף יכולתי להוריד את מסכת החמצן שכיסתה את ראשי. דיינה נכנסה לתא הפלסטיק ועזרה לי להוריד את החליפה הרטובה ואת המגפיים המגושמים שנעלתי. היו לה הרבה מאוד שאלות, אבל היא החזיקה אותן בפנים וחיכתה שאנדב את האינפורמציה בעצמי. היא המתינה שאתקלח ואלבש חזרה את בגדיי היבשים. בזמן שבו התקלחתי, דיינה לקחה את החליפה ותלתה אותה בארון מיוחד שדואג להחזיר אותה לכשירות. כאשר יצאתי מתא הפלסטיק לבוש ומאורגן, ראיתי שדיינה כבר פירקה את המצלמה מהמסכה, חיברה למחשב והחלה לצפות במידע.

היא כבר הספיקה לראות את הברקים החזקים שהאירו את הרקיע השחור בצבע חום אדום, וכאשר התקרבתי היא שאלה אותי ברטוריות, "תזכיר לי למה בכלל אנחנו עושים את זה?"

חייכתי, היה היגיון בשאלה, אבל זה לא היה סתם תחביב, זו העבודה שלנו ולשם כך הכשירו אותנו. ברור שהמקום הכי בטוח וחשוב על הפלנטה שלנו נמצא מתחת לאדמה ולא בחוץ, היכן שמסוכן וחשוך, אבל אם שלחו אותנו לכאן כנראה יש לכך סיבה טובה.

"חכי עוד קצת ותראי מה מגיע אחרי הרעמים." טיפות מים שהופיעו על עדשת המצלמה הפריעו לשדה הראייה ואחריהן מקלחת של אלפי טיפות שנראו רק בהבזקי הברקים.

"מדהים, בחיים לא ראיתי דבר כזה," אמרה דיינה, "יכול להיות שזו תחילתו של שינוי אקלימי."

"זה לא הכול," הוספתי, "יש שתי מצלמות בחוץ, לפני שחזרתי הספקתי לנקות את האבק והאפר שנערמו על אחת מהן. אם נצליח להפעיל אותה נוכל לצפות בכל מה שקורה בחוץ גם בלי לצאת מהמנהרה."

ניגשנו למחשב הישן שהיה מונח לצד שולחן חצי עגול, ישן וחלוד, שעמד סמוך לפתח הראשי. כנראה בעבר היה יושב מאחוריו איש ביטחון שתפקידו לפקח על מצלמות המנהרה. הן היו מחוברות לשלושה מסכים ישנים שצפו לאזורים שונים. המצלמות שבחוץ היו קבורות כבר שנים רבות מתחת לשכבות של אבק. למעשה הן כבר יותר "מבוגרות" ממני, ולכן לא ציפיתי שהן באמת יעבדו. אבל כאשר הגענו למחשב שהונח שם, הוא לא רק היה מוכר לנו, אלא גם היה מספיק מודרני כדי שנדע להפעיל אותו. מישהו כנראה דאג לשדרג אותו.

דיינה, שהיא הרבה יותר טכנולוגית ממני, מייד התיישבה מאחורי השולחן הישן וניגשה אל הנתונים המופיעים במחשב. שתי מצלמות היו מחוברות למחשב, אחת מכוסה באפר והאחרת היא זו שחשפתי אל הסערה שמתחוללת בחוץ. לא רק שהמצלמה עבדה, הנתונים גם נשמרו בתיקייה ייעודית. יכולנו לראות את הברקים והגשם די בבירור. דיינה המשיכה לבדוק את נתוני ההקלטה ולפתע הרימה את ראשה מהמסך ובמבט מופתע הודיעה, "זה לא רק שומר את התמונות, יש עוד אדם שצופה בהן."

"מה?" שאלתי מופתע.

דיינה חיברה את המחשב האישי למחשב הישן, כך שתמיד נוכל לצפות בתמונות מהמצלמה שבחוץ. החלטנו שהספיק לנו להיום והתיישבנו לאכול באולם האוכל המרכזי במרכז העיר. אולם האוכל היה הומה אדם, הארוחות נערכו בשעות קבועות, כך שנוצרה שגרה חיובית המאפשרת לאזרחים לפגוש זה את זה. חלקנו צלחת משותפת, שבה היה מבחר גדול של פטריות מבושלות, חתיכות של בשר מתרבית רקמות ומסביב להכול ירק טרי. אכלנו בהנאה מאותה הצלחת זה לצד זה, המסך הנייד שלי היה פתוח וכל אחד שעבר מאחורינו עצר לרגע וניסה להבין על מה בדיוק הסתכלנו.

"אתה יודע, סאני, כל מי שאני מכירה מהרגע שנולדתי ועד היום מעולם לא התעניין במה שיש מחוץ למנהרות. יש לנו היסטוריה שלמה של חפירות, ממצאים, פיתוחים, אפילו למזון שאנחנו אוכלים כבר יש היסטוריה משלו. בעצם כל מה שנמצא בחוץ שייך לתקופה קדומה ורחוקה מאוד. זה נכון שהמוצא שלנו מבחוץ, אבל הוא הפסיק להיות רלוונטי לחיינו ברגע שבו שלוש חתיכות של אסטרואיד שינו אותו לחלוטין."

"אוקיי, מה את אומרת?"

"אני אומרת שאני ואתה מטיילים בחוץ רק כי זו העבודה שלנו, והנה יש פה מישהו שזה כן מעניין אותו ויכול להיות שהמצלמה עובדת רק בזכותו. אנחנו מוכרחים לגלות מי זה."

בדיוק סיימנו לאכול כאשר שעוני היד שלנו החלו לצפצף, בהתראה לתחילת שיעורים והרצאות שאסור לנו לפספס, אחד בנושא קידוחים ואחר בנושא חיטוי בתי גידול של פטריות.

