חורים שחורים

חדר קטן, דירה בשיכון סלע. הסידור שלי פתוח וזרוק על הרצפה. אני בפיג'מה, רוכן על ברכיי ומציץ מן החרך בדלת חדרי. נשימתי קשה וקצב הלמות ליבי הולך וכבד.

אני לא בטוח שאצליח להחזיק את הגוש שמתחיל לבעבע בקרבי. דמעות מתחילות להציף את עיניי. אני מפחד שאחיי הקטנים שישנים ראש־זנב במיטה לידי יקיצו משנתם. לא פחות מזה אני חושש שהוא ישמע אותי.

גם הפעם זה התחיל בדבר פעוט. האוכל שאימא הגישה לו היה קר ולא ערב לחיכו.

הוא הטיח בה מילים חדות, מכאיבות, פוצעות, והיא רק ספגה את עלבונה פנימה. כל שתיקה שלה הייתה בשבילי כמו שריפה, סכין שחורכת את בשר הקורבן ומבתרת אותו. קורבן לפחות מביא איתו כפרה ונשחט מתוך אמונה, אך אצלו לא היו אמונה וגם לא כפרה.

כלפי חוץ הכול אצלו היה נראה מכובד, הגון, ירא שמיים. בן תורה, תלמיד חכם, אבל בתוכו, בתוך הבית, זה היה כמו משכן בניו של עלי הכהן.

הכול מעוות, אש זרה במקום הקדושה.

משכן של יצרים משתוללים ארוזים בטקסים עתיקים. אימא שלי, שתחיה, לא חשבה על עצמה. הכבוד שלה הִתכלה כמו שיירי הדשן של קורבן האתמול.

כמו האפר של הפרה האדומה המטהר את הטמא, כך לפעמים שיככה שתיקתה את זעמו, ופתאום צץ ממנו האיש שהכרתי כשהייתי קטן. הוא היה אומר לה שמי שמקבל ביזיונו בפניו ושותק, מזכך את חטאיו; והיה מבקש ממנה שתברך אותו ותנקה את חטאיו. היא הייתה סופקת את ידיה בתפילה ומתפללת להצלחת בעלה, והוא היה מביט בה, ומבט הזעם היה מתחלף בדמעות. הוא היה מנשק לה את היד והיא הייתה מתיישבת בכיסא ומתייפחת, או אולי מתכנסת בתפילה.

אבל הפעם לא היו כפרה, לא תפילה ולא פרה אדומה, רק כרע עוף מרוט שהוטח על הרצפה ונמחץ תחת רגלו הכבדה.

"זה מה ששווה האוכל שלך, גועל נפש, עוף מכובס בלי טעם ובלי ריח, אוכל של כלבים, של מתים," אמר תוך שהוא מעוות את פניו משל אכל דבלה רקובה או שתה מי מרה.

באותו הרגע התחשק לי לקפוץ עליו ישר מחדרי ולמלוק את צווארו. קיללתי אותו בלב והתפללתי שהוא ייעלם מהעולם, שהשם ייקח אותו בסערה השמיימה וכמו אליהו הנביא הוא יצטרך בכל פעם לשוב ולראות איך אימא טורחת בשבילו. טורחת בשבילנו. שיראה את הדמעות שלה כשהוא מקדש ביום שישי וישמע איך היא מגינה עליו בחירוף נפש כשאנחנו רק מעלים על שפתינו מילת ביקורת קטנה עליו.

היא השיבה בשקט ובקול שבור, ספק לו ספק לעצמה, "מוישה מהמכולת כבר לא מוכן לרשום לנו, אמר שאתה חייב לו הרבה כסף. שאלתי את הרבנית והיא אמרה שלא נוכל לקבל עוד גמ"ח, אז נגמרו התבלינים והעוף זה מה שנשאר מהשבת. הוספתי קצת חומץ ושמן, רציתי שיהיה טעים, אבל נראה שזה לא לטעמך..."

באותו הרגע קרה דבר שלא אשכח לעולם. בקיפאון מקפיא לב הוא אמר לה, "רק שאני אבין, את מאשימה אותי? רגע... אני בעצם הבעיה פה? אני לא מביא כסף הביתה, אני הכישלון, אני לא תלמיד חכם מספיק בשבילך, אני לא כמו אבא שלך הצדיק שנתן לך כל מה שרצית..."

"לא... זה לא מה שאמרתי, אריה..." התחילה לומר, אך בטרם סיימה את המשפט נשלחה ידו אל פניה. זה לא קרה מעולם. גם כאשר היה יוצא מכליו הוא רק שבר דברים או צרח. הפעם הוא הרים עליה את היד וכמו בהילוך איטי הצלחתי לראות את הבעת ההפתעה והעלבון על פניה.

דמי רתח בקרבי, הגוש שהיה לי בבטן הפך לגחל שמטפס במעלה גרוני והדמעות הציפו אותי. התכווצתי כולי, רעדתי ואחזתי בחוזקה בקצה הדלת. מסמר ישן שבלט ממנה חדר לי לתוך העור, וכשזזתי הוא שרט את בשרי והדם התחיל לרדת, אבל זה לא הטריד אותי. הייתי רק ילד בן אחת־עשרה, ורגע לפני שקפצתי עליו חלפה במוחי המחשבה שהחיים של אימא יהיו הרבה יותר טובים בלעדיו.

הצעקות שלו לא פסקו גם לאחר הסטירה המצלצלת שנתן לאימא. לא חשבתי פעמיים ויצאתי מהחדר אחוז אמוק. רצתי ישר אליו באגרופים קפוצים, אבל הוא הכניע אותי ברגע אחד והטיח אותי ברצפה.

ראיתי את עיניו הבוערות.

"זו פעם אחרונה שאתה מרים יד על אבא שלך."

חושך.