קמנו, פינינו את כלי האוכל למכונת השטיפה והלכנו לכיוון המעלית המרכזית. המעלית הורידה אותנו עמוק אל האדמה, בערך 300 מטר מתחת לגובה בסיס ההר, אל האזור השמור ביותר. באזור זה ישנם אולמות גדולים המשמשים לחירום או למעבדות בעלות חשיבות גבוהה, אבל הדבר המעניין ביותר בתחתית ההר, זו כמובן רכבת הצינור.

נכנסנו אל רכבת הצינור עם עוד כעשרים אנשים, והקרון החל לרחף לדרכו. הטכנולוגיה הייתה פשוטה, שפופרת קטנה מלאה באנשים המרחפת על מסילה מגנטית, בתוך צינור חלול ריק מגזים, המביאה אותה עד למהירות אדירה וחותכת את זמני ההגעה מתחנה לתחנה. זאת ללא ספק הייתה אחת מקפיצות הטכנולוגיה, שהצליחה לשנות את רמת החיים בעיר מקצה לקצה.

חלק מתושבי העיר אף הגדילו ואמרו כי לאחר בניית רכבת הצינור החל עידן חדש בעיר התחתית. ביציאה מתחנת הרכבת ניצב פסל עצום ממתכת מורם מעל היוצאים מהתחנה והנכנסים אליה, כך שאין מנוס מלעבור מתחתיו ולהתרשם מגודלו. זה כמובן אחד מאותם מקדחי לייזר ישנים שחפרו, או יותר נכון התיכו, את השכבות הגיאולוגיות של הקרקע שמהן עשויות המנהרות הראשונות.

היום המקדחים הללו הרבה יותר קטנים ופשוטים להפעלה, ובכל זאת כאשר הפלא הזה עבד הוא היה אחת מנפלאות הטכנולוגיה שלנו. זה אולי נשמע פשוט אבל בזמנו לייצר לייזר כל כך חם וממוקד שמסוגל לקדוח מנהרות שלמות מתחת לקרקע היה בגדר פלא טכנולוגי שהקדים את זמנו. למעשה כל פרויקט העיר לא היה ניתן לבנייה ללא מקדחי לייזר.

המשכנו להתקדם לאורכו של המקדח עד הקצה, שם היה פתח ברוחב המנהרה ובו שני שערים ממתכת כבדה שתמיד היו פתוחים. שערים אלו נועדו להיסגר רק בעת חירום. במתחם הלובי של מרכז החינוך ישנו אולם מעגלי רחב בעל תקרה גבוהה שהשרה תחושה מרגיעה. על רצפת האולם פזורות פינות ישיבה מכל סוג. במרכז הלובי נמצאות המעליות המאפשרות לנו להגיע לכל המפלסים הקיימים. כל מפלס משמש ללימודי מקצוע שונה וכל מקצוע מחולק לפי שלבי ההתקדמות השונים בלימודים. שלבי ההתקדמות של כל תלמיד במקצוע שאותו הוא לומד אינם נקבעים על פי גילו, אלא על פי ההישגים שצבר. כל סטודנט רשאי ללמוד ולהתקדם בקצב שמתאים לו עד סיום המקצוע המתבקש. אנו לומדים בצורה בסיסית את יסודות המקצועות הקיימים, ביולוגיה, פסיכולוגיה, רפואה ועוד, תוך כדי תעסוקה במקצועות חובה בתור תרומה לקהילה. לאחר אותו שירות קהילתי ולאחר סיום בהצלחה של לימודי כל מפלסי מתחם החינוך, אנו רשאים לבחור מקצוע ספציפי ולעבוד בתחום המשויך אליו.

אני ודיינה עוד היינו בשלבים הראשונים של הלימודים, והטיולים אל מחוץ לגבולות העיר היו בגדר תרומה לקהילה ומקצוע חובה. שנינו היינו בתחילת הקריירה שלנו, עוד לא ממש ראינו חשיבות רבה בהחלטות שנקבל או בדרך שבה נבחר לצעוד. לא היה לנו מושג עד כמה הטיולים אל מחוץ לעיר ישפיעו על עתידנו ועל עתידם של אזרחי העיר היחידה ששרדה. נפל בחלקי המזל ובזכות אותם טיולים נחשפנו שנינו אל סיפור שמעולם לא סופר, סיפור אשר נשמר בסוד, ותחילתו בימים הראשונים של אכלוס העיר התחתית.

אולי כדי לנסות ולהסביר את חשיבותו של הסיפור יהיה נכון מצידי להסביר תחילה את ההבדל בין אדם צעיר לבוגר. אדם צעיר אשר רק מתחיל את מסלול חייו, אינו מתחבר לעבר ולרוב אינו מצליח להבין את חשיבותו. הוא מביט לעבר ורואה סדרה של מאורעות שקרו לאנשים זרים בתקופה שונה, מבחינתו הם כבר לא רלוונטיים לסדר היום. אצל אדם בוגר קיים קשר לעבר, הוא הושפע ממנו, הוא חווה דברים על בשרו והם הפכו להיות חלק מהאישיות שלו. לכן אדם בוגר גם מסוגל להבין כי הוא הגיע לנקודה שבה הוא נמצא בזכות מאורעות העבר, ובכללם אלו שהקדימו את זמנו.

הסיפור שאליו נחשפנו נכתב לפני 25 דורות, אבל לקחי העבר מעולם לא היו כל כך רלוונטיים לעתיד. הסיפור נכתב מייד לאחר הרגע שבו המין האנושי ספג את הפגיעה היחידה שבאמת כמעט גרמה להכחדתו, והוא נכתב במטרה לאפשר לו למצוא גורל אחר.